ניתן בבקשה לתרום דרך האתר שלנו: www.hamikra.org עם קבלה ואישור החזר מס 46
פרשת נשא וחג השבועות – "וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ" - על היחס לגר ולזר שבקרבנו - ד"ר זאב ( ווה ) פרידמן *
פרשתנו סמוכה השנה לחג השבועות.
דומה שסמיכות זאת איננה מקרית, ומשתקפת בסוגיית גזלת הגר בפרשתנו: "וַיְדַבֵּר ד', אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר, אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם, לִמְעֹל מַעַל בד' וְאָשְׁמָה, הַנֶּפֶשׁ הַהִוא. וְהִתְוַדּוּ, אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ, וְהֵשִׁיב אֶת אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ, וַחֲמִישִׁתוֹ יֹסֵף עָלָיו; וְנָתַן, לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ. וְאִם אֵין לָאִישׁ גֹּאֵל, לְהָשִׁיב הָאָשָׁם אֵלָיו הָאָשָׁם הַמּוּשָׁב לַד', לַכֹּהֵן: מִלְּבַד, אֵיל הַכִּפֻּרִים, אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ, עָלָיו. וְכָל תְּרוּמָה לְכָל קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה. וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו, לוֹ יִהְיוּ; אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן, לוֹ יִהְיֶה". (במדבר, ה', ה'-י')
רש"י מאיר את סוגיית גזלת הגר: "ונשנית כאן בשביל שני דברים שנתחדשו בה, האחד, שכתוב והתוודו, לומר שאינו חייב חומש ואשם (שכתובים בספר ויקרא) על פי עדים עד שיודה בדבר, והשני, על גזל הגר, שהוא ניתן לכוהנים. ואם אין לאיש גואל ...וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואלים, או בן או בת או אח או שאר בשר הקרוב ...אלא זה הגר שמת ואין לו יורשים".
פרשיית הגזלה מהגר בפרשתנו, דורשת התבוננות עמוקה, קודם כל בתוכנו, בהתבוננות פנימית ואמיתית ביחס לאחר ולשונה ובמקרה של פרשתנו- לגר. בין אם מדובר בגר צדק או בגר תושב . המחויבות שלנו לשניהם היא אחת.
הנה לפנינו התבוננות מעמיקה בנפש הגר, במאמרה של הסופרת רבקה מאיר: "האדם הוא זר בעולם. הוא נולד לתוך החיים בלי לדעת מה הם, וכל ימיו הוא עמל להבינם, לתת בהם סימנים. כל ימי חייו עוברים עליו בניסיון להכות שורש, להגיע לתחושה של קבע ובית. לעיתים קרובות הוא מדמה שאכן הצליח בכך והוא מסב לו שאנן, מרופד בביתו, במשפחתו ובחייו. עד שבאים הימים וטופחים על פניו, מפריעים בו כרוח פרצים, מגלים לו שהוא תושב של ארעי... יש מעט מקומות שבהם יש ציווי לאהוב, מדובר בשלושה, בראשון זה שבקריאת שמע, מדובר בציווי לאהוב את הבורא. בשני המקומות האחרים נאמר שיש לאהוב מישהו כמוך. כך לגבי הרע וכך לגבי הגר." (שבת, מקור ראשון א' סיון תשס"ז 18.5.07).
הסופרת אמונה אלון מעמיקה בסוגיית הזר שבקרבנו ומאתגרת אותנו, בהתבוננות פנימית אמיתית בתוכנו ומחברת זאת למעמד קבלת התורה בחג השבועות: "קל לקבל את מי שמוכר לנו, את מי שדומה לנו, את מי שאנחנו יכולים לראות בו, במודע או שלא במודע, השתקפות של עצמנו, כפי שאנו מכירים את עצמנו, או כפי שהיינו רוצים להיות. הרבה יותר קשה לקבל את הזר, את השונה, את זה שמשקף לנו חלקים בלתי מוכרים באישיותנו. חלקים שאולי איננו רוצים כלל להכיר. ומכאן שנאת הזרים, אשר מי כמונו, היהודים, חווה אותו על בשרו לאורך הדורות. אצלנו לעומת זאת, יש אפשרות לא רק לקבל זרים, אלא אף לאהוב אותם... ולגייר בקבלה ובאהבה, גם חלקים זרים בתוך אישיותנו, בטרם נתייצב למרגלות הר סיני לקבל, מחדש, את התורה ואת עצמנו" ("שבת בשבתו" במדבר תשס"ז, 1170).
כאמור, פרשתנו צמודה לחג השבועות, החג שמאיר את סוגיית הגרות בממדיה השונים, בדמותה של רות המואביה:"וַתֹּאמֶר רוּת אַל תִּפְגְּעִי בִי, לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ . כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר; כֹּה יַעֲשֶׂה ד' לִי, וְכֹה יוֹסִיף כִּי הַמָּוֶת, יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ".( מגילת רות, א', טז'- יז')
הנה כי כן, פרשתנו העוסקת בגזלת הגר ובהעדר גואל: " וְאִם-אֵין לָאִישׁ גֹּאֵל " , מתכתבת עם סוגיית הגר והגואל אצל רות הגיורת:"וַיִּקַּח בֹּעַז אֶת רוּת וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה, וַיָּבֹא אֵלֶיהָ; וַיִּתֵּן ד' לָהּ הֵרָיוֹן, וַתֵּלֶד בֵּן. וַתֹּאמַרְנָה הַנָּשִׁים, אֶל נָעֳמִי, בָּרוּךְ ד', אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם; וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל. וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ, וּלְכַלְכֵּל אֶת שֵׂיבָתֵךְ: כִּי כַלָּתֵךְ אֲשֶׁר אֲהֵבַתֶךְ, יְלָדַתּוּ, אֲשֶׁר הִיא טוֹבָה לָךְ, מִשִּׁבְעָה בָּנִים. וַתִּקַּח נָעֳמִי אֶת הַיֶּלֶד וַתְּשִׁתֵהוּ בְחֵיקָהּ, וַתְּהִי לוֹ לְאֹמֶנֶת. וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר, יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי; וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד, הוּא אֲבִי יִשַׁי אֲבִי דָוִד". ( מגילת רות,ד',יג'- יז').
באירוע של אשם גזלות ובדגש לגזלה מהגר בפרשתנו, בנוסף לאָשָׁם , שהוא הקנס הכספי, יש גם את אלמנט הווידוי: "אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם, לִמְעֹל מַעַל בד' וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא, וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ".
סוגיית הווידוי בפרשיית – גזלת הגר ראויה להפנמה ולהטמעה בדבריו של הרב ר' י"ד סולבייצ'יק ( 1915-1981 )בספרו - על התשובה, המציג לנו אתגר הראייה והטיפול הפנימי בעצמנו : "שני היסודות הללו - החרטה והבושה, מעמידים אותנו על ערכו של הווידוי. לכאורה, אם עשה אדם תשובה גמורה ועבר דרך כל העינויים והייסורים שבתהליך התשובה- למה יהא זקוק עדיין לווידוי? יש שאדם יודע מעל לכל ספק כי חטא והחטיא את מטרת חייו, כי בגד בכל ערכיו. הוא יודע למה, אך אינו מוכן לומר זאת בפה מלא, או לשמוע זאת מפי אחרים. על משכבו בלילות הוא הוגה בכך, בינו לבין עצמו בוכייה נפשו במסתרים, אך לאור היום, בעיני אחרים, הוא שמח וטוב לב. וכדי לחפות על האמת המנקרת בפנימיות הוא מוסיף לחטוא, מגביר את המירוץ ומוסיף לדהור במהירות אל עברי פי תהום. הווידוי מכריח את האדם, תוך ייסורים עצומים, להכיר בעובדות כפשוטן, לבטא את האמת כמות שהיא. יש בכך משום קורבן, משום שבירת הרצון והליכה נגד הטבע תוך כדי מכאוב. יש בכך לא רק משום חרטה, אלא גם משום בושה. "ותלמדנו ד' אלוקינו להתוודות לפניך על כל עוונותינו"- להסתכל לאמת בפנים, ישר לעיניים, להביט נכוחה, לשבור את מנגנון ההגנה העצמית, לנתץ את המחיצות המלאכותיות, ללכת נגד טבע האדם המצווה עליו להיחבא ולהסתתר, לקרוע את המסווה, לגמור בפה מה שגמר קודם לכן בלב...כשם שהקורבן נשרף על גבי המזבח, כך אנו שורפים במעשה הווידוי את שלוותנו המבוצרת, את גאוותנו המטופחת, את חיינו המלאכותיים, ואז ורק אז, לפני ד' תטהרו".
