אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
******************************
מצורפת תוכנית של החברה לחקר המקרא בשיתוף החמ"ד לקידום לימוד תנ"ך, פרשת שבוע, טעמי המקרא, וביאורי תפילה לכיתות ג'-ו', הלימוד יהיה על ידי רבני בתי הספר לאחר שעות הלימוד בן השעות 13.30-15.30 פעמיים בשבוע בפיקוח וניהול התוכן ע"י המפקח הראשי -מרכז רבנים- הרב חיים ענזי, והרב אביה אלבה.
ניהול כללי וגיוס בתי ספר (עד כה נרשמו מעל -40 בתי ספר+)החברה לחקר המקרא ע"י מנהל המיזם סא"ל מיל. תלם חזן-חבר הנהלה.
******************************
סידרת השיעורים "בפרשת השבוע" ע"י מרצים/ת ורבני קהילות צעירים בחסות החברה לחקר המקרא חוזרת. השיעורים מתקיימים בזום ובחינם.
השיעור הקרוב יתקיים ב"ה יום רביעי ז' שבט תשפ"ה -5.2.2025 בשעה 20.30 (8.30) בערב. בפרשת "בא" תשפ"ה -פותחים את חומש שמות עם:
מרצה: הרבנית אושרה קורן ראשת מכון תורני-בית מדרש לנשים מת"ן-ומרצה לתנ"ך ותלמוד, רעננה.
הנושא:״שירת התקוה של מרים".
השבוע מוקדש השיעור לעל"נ החיילת התצפיתנית הקדושה והטהורה שיראל מור הי"ד נפלה בקרב בנחל עוז שבת שמחת תורה כב' תשרי תשפ"ד.
******************************
להצטרפות לשיעור בזום חינם אנא השתמשו בקישור הבא:
https://us06web.zoom.us/j/86997730698?pwd=yMrOFcflhhKXWkoHh030eJebMr2abA.1
******************************
ניתן להרשם לקבלת תזכורות לשיעורים באתר: www.hamikra.org
*****************************
לצפייה ברשימת המרצים לספר שמות: https://sacks.hamikra.org/lp/
******************************
הקלטה של פרשת השבוע ביום רביעי האחרון עם:
הרבנית תמר מאיר ראשת בית מדרש לנשים,
בנושא: "בחצי הלילה"
******************************
בברכת ברוכים המשתתפים
ישראל קריסטל- מנכ"ל החברה לחקר המקרא.
בבקשה שתפו.
כמו כן, רבני קהילות המעונינים להשתתף בתוכנית בבקשה התקשרו אלי.
כמו השבוע, כך בהמשך כל השנה אנחנו מבקשים לכבד ולעלות את זכרם של הקדושים הטהורים שנפלו במלחמת "חרבות הברזל ובחג שמחת תורה",ולהקדיש את השיעור על שמם,
בני משפחה וחברים המבקשים להצטרף למיזם ולספר בתחילת השיעור עליו/ה בבקשה תתקשרו אלי.
ישראל קריסטל - בוואטסאפ -0543973801 -או במייל - info@hamikra.org
*************************************************
סרטון על הפרשה - למשש את החושך- הרב עמיהוד סולומון-רב קהילה -בית הכנסת המרכזי כפר גנים ב' פתח תקוה
************************************************
בלומה טיגר-דיכטוולד-לפרשת בא תשפ"ה-
והגדת לבנך כצו מהותי ביהדות
בני ישראל עומדים על סף עידן חדש. הם על סף שחרור מעבדות, ובדרך אל ייעודם, ארץ ישראל. מה בוחר משה לומר להם ברגע היסטורי זה? הוא מדבר איתם על חובת הנחלת זיכרון יציאת מצרים לדורות הבאים. הוא מדבר איתם על חינוך. נושא זה מופיע בפרשתנו וגם בפרשת ואתחנן בספר דברים.
"וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת: וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם: וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל ... " (שמות, יב, כה-כז).
"וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים " (שמות, יג, יד).
"וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם: " (יג, ח).
בספר דברים (פרק ו, כ-כא) נאמר: " כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם: וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיֹּצִיאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה".
כנגד ארבעה בנים דברה תורה. בציטוט הראשון אלה דברי הבן הרשע. הציטוט השני מתייחס לבן שאינו יודע לשאול . הציטוט השלישי מתייחס לבן התם, והרביעי, לבן החכם. לכל בן ניתנת תשובה המתאימה לו לפי העיקרון של חנוך לנער על פי דרכו.
ניתן לראות גם את ארבעת הבנים כביטוי לתהליך התפתחותי שעובר אדם במהלך חייו. לאמונה דרגות רבות. יש ואדם שואל את שאלת הבן הרשע מתוך מצוקה ומתוך ייאוש. שערי תשובה אינם ננעלים לעולם. לאחר מכן יהיה במצב של "את פתח לו", עבור לשאלת התם, ואחר כך לשאלת הבן החכם. אדם חייב בסיפור יציאת מצרים גם אם אין לו בן. הרמב"ם אומר: (הלכות חמץ ומצה פרק ז הלכה א) "מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמישה עשר בניסן שנאמר שמות י"ג זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים כמו שנאמר שמות כ' זכור את יום השבת, ומנין שבליל חמשה עשר תלמוד לומר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. ואף על פי שאין לו בן, אפילו חכמים גדולים חייבים לספר ביציאת מצרים וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו הרי זה משובח". מכאן שכל אדם מישראל הוא בבחינת בן המתחיל ללמוד ולכן עליו להתעניין מחדש ולשאול שאלות. בכל שנה יש לידה מחדש ויציאת מצרים חדשה. ואפילו שני תלמידי חכמים שבקיאים בהלכות הפסח שואלים זה לזה.
