לתרומה הכנסו בבקשה לאתר www.hamikra.org
קטע מתוך מכתב שהפצנו לתורמים.
לאור הניסיון שצברנו עם תלמידי בתי הספר הממלכתי, בששת החודשים האחרונים בתוכנית "תנ"ך בראש", פיצלנו את התוכנית לשתי קבוצות:
הסיוע שלכם יאפשר לנו: החברה לחקר המקרא, (ע.ר.- מלכ"ר-ניהול תקין- ואישור מס בפקודה 46. ללא תמיכה משום גורם ממשלתי) להמשיך ולהפעיל מערכי לימודים חווייתיים, מהנים ומרתקים גם בבתי ספר ממלכתיים נוספים ברחבי הארץ ואף להכין תלמידים לתחרויות מקומיות וארציות ולבסוף גם לחידון התנ"ך העולמי.
הרב לורד יונתן זקס זצ"ל במסר מדהים לפני שנים בדרשה על עם ישראל העם היהודי בארץ ישראל גאווה אמיתית!(כאילו עומד וחי בתוכנו כיום) ! (ממולץ להעתיק ולהעביר)
**********************************************
פודקאסט מדהים בן 6 דקות על פרשת השבוע נערך ע"י הבינה
מומלץ להקשיב ברכב, בדרך או סתם תוך כדי מנוחה,
נבואה עם טוויסט
https://drive.google.com/file/d/1qtMVfhNVufOD3fcnk6fDQrbpRYQmUrJV/view?usp=drive_link
***************************************************
פרשת תולדות, "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו, כִּי צַיִד בְּפִיו"- החידוש החינוכי של יצחק -ד"ר זאב ( ווה ) פרידמן *
המונח “ילדים מאותגרים” (Children with Challenges) אינו הגדרה רפואית רשמית, אלא הגדרה חברתית חינוכית מכבדת, המתארת ילדים המתמודדים עם קושי או אתגר שמצריך תמיכה מקצועית ורגשית. כך למשל, לקויות למידה, הפרעות קשב (ADHD), קשיים תקשורתיים (כולל ASD), עיכובים התפתחותיים, אתגרים רגשיים התנהגותיים, מוגבלויות פיזיות, מחלות כרוניות, ילדים בסיכון סביבתי משפחתי. המקור לשימוש המודרני במונח, הוא מהשיח האמריקאי של שנות ה 80-90 של המאה הקודמת שהועתק גם לישראל, מתוך מגמה להימנע ממילים מביכות או מבזות.
כך גם, אנו גם עדים במציאות חיינו, לילדים בוגרים ובוגרות, שבעיני הוריהם וסביבתם הקרובה, סטו מן הדרך ואכזבו את ציפיות הוריהם. כך למשל, חזרה בשאלה או בתשובה או חשיפת נטייה מינית וכיוב'. ההתמודדות החינוכית, החברתית והנפשית של הורים עם ילדיהם המאותגרים, הינה מורכבת ומאתגרת.
הנה לפנינו סוגייה חינוכית חברתית מרתקת, המאתגרת אותנו בפרשתנו. סוגייה המאירה אתהחידוש החינוכי של יצחק, המתמקדת באתגר הניצב בפניו, אל מול ילדו המאותגר. כך בעיון מעמיק בפרשתנו, נבחן בזכוכית מגדלת את שיטת יצחק אבינו, ביחס לבנו - עֵשָׂו המאותגר.
פרשתנו מציגה, את הפרופיל של עֵשָׂו המאותגר:
"ויִּגְדְּלוּ, הַנְּעָרִים, וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, אִישׁ שָׂדֶה; וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, יֹשֵׁב אֹהָלִים"(בראשית,כה',כז').
מפרש רש"י: "כל זמן שהיו קטנים, לא היו ניכרים במעשיהם ואין אדם מדקדק בהם מה טיבם, כיון שנעשו בני שלש עשרה שנה, זה ( יעקב) פירש לבתי מדרשות וזה ( עשו) פירש לעבודה זרה. יֹדֵעַ צַיִד -לצוד ולרמות את אביו בפיו ושואלו - אבא, היאך מעשרין את המלח ואת התבן". אִישׁ שָׂדֶה - כמשמעו, אדם בטל וצודה בקשתו, חיות ועופות".
דמותו של עשו המאותגר, עולה מדרגה בהמשך פרשתנו:
" וַיָּזֶד יַעֲקֹב, נָזִיד; וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה, וְהוּא עָיֵף. וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב, הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה", מפרש רש"י: "עדשים אדומות ואותו היום מת אברהם, שלא יראה את עשו בן בנו יוצא לתרבות רעה ואין זו שיבה טובה שהבטיחו הקב"ה, לפיכך קיצר הקב"ה 5 שנים משנותיו ". "כִּי עָיֵף, אָנֹכִי; עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ, אֱדוֹם. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ, לִי. וַיֹּאמֶר עֵשָׂו, הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת; וְלָמָּה זֶּה לִי, בְּכֹרָה. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם, וַיִּשָּׁבַע, לוֹ; וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכֹרָתוֹ, לְיַעֲקֹב. וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו, לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים, וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ, וַיָּקָם וַיֵּלַךְ; וַיִּבֶז עֵשָׂו, אֶת הַבְּכֹרָה "( בראשית,כה', כט'-לד'). מפרש רש"י: "העיד הכתוב על רשעו שביזה עבודתו של מקום".
כך פרשתנו מציגה לנו את עשו המאותגר, שגדל לצד אחיו הקטן – יעקב, שהוא הבן יקיר, המוצלח, המוכשר, הדבק בדרך האברהמית, והממית עצמו באוהלה של תורה.
אך למרות זאת, אנו נוכחים בפרשתנו , בשיטה החינוכית של יצחק, כיצד להתמודד נכונה , עם בנו מאותגר, בעל הדימוי הנמוך, שחי בצל אחיו יעקב וחש שהוא – הכבשה השחורה בבית. יתכן שעשו גם סבל מהפרעת קשב קשה, מלקות למידה ומהתנהגות רגשית בעייתית. דומה שבימינו היו מגדירים אותו כמאותגר , על גבי הרצף.
אך יצחק אבינו בחידושו החינוכי , אוחז במשנתו של החכם באדם: "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה" (משלי, כב', ו').
יצחק מצטייר במבט ראשון כדמות אפורה ללא חידוש והשפעה במעשיו. אין לו את אותה הילה וכריזמה, כמו לאביו אברהם. איננו שומעים אותו בעקידה וגם שומעים את שתיקתו, בשליחותו של אליעזר למצוא לו אישה מעבר לנהר. הוא מצטייר לכאורה, כפסיבי וצייתן, חסר עמוד שדרה.
אבל מסתבר בפרשתנו, שיצחק ממש איננו כזה. הוא בעל משנה חינוכית סדורה. יש לו שיטה ודרך פעולה ברורים. יצחק הוא מודל כיצד יש להכיל בן מאותגר, הוא נראה כבעל אגרוף פלדה בכפפה של משי. בלי צלצולים ורעשים. כך ניווכח בפרשתנו, באירועי הבארות עם הפלישתים, כך במפגשו עם אבימלך וכך ובעיקר ביחסו לעשו - בנו המאותגר שאינו הולך בתלם האברהמי.
הנה חידושו החינוכי הבראשיתי של יצחק, כפי שמשתקף בפרשתנו : "וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק, וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת; וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל, וַיֹּאמֶר אֵלָיו, בְּנִי, וַיֹּאמֶר אֵלָיו, הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר, הִנֵּה נָא זָקַנְתִּי; לֹא יָדַעְתִּי, יוֹם מוֹתִי. וְעַתָּה שָׂא נָא כֵלֶיךָ, תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ; וְצֵא, הַשָּׂדֶה, וְצוּדָה לִּי, צידה (צָיִד). וַעֲשֵׂה-לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי, וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה: בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי, בְּטֶרֶם אָמוּת" (בראשית, כז', א'-ד').