הנה לנו סמיכות הזמנים של פרשתנו לחג השבועות, במעמד הנשגב, מלא הוד וקדושה של קבלת התורה, במעמד הר סיני. האתגר הניצב בפנינו הוא טיפול וראייה חיצונית של זולתנו.
על מנת להגיע לרום המדרגה הרוחנית הנשגבת במעמד קבלת התורה בהר סיני, המתחבר לחג השבועות – חג מתן תורה: "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם, וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר, וְאֶת הָהָר, עָשֵׁן; וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ, וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק".(שמות, כ', יד), זה מחייב ראייה מסוג אחר, ראיית החלש והנזקק שנקרה בדרכנו והעומד על ידנו.
כך עלינו לראות את הגר שבקרבנו, בראייה אמיתית ולא סלקטיבית, שנובעת מפנימיותינו ולגלות כלפיו חמלה ואמפתיה, למנוע את ניצולו והחלשתו וכל ניסיון לגזול ולהונות אותו.
ר' צדוק הכהן מלובלין( 1823-1900) מאיר זאת בפרשנותו:" וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת "-שהיו רואים את הנשמע. ששמיעה היא הידיעה שבמוח, אבל ראייה היא על ידי ההרגשה שבלב" (דברי חלומות כג').
לא די רק בעיניים לראות, יש גם בלב לראות.
מעמד הר סיני אותו נחווה בחג השבועות, מביא את בשורת הריפוי החברתי והקהילתי של עם ישראל ולא רק את הריפוי הפיזי. כך מתאר זאת המדרש: " בשעה שיצאו ישראל ממצרים היו רובם בעלי מומין... כיון שבאו למדבר סיני אמר האלוהים כך הוא כבודה של תורה, שאתן אותה לדו בעלי מומין?....מה עשה האלוהים ? אמר למלאכים, שיירדו אצל ישראל וירפאו אותן". (מדרש רבה, ז', א').
הבה נקרא את המדרש גם בקריאה של ריפוי חברתי ,של הנפש והרגש ולא רק ריפוי פיזי גופני.
סוגיית הגרות בפרשתנו והקשרה לחג השבועות – חג הביכורים, מוארת בסיפורו של המלך אגריפס ( 10 לפנה"ס ועד 44 לספירה) שהומלך על כל ממלכת יהודה, שומרון ואדום בשנת 41 לספירה. אביו אריסטובלוס היה יהודי , אך אימו ברינקי, לא הייתה יהודייה. למרות זאת קיבל מקום של קירוב, חיבוק ואהבה מהחכמים והעם. כך מתארת זאת המשנה: "כֵּיצַד מַעֲלִין אֶת הַבִּכּוּרִים? כָּל הָעֲיָרוֹת שֶׁבַּמַּעֲמָד מִתְכַּנְּסוֹת לָעִיר שֶׁל מַעֲמָד, וְלָנִין בִּרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר...וְלַמַּשְׁכִּים אוֹמֵר (ירמיה לא', ה') "קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן אֶל ד' אֱלהֵינוּ".... וְכָל בַּעֲלֵי אֻמָּנִיּוֹת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם עוֹמְדִים לִפְנֵיהֶם וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמָם: אַחֵינוּ אַנְשֵׁי מָקוֹם פְּלוֹנִי, בָּאתֶם לְשָׁלוֹם. הֶחָלִיל מַכֶּה לִפְנֵיהֶם, עַד שֶׁמַּגִיעִין לְהַר הַבַּיִת. הִגִּיעוּ לְהַר הַבַּיִת אֲפִילּוּ אַגְרִיפַּס הַמֶּלֶךְ נוֹטֵל הַסַּל עַל כְּתֵפוֹ וְנִכְנָס, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לָעֲזָרָה. הִגִּיעַ לָעֲזָרָה, וְדִבְּרוּ הַלְוִיִּם בַּשִּׁיר: "אֲרוֹמִמְךָ ה' כִּי דִלִּיתָנִי וְלא-שִֹמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי". (תהלים ל', ב') ( מסכת ביכורים, ג', ד').
כך גם מעמדו של המלך אגריפס בקרב ההנהגה התורנית והעם כולו, מקבל ביטוי עמוק במצוות הקהל שחלה במוצאי שנת השמיטה: "פָּרָשַׁת הַמֶּלֶךְ כֵּיצַד? מוֹצָאֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג, בַּשְּׁמִינִי, בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, עוֹשִׂין לוֹ בִּימָה שֶׁל עֵץ בָּעֲזָרָה, וְהוּא יוֹשֵׁב עָלֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר: "מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד" וְגוֹ' (דברים לא, י). חַזַּן הַכְּנֶסֶת נוֹטֵל סֵפֶר תּוֹרָה, וְנוֹתְנָהּ לְרֹאשׁ הַכְּנֶסֶת, וְרֹאשׁ הַכְּנֶסֶת נוֹתְנָהּ לַסְּגָן, וְהַסְּגָן נוֹתְנָהּ לְכֹהֵן גָּדוֹל, וְכֹהֵן גָּדוֹל נוֹתְנָהּ לַמֶּלֶךְ, וְהַמֶּלֶךְ עוֹמֵד וּמְקַבֵּל, וְקוֹרֵא יוֹשֵׁב. אַגְרִיפַּס הַמֶּלֶךְ עָמַד וְקִבֵּל וְקָרָא עוֹמֵד, וְשִׁבְּחוּהוּ חֲכָמִים; וּכְשֶׁהִגִּיעַ לְ "לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי" (דברים יז', טו'), זָלְגוּ עֵינָיו דְּמָעוֹת. אָמְרוּ לוֹ: אַל תִּתְיָרֵא, אַגְרִיפַּס! אָחִינוּ אָתָּה, אָחִינוּ אָתָּה, אָחִינוּ אָתָּה ". (מסכת סוטה, ז', ח')
הרב ד"ר בני לאו בספרו- "חכמים", מאיר את סוגיית הגיור ומורכבותה בהקשר למלך אגריפס : "במשנה זו בולטת אהדת העם לאגריפס. ברור לכל שהוא " איש נוכרי", אך העם מקבל אותו באהבה. ייחוסו של אגריפס נידון בספרות המחקר. שני הורי אימו וכן אבי אביו היו מזרע אדומי. רק אם אביו, מרים החשמונאית, הייתה מזרע ישראל. דמעותיו של אגריפס עם הרגעתו על ידי ישראל, מבטאות אולי ויכוח על תקפות גיור אדומים בימי יוחנן הורקנוס... בקריאה "אחינו אתה", מבקש העם להרגיע את אגריפס ולהכלילו בראויים למלוכה כנגד המסורת ההלכתית". (חכמים, כרך ראשון- ימי בית שני, עמ' 212, ידיעות ספרים, ספריית אלינר, 2006).