בין הצווים הראשונים שנצטוו ישראל בהקשר ליציאת מצרים, בולטת מצות והגדת לבנך. מדוע?
לפני עם העבדים שחווה עתה שחרור, ניצבת עוד דרך ארוכה. סכנת השכחה אורבת להם מן ההתחלה.
יש לנו שעון מעגלי שכולל את עונות השנה, ימי חול, שבתות וחגים, ושעון זה חוזר על עצמו. יש גם שעון ליניארי שאינו חוזר על עצמו. לכן כל חוויה ברמת הפרט או הכלל עלולה להישכח.
כאשר יעלם האדם או האנשים שחוו חוויה זו היא תעלם מן המודעות. לכן אנו זקוקים לזיכרון ברמת הפרט, ימי זיכרון לקרובי משפחה שנפטרו, וברמת הכלל, כל חגי ישראל וימי הצום הם חלק מהזיכרון הקולקטיבי.
יום השואה, או יום הזיכרון לחללי צה"ל שהוא היום שלפני יום העצמאות ממלאים תפקיד דומה. כקולקטיב אנו זקוקים לזיכרון תרבותי שיבטיח המשכיות. "והגדת לבנך" הוא זיכרון קולקטיבי. להבטיח שכל דור יהיה חוליה בשרשרת. הדרך להבטיח זאת היא באמצעות השפה. "והגדת לבנך" היא חובת האב לבנו. היא מעידה גם על האב כהורה ראוי, משום שהוא מבין את תפקידו כנציג התרבות היוצרת את הזיכרון הקולקטיבי. לכן אנו חושפים את הילד לשולחן הסדר גם אם אינו מבין עדיין את הנאמר.
סימני החג שעל השולחן מטרתם למשוך את תשומת לבו של הילד. סיפור מצרים הוא סיפור ספירלי. לכאורה הוא חוזר על עצמו, אך רבדיו הולכים ומעמיקים עם הגיל והלימוד. מצטרפים אליו גם סוגיות אקטואליות שהזמן גרמן, שהרי בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו, והקב"ה מצילנו מידם. החינוך הוא הדרך בה מועברת לא רק אינפורמציה אלא גם ערכים. הברית בין ה' לבין בני ישראל היא הבטחה ליצור מהפכה. חברה שהיא שונה מזו שהייתה במצרים. חברה שבה כל אדם נברא בצלם ואין אדם רשאי לשעבד את זולתו. כדי להיות חברה מוסרית עלינו לדעת מאין באנו, מי אנחנו ומה תפקידנו בעולם. סיפור יציאת מצרים הוא נדבך חשוב ביצירת תודעה של חברה כזאת. כ"ט טבת,בלומה דיכטוולד
&
מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון, 'זכור ושמור' (מפרק שביעי, ומפרק שלישי), לפרשת 'בֹּא' עם הלוח הכפול – לוח חודשים ירחי, מותאם ללוח עונות שמשי, חקלאי:
בציפייה לישועת ה' במלחמה נגד צוררינו הרשעים,
בתפילה לשמירת חיי לוחמינו בכל החזיתות,
בזעקה להצלת חטופינו ולשחרורם לחיים ולשלום בכבוד,
ובתפילה לשלום הפצועים במערכה – ישועות ונחמות בעזרת ה' עם האור שיוסיף וילך!
יציאת מצרים והלוח הכפול
עקרון הלוח הכפול עולה כבר מבריאת העולם (="שני המאֹרֹת הגדֹלים"), ונרמז בשנת המבול (מ-17 "בחדש השני", עד 27 "בחדש השני"); עיקרון זה הפך לציווי מרכזי ומחייב בפתח יציאת מצרים, והוא המפתח לתפיסת התורה את עולם הטבע וגם את ההיסטוריה ואת הנס. זהו גם המפתח למשמעות החגים — הטבעיים וההיסטוריים.
המצרים חיו לפי לוח שמש קבוע ומסודר: שנים עשר חודשים בני שלושים יום כל אחד, וחמישה ימי חגיגות של ראש השנה. קצב זה היה מותאם לקצב החיים במצרים ולגאות הנילוס. שום דבר לא התחדש במצרים, כמו השמש שאיננה מתחדשת. הכול היה קבוע ומחזורי, השמש אף עמדה במקום החשוב ביותר בפנתיאון המצרי האלילי.
יציאת מצרים מוכרחת הייתה לפתוח בחודש הירחי כיסוד הלוח. אם לא היה משתנה הלוח, לא היו בני ישראל יכולים לצאת ממצרים ומתרבותה, שכולה שמש, קביעות ויציבות. כאן התחילה מהפכת ההתחדשות. נס היציאה ממצרים והתערבות ה' בהיסטוריה תוך שבירת חוקי הטבע כרוכים היו בשינוי הלוח, בעזיבת הלוח השמשי, המבוסס על הטבע הקבוע והיציב, ובאימוץ הלוח הירחי, המבוסס על הירח הנעלם והמתחדש בכל חודש ומשנה את צורתו ומקומו כל העת.