יצחק מזמין מבנו עשו, מה שהוא יודע לעשות, ומציב לו, כמו בגישה של הפסיכולוגיה החיובית, אתגר מעט גבוה מיכולותיו, לא רק סתם אוכל, אלא מַטְעַמִּים שחשקה נפשו.יצחק האבא, מקבל את עשו כמו שהוא. דווקא את עשו, הכבשה השחורה בעיני אימו ואחיו יעקב, צריך לאהוב יותר, זהו האתגר ביחס למאותגר. יצחק איננו מצפה מבנו עשו להיות כמו אחיו יעקב. זאת גדולה של אב, היודע כיצד לתמוך ולהשקיע, דווקא בחוליה החלשה בשרשרת המשפחתית.
כאמור, יצחק נוקט בגישה –"חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ". יצחק הוא מודל , כיצד עושים מיסגור מחדש (reframing) ביחסו אל בנו עשו. הוא מעצים את יכולותיו כצייד ואיש שדה , בכך שהוא הכי טוב, להכין תבשילים ומטעמים לכבוד אבא. אז מה אם הוא מאותגר כמי שאיננו יושב באוהלי תורה ואיננו דבק במסלול הרוחני תורני? אבל הוא הבן שלי, הוא כן טוב ,במה שהוא טוב- בציד ובהיותו מסטר שף בהכנת הארוחות הכי טעימות ומיוחדות לכבוד אבא. יצחק כאומר: את היכולת הזאת אצל בני עשו המאותגר, יש להעצים, כחוזקה וכוח.תהיה הכי טוב במה שאתה טוב ויודע.אל תנסה להיות יעקב.
כך אַבְּרַבַנְאֵל ( 1437-1508 ) מאיר את דרכו של יצחק: "אבל האהבה מקלקלת השורה, לאהבתו את עשו חשקה נפשו בו ולא ראה חובה במעשיו ".
הרב פרופ' יונתן זקס ( 1948- 2020 ) בפירושו לפרשתנו, מביא דברים בשם הראי"ה קוק (אברהם יצחק הכהן 1865-1935 ):" פעם פנה אדם לראי"ה קוק וביקש עצה בענייני חינוך. הוא סיפר לו שבנו סר מדרך התורה והמצוות, למרות החינוך הדתי המסור שהעניק לו כל השנים. "הבן" אמר האב שבור הלב, "מסרב אפילו לראות את עצמו יהודי, מה לעשות?". "האם אהבת את הבן שלך כששמר מצוות?, שאל הרב קוק. "כמובן", השיב האב. "אם כן", אמר הרב," מעתה והלאה אהב אותו אפילו יותר"... יצחק ידע שאב צריך לאהוב את בנו מפני שהוא בנו. הוא יכול להיות ביקורתי כלפיו. אבל לא ינשל אותו, גם אם אינו עומד בציפיות. יצחק לימד אותנו שיעור בסיסי בהורות... האחריות המוסרית של ההורות ,תובעת מאתנו, לא להתייאש מבן שסר מהדרך, ודאי לא להרחיקו... בספר דברים ( יד', א') נאמר על עם ישראל - "בנים אתם לד' אלוהיכם".
לצערנו ,כולנו מכירים הורים שעשו טעויות אסטרטגיות שגרמו לנזק עמוק לאורך זמן, שלא ידעו להתמודד נכונה עם ילדם המאותגר. כך למשל, הורים שבנם או בתם, גילו את נטייתם המינית, או ילדים שחזרו בשאלה או בתשובה. לא מעט הורים, נקטו במקל חובלין, בהדירם את ילדם המאותגר בנסיבות אלו. הם לא ידעו לכבוש את יצרם וכעסם ולחזות פני עתיד. הורים אלו, לא רק שאיבדו את ילדם המאותגר, אלא גם איבדו את נכדיהם וצאציהם.
עשו גמל טובה לאביו על שיטתו החינוכית: "יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי".
מפרש רש"י: "כמשמעו, שלא אצער את אבא". כך מזדקרת לה גם דמותו של עשו, שבסוף, הוא נוקט בדרך הפיוס. מעניין שעשיו בגימטרייה = שלום. כך הוא הוכיח זאת בפגישת הפיוס ביוזמתו, עם אחיו יעקב, שעליה נקרא בעוד שבועיים בפרשת וישלח. כך גם נראה את התייחסות תורתנו הקדושה לעשו: "לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא"( דברים כג', ח' ).
יצחק בשיטתו החינוכית, ובפוסט טראומה שלו מסיפור העקידה, מונע בפרשתנו -עקידה נוספת, של יעקב בידי אחיו עשו.
דומה שלא מקרה הוא שדווקא יצחק נבחר לתקן את תפילת מנחה. שהרי זמן המנחה, בשונה מזמן שחרית וערבית, הוא זמן מעבר, בין יום לחושך. זמן שבין הערביים, זמן המאפיין ספק, שבו לא הכול ברור ומוחלט. אך דווקא זמן מנחה, הוא זמן מאתגר להתמודדות. כך ההתמודדות של יצחק עם בנו המאותגר עשו, שבוודאי טרדה את מוחו וליבו, בשאלות ובספקות, מה יהיה עתידו? מה יצא ממנו? ובכל זאת ראה בו אתגר חינוכי, לעשות הכול, על מנת לפזר את ערפל הספק ולחנוך אותו על פי דרכו. יצחק האמין בעשו. כמו שהרב שלמה קרליבך( 1925-1994 ) אמר: " כל ילד צריך מישהו אחד שיאמין בו".
גדולתו של יצחק בהיותו לבדו בהתמודדות עם עשו המאותגר. בבית נוצר קרע חינוכי בין ההורים - רבקה ויצחק: "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו, כִּי צַיִד בְּפִיו; וְרִבְקָה, אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב" ( בראשית, כה', כח'). פרשתנו מתארת את עיוורונו של יצחק:" וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק, וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת; וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל, וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּנִי, וַיֹּאמֶר אֵלָיו, הִנֵּנִי". מוביל אותנו לקריאה שונה של העיוורון של יצחק, דומה שלא היה כאן עיוורון פיזי, אלא עיוורון חינוכי חיובי יזום ונשלט, שסייע ליצחק בהתמודדותו האפקטיבית, עם בנו עשו המאותגר. שכן, לא הכול חייבים לראות. גם מורשת בראשית מלמדתנו, שלפעמים, מותר לאחוז בשקר לבן, למען שלום בית.
כנראה שהחידוש החינוכי של יצחק, היווה השראה למשנתו החינוכית של הרב שלמה וולבה מגדולי תנועת המוסר(1914-2005) ,המטיב להסביר ולנתח כיצד יש להתמודד עם ילד מאותגר : "אין ילד דומה לחברו. אם ההורים אינם יודעים זאת, ומייחסים לילד כוחות שאין לו - החינוך והעמל שהם משקיעים, לא יהיה מכוון כלל אל אותו ילד... אם ברצוני לחנך ילד, עלי להתבונן ולבדוק מה היא דרכו האישית של הילד הזה עצמו. דבר מובן הוא ששיח הבננה צריך טיפול אחר מאשר עץ התפוח. אם נגדל שיח בננות ועץ תפוחים, ונעניק לשניהם טיפול זהה, לפחות אחד מהם לא יגדל טוב, ואולי שניהם גם יחד לא יצמיחו פרי. כך עם ילדים, אני חייב לדעת, מהן התכונות האישיות של הילד ולהתחשב בהן" ( "זריעה ובניין בחינוך", תשנ"ו, עמ', יח').
אני משער שתאוריית ״שמונה האינטליגנציות המרובות״, שפיתח וחידש הווארד גרדנר, פסיכולוג התפתחותי יהודי מאוניברסיטת הרווארד (1983) : לוגי מתמטי, לשוני, מוסיקלי, מרחבי, גופני תנועתי, בין אישי, תוך אישי ונטורליסטי, משתקפת בחידושו החינוכי של יצחק בהתמודדותו עם האתגר שהציב לו, בנו עשו המאותגר : "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ".