פרשת המלך אגריפס המתכתבת עם סיפורה של רות המואביה בחג השבועות ורגישותה של התורה בפרשתנו למעמדו של הגר, מהדהדים את חשיבות היחס, של כבוד ואהבה, שעלינו להעניק לאדם הזר שבקרבנו.
הנה כי כן, הציווי "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (דברים י', י"ט) הוא מצוות עשה מן התורה, המופיעה פעמים רבות.
אך דומה שפרשתנו מאתגרת אותנו, לא רק לבחון את יחסנו לאדם הזר שגר פיזית במחיצתנו- בשכונתנו, בעירנו ובמדינתנו, אלא מאתגרת אותנו, לבחון בהתבוננות פנימית גם את –הַגֶּן הפנימי שלנו, שנקרא - הזר, האחר והשונה שבתוכנו. באיזו מידה אנו מסוגלים, להכיל אותו בתוכנו- בליבנו ובתודעתנו, לא כמצוות אנשים מלומדה ולא רק כציות לכללי הסדר החברתי, אלא להכילו ולהטמיעו בתוכנו – באהבה.
שבת שלום וחג שבועות שמח
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון.
&
בלומה טיגר-דיכטוולד -ב"ה, פרשת נשא - כוחו של השלום
פרשת נשא היא הארוכה בפרשות התורה, ועל פניו היא נראית כאוסף לא הומוגני של נושאים: מפקד הלויים, שילוח טמאים, דיני גזל, פרשת סוטה, נזיר, ברכת כוהנים וקרבנות הנשיאים. אך כפי שמלמדים אותנו גדולי המחשבה, תחת המעטה הטכני-הלכתי מסתתר רעיון יסודי אחד המלכד את כל חלקי הפרשה: השלום.
הרב יונתן זקס, בספרו "שיעורים במנהיגות", טוען כי המבנה של פרשת נשא אינו מקרי. הוא מדגיש כי השלום אינו רק היעדר מלחמה, אלא המצב שבו כל פרט מוצא את מקומו הייחודי בתוך הכלל מבלי לאבד את זהותו. השלום הוא המאפשר למנהיגות ולחברה לתפקד כגוף אחד.
ד"ר ציפי ליפשיץ, במאמרה "פרשת נשא גדול השלום" (אתר תורת הר עציון), מסבירה כי הפרשה מטפלת באופן שיטתי בכל הגורמים שעלולים לערער את השלום החברתי והאישי: א. הסוטה: טיפול בערעור האמון בין איש לאשתו – היסוד של שלום הבית. ב. הנזיר: התמודדות עם קיצוניות דתית שעלולה להוביל לפירוד ופרישה מהחברה. ג. הגזל: הסדרת פגיעות ברכוש הזולת, המערערות את השלום האזרחי.
התורה מציבה את השלום כערך עליון, עד כדי כך שבפרשת סוטה היא מתירה למחוק את שם ה' המפורש במים כדי להשיב את האמון והשלום בין בני הזוג.
המוקד: ברכת כוהנים כפסגת השלום
בלב הפרשה ניצבת ברכת הכוהנים, המהווה את הגשר בין עולם הדין והחוק לבין עולם הברכה והחסד, כשהיא חותמת במילה אחת הממצה את הכל: "וישם לך שלום". תפילת שמונה עשרה מסתיימת ב"עושה השלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו"... ובברכת המזון, "ה' יברך את עמו בשלום".
הרב זקס מציין כי הברכה אינה ניתנת לכוהנים ככוח אישי, אלא הם משמשים כצינור להעברת הברכה האלוהית. השלום בברכה זו אינו מצב סטטי של שקט, אלא מצב דינמי הדורש "פנים": "יאר ה' פניו אליך", "ישא ה' פניו אליך". שלום אמיתי מתרחש כאשר בני אדם מסוגלים להסתכל בפניו של האחר ולהכיר בצלם האלוהים שבו.
רבי שמשון רפאל הירש מנתח את הפסוק "וישם לך שלום" ומעניק לו הגדרה קצבית ומדויקת: "השלום הוא הסיום והחתימה לכל הברכות... השלום הוא שלמות ההרמוניה של כל הכוחות וכל התנאים, שבה כל פרט וכל כוח מוצאים את מקומם הראוי להם." ( במדבר ו', כ"ו). לפי רש'ר הירש, ללא שלום, שאר הברכות – בין אם הן חומריות (יברכך ה') ובין אם הן רוחניות (ויחנך) – הן ככלים שבורים. השלום הוא ה"כלי" המחזיק את הברכה, שכן בלעדיו העושר והחכמה הופכים למקור למחלוקת במקום למקור לשפע.
כיוון שהשלום הוא כלי מחזיק ברכה, על כן כאשר הכלי סדוק, כל תכולתו נשפכת. שלום קשור לשלמות. שורש המילים זהה. שלום אינו העדר מלחמה או הפסקת אש, אלא מצב בו יש הרמוניה בין כל חלקי המערכת: שלום בין אדם לעצמו, לחברו, ושלום בין עמים. רק במקום בו שורר שלום יכול אדם להתפנות לבניה, ליצירה ולהעמקה. השלום הוא השורש המזין את העץ. הברכות הן פירות העץ.
אחדות מתוך שונות: קרבנות הנשיאים
בסוף הפרשה מופיע פירוט ארוך של קרבנות הנשיאים. התורה חוזרת על אותן מילים בדיוק שתים עשרה פעמים, למרות שכולם הביאו את אותו קורבן. בעל ה"עקדת יצחק", רבי יצחק עראמה, מסביר שזהו שיעור עמוק בשלום חברתי: "להגיד שבחו של כל אחד ואחד... שאף על פי שכולם כיוונו לדעה אחת, מכל מקום כל אחד הביא את קרבנו מתוך מחשבתו וכוונתו המיוחדת, וזהו השלום האמיתי – אחדות המטרה תוך כיבוד השונות" (עקדת יצחק, שער ע"ג).
השלום בפרשת נשא אינו דורש ביטול עצמי או האחדה, אלא הרמוניה של קולות שונים המנגנים מנגינה אחת משותפת.
אקטואליה: השלום כגבורה של איפוק
בימינו, המושג "שלום" נתפס לעיתים כחלש או כנאיבי. אך פרשת נשא מלמדת אותנו ששלום הוא תוצאה של ניהול קונפליקטים מורכבים וגבורה של איפוק. בראייה אקטואלית, החברה שלנו סובלת לעיתים מקיצוניות (הדומה לנזירות) או מחוסר אמון עמוק בין מגזרים (הדומה לקנאת הסוטה). ברכת הכוהנים מזכירה לנו שהברכה שורה רק כשיש "שלום" – כשאנחנו מצליחים לייצר מרחב שבו כל קבוצה (נשיא) מביאה את תרומתה הייחודית לכלל מבלי לבטל את חברתה.
כפי שכתבה ד"ר ליפשיץ, השלום דורש לעיתים "ויתור על כבוד" למען המטרה הגדולה יותר. בחברה מקוטבת, הוויתור על ה"צדק המוחלט" שלי למען השלום המשותף הוא המעשה המנהיגותי הנעלה ביותר.