לא במקרה פותחת התורה בלוח החודשים הירחי כ"מצוַה ראשונה שנצטוו ישראל" — "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים" (שמות י"ב, ב). ציווי זה מתייחס כמובן לחודש ירחי, שכן רק הירח מתחדש מחודש לחודש, רק בירח יש מולד חדש שאפשר להצביע עליו ולומר "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה" — "הראהו ה' למשה] לבנה בחידושה, ואמר לו: כשהירח מתחדש, יהיה לך ראש חודש". ההתחדשות ביציאת מצרים מלוּוה הייתה בלוח המבוסס על שינוי והתחדשות.
מצד שני, נטישה מוחלטת של הלוח השמשי ואימוץ הלוח הירחי בלבד אף הם אינם עולים על הדעת באומה המתעתדת להיכנס לארץ ולעסוק בחקלאות. תכנון העבודה החקלאית מבוסס כאמור באופן מובהק על האקלים ועל חילופי העונות, התלויים ביסוד השמשי הקבוע והבלתי‑משתנה. לא תיתכן יציאת מצרים בלי הפניית עורף ללוח השמש המצרי ופנייה אל חודש ירחי, אולם מנגד גם לא תיתכן כניסה לארץ ישראל ולחקלאות ארץ ישראלית בלי התאמה של לוח החודשים הירחי לעונות השנה השמשית‑חקלאית. לכן הכרח הוא ללכת אחר לוח כפול, שבו מותאמים חודשי הירח לעונות השנה.
נקודה זו רמוזה בהמשכו של הפסוק הנזכר: "רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה". הביטוי 'חדשֵי השנה' רומז ללוח ירחי‑שמשי, שהרי אין בטבע 'שנת ירח', כמו שאין בו 'חודש שמשי'. חודש הוא ירחי – ושנה היא שמשית, לפחות כל עוד אנו מדברים על המושגים המקוריים 'חודש' ו'שנה' כפי שהם נצפים בטבע. הביטוי 'חדשֵי השנה' קושר אפוא את החודש הירחי עם השנה השמשית.
חשיבות הלוח הכפול בארץ ישראל
חשיבותו של הלוח הכפול מופיעה בצורה מפורשת יותר במצוַות הלוח השנייה, העומדת במרכז הפרק הבא: "הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב" (שמות י"ג, ד), כלומר, יש לתאם את החודש של יציאת מצרים לעונה החקלאית של האביב.
בין שתי מצוות הלוח ישנו הבדל יסודי. מצוַות הלוח הראשונה (שם י"ב, א) עומדת כולה בסימן ההתחדשות הירחית, היא המוציאה את ישראל מלוח השמש המצרי. מצוַות הלוח השנייה, לעומת זאת, מכינה את עם ישראל אל הכניסה לארץ האבות, ארץ זבת חלב ודבש, ומשלבת את הלוח הירחי בלוח השנה החקלאי, השמשי.
בנוסף, המצווה הראשונה קדמה ליציאת מצרים, ואילו השנייה באה אחריה, ועיקרה מפורש כזיכרון, למען הדורות הבאים שיחיו כבר בארץ האבות. לכן פותח הזיכרון, "זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות י"ג, ג) בחיבור בין החודש הירחי לבין האביב החקלאי‑שמשי: "הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב" (שם, ד) — מדוע זה חשוב? — "וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" — כאשר תבואו אל הארץ ותשקעו בשגרה חקלאית ברוכה, המבוססת על הלוח השמשי, הכרח הוא להתאים ללוח זה את לוח השנה הירחי ולדאוג לכך שהחודש של יציאת מצרים יחפוף לעונה החקלאית של האביב, הוא זמן הבשלת התבואה בארץ ישראל. כך נוודא שהעיסוק החקלאי והשפע הכרוך בו לא ישכיחו מעם ישראל את הפן ההיסטורי‑לאומי של יציאת מצרים.
יש לזכור אפוא את יציאת מצרים דווקא "בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב", כלומר בחודש הירחי שבו חל האביב החקלאי‑שמשי, ובו לקיים את מצוות הפסח השונות — "וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה. שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת... וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ". אכן, מצוות אלו עלולות להיראות כבדות וקשות לדורות הבאים, שעה שיהיו עסוקים בהכנות לעונת הקציר הבוערת בארץ ישראל. על כן לא ישאלו על כך שום דבר (= הבן 'שאינו יודע לשאול'), לא מפני שלא יֵדעו לדַבֵּר, אלא משום שיהיו עסוקים וטרודים בעונה החקלאית ובבעיות הכלכליות, ולא תהיה דעתם מכוונת כלל ועיקר לזיכרון יציאת מצרים. לכן אין די כאן בקיום מצוות הפסח עצמן. דור ההורים, הזוכר עדיין את יציאת מצרים, יצטרך גם להגיד ולהודיע לדור הבנים את סיפור תקומת ישראל כעם ואת שורש הזהות הישראלית מיציאת מצרים — "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ" — אשר לא ישאל מעצמו — "בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" — אלמלא יצאנו ממצרים לא היו לנו ולכם שדות לקצור.
כל זה בא מכוחה של ההתאמה הגדולה הנדרשת בין החודש הירחי של יציאת מצרים לבין עונת האביב החקלאית של ארץ ישראל. על תיאום זה יש לשמור באופן מיוחד על ידי מאמץ מרוכז של קביעת הלוח הכפול ושמירתו — "וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה" (כפי שכתב הרמב"ם במצוות עשה קנג בספר המצוות).