בסרט “סיפור אחר” של אבי נשר, האם החילונית מוצאת את עצמה בסיטואציה מיוחדת, כאשר בתה היחידה החליטה ללכת בעקבות בחיר ליבה ולחזור בתשובה. ביחד עם הסב ,מחליטה האם להציל את הילדה מ”עול המצוות”. הסב מסביר זאת בצורה מקורית: “כאשר נולד ילד, נולדים בעצם שני ילדים. הילד שדמיינת והילד האמיתי…”.
יתכן שגם יצחק בפרשתנו דמיין על ילד כדמותו ותבניתו, אך בפועל, הילד האמיתי שנולד הוא ילד אחר. אך יצחק בחר, לא לנהוג כמו אותה אם בסרט- "סיפור אחר", אלא לנהוג בו כילד מאותגר ולאהוב אותו עוד יותר, כפי שייעץ הראי"ה קוק לאותו אב ,ששאל לעצתו אודות בנו שסרח מדרכו.
יצחק הוא מורה דרך לדורות, על גישתו ושיטתו החינוכית, ביחס לבנו עשו המאותגר. הוא מלמדנו, שמשפחה לא בוחרים , אבל בוחרים איך להיות משפחה עם ילד מאותגר.
שבת שלום וחודש כסלו מבורך, של בריאות, אורה ושמחה.
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון.
&
בלומה טיגר-דיכטוולד לפרשת תולדות תשפ"ו -
יצחק ורבקה, העדר תקשורת
אלוהים ברא את העולם בדיבור. "ויאמר..יהי אור" וכו'. למילים יש כוח והשפעה. תקשורת היא בסיס לקשר בין אנשים, וכמובן, חשובה ביותר בקשר זוגי. היא בונה אמון, הבנה ואינטימיות. יוצרת אווירה של ביטחון, בה כל צד יכול לאוורר רגשות, להביע עמדה, בקשה, צורך, לפתור מחלוקות. כל אלה באווירה מכבדת וקשובה ללא שיפוט.
כאשר אנו בוחנים את יחסי שרה ואברהם, בולטת תקשורת, והכרה בצרכי הזולת. שרה העקרה יוזמת את הפניה לאברהם ומציעה לו לקחת את הגר שפחתה "אולי אבנה ממנה". היא רוצה להעניק יורש לאברהם. כאשר הגר ההרה מזלזלת בה, אין שרה מהססת לתבוע את עלבונה מאברהם. "וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם חֲמָסִי עָלֶיךָ אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ יִשְׁפֹּט יְהוָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ" (בראשית טז, ו). אברהם עונה לה, היא שפחתך עשי לה כטוב בעינייך. כאשר רואה שרה את ישמעאל מצחק, היא דורשת מאברהם: " גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק " (כ, י), ולמרות שגרוש ישמעאל בנו רע בעיני אברהם, הוא עושה כדבריה לאחר שגם ה' מורה לו לשמוע בקולה.
בין רבקה לבין יצחק מתנהלת לפי הכתוב, תקשורת רק פעם אחת. כאשר על יעקב לנוס מפני עשו לאחר שנטל במרמה בתכנון אמו את ברכת עשו.
שורש הריחוק ביניהם לדעת ה"נצי"ב מוולוזין" בעל "העמק דבר", הוא כבר בפגישתם הראשונה. כאשר רואה רבקה את יצחק שיצא לשוח בשדה, הולך לקראתה. היא נופלת מן הגמל, ומכסה עצמה בצעיף.
לדעת הנצי"ב זוהי תגובה של פחד ושל בושה, כמי שמבינה שאינה ראויה לו. מאז נקבע לדעתו פחד בליבה. (בראשית כד, סג-סה, העמק דבר לפסוק סה). יצחק אהב אותה. הביאה אל אוהל שרה אמו והתנחם בה, אך הדבר לא גרם לה להיות כּנה עמו.
כאשר מתרוצצים הבנים בקרבה, היא הולכת לדרוש את ה'. היא אינה משתפת את יצחק בקשיי הריונה וגם לא בכך שהלכה לדרוש את ה'. התשובה שניתנה לה: " וַיּאמֶר יְהוָה לָהּ שְׁנֵי גיים גוֹיִם] בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר" (כה, כג), אינה מדווחת ליצחק. כל אחד מהם אוהב בן אחד. יצחק את עשו ורבקה את יעקב. אין בכתוב כל שיחה ביניהם בנושא הבנים. לא מתקיימת גם כל שיחה בין רבקה לבין עשו. בעוד שבשיחתה עם יעקב היא מכנה אותו בּנִי, על עשו היא אומרת, אחיך.
כאשר שומעת רבקה את יצחק אומר לְעֵשָׂו: " הִנֵּה נָא זָקַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי. וְעַתָּה שָׂא נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי צָיִד. וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת " (כז, ג-ד), היא אינה משוחחת על כך עם יצחק. היא בטוחה כי הברכה צריכה להינתן ליעקב, וכי יצחק בעיוורונו (תרתי משמע), ובאהבתו את עֵשָׂו, אינו עומד על טיבו של עשו. לדעתה יעקב הוא ממשיך השושלת ולא עֵשָׂו. על כן היא נוקטת בדרך של רמייה, מציגה את יעקב בתחפושת של עֵשָׂו, ומשכנעת אותו לשקר לאביו. היא אף מבטיחה לו "עלי קללתך בני", כדי להפיג את חשש יעקב פן יגלה אביו את התרמית ויקללו. אילו הייתה מתנהלת שיחה ביניהם, הייתה רבקה מגלה כי יצחק אינו טועה בבנו עשו. הברכה שיועדה לעשו אכן התאימה לו. היא כוללת עושר וכוח:" וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ: יַעַבְדוּךָ עַמִּים וישתחו וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאֻמִּים הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ אֹרְרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרֲכֶיךָ בָּרוּךְ" ( כז ,כח-כט).
הברכה הניתנת ליעקב ערב בריחתו לחרן שונה מאוד. היא ברכת הבנים וברכת הארץ המיועדת למי שהוא ממשיך השושלת. " וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים: וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ לְרִשְׁתְּךָ אֶת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים לְאַבְרָהָם ". ייתכן כי רבקה נמנעה מדיאלוג בעניין זה עם יצחק, כיוון שאז היה מתגלה כי היא העלימה ממנו את דבר ה' אליה בזמן הריונה. תוצאת תרמית הברכה, היא פגיעה קשה במשפחה. על יצחק נאמר: " וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד" (כז,לג) . "כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו אֶת דִּבְרֵי אָבִיו וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר לְאָבִיו בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי: וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ " (כז, לד-לה). סביר להניח כי יצחק ניחש כי רבקה עומדת מאחורי התרמית. אך הכתוב אינו מספר לנו על כל שיחה שהתנהלה בנושא. נראה כאילו יצחק הכיל את המעשה. תגובתו הקשה של עשו כללה בכי, כעס, והחלטה להרוג את אחיו בתום ימי אבל אביו. רבקה שלחה את יעקב לחרן כדי להצילו. עשרים שנים שהה שם יעקב. יצחק זכה לראות את יעקב בטרם מותו, אך רבקה נפטרה בטרם שב יעקב מחרן, ולא זכתה לראות אותו ואת משפחתו. גם בשלב זה בו מתנהלת לפי הכתוב השיחה היחידה המדווחת בין רבקה לבין יצחק, אין רבקה דוברת אמת. היא מיידעת את יצחק על שליחת יעקב לחרן ורוצה שיברכו. מהי הסיבה לשליחתו לחרן? "וַתֹּאמֶר רִבְקָה אֶל יִצְחָק קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת אִם לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת חֵת כָּאֵלֶּה מִבְּנוֹת הָאָרֶץ לָמָּה לִּי חַיִּים " (כח, א). החשש פן ימיתנו עשו אינה מוזכרת.