אהרון הכהן היה ידוע כאיש "אוהב שלום, רודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". התכונה הבולטת היא אמונה בערך ויישומו בכל הלב. לא די לאהוב שלום, אלא יש לרדוף שלום, להיות אקטיבי בנושא. רדיפת שלום מעידה על היות השלום בוער בעצמות האדם. יש קשר בין אהבת השלום לאהבת האדם. מתוך אהבה זו ניתן לקרב את האדם לתורה, כי דברי חכמים בנחת נשמעים. על כן אנו נדרשים להיות מתלמידי אהרון שהיה אוהב שלום ורודף שלום (משנה, אבות א, יב), ואפילו: " כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם " (דברים כ, י).
פרשת נשא מציבה את השלום לא רק כיעד פוליטי, אלא כתשתית קיומית הכרחית. היא נפתחת ב"נשיאת ראש" – הכרה בערך הפרט, ומסתיימת בברכת השלום – הכרה בערך הכלל ובחיבור שביניהם. כדברי חז"ל המפורסמים המהדהדים את רוח הפרשה כולה: "לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום" (במדבר רבה, נשא, יא סימן ז). רק כאשר נשכיל ליישם את המודל של ברכת הכוהנים – להאיר פנים איש לרעהו ולראות בשונוּת מקור לעוצמה ולא לפירוד – נהיה ראויים לברכה המסכמת: "וישם לך שלום".
בלומה דיכטוולד ג' סיון, תשפ"ו
&
דבר תורה - נשא וחג שבועות תשפו - נחשון בן עמינדב ב'
מייקל אייזנברג - איך לאתגר את העתיד.
כפי שכתבתי בשבוע שעבר, בשתי הפרשיות הפותחות את ספר במדבר נראה שנחשון בן עמינדב מתבלט מעבר לצפוי, וגם בחג השבועות שחל תמיד ביניהן, קוראים את מגילת רות שם נחשון מופיע כציר המרכזי שנמצא בדיוק באמצע שרשרת עשרת הדורות (מספר 5) שבין פרץ, בנו של יהודה, לדוד המלך:
פֶּרֶץ הוֹלִיד אֶת חֶצְרוֹן. וְחֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת רָם וְרָם הוֹלִיד אֶת עַמִּינָדָב. וְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת נַחְשׁוֹן וְנַחְשׁוֹן הוֹלִיד אֶת שַׂלְמָה. וְשַׂלְמוֹן הוֹלִיד אֶת בֹּעַז וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת עוֹבֵד. וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת יִשָׁי וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד. (רות ד, יח - כא)
רשימת הדורות במגילת רות מתחילה בפרץ, בנו של יהודה ולא ביהודה עצמו כדי להדגיש את סיפור הפריצה של פרץ שהקדים לצאת החוצה מהרחם לפני אחיו התאום. וכך גם הברכה שכל המתקהלים מאחלים לבועז בסוף המגילה מהדהדת דווקא את פרץ: יִתֵּן ה' אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וַעֲשֵׂה חַיִל בְּאֶפְרָתָה וּקְרָא שֵׁם בְּבֵית לָחֶם. וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ אֲשֶׁר יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה…" (רות ד, יא-יב). מדובר במסורת של אומץ, תעוזה, פריצה, אחריות והובלה. מדובר בגישה שהעם מכיר בערכה: "וַיֵּצֵא דָוִד בְּכֹל אֲשֶׁר יִשְׁלָחֶנּוּ שָׁאוּל… וַיִּיטַב בְּעֵינֵי כׇל הָעָם וְגַם בְּעֵינֵי עַבְדֵי שָׁאוּל… וְכׇל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה אֹהֵב אֶת דָּוִד כִּי הוּא יוֹצֵא וָבָא לִפְנֵיהֶם" (שמואל א יח, ה-טז). כמו אברהם אבינו שיזם מלחמה להחזיר את אחיינו לוט מהשבי, גם דוד העיז להתייצב מול גוליית, וגם נחשון, בראש מסע הכיבוש וגם על הים, בתנועה קדימה מול עתיד לא נודע ומאיים.
בהתאם לכך, בפרשת השבוע, פרשת נשא, נחשון בן עמינדב נבחר להיות הנשיא הראשון מבין שנים עשר הנשיאים שיקריב בחנוכת המשכן. המדרש העלה את השאלה מדוע נשיא שבט ראובן שהיה הבכור לא הקריב ראשון, והאמת היא שהפסוקים עצמם מעלים את השאלה. פרק א של ספר במדבר פותח ברשימת הנשיאים, מפקדי הצבא הישראלי והוא מונה אותם לפי סדר הלידה: "...כׇּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן… וְאֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יַעַמְדוּ אִתְּכֶם לִרְאוּבֵן אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר. לְשִׁמְעוֹן שְׁלֻמִיאֵל בֶּן צוּרִישַׁדָּי. לִיהוּדָה נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב…" (במדבר א, ג-ז). בנוסף, בהמשך הפרק, דיווח תוצאות המפקד מתחיל עוד פעם מראובן, והפעם אפילו עובר מראובן ושמעון לגד ולא ליהודה, משום שגד שכן עם ראובן ושמעון בצד הדרומי של המחנה. כלומר, נראה שסיפור המבנה מתחיל מראובן הבכור ומסתיים בסיכום המפקד וציון המשכן שבלב המחנה:
אֵלֶּה הַפְּקֻדִים אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּנְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר אִישׁ אִישׁ אֶחָד לְבֵית אֲבֹתָיו הָיוּ. וַיִּהְיוּ כׇּל פְּקוּדֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְבֵית אֲבֹתָם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כׇּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל. וַיִּהְיוּ כׇּל הַפְּקֻדִים שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים. וְהַלְוִיִּם לְמַטֵּה אֲבֹתָם לֹא הׇתְפָּקְדוּ בְּתוֹכָם… וְחָנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ לְצִבְאֹתָם. וְהַלְוִיִּם יַחֲנוּ סָבִיב לְמִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְלֹא יִהְיֶה קֶצֶף עַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְשָׁמְרוּ הַלְוִיִּם אֶת מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן הָעֵדוּת. וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ. (במדבר א, מד-נד)
לעומת זאת, בפרק ב שמגיע מיד אחרי, נראה כאילו סיפור אחר מתחיל מחדש:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ. וְהַחֹנִים קֵדְמָה מִזְרָחָה דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה לְצִבְאֹתָם וְנָשִׂיא לִבְנֵי יְהוּדָה נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב. וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם אַרְבָּעָה וְשִׁבְעִים אֶלֶף וְשֵׁשׁ מֵאוֹת. וְהַחֹנִים עָלָיו מַטֵּה יִשָּׂשכָר… כׇּל הַפְּקֻדִים לְמַחֲנֵה יְהוּדָה מְאַת אֶלֶף וּשְׁמֹנִים אֶלֶף וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת לְצִבְאֹתָם רִאשֹׁנָה יִסָּעוּ…
דֶּגֶל מַחֲנֵה רְאוּבֵן תֵּימָנָה לְצִבְאֹתָם וְנָשִׂיא לִבְנֵי רְאוּבֵן אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר. וּצְבָאוֹ וּפְקֻדָיו… וְהַחוֹנִם עָלָיו מַטֵּה שִׁמְעוֹן… וּמַטֵּה גָּד… כׇּל הַפְּקֻדִים לְמַחֲנֵה רְאוּבֵן מְאַת אֶלֶף וְאֶחָד וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים לְצִבְאֹתָם וּשְׁנִיִּם יִסָּעוּ. וְנָסַע אֹהֶל מוֹעֵד מַחֲנֵה הַלְוִיִּם בְּתוֹךְ הַמַּחֲנֹת כַּאֲשֶׁר יַחֲנוּ כֵּן יִסָּעוּ אִישׁ עַל יָדוֹ לְדִגְלֵיהֶם… (במדבר ב, א-יז)
וגם פרק זה מסתיים בציון המספר של המפקד, שכבר הוזכר במפורש בפרק הקודם, ואף בלשון דומה:
אֵלֶּה פְּקוּדֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְבֵית אֲבֹתָם כׇּל פְּקוּדֵי הַמַּחֲנֹת לְצִבְאֹתָם שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים. וְהַלְוִיִּם לֹא הׇתְפָּקְדוּ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה. וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן חָנוּ לְדִגְלֵיהֶם וְכֵן נָסָעוּ אִישׁ לְמִשְׁפְּחֹתָיו עַל בֵּית אֲבֹתָיו. (במדבר ב, לב-לד)
מדוע פרק ב חוזר על מה שנאמר בפרק א? מדוע הוא משנה את הסדר? ומדוע פרק ז המתאר את הקרבת הנשיאים בחנוכת המשכן, חוזר לסדר של פרק ב ולא לסדר של פרק א? ההבדל הוא חניה מול מסע צבאי ליעד. פרק א מתמקד במבנה המחנה בשעת החניה, ולכן הוא מתחיל את התיאור מראובן הבכור. זה הסדר הטבעי. פרק ב לעומתו, מתאר את המסע. נחשון והחונים עליו "רִאשֹׁנָה יִסָּעוּ", וכפי שהסברתי בשבוע שעבר, זו לא פריבילגיה. זו משימה, עם אחריות ויש לה מחירים.