למעשה, לא שמירה בלבד כתובה כאן, אלא 'זכור ושמור' — הצירוף המפורסם 'זכור ושמור', המוכר לנו מדיבר השבת בעשרת הדיברות בספר שמות ובספר דברים, זה לעומת זה, מופיע עוד קודם לכן במצוות הלוח הכפול (ובדיוק באותו אופן: 'זכור' בספר שמות ו'שמור' בספר דברים): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים... הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב" (שמות י"ג, ג‑ד) — וכנגד זה נאמר בספר דברים (ט"ז, א): "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַה' אֱ-לֹהֶיךָ, כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה".
הקבלה עקרונית זו בין מצוות הלוח למצוות השבת יש לה משמעויות כבירות. לוח המועדים והשבת הם שני הצינורות של קדושת הזמנים בישראל, והם שני העמודים במערכת הזמנים, שעליהם נשענים צביונה וזהותה של האומה הישראלית. אכן, 'זכור ושמור' יש בתורה רק בלוח המועדים — ובשבת.
מדוע אין בתורה 'חג אביב'?
האם היה בטבע החקלאי 'חג אביב'? האם במקביל לחגים ההיסטוריים, חג הפסח וחג המצות, היה גם 'חג אביב' חקלאי בעת הנפת עומר השעורים או "מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה"?
אנו מוצאים בתורה את חג הקציר (= הביכורים) ואת חג האסיף (שמות כ"ג, טז; ל"ד, כב), אבל איננו מוצאים בה 'חג אביב' אלא רק "חַג הַמַּצּוֹת... לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב" (שם כ"ג, טו; ל"ד, יח). אף ביום הנפת העומר (ויקרא כ"ג, ט‑יד; דברים ט"ז, ט) לא מצאנו חג ומועד אלא קרבן בלבד, להנפה לפני ה' ולריצוי – "וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם..." (ויקרא כ"ג, יא).
האמת היא, שחג אביב לא היה וגם לא יכול היה להתקיים!
באביב עוד לא היה די מזון לחג. התבואה החדשה עוד לא נקצרה; מן התבואה הישנה נשאר מעט, ולפעמים לא נשאר כלום; העדרים אך זה עתה יצאו למרחבי מרעה שופעים, והפֵּרות עודם מבשילים. הקוצרים בשדה היו אוכלים שיבולי "קָלִי וְכַרְמֶל", והתיאור במגילת רות (ב', יד — "וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי") משקף את הקיום הבסיסי בעונת הקציר. כדי לקיים חג, יש צורך במזון רב ובממון רב, ובאביב עוד לא היו כאלו.
זאת ועוד: אבות אבותינו החקלאים ספרו את ימי האביב בחרדה גדולה, מיום ליום, ועד קציר החיטים לא יכלו לנוח ולשקוט. כל עמלם, עם כל שפע הברכה מיורה ועד מלקוש, היו נתונים על כפות המאזניים של משפט הא-לוהים על התבואה. די היה ביום אחד של רוח שרבית קשה כדי לשדוף שדה שלם, וגשם פתאומי וכבד בהישבר שרב עלול להכות לארץ גם את פריחת הזיתים, כמו גם שדה תבואה שלא נקצר עדיין, אבל שיבוליו כבר קשים ושבירים. הלוא כך היכה הברד במצרים את הפשתה ואת השעורה — "כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל" (שמות ט', לא).
החקלאי ספר בחרדה טבעית את ימי 'החמישים' (='חמסין') מיום ליום, בלי שום צו הלכתי, מפני שהיה מתוח ודאוג מאוד לעבור את התקופה הקשה של תבואה משתבלת במזג אוויר הפכפך ולהגיע אל הקציר הגדול, קציר החיטים, במצב טוב — אז יוכל לחגוג.
ספירת העומר מבטאת היטב את החרדה הקיומית של החקלאים. חג המצות, עם ההימנעות מכל חמץ, שעוד לא הגיע זמנו, משתלב לחלוטין בתמונה זו, ממש כמו יציאת בני ישראל ממצרים, לא לשפע ולרווחה, אלא לדרך ארוכה של נדודים במדבר, דרך תלאות ומצוקות וקיום בסיסי.
לכן ברור שחג טבעי‑חקלאי אינו יכול להתקיים בארץ ישראל באביב, אלא רק בקציר ובאסיף. זוהי בדיוק התמונה המתקבלת מחגי התורה: חג המצות, חג זיכרון היסטורי, חל "לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב", ולצידו עומדים שני חגים טבעיים‑חקלאיים: חג הקציר (= הביכורים) וחג האסיף, שאליו מתחבר חג הסוכות כחג זיכרון היסטורי.