דוגמה נוספת לטרגדיה בעקבות העדר שיחה כנה, היא פרשת אמנון, תמר ואבשלום. לאחר אונס תמר בידי אמנון נאמר על דוד: "וַיִּחַר לוֹ מְאֹד " (שמואל ב יג, כא). בפועל אין דוד עושה דבר. הוא לא מנהל שיחה עם אמנון, אינו מנחם את תמר, אינו משוחח עם אחיה אבשלום הכועס מאוד על המעשה. התוצאה היא תוכנית נקם של אבשלום באמנון, המתבצעת לאחר שנתיים בחג הגֵז של אבשלום בחצור. אמנון מוזמן כדי להירצח. אבשלום נמלט אל סבו תלמי מלך גשור, ושוהה שם שלוש שנים. האשה התקועית החכמה שנשלחה על ידי יואב, לשכנע את אבשלום לשוב, מצליחה במשימה. דוד שולח את יואב להשיב את אבשלום. אך אומר: "יִסֹּב אֶל בֵּיתוֹ וּפָנַי לֹא יִרְאֶה " (יד, כד). הם לא נפגשים. שוב אין דו שיח. ההמשך? מרד אבשלום בדוד, מות אבשלום וקינתו הקשה של דוד על בנו.
האל העניק רק לנו בני האדם את מתנת כוח הדיבור. את הפסוק "..וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה " (בראשית ב, ז), מתרגם אונקלוס רוח דְמָלְלָא, רוח מדברת. ראוי שנעשה שימוש חכם, מכבד וסבלני במתנה נפלאה זו למען ייטב לכולנו. - בלומה דיכטוולד, רעננה, כ"ח חשון תשפ"ו
&
הרב עמיהוד סולומון רב קהילה-כפר גנים פתח תקוה-
סרטון על הפרשה - מרק, שותים או אוכלים?
&
לפרשת תולדות תשפ"ו -ברכה לשבוע חדש- אריה דיכטוולד
מנהג עתיק ברוב קהילות ישראל לומר במוצאי שבת פיוטים, מי בבית הכנסת ומי בבית. העיקרי שבהם הוא זה המתחיל בפסוק ויתן לך": "וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם ... ". המקור הוא כמובן ברכת יצחק ליעקב המתחזה לעשיו אחיו, יעקב מקבל למעשה את ברכת אחיו, ואכן, לקראת יציאתו לחרן שב יצחק ומברך את יעקב.
התפילה נאמרת אחרי הבדלה או בתוך תפילת ערבית של מוצ"ש, היא מורכבת מלקט של פסוקים מהתורה.
וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ: יַעֲבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאֻמִּים. הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ. אֹרֲרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרֲכֶיךָ בָּרוּךְ. = ברכת יצחק ליעקב המתחזה.
וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ. וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים: וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ. לְרִשְׁתְּךָ אֶת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים לְאַבְרָהָם: = ברכת יצחק ליעקב בברחו בפני עשיו אחיו
מֵאֵל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ וְאֵת שַׁדַּי וִיבָרֲכֶךָּ. בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת. בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָחַם: בִּרְכֹת אָבִיךָ גָבְרוּ עַל בִּרְכֹת הוֹרַי. עַד תַּאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם תִּהְיֶיןָ לְראֹשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו. = ברכת יעקב לפני מותו ליוסף בפרשת ויחי.
וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ. וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ. דְּגָנְךָ וְתִירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ. שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ. עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ: בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל הָעַמִּים. לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה וּבִבְהֶמְתֶּךָ: וְהֵסִיר יְהֹוָה מִמְּךָ כָּל חֹלִי. וְכָל מַדְוֵי מִצְרַיִם הָרָעִים אֲשֶׁר יָדַעְתָּ לֹא יְשִׂימָם בָּךְ. וּנְתָנָם בְּכָל שֹׁנְאֶיךָ: =פרשת עקב-ברכת משה לפני כניסתם לארץ. במשך הדורות נוספו פסוקים רבים.
המשותף לכל הפסוקים שהם ברכות לשפע גשמי על כל גְּוָנָיו ולהצלחה, החל מרווחתו של היחיד ועד לרמה הלאומית, למעט פרשת עקב שבה השפע הגשמי מותנה בקיום מצוות ויראת ה', כל השאר הוא שפע גשמי שאינו מותנה.
המקור הראשון לאמירת הפסוקים במוצ"ש נמצא במחזור ויטרי (הרב שמחה מויטרי (Vitry-en-Perthois) - במאה הי"א - שהיה מתלמידיו וממשפחתו של רש"י) :
סימן ר:... וכן מנהג שחוזר ושונה שליח ציבור אותו פסוק והציבור אחריו ואומר "ואתה קדוש". וכל סדר קדושה (="ובא לציון"). קדיש כו': ומביאים לו יין של כוס ברכה ומבדיל.... וטועם ממנו מלא לוגמיו ..
ואומרים כולם : "ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ ורב דנן ותירש": "יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים הוה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך ארריך ארור ומברכיך ברוך... וגו' (=כאן מובא הנוסח המצוי בסידורים שלנו)
רש"י בפרשתנו: (כח) ויתן לך - יתן ויחזור ויתן. ולפי פשוטו מוסב לעניין הראשון "ראה ריח בני", שנתן לו הקדוש ברוך הוא, כריח שדה וגו' ועוד יתן לך מטל השמים וגו': =שפע מתמשך.
ממשיך רש"י:
"האלוהים" - מהו האלוהים? בדין, אם ראוי לך יתן לך, ואם לאו לא יתן לך, אבל לעשו אמר "משמני הארץ יהיה מושבך", בין צדיק בין רשע יתן לך, וממנו למד שלמה כשעשה הבית וסידר תפלתו, ישראל שהוא בעל אמונה ומצדיק עליו את הדין לא יקרא עליך תגר, לפיכך (מלכים א, ח, לט) "וְנָתַתָּ לָאִישׁ כְּכָל דְּרָכָיו אֲשֶׁר תֵּדַע אֶת לְבָבוֹ", אבל נוכרי מחוסר אמונה, לפיכך אמר (שם מג) "אַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנָּכְרִי", בין ראוי בין שאינו ראוי תן לו, כדי שלא יקרא עליך תגר.
לישראל קיימת מערכת חסדים נפרדת=מותנית בהתנהגות הישראלי.
# מדוע אומרים תפילה זו במוצ"ש ?
פירושי סידור התפילה לרוקח (רבנו אלעזר מגרמייזא (וורמייזא) שהיה מן הבולטים שבין "חסידי אשכנז" בסוף האלף החמישי. נפטר ב 1238):
קז] ויתן ל -: לאחר הבדלה בבית הכנסת אומרים בקול רם ויתן לך האלהים א.=וההסבר הוא) לפי שהשבוע נכנסת ואומרים פסוקים טובים וברכות ושלומות ונחמות, ועוד ככתוב ישעיהו נה, יב) "כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ וּבְשָׁלוֹם תּוּבָלוּן "...(=כאן מובאים דברי רש"י כמו אצלנו)
=טוב לפתוח את השבוע בפסוקים טובים המרחיבים דעתו של אדם ומהווים סימן לברכה בפרנסה.
מתוך תפילת ערב שבת: אתה קדשת את יום השביעי לשמך. תכלית מעשה שמים וארץ. וברכתו מכל הימים. וקדשתו מכל הזמנים. וכן כתוב בתורתך: ....אומר על כך האדמו"ר השני לחסידות גור ה"שפת אמת" בתורה מפרשת קדושים שנת תרל"א, (=תקציר שלי ):
היהודי מתקדש רק כאשר הוא חלק מהכלל - מהציבור הואיל והקדושה שורה באופן קבוע ואימננטי בעיקר בקהל המתכנס יחד. לכן עם ישראל נקרא כנסת ישראל.
