השיעור הבא מספר 3. עם הרב שמואל הרשלר יט' אדר תשפ"ו 8.3.2026
מלחמה ושלום בתוך העם: סכנות וסיכויים- אביה ואסא מלכי יהודה ומה שביניהם.
להלן הקלטת השיעור הקודם מספר 2, ספר "דברי הימים ב' בימינו" -ביסוס הממלכה, בת פרעה, מלכת שבא, פילוג
********************************************************
המילה "תרומה" רומזת לכך. תרומה איננה סתם נדבה ומתן. היא נגזרת מהשורש רו"מ: להרים, לרומם. יש פרדוקס בנתינת התרומה. אנחנו מרימים דבר מה כדי לתיתו לזולת - אבל בזאת אנו מרימים את עצמנו. אני מאמין שהמרומם אותנו בחיים אינו מה שאנו מקבלים אלא מה שאנו נותנים. ככל שאנו נותנים יותר מעצמנו, אנו נעשים גדולים יותר.הרב לורד יונתן זקס זצ"ל לפרשת תרומה בספר "אני מאמין-קריאות חדשות בפרשת בשבוע-בהוצאת קורן-מגיד-2024.
אפשר לתרום בלחיצה על המודעה או בכניסה לאתר : www.hamikra.org
התרומה מזכה בקבלה עם אישור החזר מס 46.
********************************************
פודקאדסט בואו ונשמע כיצד הבינה מנגישה את הכתוב, מדהים! באדיבות דוד פטרפרוניד והחברה לחקר המקרא , להנאתכם...
על מחיית עמלק ואנטישמיות מתוך טקסט באנגלית של הרב יונתן זקס זצ"ל ,בעברית
עוד יותר מדהים ! הסכיתו ושמעו.
https://drive.google.com/file/d/117USeCOc5Wv95le3kbEcGNHc6UvsXd4m/view?usp=drivesdk
********************************************************************
סרטון על פורים - התחפושת- הרב עמיהוד סולומון -רב קהילה-כפר גנים פתח תקוה.
********************************************
פרשת תצוה ושבת זָכוֹר: "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" – לזכור ולא לשכוח
ד"ר זאב ( ווה ) פרידמן *
בשעות אלו, בערב שבת זכור, האומה במתח, בציפייה דרוכה, מה יוליד מפגש המו"מ בין משלחות ארה"ב לאיראן. האם להסכם? האם למלחמה? כל שעה מקבלת משמעות יתר, האם? מתי זה יקרה?. פרשנים מלומדים מייצגים מנעד פרשנויות לתרחישים הצפויים, ותורמים את חלקם לאי הוודאות הממלאת את חלל חיינו.
בשעות אלו, בערב שבת זכור, נזכור ולא נשכח, כיצד אירע טבח החמאס העמלקי, בשבת שמחת תורה בשבעה באוקטובר בשעה 6.29 בבוקר: "הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" ( ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903 ).
חובת הציווי הפותחת את פרשתנו: "ואַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"( שמות, כז',כ'), נמהלת בדם הציווי, במצוות הזיכרון ומחיית עמלק, אותה נקרא בשבת: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ... תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" (דברים, כה'). אנו מצווים ומחויבים – לזכור וגם לא לשכוח.
שלוש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ:" למנות להם מלך ... להכרית זרעו של עמלק ... ולבנות להם בית הבחירה" (הרמב"ם, הלכות מלכים ומלחמות, א', א').
הנה פרשתנו העוסקת בציווי להקמת המשכן, המתלכדת עם שבת זכור בציווי למחיית זכר עמלק, מצווה אותנו בימים אלו למחות את זכר אויבנו העמלקים, בשבע החזיתות ובראשן – איראן.
ו' הַמְּחַבֶּרֶת בפרשתנו מוארת באור יקרות של חושן האפוד והָאוּרִים והַתֻּמִּים, אותם נשא על ליבו הכהן הגדול בעבודת המקדש, אותם גם נשא בכל מלחמה, שבט לוי : ”וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי ד' וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי ד' תָּמִיד” (שמות, כ"ח, ל').