ההפתעה היא שחנוכת המשכן, שנעשתה בשעת חנייתם של בני ישראל, מנוהלת דווקא בהתאם לסדר המסע ולא לסדר החניה. הרעיון הוא שהשראת השכינה בקרב העם נועדה כדי לדרבן אותנו לעשייה, ליצירה, ולהתקדמות. הקדושה נמצאת בעשייה ברוכה שמשרה את ערכי התורה בקרב העם. בהקשר זה יש להעיר שלפי חכמים סדר הפרקים שונה מהסדר הכרונולוגי. חנוכת המשכן, המתוארת בפרשה שלנו בפרק ז של ספר במדבר, נערכה באחד בניסן של השנה השניה ליציאת מצרים, ואילו המפקד שתואר בפרשה הקודמת בפרק א של הספר נערך חודש לאחר מכן. אבל דווקא משום כך נראה שהתורה לא מספרת היסטוריה אלא בונה את הסיפור בהתאם למסר. הקדושה שייכת למי שלוקח על עצמו אחריות ותעוזה. נחשון שירד לחצות את הים והוביל את המסע הצבאי, בועז שיורד לשטח: "וְהִנֵּה בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים ה' עִמָּכֶם וַיֹּאמְרוּ לוֹ יְבָרֶכְךָ ה'" ובתוך המולת הקציר שם לב לרות האלמנה העניה שמלקטת שיבולים בודדות למחייה. ודוד, ש"הוּא יוֹצֵא וָבָא לִפְנֵיהֶם" זכה במעין "חנוכת המשכן" להעלות את ארון ה' לירושלים בחגיגה של כל העם: "וְדָוִד וְכׇל בֵּית יִשְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת אֲרוֹן ה' בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר" (שמואל ב ו, טו).
אבל לפעמים היוזמים לא מצליחים.
לפי חכמים חנוכת המשכן, בו זכה נחשון להקריב ראשון בגלל יוזמתו הצבאית, החלה ביום א' ניסן, קצת פחות משנה מיציאת מצרים. הם תיארו יום זה כיום מיוחד המתאים במיוחד להקרבתו של נחשון בן עמינדב היזם שקפץ ראשון למים: "אותו יום נטל עשר עטרות: ראשון למעשה בראשית, ראשון לנשיאים, ראשון לכהונה, ראשון לעבודה, ראשון לירידת האש, ראשון לאכילת קדשים, ראשון לשכון שכינה, ראשון לברך את ישראל, ראשון לאיסור הבמות, ראשון לחדשים" (בבלי, שבת פז, ב).
עם זאת, לפי חכמים, אותו היום עצמו גם היה גם היום בו נדב ואביהוא, בני אהרן הכהן והאחיינים של נחשון בן עמינדב (שכזכור היה אחיה של אלישבע אשתו של אהרן), נשרפו כאשר נכסו לעצמם יכולת להיכנס אל הקודש עם אש זרה אשר לא צֻוּוּ עליה. לא מן הנמנע שהיה זה בהשראת רוח הראשוניות והיוזמה של היום, ושל הקרבתו של נחשון שבמרכז רשימת הקרבנות שהביא יש: "כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת" (במדבר ז, יד). נחשון פרץ לים כדי לפתוח את הדרך למימושו של ציווי א-להי ״דבר על בני ישראל וייסעו". גם אם המהלך היה מסוכן ואולי אפילו נראה בלתי אפשרי, הפריצה החלוצית של נחשון פותחת את הדרך לאחרים, שנהרו אחריו. בשונה מנחשון שפרץ דרך לכלל האומה, אצל נדב ואביהוא הפריצה היא מהלך אישי, בקשה אישית-מגזרית להתקרב אל הקודש. מסתבר שאסור לאדם לנכס לעצמו את הקודש. כמו נחשון וכמו דוד, מי שזוכה גם להנהגת המחנה וגם להתקרב אל הקודש הוא מי שבחיי האומה, מלחמה, או יוזמה ו-agency מושך קדימה את הכלל.
ולכן, חיבור שני האירועים לאותו יום מציג נקודה עדינה: בעקבות מותם של נדב ואביהוא, אהרון ובניו הנותרים, אלעזר ואיתמר, לא אכלו את בשר החטאת: "וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה וְהִנֵּה שֹׂרָף וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר. מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת… וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה' וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה, וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'. וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו" (ויקרא י, טז - כ). באותו יום הובאו שלושה שעירי חטאת. אחד של קרבן היום, ואחד של ראש חודש ואחד שנקרא 'שעיר נחשון' - החטאת שנחשון הביא במסגרת קרבנות הנשיאים, שיש דעות שהיא החטאת שבני אהרן שרפו ולא אכלו. מדוע? כי הכשל של נדב ואביהוא עליהם התאבלו אהרן, אלעזר ואיתמר היה שהמנהיגות המתפרצת צריכה לקחת אחריות על הכלל. סיכון עצמי דווקא במקום שכולם יכולים לבוא אחריך.
במגילת רות, נראה שצאצאיו למדו את הלקח והפנימו מה שחשוב. בניגוד לאחרים במגילה שבחרו להתרחק בתמיהות ומהומות מנעמי ששבה בחוסר כל ממואב: "וַתֵּהֹם כׇּל הָעִיר עֲלֵיהֶן וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נׇעֳמִי" (רות א, יט), בועז דווקא לוקח אחריות על נעמי ורות האלמנות: "וַיֹּאמֶר בֹּעַז אֶל רוּת הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ בִּתִּי אַל תֵּלְכִי לִלְקֹט בְּשָׂדֶה אַחֵר וְגַם לֹא תַעֲבוּרִי מִזֶּה… וַיֹּאמֶר לָהּ הֻגֵּד הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר עָשִׂית אֶת חֲמוֹתֵךְ אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ וַתֵּלְכִי אֶל עַם אֲשֶׁר לֹא יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם… וַתָּקׇם לְלַקֵּט וַיְצַו בֹּעַז אֶת נְעָרָיו לֵאמֹר גַּם בֵּין הָעֳמָרִים תְּלַקֵּט וְלֹא תַכְלִימוּהָ… וַעֲזַבְתֶּם וְלִקְּטָה וְלֹא תִגְעֲרוּ בָהּ… וַתֹּאמֶר נׇעֳמִי אֶל רוּת כַּלָּתָהּ טוֹב בִּתִּי כִּי תֵצְאִי עִם נַעֲרוֹתָיו וְלֹא יִפְגְּעוּ בָךְ בְּשָׂדֶה אַחֵר" (רות ב, ח-כב). בהמשך, בועז אף יוזם פריסת חסות עמוקה יותר, פועל כנגד הלוך הרוח המקובל בבית לחם של הימים ההם, ובתעוזה מתנהל על גבול דק של ההלכה בשאלת האפשרות לקבל את רות המואביה כגיורת, ונושא אותה לאשה.