ומתי מתקדש הפרט? כאשר הוא מבטל עצמו-רואה את עצמיותו-את ה'אני' שלו- אך ורק כחלק מכלל ישראל-היינו,כינוס כל כוחות החיוּת לה'. החיוּת היא "כוח החיים" "הכוח האלוקי" הנמצא בכל נברא. הוא הכוח המקיים, מעורר ומצמיח את כל הבריאה. לציבור יהודי יש כוח בעצם התכנסותו.
כך גם בשבת שכתוב בה ויקדש כו'. השבת היא שיא הבריאה ועליה אנו אומרים "וקדשתו מכל הזמנים" =מכל הזמנים הוא גל מעל-לזמן-מעל הטבעי] על פי תפישתו של הרב ה'שבת הוא השפעת החיים לכל הימים', הואיל והתכלית נקבעת בגמר המלאכה - וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם: וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה ... וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ ...". כי 'הכול הולך אחר החיתום'.ומכאן נובע שהשבת היא החיוּת והמהּות שבכל דבר. לכן השבת משפיעה על כל החיים. השבת מקשרת בין העולמות. "וברכתו מכל הימים" -השבת היא כלי נושא ברכה ושפע בעולם הזה. הוא כלי שיצירתו היא תכלית הבריאה. (עד כאן התקציר)
מסקנה: מוצאי שבת הוא המִמשק בין קודש לחול מהטבעי לעל טבעי, ועל כן דווקא אז אנו מתפללים להורדת השפע לכול ימות השבוע
מדרש "משנת רבי אליעזר" פרשה כ בעמוד 63: (החוקר הלל גרשום ענלאו הוציא לאור בניו יורק תרצ"ד (1934) את המדרש 'משנת רבי אליעזר' מכתב יד):
"וכל המענג בשבת, זוכה ויושב בישיבה של מעלה, שנאמר "אז תתענג על ה' ". ...דבר אחר, כל המענג את השבת, תפלתו נשמעת, שנאמר, "( איוב כב, כו) כִּי אָז עַל שַׁדַּי תִּתְעַנָּג וְתִשָּׂא אֶל אֱלוֹהַּ פָּנֶיךָ: ". וכל המענג את השבת נותנים לו משאלות לבו, שנאמר "והתענג על ה' ".
(הערה: גם למילה 'עֹנֶג' יש משמעות מרכזית בקבלה ובחסידות)
צא ולמד: כל יום בבריאה זכה לציון, "כי טוב", "והנה טוב מאד" וכו'. היום השביעי זכה לברכה: "ויברך אלוקים את יום השביעי". האדם לא זכה לציון וגם לא לברכה. הראשון שקיבל ברכה היה אברהם. אחר כך יצחק וכך גם יעקב. יעקב קיבל ברכה גשמית במקום עשיו שקיבלה שוב. יעקב קיבל ברכה נוספת בדרכו ללבן. יעקב מברך את בניו-שהם נחלת יעקב ומשה מברך את ישראל לפני מותו. שרשרת של ברכות אבות האומה.
אנו מכירים את הפעולה האגרונומית הַבְרָכָה (Layering)היינו, כיפוף ענף או גבעול של צמח (כשהוא עדיין מחובר לצמח האם) ומכסים חלק ממנו באדמה, תוך גרימת שריטה קלה באזור זה. במטרה לגרום לענף לפתח שורשים חדשים בעודו מקבל הזנה מצמח האם. השם "הַבְרָכָה" נובע מצורת הברך (כריעה) של הענף המכופף.
החקלאות בארץ מתבססת על גשמים שבאים רק בהתערבות אלוקית ומדגישה את התלות המוחלטת של האדם בברכה השמימית. לכן אנו קוראים להם גשמי ברכה-"ותן ברכה". (בניגוד למצרים התלויה בהשקיה מנהר ואינה תלויה ישירות בכוח עליון(
השבת היא מקור הברכה לכל ימות השבוע. מכאן, ששבוע יהודי מתחיל בשבת – המקרינה שפע ועוצמה לכל השבוע. זהו הרעיון של "ויברך אלוקים את יום השביעי". מרגע זה השבת היא תחילת השבוע. היהודי מתחיל את השבוע היהודי בהַבְרָכָת כל ימות השבוע לשבת.
לאריה דיכטוולד, רעננה, כ"ו חשון תשפ"ו
א.וראיתי באור זרוע שהמנהג לאמרו בקול רם היה נהוג רק במוצאי יום הכיפורים בקהילות רבות כמנהג קהילת פראג
&
דבר תורה - תולדות תשפ"ו - השפעות אזוריות על אתגרים כלכליים, ערכיים ומשפחתיים -
מייקל אייזנברג- חלק ב'
פרשת השבוע פרשת תולדות מתחילה באות ו' החיבור, שמחברת אותה למה שתואר בסוף פרשת השבוע הקודמת: "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק. וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי מִפַּדַּן אֲרָם אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי לוֹ לְאִשָּׁה. וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא…" (בראשית כה, כ - כא). אם כן, כדי להבין טוב יותר עם אילו אתגרים משפחתיים, כלכליים, יצרניים וערכיים, נדרשים יצחק ותולדותיו להתמודד, עלינו להשוות את האירועים המתוארים בפרשה עם שלוש הפסקאות שחותמות את הפרשה הקודמת:
וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה. וַתֵּלֶד לוֹ אֶת זִמְרָן וְאֶת יָקְשָׁן וְאֶת מְדָן וְאֶת מִדְיָן וְאֶת יִשְׁבָּק וְאֶת שׁוּחַ. וְיָקְשָׁן יָלַד אֶת שְׁבָא וְאֶת דְּדָן וּבְנֵי דְדָן הָיוּ אַשּׁוּרִם וּלְטוּשִׁים וּלְאֻמִּים. וּבְנֵי מִדְיָן עֵיפָה וָעֵפֶר וַחֲנֹךְ וַאֲבִידָע וְאֶלְדָּעָה כָּל אֵלֶּה בְּנֵי קְטוּרָה. וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק. וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם.
וְאֵלֶּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אַבְרָהָם אֲשֶׁר חָי מְאַת שָׁנָה וְשִׁבְעִים שָׁנָה וְחָמֵשׁ שָׁנִים. וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו. וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו אֶל מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֶל שְׂדֵה עֶפְרֹן בֶּן צֹחַר הַחִתִּי אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא. הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם מֵאֵת בְּנֵי חֵת שָׁמָּה קֻבַּר אַבְרָהָם וְשָׂרָה אִשְׁתּוֹ. וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וַיֵּשֶׁב יִצְחָק עִם בְּאֵר לַחַי רֹאִי.
וְאֵלֶּה תֹּלְדֹת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחַת שָׂרָה לְאַבְרָהָם. וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל בִּשְׁמֹתָם לְתוֹלְדֹתָם בְּכֹר יִשְׁמָעֵאל נְבָיֹת וְקֵדָר וְאַדְבְּאֵל וּמִבְשָׂם. וּמִשְׁמָע וְדוּמָה וּמַשָּׂא. חֲדַד וְתֵימָא יְטוּר נָפִישׁ וָקֵדְמָה. אֵלֶּה הֵם בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל וְאֵלֶּה שְׁמֹתָם בְּחַצְרֵיהֶם וּבְטִירֹתָם שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִם לְאֻמֹּתָם. וְאֵלֶּה שְׁנֵי חַיֵּי יִשְׁמָעֵאל מְאַת שָׁנָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים וַיִּגְוַע וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו. וַיִּשְׁכְּנוּ מֵחֲוִילָה עַד שׁוּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרַיִם בֹּאֲכָה אַשּׁוּרָה, עַל פְּנֵי כָל אֶחָיו נָפָל.