הָאוּרִים והַתֻּמִּים לא הסתגרו להם במגדל השן, באוהלה של תורת עבודת המקדש, אלא בשעת מלחמת מצווה , הן נכחו בפועל על ליבו של הכהן ושבט לוי , בשעת המלחמה. כן, הָאוּרִים והַתֻּמִּים התגייסו לעזרת העם והממלכה במלחמה.
כך הָאוּרִים והַתֻּמִּים האירו את אורם, במלחמתו של דוד המלך בעמלק.
אנו מתוודעים בספר שמואל א', לאכזריות עמלק:"וַיְהִ֞י בְּבֹ֨א דָוִ֧ד וַאֲנָשָׁ֛יו צִֽקְלַ֖ג בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֑י וַעֲמָלֵקִ֣י פָֽשְׁט֗וּ אֶל נֶ֙גֶב֙ וְאֶל צִ֣קְלַ֔ג וַיַּכּוּ֙ אֶת צִ֣קְלַ֔ג וַיִּשְׂרְפ֥וּ אֹתָ֖הּ בָּאֵֽשׁ וַיִּשְׁבּ֨וּ אֶת הַנָּשִׁ֤ים אֲשֶׁר בָּהּ֙ מִקָּטֹ֣ן וְעַד־גָּד֔וֹל ...וַיָּבֹ֨א דָוִ֤ד וַאֲנָשָׁיו֙ אֶל הָעִ֔יר וְהִנֵּ֥ה שְׂרוּפָ֖ה בָּאֵ֑שׁ וּנְשֵׁיהֶ֛ם וּבְנֵיהֶ֥ם וּבְנֹתֵיהֶ֖ם נִשְׁבּֽוּ׃ וַיִּשָּׂ֨א דָוִ֜ד וְהָעָ֧ם אֲשֶׁר אִתּ֛וֹ אֶת קוֹלָ֖ם וַיִּבְכּ֑וּ עַ֣ד אֲשֶׁ֧ר אֵין בָּהֶ֛ם כֹּ֖חַ לִבְכּֽוֹת. וּשְׁתֵּ֥י נְשֵׁי דָוִ֖ד נִשְׁבּ֑וּ אֲחִינֹ֙עַם֙ הַיִּזְרְעֵלִ֔ית וַאֲבִיגַ֕יִל אֵ֖שֶׁת נָבָ֥ל הַֽכַּרְמְלִֽי".
בנקודת שפל זאת, דוד פונה בשאלה לאוּרִים והַתֻּמִּים שבאפודו של אביתר הכהן: "וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֗ד אֶל אֶבְיָתָ֤ר הַכֹּהֵן בֶּן אֲחִימֶ֔לֶךְ, הַגִּֽישָׁה נָּ֥א לִ֖י הָאֵפ֑וֹד וַיַּגֵּ֧שׁ אֶבְיָתָ֛ר אֶת הָאֵפ֖וֹד אֶל דָּוִֽד׃ וַיִּשְׁאַ֨ל דָּוִ֤ד בד' לֵאמֹ֔ר- אֶרְדֹּ֛ף אַחֲרֵ֥י הַגְּדוּד הַזֶּ֖ה הַאַשִּׂגֶ֑נּוּ , וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ - רְדֹ֔ף כִּֽי הַשֵּׂ֥ג תַּשִּׂ֖יג וְהַצֵּ֥ל תַּצִּֽיל".
דוד יוצא למלחמה בעמלק ממוטט אותו ומשחרר את השבויים: "וַיִּרְדֹּ֣ף דָּוִ֔ד ה֖וּא וְאַרְבַּע מֵא֣וֹת אִ֑ישׁ... וַיַּכֵּ֥ם דָּוִ֛ד מֵהַנֶּ֥שֶׁף וְעַד הָעֶ֖רֶב לְמׇחֳרָתָ֑ם וְלֹא נִמְלַ֤ט מֵהֶם֙ אִ֔ישׁ כִּי֩ אִם אַרְבַּ֨ע מֵא֧וֹת אִֽישׁ נַ֛עַר אֲשֶׁר רָכְב֥וּ עַל הַגְּמַלִּ֖ים וַיָּנֻֽסוּ. וַיַּצֵּ֣ל דָּוִ֔ד אֵ֛ת כׇּל אֲשֶׁ֥ר לָקְח֖וּ עֲמָלֵ֑ק וְאֶת שְׁתֵּ֥י נָשָׁ֖יו הִצִּ֥יל דָּוִֽד" (שמואל א', ל', א'-יט').