העתיד הוא לא נודע. כפי שכתבתי בספרי ״חלב דבש ואי וודאות״ הוא משתנה עכשיו מהר. מלחמות, דמוקרטיות מאותגרות, יבשות משנות את פניהן וחוות שינויים דמוגרפיים, קריסת מדינת הרווחה בגלל חוסר אומץ לקבל החלטות קשות, וגם הבינה המלאכותית שמשתפרת בקצב שיא, משבשת מערכות ומאתגרת סמכויות ומעמדות.
העתיד אולי מאיים כמו הים. מרתיע כמו מלחמה לכיבוש הארץ אחרי שחוצים את הים. מעלה חששות משיבושים כמו אלמנה מואבית שחוצה את הקווים למרות איסור התורה "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה'... עַד עוֹלָם. עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" ומוכיחה שהגברים לא העיזו לצאת כנגד עמי הסביבה ולהכיר בישראל, אבל הנשים דווקא יכולות להעיז. העתיד מאיים היום כמו שבזמנו בני ישראל נדרשו להאמין שהדור שגדל במדבר יוכל אחרי ארבעים שנים של אכילת מן מן השמים, להפעיל כלכלה חקלאית בארץ, ושיזכה להביא ממיטב יבוליו ביכורים לה' בחג השבועות - חג הביכורים. וזה גם מפחיד כמו שנער, רועה צאן פשוט, שלפי המסורת נולד בחג השבועות, ילך להתמודד על חייו וחיי העם כולו, מול פלשתי מפלצתי שהצטייד מראש במיטב כלי הנשק.
מסתבר שהעתיד טוב יותר כשמול אתגרים בינלאומיים, ביטחוניים, חברתיים וכלכליים, אנחנו חלוצים ונחשונים.מייקל אייזנברג.
&
ב"ה. לפרשת נשא תשפ"ו - במעלות קדושה ואחריות - אריה דיכטוולד.
פרשיות חומש במדבר וביניהם נשא ובהעלותך, עוסקות בבניית המבנה הרוחני והארגוני של עם ישראל סביב המשכן. במרכז המבנה עומדת הבחירה בשבט לוי – שבט שנבחר להיות "נתון" לשירות הקודש. המילים הכפולות המלוות את בחירתם " כִּי נְתֻנִים נְתֻנִים הֵמָּה לִי " בפרשת בהעלותך מלמדות על מסירות מוחלטת ועל תפקיד כפול: הם ניתנים =מסורים] לה' כחלופה לבכורות, וניתנים לאהרון ובניו ככוח התלווה למלאכת המקדש.
מתוך פסוקי הפרשיות והמבנה הארגוני של המחנה, ניתן לשרטט חמישה מעגלים של קדושה ואחריות, המגדירים את זהותנו כעָם של "ממלכת כוהנים וגוי קדוש".
א. המעגל הראשון: החלפה והבדלה. בראשית הדרך, הקדושה הייתה אמורה לנוח על הבכורות – פטר כל רחם. אולם, בעקבות חטא העגל, עברה הבכורה לשבט לוי. התורה מדגישה כי הלוויים הם "מַתָּנָה=הקְדשה, הפְרשה" (כהגדרת תרגום יונתן: "מתנה הינון יהיבין וּמסירִין"). זהו מעגל של הבדלה: הפרדת שבט אחד מתוך כלל ישראל כדי שיהיה מוקדש כולו לעבודת המשכן ולשמירת הקודש.
ב. המעגל השני: משמרת המשכן. לאחר הבחירה, מוגדרת האחריות. הלוויים מחולקים למשפחות (גרשון, קהת ומררי), שלכל אחת מהן "משמרת" מוגדרת. מעגל זה מלמד שקדושה אינה מושג מופשט, אלא מערכת של חובות וסדר. הלוויים אחראים על הכלים, היריעות והקרשים. הם הַחַיִץ המגן על "מחנה שכינה" מפני זרים, ובכך הם נמנע "קצף על בני ישראל"
ג. המעגל השלישי: סדר הנשיאה והעבודה. כאשר המחנה יוצא למסע, הקדושה הופכת לדינמית. כאן מתגלה הדירוג הפנימי: הכהנים מכסים את הכלים, ובני קהת נושאים אותם. האזהרה "ולא יגעו אל הקודש ומתו" ממחישה את היראה הנדרשת במגע עם הנשגב. העבודה אינה רק פיזית, כפי שפוסק הרמב"ם (ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה כג ) וכפי שנלמד בגמרא במסכת ערכין (דף י"א), מרכז עבודת הלוויים היא השירה - שיר המלווה את הקרבן הוא שמרומם את הפעולה האנושית למדרגה רוחנית.
ד. המעגל הרביעי: המסגרת הארגונית-ציבורי. פרשת הנשיאים בפרשת נשא מחברת את הקודש אל ההנהגה הציבורית. הנשיאים מנדבים עגלות צב כדי לסייע ללוויים במשאם. כאן אנו רואים את השילוב בין המבנה הפוליטי-מדיני (הנשיאים) לבין המבנה הרוחני. מעניין לציין כי לבני קהת לא ניתנו עגלות – "לִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ ". ישנם דברים שברוח שאי אפשר להעמיס על מכונה או עגלה, הם דורשים נשיאה אישית על הכתפיים.
ה. המעגל החמישי: הקדושה החברתית והאישית. הקדושה אינה נעצרת בין כתלי המשכן, אלא מחלחלת לכל רבדי החיים א. מישור הציבורי: שילוח טמאים מן המחנה שומר על טהרת המרחב המשותף. ב. במישור המשפחתי: פרשת סוטה עוסקת בשמירה על אמון ושלום בית, שהם היסוד להשראת שכינה. ג. במישור האישי :פרשת נזיר מאפשרת לאדם פרטי, שאינו כהן או לוי, להגיע למדרגת קדושה ייחודית דרך פרישות והקדשה עצמית לה' .
רבינו בָּחיי (רבי בחיי בן אשר למשפחת חלווה. המאה הי"ג. ספרד) מציין שהפרשיות מסודרות בסדר מעלות מדויק =מִדרג]: כהן, לוי וישראל .הסדר הזה אינו נועד ליצור מעמדות של התנשאות, אלא להזרים ברכה. בסופו של תהליך המִדרוג וההבדלה, מגיעה ברכת כוהנים. הברכה מורכבת משלוש קומות:
יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ - ברכה גשמית.
יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ - ברכה רוחנית.
יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם - השלום, שהוא הכלי המחזיק את כל הברכות כולן. (במדבר רבה (וילנא) פרשה יא סימן ז פרשת נשא). כאשר הלוויים "נתונים-מוקדשים" לעבודתם, והכוהנים "נתונים" לברכתם, כל עם ישראל הופך להיות כלי קיבול לשפע הא-לוקי.