ראשית, אזכיר שבדבר התורה של השבוע שעבר התמקדתי בפסקה השלישית והסברתי שצאצאי ישמעאל תפסו את כל המרחב שמחבר בין אזורי השפע העיקריים של העולם העתיק. בהתאם לפרופיל של ישמעאל: "וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ וְעַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכֹּן" (בראשית טז, יב), הם תפסו שליטה על כל נתיבי המסחר והעושר, השליטו טרור, ודה-פקטו חסמו את האפשרות להעביר משאבים, מוצרים וידע. כפי שהראיתי בשבוע שעבר הם פגעו בכלכלות של כל המדינות באזור באופן נרחב, וגרמו להצטמקותן. זו היתה הנפילה של ישמעאל ואחיו הסובבים אותו, שתוארה בפסוק האחרון, והיא משכה מטה הן את אחיו מצד אימו שבמצרים, והן את אחיו מצד אביו, בארץ ישראל. נוכח השמדת סדום, שהיתה במקור אזור פורה במיוחד "לִפְנֵי שַׁחֵת ה' אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" (בראשית יג, י), ניתן לשער שעבור יושבי הארץ, חסימת נתיבי המסחר היתה קשה שבעתיים. כך, ״ו״ החיבור של "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק" ממשיכה את ה״נָפָל״ של ישמעאל.
שנית, עלינו לזכור שההשוואה היא בין אירועים שמתרחשים סימולטנית. כלומר, התורה סידרה אותם בזה אחר זה, ואנחנו קוראים את הדברים אחרי שבוע, אבל בעצם אנחנו חוזרים אחורה בזמן. יצחק נולד כשאברהם היה בן מאה שנה, ולכן במותו של אברהם בגיל 175 שתואר בפרשה הקודמת, יצחק היה בן 75. כשבפרשה שלנו מתארים את יצחק בן 40, הרי שחזרנו בזמן (ואברהם עדיין בחיים והוא רק בן 140). התורה כדרכה ויתרה על סדר כרונולוגי וסיימה עם אברהם שיורד מהבמה, ורק אז עברה לספר על יצחק שאברהם הכתיר כממשיכו הבלעדי עוד בחייו: "וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק".
אז אם נרצה להשוות לפרשת השבוע הנוכחית, מחשבון הזמנים יוצא שבשעה שישמעאל מוליד שנים עשר שבטים, בניו הולכים ומתפרסים דרומה ומזרחה סביב גבולות הארץ המובטחת שיצחק יורש, והם חוסמים את המסחר באזור ומתחילים עשורים של שינויים כלכליים וגיאו-פוליטיים דרמטיים, זה הזמן שבו יצחק מתמודד בפרשה שלנו עם עקרות, וגם עם רעב:
וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל אֲבִימֶּלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים גְּרָרָה. וַיֵּרָא אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ. וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ. עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֺתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי. וַיֵּשֶׁב יִצְחָק בִּגְרָר. (בראשית כו, א - ו)
יצחק רוצה לרדת למצרים אבל ה' אומר לו להישאר בארץ, והוא נודד לגרר (בסמוך לרצועת עזה של היום). שם, הוא זוכה להצלחה חקלאית פנומנלית לאחר ששינה את הבסיס של העסק שירש מאברהם, ופיתח טכנולוגיות חדשות, כפי שהרחבתי בספרי "עץ החיים והכסף". גם לאחר שאבימלך מלך גרר, שמרגיש מאויים מהכוח הכלכלי שצבר יצחק, מגרש את יצחק: "וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל יִצְחָק לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד" (בראשית כו, טז), יצחק לא נעלם מהשטח. הוא חופר בארות מים, נאבק עם הפלשתים על הבארות ובסופו של דבר, אחרי שהפלישתים הרוויחו מפעילותו, הוא חופר בארות נוספות ומוצא לעצמו אזור מחיה. הוא בונה תשתיות ויכולות שיפצו על אובדן התפוקות של אזור סדום ההרוסה, ושיהיה בכוחן להתמודד עם הישמעאלים שמתפרסים בסמוך, מעבר לגבול.
השאלה הראשונה היא - מדוע שיצחק לא ירד למצרים אלא יידרש להתמודדות עם מחסור בתבואה, חפירת בארות ועם הסתרת הזוגיות שלו עם רבקה מחשש שיהרגו אותו? זוגיות שנחשפת בהמשך ודורשת ממנו להתמודד מוסרית וערכית עם אבימלך והנורמה בגרר: "וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְיִצְחָק וַיֹּאמֶר אַךְ הִנֵּה אִשְׁתְּךָ הִוא וְאֵיךְ אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא? וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק: כִּי אָמַרְתִּי פֶּן אָמוּת עָלֶיהָ. וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ כִּמְעַט שָׁכַב אַחַד הָעָם אֶת אִשְׁתֶּךָ וְהֵבֵאתָ עָלֵינוּ אָשָׁם…" (בראשית כו, ט - י). השאלה השניה היא - אם מצרים היא מפלט מהרעב בארץ, זה אומר שגם אחרי הנפילה הכלכלית, שם עדיין יש אוכל. אבל אם שם יש אוכל ופה אין, מדוע השווקים לא מתקנים את המצב? כלומר למה לא זורם אוכל לפה? הרי המחסור יכול לייצר ביזנס טוב ולהשיא רווחים נאים.
התשובה המסתברת היא, שכאמור בני ישמעאל יושבים כשודדים על הדרכים ולכן לא מגיע לפה אוכל. אז למה שיצחק ומשפחתו לא ילכו למצרים? כי יצחק ירש את אברהם ולכן, כפי שמפורש בפסוקים קיבל גם את תפקידו של אברהם להיות ברכה לאחרים: "וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ". בניגוד לישמעאלים שבאותה תקופה, שלא רק שאינם מייצרים ומפתחים את האזור, אלא עוד מביאים למשבר כלכלי ולשפל, יצחק נדרש לפתח תשתיות, להמציא שיטות חקלאיות חדשות, ולספק ביטחון מזון לתושבי הארץ.
יצחק אולי חשב שכל עוד אין לו ילדים הוא בינתיים יכול "לצוף" ולנוע בחופשיות למצרים (כי לא סביר שסיפור הסתרת הזוגיות עם רבקה יכול להתרחש כשיש להם את יעקב ועשו). אם יש רעב בארץ, שהפסוק עצמו מאפיין "מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם" (בראשית כו, א), האינסטינקט של יצחק זה ללכת בעקבות אביו ולרדת כמוהו למצרים. ה' אומר לו שהרעב אולי דומה, אבל הסיטואציה הגיאו-פוליטית שונה לחלוטין, ועליו להתחשב בה. היות שכעת הישמעאלים משתלטים על האזור וחונקים אותו, ללכת למצרים עכשיו זה שונה מאוד ממה שהיה בזמנו כשאברהם הלך לשם. אחרי שאברהם ויצחק הפכו לחלק משמעותי בנוף הכנעני - "נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ" - העזיבה של יצחק למצרים תשאיר בארץ ווקום, והוא אף עלול לאבד אותה. ה' אומר לו שבימיו 'מעשה אבות סימן לבנים' זה לא לחקות אלא ליישם עקרונות. מה שהוא באמת ירש זה שכתגובה להרסניות של ישמעאל וצאצאיו, עליו לייצר ברכה כלכלית שעמי האזור יהנו ממנה, ולהיות עוגן אמוני.
זה היה השלב הראשון. אם ממשיכים לעשות את החשבון, כשבפרשה הקודמת נאמר שאחרי מות אברהם יצחק יושב עם באר לחי רואי, וה' מברך אותו, זה כבר אחרי שנים רבות של ההתמודדויות שרק תיארתי. במות אברהם, כשיצחק בגיל 75 הוא כבר אחרי דרך ארוכה של עשייה. למה בגיל 75 פלוס ה' פתאום מברך אותו? האם ההבטחות שניתנו לו לפני שנות דור: "גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ", ושכאמור גם התקיימו, לא הספיקו? להבנתי משהו שונה קורה דווקא עם ישיבתו בבאר לחי רואי. באר לחי רואי, שכבר הוזכרה פעמיים בספר בראשית עשויה להיות אחד המפתחות להבנת ההתרחשות בשלב ההוא.