מטרות מלחמתו של דוד בעמלק, הושגו- שחרור השבויים והחטופים ומיטוט עמלק.
לא עלתה שאלה - מהי חובתי בשעת הצורך ובמלחמה? כולם מחוברים בצו 8 , לעזרת העם.
101 פסוקים בפרשתנו. מתוכם, 89 פסוקים הפותחים באות ו' הַמְּחַבֶּרֶת.
הנה רק מקצתם: וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ...וְאַתָּה הַקְרֵב... וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי-קֹדֶשׁ... וְאַתָּה, תְּדַבֵּר... וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים... וְהֵם יִקְחוּ... וְעָשׂוּ, אֶת-הָאֵפֹד... וְיִרְכְּסוּ אֶת הַחֹשֶׁן... וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם... וּבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ... וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
כך מוארת ו' הַמְּחַבֶּרֶת את כולם, באוּרִים והַתֻּמִּים, בחושן אפודו של הכהן הגדול בפרשתנו, בהארת אבני החושן, המחברות את השבטים - בדגש למיקומן.
אבני החושן מייצגות את אחדות שבטי ישראל ולא את אחידותם, בכפיפה אחת ובמרחב אחד, על שוֹנוּת - מאפייניהם, אישיותיהם, דעותיהם, השקפותיהם, תכונותיהם ועיסוקיהם:
"וְעָשׂוּ אֶת הָאֵפֹד ...וְלָקַחְתָּ אֶת שְׁתֵּי אַבְנֵי שֹׁהַם; וּפִתַּחְתָּ עֲלֵיהֶם, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. שִׁשָּׁה מִשְּׁמֹתָם, עַל הָאֶבֶן הָאֶחָת; וְאֶת שְׁמוֹת הַשִּׁשָּׁה הַנּוֹתָרִים, עַל הָאֶבֶן הַשֵּׁנִית כְּתוֹלְדֹתָם ...וְעָשִׂיתָ חֹשֶׁן מִשְׁפָּט, מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב כְּמַעֲשֵׂה אֵפֹד, תַּעֲשֶׂנּוּ...וּמִלֵּאתָ בוֹ מִלֻּאַת אֶבֶן, אַרְבָּעָה טוּרִים אָבֶן ... וְהָאֲבָנִים תִּהְיֶיןָ עַל שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עַל שְׁמֹתָם; פִּתּוּחֵי חוֹתָם, אִישׁ עַל שְׁמוֹ, תִּהְיֶיןָ, לִשְׁנֵי עָשָׂר שָׁבֶט" (שמות, כח', ו''-כא').
מפרש רש"י : "כְּתוֹלְדֹתָם - כסדר שנולדו: ראובן ,שמעון, לוי ,יהודה, דן, נפתלי על האחת ועל השנית: גד, אשר, יששכר, זבולון, יוסף, בנימין...וּמִלֵּאתָ בוֹ מִלֻּאַת אֶבֶן - על שם שהאבנים ממלאות גומות המשבצות המתוקנות להן, קורא אותן בלשון - מילואים".
דומה, שלפנינו לראשונה, לידת האתוס המקודש של המילואים - צבא העם. כל צבעי האבנים של שבטי ישראל ,מאירים לנו בחוויית שירות המילואים, באור יקרות הצבוע בצבע ירוק- מדי צבא העם במילואים, יסוד החיבור של עוצמתנו ,קיומנו ועתידנו במדינתנו.
בימים ההם בזמן הזה, באבחת חרבות ברזל, צבא המילואים שהוא צבא העם, גויס בצו 8 למלחמת חרבות ברזל, כשאחוזי ההתייצבות הגיעו לשיעורים של 150%. היו גם לא מעטים בארץ ובחו"ל, שהתנדבו ביוזמתם למילואים.