כאשר נתבונן בתיאור המפורט של שלושת החגים בפסוקי ספר דברים נראה את ההבדל העמוק בין פסח וחג המצות לבין חג השבועות וחג הסוכות, והתמונה שם ברורה מאוד: בחודש האביב אין עדיין ברכה מאת ה', ולכן יש לזבוח את הפסח בערב, ובבוקר ללכת הביתה ("לְאֹהָלֶיךָ"). אף קרבן העומר המוקרב למחרת מצומצם מאוד ואינו קשור לעולי רגלים, ולכן אינו מוזכר בספר דברים. גם שבתון חקלאי לציון פתיחת עונת הקציר אינו יכול ליצור בחודש האביב ברכה ושמחה יש מאין. יש לספור שבעה שבועות, ורק אחר כך אפשר יהיה לחוג יום אחד בשמחה עם כל המשפחה ועם כל אלה שאין להם. שבעה ימים של שמחת חג יש בתורה רק בחג הסוכות, שהוא חג האסיף. הרב ד"ר יואל בן נון
&
פרשת בשלח – על חרדות ופחד מדומה-חרדות-
אורי סובוביץ-מנהל שותף בקרו הון סיכון
אחד מכל ארבעה אנשים בעולם המערבי סובל מהפרעת חרדה במהלך חייו. חרדה היא מצב פסיכולוגי ופיזיולוגישבו האדם חש פחדואי שקט פיזי ונפשי, בשל מחשבהשמשהו רע עומד לקרות, גם כשאין סיבה אמיתית לחשוב כך. בעוד שהפחד מיועד להכין את האדם להתמודד עם מצבי סכנה ממשית או איום, החרדה היא רגש שלילי מעורפל שאינו קשור לגירוי חיצוני מסוים, והיא גורמת לתחושת חוסר אונים. כך, חרדה כללית (GAD) היא דאגה מוגזמת ותדירה לגבי דברים רבים שעלולים להשתבש בעתיד או ב/ממצבים שהאדם תופס ומפרש כמסוכנים אף שאינם כאלה.
אדם יכול להיות בריא, נשוי באושר, עם ילדים ועבודה טובה ועדיין לחיות בחרדה שמא משהו רע יקרה לו, גם כשאין סימנים שמעידים על כך. מנגנון הפחד שנועד לסייע לאדם להימלט מסכנה "נדלק" ללא הצדקה ומציף את האדם במתח ולחץ שלא משרתים ומקדמים אותו.
"פן יִנחם העם"
בסוף הפרשה הקודמת, פרשת בא, עם ישראל יוצא ממצרים לאחר מאתיים ועשר שנות עבדות. תהליך הוצאת העבדים העבריים ממצרים לא היה פשוט. המשעבד לא רצה לשחרר, וספק אם המשועבדים, שנולדו למציאות של עבדות, האמינו שהם מסוגלים להשתחרר משעבודם. עשר המכות נועדו להטיל את מוראם על פרעה, אך גם לסייע לעם של עבדים להרים ראש ולהאמין כי הם ראויים ואף עומדים באמת להיגאל. אך עדיין, "הרבה יותר קל להוציא את היהודים מהגלות מאשר להוציא את הגלות מהיהודים" א. על אף כל האותות, הניסים והמכות, ולמרות שכל המציאות מסביב העידה כי הקב"ה חפץ בטובתם ובהצלתם של ישראל, עם ישראל נותר מפוחד. הפסוק הראשון בפרשתנו מתאר את ההחלטה להאריך את הדרך ביציאת מצרים, ולא לעבור דרך ארץ פלשתים הקרובה, מחשש שמא עם ישראל יפחד ממאבק עם הפלשתים, עד שיחליט לחזור על עקבותיו לבית העבדים המצרי, שממנו רק השתחרר: "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹקִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹקִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה" (שמות יג, יז).
סנדל המסומר
גזרת סנדל המסומר היא תקנת חכמים הקובעת כי אסור לצאת בשבת לרשות הרבים בסנדל עץ שבסולייתו ננעצו מסמרי ברזל. מאין הגיעה גזרה תמוהה זו?
בתקופת השלטון וגזרות של הרומאים בארץ, נאלצו יהודים רבים לנוס על נפשם ולהתחבא במערות מסתור כדי להציל את חייהם ולהמשיך לקיים אורח חיים יהודי. בתקופה זו, כל סימן המעיד על הגעת החיילים הרומאים היה מביא לחרדה ובהלה רבה, שהייתה לעיתים מסוכנת אף יותר מהחיילים עצמם.
בתלמוד הבבלי (מסכת שבת דף ס, א) מתואר כי יושבי המערות חששו שמא החיילים הרומאים יזהו יהודי שיוצא מהמערה וכך יתגלו ויהרגו כולם, ולכן גזרו: "הנכנס (למערה) יכנס, והיוצא אל יצא". האמורא שמואל מתאר כי "נהפך סנדלו של אחד מהם", כלומר, אחד מאלו שנכנסו למערה, לבש בטעות את סנדלו הפוך, כך שבעקבות שבעפר היה נראה כאילו אדם יצא מהמערה. המשך תיאור הגמרא מחריד: "כסבורין הם אחד מהן יצא, וראוהו אויבים ועכשיו באין עליהן, דחקו זה בזה והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו בהם אויבים". דעות נוספות בהמשך הגמרא מתארות מקרים דומים, שהמשותף לכולם הוא המצב החרדתי שבו היו מצויים יושבי המערות, עד שכל תנועה או קול חיצוני גרמו לדמיון כאילו הנוגש הרומאי עוד רגע מגיע והורג את כולם, זאת גם כשאף חייל לא היה באופק.