# צא ולמד: כפי שמציין רבינו בחיי, המִדרג של "כהן, לוי וישראל" אינו מבנה של התנשאות אלא של זרימה מעגלית. ההיררכיה נועדה ליצור סדר שבסופו מגיעה ברכת כוהנים. הברכה, על שלושת רבדיה – הגשמי, הרוחני והחברתי – זקוקה ל"כלי" שיוכל להכיל אותה. השלום, החותם את הברכה, הוא הכלי.
רק כאשר כל מעגל במבנה הארגוני והרוחני ממלא את תפקידו – הלוויים בעבודתם, הנשיאים בתמיכתם והפרט בדבקותו בקדושה – הופך עם ישראל כולו לראוי להשראת שכינה. כפי שנאמר בפרשתנו "וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם".
קיימות מסורות שונות למבנה הצורני של ברכת כהנים בספר התורה ("אריח על גבי אריח", או צורה אחרת). הפסיקה ההלכתית מחייבת שכל שורה בברכה היא פסוק נפרד (פרשה סגורה-"ס"). אם נכתוב את פסוקי הברכה זה על גב זה, כאשר כל שורה היא פסוק בפני עצמו. נקבל צורה של מדרגות-שיר למעלות (פרק ו):
(כד) יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ: ס
(כה) יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ: ס
(כו) יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם: ס
(כז) וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם: ס
הקדושה אינה סטטית, אלא תנועה מתמדת של אחריות והבדלה המאפשרת לברכה האלוקית לשכון בתוך המציאות האנושית. כסולם יעקב ה"מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ" המלאכים=השלוחים, "נְתֻנִים הֵמָּה"-מסורים הם לייעודם.
חג שמח ושבת שלום - אריה דיכטוולד ב' סיון תשפ"ו
&
*****************************************************************
סרטון על שבועות - לפרוש בשיא -הרב עמיהוד סולומון- רב קהילה -פתח תקוה-כפר גנים
**************************************************************
קדוש או חוטא - חיים קופל-פרשת נשא- תשפ"ו
1) פרשתנו עוסקת בין היתר, בנזיר: "אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה' לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ לֹא יִטַּמָּא לָהֶם בְּמֹתָם כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ. כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדֹשׁ הוּא לַה'. (ו-ב..ח). אם נתבונן בפסוקים נראה שמצד אחד הנזיר נקרא "קדוש", ורש"י מסביר "קדש הוא" : שיש לו קדושת הגוף. וטעם הקדושה מוסבר "כי נזר א-להיו על ראשו" פירוש: קדושת הנזיר מתבטאת בכך שכביכול הכתר ("נזר") של הקב"ה מתנשא על ראשו. כך שהנזיר הוא בר מעלה. אלא שמצד שני חז"ל קוראים לנזיר "חוטא", "מאשר חטא על הנפש" ( ו,יא): על שציער עצמו מן היין (נזיר כב.). אז הוא קדוש או חוטא?
2) מסביר רבי יוסף שאול נתנזון זצ"ל, שחטאו של הנזיר נובע מֵהַזִּלְזוּל בַּגּוּפָנִיּוּת: במקום לעבוד את ה' עם הגופניות, לקדש ולהעלות את החומר, הוּא מְנַסֶּה לְהִנָּתֵק מִן הַגּוּפָנִיּוֹת. בסיום נזירותו נאמר " והקריב את קרבנו לה'..ואחר ישתה הנזיר יין (ו-יד..כ). צריך להבין אם הוא שותה יין, איך הוא נקרא נזיר? מוכח שאפשר להיות נזיר, וגם לשתות יין לשם שמים ("דברי שאול " פרשת במדבר). לדבריו עבודת ה' שלמה נעשית עם הגוף ועם היין, ולא ע"י התנזרות. זאת ההבחנה בין נזיר קדוש, לנזיר חוטא.
3) הרב ישראל דרוק שליט"א כותב הסבר נוסף, הוא מביא את הגמרא שמספרת על אבא שאמר לבנו, לעלות על האילן ולהביא את הגוזלות (ולקיים מצוות שילוח הקן), הבן עשה כדבריו, ולמרות שקיים מצוות כבוד אב ואם, ושלוח הקן, נפל ומת (קידושין לט:). אלישע בן אבויה נכח במעשה, וְלֹא יָכֹל הָיָה לִסְבֹּל אֶת מוֹת הַבֵּן בִּזְמַן שֶׁקִּיֵּם מִצְוָה, כתוצאה מכך, יצא לתרבות רעה. (ומאז ניקרא "אַחֵר"). צריך להבין, הרי ישנם רבים שראו מקרים כיוצא בזה, ולא הפכו לכופרים?
4) יסוד הדברים באמירה: בַּדֶּרֶךְ שֶׁרוֹצֶה אָדָם לֵילֵךְ בָּהּ, מוֹלִיכִין אוֹתוֹ (מכות י:), ועלינו לבדוק את הרקע של הרואה, לפני האירוע. בסיפור בגמרא ל"אַחֵר" היו עוד לפני המעשה, מחשבות והרהורים, לצאת לתרבות רעה, ומן השמים זמנו לו להמשיך בדרך שבחר: לראות את הטרגדיה, ולכפור בעיקר. אבל אדם שאין בראשו מחשבות כפירה, לא יזמנו לו נסיונות כאלה.
5) לכן נזיר "קדוש " שמתאים לדרגה זו, מן השמים יסייעו לו לבל יטמא. אבל אם זימנו לו טומאה, כנראה שחטא לפני כן, ולא מתאימה לו הדרגה בה הוא נמצא. ועליו אומר הכתוב : "מֵאֲשֶׁר חָטָא".
6) הסבר נוסף אומר הָרַב בִּנְיָמִין מוּנְק. נְזִירוּת מֵעֶצֶם טִבְעָהּ פּוֹעֶלֶת מִתּוֹךְ כְּפִיָּה עַצְמִית, לכן התורה קבעה גדרים לנזירות (תקופה, מאכלים) לְבַל יַחְרְגוּ לְמִקְרֵי קִיצוֹן. אומנם המעשה עצמו ראוי לשבח, אבל בהתחשב במניעיו, מלחמה פְּנִימִית בְּקִרְבּוֹ, הנזירות נחשבת, בדרגה נמוכה.
7) אבל ישנה נזירות של אדם ששקוע בעולם של קדושה, הוא כבר התגבר על כל "הגשמיות", ופנייתו לנזירות אינה מתוך אילוץ פנימי, אלא מִתּוֹךְ רָצוֹן לְהִתְעַלּוֹת , הוּא אָכֵן יִקָּרֵא "נָזִיר קָדוֹשׁ". נָזִיר שֶׁל לְכַתְּחִלָּה, מִתּוֹךְ הַחְלָטָה רְצוֹנִית וְלֹא כֹּרַח.
8) תשובות לפרשת במדבר
א) פסוק בפרשתנו שבו מספר מילים הרב ביותר? מָצָא בְּפָרָשַׁת נָשֹׁא פסוק בעל מספר מילים רב יותר?
תשובה: הפסוק הוא "וְכִלָּה אַהֲרֹן...בְּאֹהֶל מוֹעֵד" (ד,טו) 29 מילים.
בפרשת נשא "והביא האיש" (ה,טו) 30 מילים.
ב) מה יוצא דופן במניין, של שבט גד?
תשובה:" ושש מאות וחמשים" (א,כה) סָפְרוֹ גַּם עֲשָׂרוֹת, מִלְּבַד מֵאוֹת וַאֲלָפִים.
ג) שאלת אתגר של גלעד הרשושנים: מצא בפרשה שני פסוקים שונים, אך שווים באותיותיהן (מכילים בדיוק את אותן האותיות)?