צבא העם הוא בבואתה של החברה הישראלית, על רבדיה השונים, מדגם מייצג של ריבוד ושונות, בין דורי, בין גילאים, השקפות, דעות, עדות, דתיים וחילוניים, ימנים ושמאלנים. מרחב המילואים, מאופיין בחיבור בין האנשים, כמו ו' הַמְּחַבֶּרֶת –באווירה, באחדות, בסולידריות, בערבות ההדדית, בהקשבה, בכבוד ההדדי איש לרעהו, באחריות המשותפת.
ו' הַמְּחַבֶּרֶת של צבא המילואים, צבועה בצבע מדי הזית ,הבוהק במשמעות, בייעוד ובתכלית, המחברת את כולנו, מבני העשרים ועד השבעים ,לשבט אחים ואחיות גם יחד.
כך גם נוכחת בשבת זכור, ו' הַמְּחַבֶּרֶת באוּרִים והַתֻּמִּים, באפודו של הכהן הגדול, בציווי של מלחמת המצווה: "זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה, עָיֵף וְיָגֵעַ; וְלֹא יָרֵא, אֱלֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ ד' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם; לֹא, תִּשְׁכָּח " (דברים, כה', יז'- יט').
מה המאפיין של איום עמלק ? עמלק צופה בנו מידי יום ביומו ומחכה לאותה שעת כושר, שיוכל לתקוף אותנו ולהשמידנו. מתי זה קורה? כאשר עם ישראל מציג לאויבו העמלקי ולאויביו האחרים, את חולשתו, חוסנו הירוד, רפיסותו, ואת תמונת המאבקים והשסעים הפנימיים שבתוכו: "וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה, עָיֵף וְיָגֵעַ; וְלֹא יָרֵא, אֱלֹהִים" .
" אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ"- מפרש רש"י :לשון קור וחום". כלומר, האיום העמלקי ,מתעצם ועלול להיות ממשי, במציאות של פלגנות בינארית וקיצונית שבתוכנו- מציאות של קור קיצוני מצד אחד של המתרס וחום קיצוני מצד שני של המתרס.
בדיוק במציאות בינארית זאת, קרה לנו בשבעה באוקטובר, סוג של אתחול מחדש באוּרִים והַתֻּמִּים של היציאה למלחמת המצווה ב- ו' הַמְּחַבֶּרֶת, שחיברה את הקצוות שבתוכנו, לנקודת האיזון והפשרה, שבין הקור והחום הקיצוניים, סוג של מרחב חיים פושר, של אחדות הלבבות.
אבל הציווי אותו יאמרו כל בית ישראל , בכל בתי הכנסת, השבת: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק...תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח", מחייב את כל עם ישראל ללא יוצא מן הכלל, להיכנס מתחת לאלונקה המקודשת והמוארת באור יקרות של האוּרִים והַתֻּמִּים, ולהשתתף באופן פעיל במחיית עמלק במלחמת המצווה.
כולם מחויבים, גם שבט לוי העכשווי, בהארת הציווי של ו' הַמְּחַבֶּרֶת באוּרִים והַתֻּמִּים, באפודו של הכהן הגדול, אותם נשא אביתר הכהן, במלחמת דוד בעמלקי. כך גם בברכת משה לשבט לוי: "וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ"( דברים, לג', ח').
הנה כי כן, במלחמת העמלקי הראשון, הנחייתו של משה ליהושע, לצאת ולהילחם באופן פעיל בעמלק - אין פטור:" וַיָּבֹא, עֲמָלֵק; וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל, בִּרְפִידִם...וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים, וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק...וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ, כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק ... וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ, לְפִי חָרֶב" ( שמות, יז', ח'-יג').