"ההשתקעות הדמיונית"
הרב קוק התייחס לסוגיית סנדל המסומר והזהיר כי עזיבת השכל והמידות הישרות לטובת הישענות על דמיונות כוזבים, מביאה להתמוטטות רוחו של אדם וממילא לנפילתו של הפרט או החברה. הדמיון, שלעיתים מתחיל כניסיון לאסקפיזם, לבריחה מהתמודדות עם אתגרי החיים, בסופו של דבר הופך לרועץ, משום שהוא מחליש את האדם עד לכדי אפיסת כוחות. במצב כזה, כל שינוי קל במציאות נדמה לאדם כקריסה קולוסלית. לעומת המבט הרציונלי והמפוקח המבין שהעולם דינמי, וצריך ללמוד להסתגל ולהתנהל מול אורחות החיים המשתנים, כשהדמיון "העכור" נתקל במצב "בלתי בהיר", הוא כבר רואה שחורות ומדמיין "תוצאות מרות וקשות":
וכך כתב הרב קוק (עין איה שבת ו, ו-ח):
"מקור הנפילה הוא התמוטטות הרוח, עזיבת השכל וההשתקעות הדמיונית... הדמיון משקיע את האדם ואת האומה בחורו, בתוך חומריותו הגסה ונטיותיו המכוערות והשפלות... התולדות היוצאות מזה הנן דומות לו במידתן, שפלות הנפש, פחד אויב...
הדמיון, הגורם מראשיתו לעזוב את ה', להזניח כל ארחות יושר, בעצמו נעשה שבט המוסר. הוא מעמיק את הרגשת הרע, הוא מרבה את החולשה הנפשית עד קצה האחרון. בשינוי כל שהוא מהרגלו כבר העולם נהפך עבורו. לא כמדת השכל, היודע "עת לכל חפץ". ואם יתחדשו מושגים ותנאים חדשים בכל הליכות החיים החומריים והרוחניים, תעז ידו (=של השכל) להנהיג את ארחות צידקו כראוי. לא כן הדמיון, רוח קמעא עוכרתו, מרעיון בלתי בהיר אחד כמה תוצאות מרות וקשות נכונות הנן... נהפך סנדלו של אחד מהם, מיד ההחלטה המפחידה והמיואשת באה, שראוהו אויבים והם באים עליהם".
בהמשך כתב הרב קוק שהחרדה הדמיונית אינה קונסטרוקטיבית, מועילה ומקדמת. היא אינה מפנה את כוחות הנפש לתיקון ויציאה מהקושי, אלא מכלה את הכוחות מרוב פחד. במקום שאדם יכיר בפער שבין מעשיו והתנהלותו המוסרית אל מול הרצוי, וידאג לתקן את דרכיו ולהתעלות מוסרית על מנת לשפר את מצבו, הדמיון מעכיר את האדם ומפילו:
"כשם שההחלטה הדמיונית היא מצדדת כלפי רעה, לצד נפילה ויאוש, כך היא בעצמה מכשלת את כח בעליה. לא תכשיר את האדם ואת הציבור לשום עין על דרכיהם לשוב אל על, להתרומם מעל המצב השפל בהטבה שכלית ומוסרית ולהתאזר עוז בעת צרה, כי אם להרבות המהומה והמשטמה בפנים, להתם (=לכלות) את שארית הכח הנשאר לפלטה. וזאת היא הרעה האיומה שהאדם נעשה מחבל את עצמו יותר מכל צר ואויב, הנמשכת והולכת מההסרה הראשונה מאור השכל הטהור, מזיו עליון, מאור אלוקי אמת, ללכת אחרי הבלי שוא ומדוחי מידות רעות אשר בדמיון יסודם...".
לסיכום
נהוג לומר כי חוסן נשען על שלושה מעגלים: זהות, קהילה ומסוגלות. כשעם ישראל יצא ממצרים הוא טרם קיבל את התורה שהעניקה לו זהות, משמעות וייעוד, והוא עדיין לא מגובש כעם וכקהילה. המכות והניסים העניקו לו ביטחון, אך לא יכלו לנסוך בו תחושת מסוגלות. כל זה יכול להסביר מדוע עדיין לא היו לעם ישראל החוסן והמסוגלות הדרושים כדי לצאת ממצרים ישירות אל עבר הארץ המובטחת.
זכינו כעם להגשים את החזון היהודי-ציוני לשוב לארצנו, אך בשנים האחרונות, על רקע מגפת הקורונה והמשבר הכלכלי, הקרקע רועדת לכולנו מתחת לרגליים, בריאותית וכלכלית. אנשים רבים חלו או שפרנסתם נפגעה משמעותית, ובקרב אנשים רבים סף החרדה מפני הבלתי נודע גבוה מאוד. במצבים כאלו אנו נבחנים כקהילה וכחברה. במקום ליפול לדמיונות כוזבים הנשענים על תסריטי אימה שלרוב מנותקים מהמציאות ומההיגיון הבריא, עלינו לנצל את ה"ביחד" הישראלי כדי לזהות את אלו הזקוקים לסיוע ולחזק את הסולידריות המשפחתית והקהילתית שלנו.
שבת שלום! אורי סובוביץ
מתוך הספר "יש בתוכנו שמיים". להזמנת הספר ליחצו כאן או כנסו ללינק- https://tic.li/gMoWdoO
א. אמירה המיוחסת לדוד בן גוריון.