בפעם הראשונה, כשאברהם היה בן 86, מתחיל סיפורו של ישמעאל בבאר לחי רואי. כמתואר בפסוקים במפורש, זה המקום שבו מתחיל סיפורם של בני ישמעאל כולם, וזה קורה באזור שור, שבהמשך יהפוך להיות נקודת ציון של התיישבותם "מֵחֲוִילָה עַד שׁוּר":
וַיִּמְצָאָהּ מַלְאַךְ ה' עַל עֵין הַמַּיִם בַּמִּדְבָּר עַל הָעַיִן בְּדֶרֶךְ שׁוּר… וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה' הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֵךְ וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב. וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה' הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל כִּי שָׁמַע ה' אֶל עָנְיֵךְ. וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ וְעַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכֹּן.
וַתִּקְרָא שֵׁם ה' הַדֹּבֵר אֵלֶיהָ אַתָּה אֵ-ל רֳאִי כִּי אָמְרָה הֲגַם הֲלֹם רָאִיתִי אַחֲרֵי רֹאִי. עַל כֵּן קָרָא לַבְּאֵר בְּאֵר לַחַי רֹאִי הִנֵּה בֵין קָדֵשׁ וּבֵין בָּרֶד.
וַתֵּלֶד הָגָר לְאַבְרָם בֵּן וַיִּקְרָא אַבְרָם שֶׁם בְּנוֹ אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר יִשְׁמָעֵאל. וְאַבְרָם בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּלֶדֶת הָגָר אֶת יִשְׁמָעֵאל לְאַבְרָם. (בראשית טז, ז - יד)
בנוסף, כעבור חמישים, או חמישים וחמש, שנים, כשאברהם באזור גיל 140, רבקה מגיעה מחרן עם העבד ששלח אברהם למצוא אשה ליצחק. ואז, כשהמבטים של רבקה ושל יצחק מצטלבים בפעם הראשונה, נאמר: "וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹאִי וְהוּא יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב. וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים. וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת יִצְחָק…" (בראשית כד, סב - סד).
מה עשה יצחק בבאר לחי רואי? לפי המדרש, הוא הלך להחזיר את הגר לאברהם אביו, והיא היא קטורה, האשה שאברהם לקח בערוב ימיו, ומי שילדה לו את כל רשימת הבנים הארוכה שציטטתי בהתחלה. אם כן, בהתאם לנוהג העתיק שקשרי נישואין הם גם קשרים פוליטיים, אולי היה זה ניסיון מצידו של יצחק להתקרב לכוח האזורי העולה, ואולי במקביל לקרב את ישמעאל ובניו לאתוס האברהמי המפיץ ברכה. סוף סוף לישמעאלים יש קשרים גם במצרים וגם בארץ והם יכולים להיות דווקא גשר. האחים הנוספים, בני קטורה ובני הפילגשים של אברהם אשר שולחו מזרחה, עשויים היו לקחת חלק ברשת של מסחר משגשג באזור כולו.
אבל, בין אם קטורה היא הגר אימו של ישמעאל ובין אם לאו, גירוש כל בני הפילגשים, שמצויין בפסוקים לצד הפיכת יצחק לממשיך הבלעדי: "לִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ", כנראה עוררה משקעים מהעבר. יתכן שאברהם חשש שריבוי הצאצאים הצעירים שלו יאיים על ההגמוניה של יצחק, והוא חזר פעם נוספת על המהלך שעשה לפני שנות דור כשגירש את הגר וישמעאל (לבקשת שרה, ובאישורו של ה'). אבל כך או אחרת, האירוע ערער את הקשר בין יצחק לישמעאל, והוא חזר בידים ריקות מבאר לחי רואי, והתחיל את המסע שלו עם רבקה המתואר בפרשה שלנו. מסע במסגרתו הוא נדרש להתמודד עם ניתוק דרכי המסחר, ובידודה של ארץ ישראל על ידי הישמעאלים שמקיפים אותה.
לפני שנחזור לפעם השלישית בה מופיעה באר לחי רואי, שבסמוך אליה התיישב יצחק אחרי מות אברהם, ברצוני להתייחס למדרש ששאל מדוע הוזכרו שנותיו של ישמעאל, והציע תשובה שונה מזו של התלמוד הבבלי שהצגתי בשבוע שעבר:
"וְאֵלֶּה שְׁנֵי חַיֵּי יִשְׁמָעֵאל" - מָה רָאָה הַכָּתוּב לְיַחֵס שָׁנָיו שֶׁל רָשָׁע כָּאן? עַל יְדֵי שֶׁבָּא מִקָּדְקָדָהּ שֶׁל מִדְבָּר לִגְמֹל חֶסֶד לְאָבִיו (לקבור את אברהם). (בראשית רבה, פרשה סב)
כלומר, המדרש, מכנה את ישמעאל 'רשע', ולאחר מכן מעלה אפשרות שציון שנותיו של ישמעאל מלמד שהוא עצמו חזר בתשובה. במילים אחרות, הגעתו לקבורת אברהם: "וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו אֶל מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה" מביעה הערכה לאברהם אביו. למרות שאברהם נתן הכל ליצחק, ואילו את ישמעאל דחה לאזורי הספר - משור והלאה, היתה פה התפייסות עם אברהם, גם אם רק לאחר מותו, וגם אם היה לו קשה מאוד לעמוד לצידו של יצחק שקיבל הכל.
אם כן, ניתן להעלות על הדעת שעם, או אחרי, מות אברהם, ישמעאל התרכך. אולי סתם כי עברו הרבה שנים ואולי כי ישמעאל כבר התבסס באופן משמעותי וזה הקהה את צריבת הדחיה. לכן, אחרי מותו של אברהם נזכרה באר לחי רואי (שנמצאת "בְּדֶרֶךְ שׁוּר") בפעם השלישית. הפסוק "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וַיֵּשֶׁב יִצְחָק עִם בְּאֵר לַחַי רֹאִי" הוא קוד לכינון ברית עם ישמעאל. הפעם יצחק הצליח לרקום ברית בת-קיימא עם הישמעאלים שנמצאים מעבר לגבול בשור שבהמשך הדרך, וששולטים בערוצי ההפצה. השותפות איתם, ופתיחת השווקים עבורו, היתה ברכה מסוג חדש לה זכה יצחק לאחר מות אברהם. אחרי זמנו של אברהם, והבריתות שהוא עצמו כונן עם ענר, אשכול וממרא, החיבור של יצחק וישמעאל היה 'הסכמי אברהם' הראשונים.
ייתכן שהשותפות, שהעניקה ליצחק נגישות לדרכי המסחר, ואפילו יכולת השפעה על כל התנועה באזור באמצעות הישמעאלים, היוותה מעין קיום להבטחה שנאמרה ליצחק לפני הגעתו לגרר, פעמיים: "לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל". אם בהתחלה ה' הבטיח לו את הארץ ודרש ממנו לגור בארץ, איך עברנו להבטחה שנקבל את "כָּל הָאֲרָצֹת"? ומי הן בכלל 'הארצות האלה'? קיצור-לשון שכנראה יצחק עצמו, הבין.
אבל, אם הנושא הוא ירידה למצרים בשעה שאזורים נרחבים נמצאים בשליטת ישמעאל, אז מובן מדוע אותה הבטחה חוזרת מיד בהמשך תוך שני פסוקים: "וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל, וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ". היות שבשלב ההוא ההתפרסות הישמעאלית סביבות ארץ ישראל, הובילה לדרישת ה' מיצחק לא לרדת למצרים ואתגרה אותו, אז ה' אמר לו שבעתיד האתגר יהפוך ליכולת: "וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל". ומיד ה' חזר והבהיר: "וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל" - "הארצות שאמרתי לך קודם, ושחורגות מגבולות ארץ ישראל, הכוונה היא לאו דווקא על ידי כיבוש והתיישבות", אלא על ידי: "וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ". על ידי הסכמי שותפות וסחר בהתאם לאתוס שעיצב אברהם. וזה כאמור קרה רק שנים רבות מאוחר יותר. רק אחרי שיצחק ייצב את אחיזתו בארץ והתברך בעצמו בעושר ״מאה שערים״, הוא היה בעמדה הנכונה להזדמנות הגדולה של השפעה על "כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל" דרך הסכמי שותפות וסחר.
