פרו' אביעד הכהן - נשיא מכללת שערי מדע ומשפט, הוד השרון
.jpg)
אשא עיני אל ההורים
בין שלושת האבות, ליצחק אבינו מוקדשמקום קטן יחסית בתורה. בעוד שמעשי אברהם אבינו מתפרשים על פני שלוש פרשיות (לך לך,וירא, חיי שרה), וכך גם מעשי יעקב אבינו (מפרשת ויצא עד סוף הספר), ליצחק מיוחדת בעיקרה פרשה אחת, פרשת תולדות. וגםכאן, קולו כמעט ולא נשמע.
עם לידתו, מהדהד ברמה צחוקה של שרה,ואנו צופים בשמחתו של אברהם, הקורא בשמו, עושה משתה גדול לכבוד המאורע ומל אותו. לימים,רואה שרה את בן הגר "מצחק" את יצחק, אך קולו של יצחק אינו נשמע.
גם במעשה העקדה, דומה יצחק, כבר בן37(!), כשה המובל אלי טבח, וקולו כמעט ואינו נשמע. אברהם "לוקח" אותו,כמעין טפל לשני נעריו ("את שני נעריו ואת יצחק בנו"), משל היה חפץהמיטלטל מיד ליד, ולבד ממלים ספורות ("ויאמר אבי", "הנה האש והעציםואיה השה לעולה") איננו שומעים כל מילה נוספת היוצאת מפיו.
אם כך לפני מעשה העקדה, לאחריה על אחתוכמה. מכאן ואילך ועד פטירת אברהם – 38 שנה, איננו שומעים ולו דו-שיח אחד בין האבאברהם לבנו יצחק. אֵלֶם מוחלט. דממה.
גם כאשר מחפש אברהם אישה לבנו, יצחק בןהארבעים נותר בשתיקתו, משל הדבר אינו נוגע לו. כך אפילו בשעת המפגש עם רבקה:"ויבאה יצחק האהלה שרה אמו, ויקח את רבקה, ותהי לו לאשה, ויאהבה". יצחקהוא האוהב הראשון בתנ"ך, אך ללא מילים.
יתר על כן: גם כאשר מתוארים מעשי יצחקבפרשתנו, ניצב הוא בראשיתם תחת צִלָם הגדול והמרחף מעל של שני הוריו. יצחק אינומביא את רבקה אל אוהלו-שלו אלא "האהלה שרה אמו". בראשית פרשתנו,מודגש פעמיים כי יצחק - "בן אברהם" הוא, וכי "אברהםהוליד את יצחק". גם בתיאור יציאתו לכיוון מצרים, מדגיש הכתוב כי רעב זה היה "מלבד הרעבהראשון אשר היה בימי אברהם אביו", והשבועה אשר ניתנת לו היא השבועה:"אשר נשבעתי לאברהם אביך". גויי הארץ מתברכים בזרעו לאבזכותו-שלו אלא "עקב אשר שמע אברהם בקולי".
אפילו כאשר זורע הוא במו ידיו, מוצא"מאה שערים", "ויגדל האיש, וילך הלוך וגדל, עד כי גדלמאד", והופך לבעל הון, "מקנה צאן, ומקנה בקר, ועבדה רבה", מושאלקנאת הפלישתים, 'רודף' את יצחק צלו של אביו: הבארות שהוא חופר אינן בארותיו-שלואלא "הבארות אשר חפרו עבדי אביו, בימי אברהם אביו" (כו,טו). גם כאשר יצחק עצמו – לא עבדיו – שב וחופר, אלה הן "בארות המים אשרחפרו בימי אברהם אביו ויסתמום פלישתים" (כו, יח). וכשהוא מגיע סוף-סוף אלהמנוחה והנחלה, בבאר "רחובות" ועולה באר שבע, מזכיר לו הקב"ה: "אנכי אלקי אברהם אביך... והרביתיאת זרעך" – לא בזכותך-שלך, אלא "בעבור אברהם עבדי".
הדגשה חוזרת ונשנית זו מבטאת אחדהיסודות הגדולים בעולמה של תורה. בשונה מאנשים הסבורים כי הכל סב-הולך סביבם, לפניהם'לא היה כלום', ושרים בעוז "אנו נהיה הראשונים", מלמדת אותנו תורה שגםבניין חדש נבנה תמיד על בסיס ישן.
אדם, כל אדם, נושא עמו את מורשתו,ואינו יכול להימלט הימנה אפילו ירצה בכך. במורשת ישראל, 'אליק' (של משה שמיר) אינו"עולה מן הים" אלא נושא בתרמילו מטען כבד של עבר, היסטוריה ומורשת. ואיןזו, ח"ו, רק גזירת גורל, שנכפתה עליו, אלא משאת נפש ומורשת, יעד וייעוד שראוי להתגאות בהם.
כפי שהעיר הגרי"ד סולוביצ'יק, ישלכך רמז גם בלשון המקרא. אצל ישמעאל נאמר (כה, יב) "אשר ילדה הגרהמצרית שפחת שרה לאברהם", לידה המציינת מעשה פיזי, ביולוגי, של המשכיות.
לעומת זאת אצל יצחק נאמר "אברהם הולידאת יצחק", לא רק הולדה פיזית אלא חוליה נוספת בשלשלת ארוכה של מורשת ערכית, רוחנית וחינוכית.
ישמעאל העמיד דור עצום של צאצאים,שכבשו בכוחם ארץ, נטולי עקדות וצרות, מחלוקות ומריבות.
לא כן יצחק. סיפור חייו הוא ההיפךהגמור. עקדה, רעב, מאבק על בארות ועל זהות. שטנה. עשֹק ועושֶק. יצחק זכה רק לשניילדים, ואף הם, צער עיבורם והריונם היה קשה מנשוא, וכל חייהם – ואף אלו של צאצאיהם– מלווים בהתגוששות אין קץ.
אבל יצחק ממשיך את המורשת. הוא יודעשאינו הראשון. היו כאן לפניו. הבארות שהוא חופר הן הבארות "אשר חפר אברהםאביו". הוא לא משלים עם הניסיון להשכיח את מורשת אברהם, ונאבק בניסיוןהפלישתים ל"סתום" את הבארות, להשכיח את זכר אביו.
לצד זאת, ממשיך יצחק וחופר גם בארותמשלו. "ויחפור באר אחרת".
חפירת באר מיוסדת על גילוי נביעה חדשהשל מים חיים. לא מים שאובים, אלא מים מן המקור, מקוריים. יצחק אבינו מקייםמצוות "אשא עיני אל ההורים", ממשיך את מורשת אמו ואביו, אך בד בבד הוא יודע שעליו גם לחפור באר משלו,ליצור מורשת ייחודית לו, לחדש את הישן ולקדש את החדש.