&
ב"ה, פרשת בא תשפ"ה א. דם מילה ודם הפסח-אריה דיכטוולד
לקראת יציאתם מארץ מצרים מצטווים ישראל על הקרבת קורבן פסח. גם לדם הזבח יש תפקיד:
וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם (בפרשתנו יב, ז) רש"י מוסיף על פי חז"ל שבאותו העת גם מָלו את עצמם ואת בניהם. אם כן, נוסף לנו באותו היום גם דם המילה. הגיוני. בעת הגלות לא התאפשר להם. המקור מצוי בדבריו של מתיא בן חרש
היה תנא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי לתנאים שעבר לרומי.
ר' מתיא בן חרש אומר הרי הוא אומר (יחזקאל טז ח) " וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ ... וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ ...": ", הגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו ולא היו בידם מצוות להתעסק בהם =ערומים ממצות] כדי שיגאלו, שנאמר (שם ז) ..." וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי::, ונתן להם שתי מצות דם פסח ודם מילה, שמלו באותו הלילה, שנאמר (שם ו) " מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ ", בשני דמים, ואומר (זכרי' ט יא). גַּם אַתְּ בְּדַם בְּרִיתֵךְ שִׁלַּחְתִּי אֲסִירַיִךְ מִבּוֹר אֵין מַיִם בּוֹ =אין מים אלא תורה ומצוות]. ולפי שהיו שטופים בעבודה זרה אמר להם (פסוק כא) מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם ... וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח, משכו ידיכם מעבודה זרה וקחו לכם צאן של מצווה: (מכילתא דרבי ישמעאל בא - מסכתא דפסחא פרשה ד)
לפי המכילתא הסיבה שנותן התנא לשתי המצוות-לשני הדמים היא כדי שלא ייצאו מהגלות ערומים ממצוות. נשאת השאלה מדוע דווקא שתי מצוות אלה ? ניתן לענות בפשטות ששתי המצוות הם חלק מברית שנכרתה לישראל אחת ברית עתיקה (ברית המילה) והשנייה ברית חדשה לדורות.
מהר"ל מפרג (ספר גור אריה) מוסיף מבט נוסף-מעבר מעבדות לפרעה לעבדות ה':
" דווקא אלו שני דמים נתן הקדוש ברוך הוא לגאול את ישראל בהם, כי מתחלה היו ישראל עבדים לפרעה - ובשביל המילה היו עבדים להקב"ה, שהרי מפרשים טעם המילה מפני שהוא אות באדם שהוא רשום להיות עבד להקב"ה, שכל עבד צריך שיהיה לו חותם עבדות".
אבל זה שאדם ניכר כעבד בחותם הבעלין לא מחייב אותו בעבודה. לכן מוסיף המהר"ל:
"לכך נתן להם הפסח שהיא עבודה, דבכל מקום נקרא "עבודה", דכתיב (פסוק כו) "מה העבודה הזאת לכם", ועוד נאמר (להלן יג, ה) "ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה".
במשך המסע במדבר בני ישראל לא נימולו מפאת הסכנה. אחרי מעבר הירדן מתחדשת הברית: (יהושע ה ב)בָּעֵת הַהִיא אָמַר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻרִים וְשׁוּב מֹל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית: וכך נעשה.
וכן ( פסוקים י – יא):וַיַּחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּגִּלְגָּל וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ: וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה:
כבר אצל אברהם יצרו חז"ל את הקשר בין פסח למילה
פרשת וירא: (ט) וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָ֔יו אַיֵּ֖ה שָׂרָ֣ה אִשְׁתֶּ֑ךָ וַיֹּ֖אמֶר הִנֵּ֥ה בָאֹֽהֶל: (י) וַיֹּ֗אמֶר שׁ֣וֹב אָשׁ֤וּב אֵלֶ֙יךָ֙ כָּעֵ֣ת חַיָּ֔ה וְהִנֵּה־בֵ֖ן לְשָׂרָ֣ה אִשְׁתֶּ֑ךָ וְשָׂרָ֥ה שֹׁמַ֛עַת פֶּ֥תַח הָאֹ֖הֶל וְה֥וּא אַחֲרָֽיו: רש"י : כעת חיה - כעת הזאת לשנה הבאה, ופסח היה, ולפסח הבא נולד יצחק...
ובראש הפרשה: וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם: רש"י :( וירא אליו - לבקר את החולה. אמר רבי חמא בר חנינא יום שלישי למילתו היה, ובא הקדוש ברוך הוא ושאל בשלומו.
לכבוד יומא דהילולא בתאריך ה' שבט של האדמו"ר השני לחסידות רבי אברהם מרדכי אלתר, בעל הספר "שפת אמת" נביא את מבטו על הנדון שלנו בדרש משנת תרנ"ו.
"בעניין מצוות קרבן פסח שהקדים הכתוב החודש הזה לכם. כי מילה ופסח הם ב' מצוות עשה החמורים שחייבין עליהם כרת. והם מצות הראשונות שהקדימו לכל התורה והמצות. ... וע"י ב' תיקונים אלו מילה ופסח שהם העברת הערלה מוכנים אח"כ לתורה ומצות. ולכן כתוב בהם ונכרתו מי שעובר עליהם. והנסים שעשה לנו הקדוש ברוך הוא ביציאת מצרים היה רשימה (=רושם, השפעה) בנפשות בני ישראל שֶׁנִּתְעַלּוּ =ועלו] לדרגה שהיא] למעלה מן הטבע. ובמדרש, ולקחתם אגודת אזוב כו'. והגעתם כו'. דורש מראש צורים אלו האבות שהעולם עומד עליהם. הן עם לבדד כו' ע"ש. והעניין הוא שנתעלו נפשות בני ישראל להיות להם אחיזה בדרכי אבות הראשונים ע"י שנתאספו ונבדלו מן האומות.."