ושוב, כפי שכתבתי בשבוע שעבר: ישראלים בארץ ישראל אמורים להפיץ שפע בעולם. חזרה למשימה זו היא בדיוק מה שאנחנו צריכים לקדם עכשיו. השבוע התפרסם בביטאון ספיר (אנגלית) מאמר שלי על הגדלתה של כלכלת ישראל לטריליון דולר. יש הזדמנויות אברהמיות במרחב בעקבות המלחמה. עלינו להישיר אליהן מבט, לבנות תשתיות פורצות גבולות המתחברות למי שנמצאים מעבר לגבול בהמשך "דֶרֶךְ שׁוּר" של ימינו, לכונן בריתות ולמנוע מהמחבלים התורנים לחבל בסחר. התברכנו בכלכלה בעלת חוסן. חייבים לחזק אותה אפילו יותר, באמצעות השקעות בתשתיות ובחדשנות, כפי שעשה יצחק בשלב הראשון. ואז גם לשתף את שכננו בברכה, כפי שעשה יצחק בשלב השני. כל זה, כדי להפיץ את בשורת ישראל.
יצחק שהתעמת עם אבימלך לא היה נאיבי. אבל, עיקר תורתו היא הרחבת הלב גם מול מי שהתקוטט איתו. גם מתוך וויכוח, ואולי דווקא חרף החש
שות, הרחבת שפע כלכלי לשכננו היא בדיוק מה שנדרש מזרע יצחק, כמו אז גם היום.מייקל אייזנברג.
&
מעדנים לשולחן שבת ד"ת מספר 369- חיים קופל-השם ישמור.
השם ישמור
1) במדרש מובא, שלשה שמות נקראו לו לאדם. אחד מה שקוראים לו אביו ואמו. ואחד מה שקוראים לו החברה: המוניטין, או התיוג של האדם בעיני הזולת. ואחד, מה שקונה הוא לעצמו: אישיותו, עשייתו של האדם. (תנחומא פרשת ויקהל סימן א').
2) בשני השמות הראשונים שנותנים הוריו והחברה, האדם נמצא במצב פסיבי, וכמעט שאין לו השפעה, על בחירת השם. אך את השם השלישי , האדם בונה לעצמו והוא תוצאה של מאמץ ופעילות שהוא עשה, וכתוצאה מכך הופך השם, לחלק מאישיותו, ואי אפשר להפריד ביניהם.
3) בפרשתנו, עֵשָׂו חָזַר עָיֵף מִפְּעִילוּתוֹ בַּשָּׂדֶה, וכשראה את יעקב מבשל נזיד עדשים ביקש ממנו "הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה, כִּי עָיֵף אָנֹכִי, עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם" ( כה,ל). "נא" בדרך כלל, לשון בקשה,(או עתה) אך זה סגנון של יעקב , שאינו מתאים לעשו, לכן כאן פירוש המילה "נא" : לֹא מְבֻשָּׁל כָּל צָרְכּוֹ (כמו "אל תאכלו ממנו נא" שמות יב,ט) ומכיוון שאחז אותו בולמוס של אכילה, ולא יכל להמתין, לא הפריע לו, לאכול אותו כמו שהוא, והוא אף שכח את שם התבשיל שראה (עדשים) וְכִנָּה אוֹתוֹ "אדום" עַל שֵׁם צִבְעוֹ. "כִּי עָיֵף אָנֹכִי" ולכן איני יכול לחכות עד גמר הבישול.
4) בְּשֶׁל הָאֵרוּעַ הֶחָרִיג וּלְהִיטוּתוֹ הַמֻּפְרֶזֶת "קָרָא שְׁמוֹ אֶדֹּם" (לשון סתם: הקורא , או אח"כ כשהתפרסם המעשה, הכל קראו לו אדום. מתוך פירוש "דעת מקרא").
5) נתבונן: אברהם אבינו היה צריך לעמוד בניסיונות קשים,: אור כשדים, לך לך, הירידה למצרים, וְכֵן לְהַכִּיר בַּבּוֹרֵא וּלְעָבְדוֹ, בניגוד למגמה ששררה בתקופתו. פעולות אלה זיכו אותו "בשם" והקב"ה אמר לו, "אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ..וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד שִׁמְךָ אַבְרָם, וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם, כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ" (יז-ד..ה).
6) גם יעקב אבינו טרח, בכדי שישנו את שמו. הוא למד ארבע עשרה שנים בישיבת שם ועבר, שמר על דתו במשך עשרים שנות עבודתו אצל לבן הארמי, ולאחר שניצח את שרו של עשו במאבק עמו, העניק לו הבורא שם אחר "וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ ( שֵׁם שֶׁבָּא לְךָ בַּעֲקֵבָהּ וּרְמִיָּה"), כִּי אִם יִשְׂרָאֵל , כִּי שָׂרִיתָ (נֶאֱבַקְתָּ וְהִתְמוֹדַדְתָּ) עִם אֱ-לֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (לב,כט).
7) רואים כמה קשה יש לעבוד בשביל לקנות שם טוב. וכבר אמר שלמה המלך, החכם מכל אדם, "טוב שם משמן טוב" (קהלת ז,א). אבל שם רע, כך מסתבר, "נדבק" לאדם מהר. וכשבא עשו עייף מן השדה, וּבִלְהִיטוּתוֹ לֶאֱכֹל ביקש מיעקב "הַלְעִיטִינִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה", מיד הוצמד לו, ע"י הסביבה, השם אדום. כך שעלינו להיזהר, ולהתרחק, מכל סוג של רע, לבל ידבק בנו.
8) תשובות לפרשת חיי שרה
א) איזה דבר ראה יצחק אבינו, בפרשת וירא במקום אחד, ואותו דבר, רָאָה בְּפָרָשַׁת חַיֵּי שָׂרָה, במקום אחר?
תשובה:" ענן קשור על ההר" . בפרשת וירא הענן היה קשור על ההר(כב,ד ) רש"י במקום. ובפרשת חיי שרה הענן היה קשור על האהל (כד,סו) רש"י במקום.
ב) "וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ" (כג,ב). והרי קודם בוכים ורק אח"כ סופדים (גמרא מו"ק כ"ז:) ולמה אברהם לא נהג כך? תשובה: "וַיָּבֹא אַבְרָהָם" מהיכן בא? אומר המדרש : מקבורתו של אביו תֶּרַח. לכן אם היה אברהם בוכה תחילה היו כולם חושבים שהוא בכה על תֶּרַח אביו, אבל הוא בכה על שרה אשתו. לכן הספיד תחילה שכולם ישמעו וידעו שהבכי היה על שרה.
9) שאלות לפרשת תולדות
א) מָה אוֹמְרִים מִסְפָּרִים אֵלֶּה, בחייו של יצחק אבינו 37, 40, 60, 123, 180, ?
ב) שמו של ספר תורני חסידי, פירוש על התורה, בפרשה. מה שם הספר? ומה שם מחברו? ומי היה רבו?
שבת שלום -מחיים קופל.
מעדנים 369 פרשת תולדות תשפ"ו -תגובות/הערות/הארות/ כולל בקשת הצטרפות, ניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"ל hkop77@gmail.com - או בווטסאפ 052-3604905
&
פרשת תולדות-דובי פריצקי-קק"ל
פרשת תולדות ממשיכה את סיפור שושלת אברהם דרך הדמויות המורכבות של יצחק, יעקב ועשו.
יצחק ממשיך את דרכו של אביו בשקט, בצניעות ובסבלנות, אך גם בנחישות: ה