תשובה: "וצבאו ופקדיהם...וארבע מאות" (ב,כג) וכן "וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם..וְאַרְבַּע מֵאוֹת" (ב,ל) כל אחת מכילה 34 אותיות זהות.(אך בסדר שונה)
9) שאלות לפרשת נשא ושבועות
א) איזה צב אינו הולך לאט? (פרשת נשא)
ב) מה הקשר (דמיון) בין מגילת רות לחג השבועות? צַיֵּן שְׁלֹשָׁה הֶקְשֵׁרִים?
שבת שלום
תגובות/הערות/הארות/ כולל בקשת הצטרפות, ניתן לשלוח לחיים קופל
בדוא"ל hkop77@gmail.com או בווטסאפ 052-3604905
מעדנים 395ב פרשת נשא תשפ"ו
&
"וחג שבועות תעשה לך- יגאל גור אריה
וחג שבועות תעשה לך ביכורי קציר חיטים...".
...יש פרחים שעד אינסוף נשארים במנגינה...
מראות ומחשבות בהירות
כתקווה לטוב יותר
חג שמח עם אופטימיות זהירה!
*חג השבועות, חג מתן תורה, הקציר, עצרת, חג הביכורים, יום הקהל, יום החמישים*!
התורה ניתנה במידה שווה לכולם– נעשה ונשמע- הצדק צריך גם להיעשות לא רק להראות.
מפני מה אומרים זמן מתן תורתנו ולא זמן קבלת תורתנו?
מפני שבמעמד הר סיני חלה רק נתינת התורה, ואלו *קבלת התורה זמנה בכל עת*.
מגילת רות נקראת בחג משום שרות מייצגת באישיותה ובאורח חייה את הדמות האידיאלית של גר צדק. רות לא היססה להשליך מאחרי גבה את הדר מלכות בית אביה, אף לא נרתעה מן הידיעה הברורה שבארץ יהודה שורר רעב כבד. בכך הפכה רות להיות סמל של גיור אמיתי- מילותיה הפכו לביטוי הקלסי של מתגייר אמיתי –"*כי אל-אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין--עמך עמי, ואלוהייך אלוהיי*."
חשוב לרענן את עקרונות חיינו !
המסורת מדברת על תרי״ג (613) מצוות- אני חושב תרי״ג עקרונות- אולי בכל מצוה נולד עיקרון.
דוגמה המצווה ״ואהבת לרעך כמוך״- כמו שאתה אוהב את עצמך, כך תאהב את חברך/זולתך. העיקרון הזה הופך לקנה מידה של היחס ההוגן בין אדם לרעהו. מכאן נלמדים כללי מוסר בין אישיים חשובים,*הזולת הוא כמוך באנושיות*!
אדם שאינו מעריך את עצמו הוא אדם שאיננו מסוגל להעריך את זולתו. לכן חשוב לטפח "גאוות יחידה" המתאפיינת בצבעים וסמלים ייחודיים.
כל מקרה של מריבה או מחלוקת, שורשה בחוסר היכולת לקבל ולראות ולהכיל את הצורך של האחר. זו התכונה המתבקשת מכל אדם וזו התכונה הנדרשת ממנהיגי העם. היכולת להבין שלכל קבוצה בעם יש מקום של כבוד הערכה והבנה בבנייה משותפת של עם. מנהיג אמתי יודע להתחבר באישיותו לכל הקבוצות בעם ומתוך כך לחברם יחד תוך שמירה על המיוחדות שבכל קבוצה. מנהיג אמתי מבין שלא ניתן לבנות את העם ללא החיבור האמתי המכבד המחבק של המנהיג את כל חלקי העם המתחברים לפסיפס משלים ולעם מושלם.
מגילת רות משקפת את המתח בין סובלנות לאפליה.
סיפורה של רות המואבייה הפך לסמל לקבלת האחר ולדאגה לחלש, אך חושף גם את הגבולות שהחברה מציבה בפני האחרת והשונה, המאבקים של ימינו על הכרה בגין, נישואין ללא- יהודים ומקומן של הנשים בחברה משתקפים היטב במגילה שנכתבה לפני אלפי שנים
חג השבועות שונה מכל החגים שאין בו מצווה מיוחדת-החג כולו לקבלת האחר השונה קבלת התורה ללמידה ולהזדהות עם השונה.
*אנו מצווים לזכור כי גרים הינו ויש צורך לתת כבוד לכולם, לחבר את כולם* .
חשוב לנו כעם האחדות ולא האחידות !!
אֱסוֹף אֶת כָּל הַמַּעֲשִֹים, אֶת הַמִּלִּים וְהָאוֹתוֹת
כְּמוֹ יְבוּל בְּרָכָה, כָּבֵד מִשֵאת,
אֱסוֹף אֶת הַפְּרִיחָה, אֲשֶׁר גָּמְלָה לְזִכְרוֹנוֹת
שֶׁל קַיִץ שֶׁחָלַף בְּטֶרֶם עֵת.
אֱסוֹף אֶת כָּל מַרְאוֹת פָּנֶיהָ הַיָּפִים
כְּמוֹ אֶת הַפְּרִי וְאֶת הַבָּר.
הָאֲדָמָה הִיא אֲפוֹרָה מִתַּחַת לַשְּלָפִים
וְאֵין לָהּ עוֹד לָתֵת לְךָ דָּבָר.
וְאֵין יוֹתֵר גִבְעוֹל חוֹלֵם עַל שִׁבָּלְתוֹ
וְאֵין יוֹתֵר נִדְרֵי וֶאֱסָרֵי,
רַק הַבְטָחַת הָרוּחַ כִּי הַגֶּשֶׁם בְּעִתּוֹ
עוֹד יְחוֹנֵן אֶת עֲפָרָהּ, בְתוֹם תִשְׁרֵי.
שירה של : תרצה פרת-רבינוביץ'
חג שמח לכולנו!-חג של שלווה ושקט!!-חג של מנוחה לנפש ובשורות טובות!-*יגאל גור אריה*
&
חג שבועות - דובי פריצקי - קק"ל
חג השבועות הוא הרגע שבו האדם והעם עומדים מחדש מול הקריאה לקבל תורה. לא רק כאירוע היסטורי שהיה פעם בהר סיני, אלא כהתרחשות חיה שמבקשת להפוך את החיים עצמם לבעלי משמעות, אחריות וקדושה.
התורה איננה רעיון מופשט שמנותק מן העולם, אלא דרך שמחברת בין שמים לארץ — בין רוח למעשה, בין אמונה לחיי היומיום, בין האדם הפרטי לחברה כולה. קבלת התורה פירושה לבנות עולם מוסרי יותר: עולם של אחריות הדדית, צדק ורגישות לקולו של האחר.
אבל כדי שהתורה תיקלט באמת, האדם צריך להכין את עצמו. כמו ימי ספירת העומר שמובילים אל החג, כך גם הנפש מתבקשת להזדכך ולהיפתח. מתן תורה איננו רק נתינה מלמעלה, אלא גם גילוי של עומק שכבר קיים בתוך האדם ומחכה להתעורר.
ולצד החוויה, ההשראה והרעיונות הגדולים, עומדת גם המחויבות. התורה איננה רק דבר שמרגישים — אלא דבר שחיים. הקדושה נוצרת כאשר האדם מקבל עליו עול, מתמיד במעשה, ומוכן לעצב את חייו לאור אמת שגדולה ממנו.
לכן שבועות הוא חג של מפגש: בין חירות למחויבות, בין נשמה למעשה, בין קול פנימי לצו עליון, ובין האדם לבין הייעוד שניתן לו בעולם
חג שמח מירושלים️ -דובי פריצקי-קק"ל