צא ולמד: שלושה מעגלים של גאולה סוגרים בני ישראל בכניסת לארץ ישראל: המעגל הראשון. ההבטחה לאברהם שבניו יקבלו את ארץ קשורה בברית המילה וישראל הנכנסים לארץ מקיימים את התנאי שהתנה ה' עם אברהם. מעגל השני התחיל במעמד הסנה. שם הובטח למשה שיגאל את ישראל מסבלותיהם וכי ישראל יירשו את הארץ. =ודוק. הגאולה כמעט נִתְקַפְּחָה בגלל שבני משה לא היו נימולים. ציפורה היא זו שמלה את בניה הצילה את גואל ישראל ממוות]
המעגל השלישי התחיל בקרבן פסח במצרים. בני ישראל מתחילים את תהליך הגאולה בהקרבת קרבן פסח. בכניסתם לארץ בחודש ניסן מתכוננים ישראל להקריב לראשונה את קרבן הפסח בארצם. גם במצרים וגם בארץ ישראל בני ישראל צריכים למול עצמם לפני אכילת קורבן פסח
אולם המצווה הראשונה שנצטוו בני ישראל עוד לפני יציאת ממצרים הייתה קידוש החודש: " הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה". העבד הופך אדון לזמנו,אבל, בן החורין מקבל על עצמו להיות עבד ה' -מילה ופסח- כדברי מהר"ל. ניתוק אזיקים וחיבור מחדש בין העבר והעתיד.
חודש טוב-א' שבט, תשפ"ה- אריה דיכטוולד
א. DICHTWALD@GMAIL.COM. נועד ללימוד ועיון בלבד - אין לעשות שימוש מסחרי
&
רעיונות לפרשת *בא*.-יגאל גור אריה
פרשת בר מצווה של רפי שטרן- ברכות!
פרשת בר מצווה של אייל דנינו- ברכות!
אורלוגין ההתחדשות.
ביציאת מצרים העניק ה׳ לבני ישראל ״שעון״ במתנה. לא שעון פשוט היה זה. כי אם אורלוגין אמתי שאת מחוגיו יסובב מדי פעם- עם ישראל בעצמו. כך ידע תמיד ובכל מצב את "השעה" הנכונה, האמתית והמדויקת. הכוח הייחודי הזה משום שהתבגרנו ואנחנו "גדולים" ומסוגלים לקרוא שעון. עם ישראל נמצא כפשע לפני היציאה לחירות. התהליך של הפיכת עבד לבן חורין חייב להיות מלֻווה ביכולת של האדם החופשי להחליט על הזמן שלו, לנהל בעצמו את הזמן שלו ושלא יכפו עליו את זמני היום שלו. אדם חופשי יוצק תוכן משמעותי לתוך הזמן ומעניק לו משמעויות נצחיות. זהו תפקידו של עם ישראל בממד ההיסטורי: לקדש את הזמן ולהעניק לזמן החולף משמעות נצחית.
מחקרים מראים שכאשר מנהלים נתנו לעובדים שלהם לנהל את זמנם התפוקה הייתה גבוהה יותר ויצירתית יותר מאשר כשהעובדים התבקשו לעבוד במסגרות זמן קבועות מראש.
אם כן, הזמן הוא משאב יקר מאוד שבו כל שנייה וכל רגע 'מתבזבזים' ורק אם נלמד לנהל את הזמן וניצק תוכן משמעותי אליו, ננצל אותו נכון.
״... הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה"..״
אורלוגין זה ידוע יותר בשמו *קידוש החודש וסוד העיבור* הכוונה למערכת מורכבת ומתוחכמת של חישוב אסטרונומי, המאפשר קביעת השנה היהודית על חודשיה ומועדיה. החישוב מבוסס על מהלך השמש(נוצרי) ומולד הלבנה( מוסלמי) הלוח היהודי משלב את שתי המערכות.
״החודש הזה לכם..״
"לכם" אומר מעורבות אישית שהחודש יהיה לכם שלכם. מטרה זו תושג באמצעות קביעה סובייקטיבית שלא על פי השעון שבידכם .כל חודש העדים שיגעו יעידו שראו את המולד החדש. מכאן ראש חודש, ומועדים יהיו בזמנם הטבעי והנכון במועדי השנה החקלאית .(חגים חקלאים).
אדם שהלך לפגישה עם יהודי שהיה ידוע בהיותו "יקה" כדי לא להתחיל ברגל שמאל דאג חלילה לא לאחר ודפק על דלתו של ה"יקה " בשעה 15.58 לתדהמתו ,כשפתח היקה את הדלת הוא אמר :"כשקובעים פגישה עם יקה אמתי בשעה 16.00 ראוי לא להגיע בזמן ." פרשתנו מלמדת אותנו את ערך הדיוק בזמנים- ההבדל בין מצה לחמץ הוא רגע, התמהמהות יכולה להחמצה של דברים גדולים.
*ממליץ לחגוג ימי הולדת בתאריך העברי*!
שבת שלום !-שבת שלווה ענוגה וחמה!!-יגאל גור-אריה -