רק אם כולנו ביחד, נאמץ את ו' הַמְּחַבֶּרֶת, ונדע לחבר את כל האבנים השונות שבתוכנו, לחושן אחד, של חוסן אחדות הלבבות, ונתחבר לצבע התכלת, שהוא צבע שאיננו בוהק בקיצוניותו, שנוצר מערבוב של הצבעים כחול ולבן - צבעי דגל מדינתנו, רק אז נזכה לשמחה, כמאמר המגילה: "וּמָרְדֳּכַי יָצָא... בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר" וכמאמר הפיוט:"שׁוֹשַׁנַּת יַעֲקֹב צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה בִּרְאוֹתָם יַחַד תְּכֵלֶת מָרְדְּכַי ". צבע התכלת האיר את ניצחונם של היהודים באויב העמלקי בפרס, מבית מדרשו של הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי שונא היהודים, כמאמר המגילה: "וַיְבַקֵּשׁ הָמָן, לְהַשְׁמִיד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹש עַם מָרְדֳּכָי" וכתאורה של אסתר: "וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר, אִישׁ צַר וְאוֹיֵב, הָמָן הָרָע הַזֶּה". הנה בשעת הצורך והאיום הקיומי, כל היהודים מתגייסים ונכנסים מתחת לאלונקה, כפי שהמגילה מציגה את תפיסת הביטחון - התרעה, הרתעה והכרעה: "נִקְהֲלוּ הַיְּהוּדִים בְּעָרֵיהֶם, בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, לִשְׁלֹחַ יָד, בִּמְבַקְשֵׁי רָעָתָם; וְאִישׁ לֹא עָמַד לִפְנֵיהֶם, כִּי נָפַל פַּחְדָּם עַל כָּל הָעַמִּים". הנה דמותו המוסרית של צבא העם וטוהר הנשק: "וַיִּקָּהֲלוּ הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן, גַּם בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר, וַיַּהַרְגוּ בְשׁוּשָׁן, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ; וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ, אֶת יָדָם. וּשְׁאָר הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בִּמְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ נִקְהֲלוּ וְעָמֹד עַל נַפְשָׁם, וְנוֹחַ מֵאֹיְבֵיהֶם, וְהָרוֹג בְּשֹׂנְאֵיהֶם, חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים אָלֶף; וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ, אֶת יָדָם".
התוצאה הייתה כמאמר המגילה: "וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב".
צבע תכלת מרדכי מחבר שמים וארץ: "שהתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכיסא הכבוד"( רמב"ן, במדבר טו', לט').
הראי"ה קוק ( 1865-1935 ) שלימדנו את לימוד תהליך הגאולה קמעא קמעא, שראה בציונות תהליך של ראשית צמיחת גאולתנו, גם טבע את המושג, 30 שנה לפני הקמת המדינה : "מדינת ישראל, יסוד כסא ד' בעולם", וכך הוא מסביר: "מדינה שהיא ביסודה אידיאלית, שחקוק בהוויתה תוכן האידיאלי היותר עליון ... ומדינה זו היא מדינתנו, מדינת ישראל, יסוד כסא ד' בעולם... כדי להעלות אורו בימי חושך". הנה כי כן, בימים אלו, הכיסא יהיה שלם, רק אם ייעשה התיקון הנדרש בהארת ו' הַמְּחַבֶּרֶת, בהתגייסות כולם מתחת לאלונקה - זאת מצווה. זאת זכות וגם חובה.
הכיסא יהיה שלם, רק אם ייעשה התיקון הנדרש בהארת ו' הַמְּחַבֶּרֶת את כולם, בנשיאה שווה בנטל האלונקה, בקיום המצווה בשבת זכור,במחיית העמלקים שמסביבנו, במלחמת המצווה: "זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק...תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם, לֹא תִּשְׁכָּח".
שבת שלום ופורים שמח
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון.
&
בלומה טיגר-דיכטוולד -פרשת תצווה ופורים תשפ"ו
חטא ההיבריס והאובססיה של המן -מהו היבריס?
ההיבריס (Hubris) אינו סתם גאווה, אלא "מחלה ממארת" של הנפש האנושית. ביוון העתיקה, המושג תיאר פריצת גבולות: המצב שבו אדם שוכח שהוא בן תמותה ומתנהג כאילו הוא מעל חוקי הטבע, המוסר והאלים. בעקבות ההיבריס מגיעה תמיד הנמסיס (Nemesis) אלת הנקמה והצדק, שתפקידה להחזיר את הגלגל לאחור ולהשפיל את הגאה.
ההיסטוריה והמיתולוגיה רצופות בדוגמאות לכך: איקָרוס (ICARUS), שבשיכרון כוח ניסה לעוף אל השמש עד שחום החמה המיס את כנפי הדונג שלו, ואבשלום, שהתגאה ביופיו ובשיערו השופע, עד שדווקא מחלפות ראשו נתפסו בענפי האלה והובילו למותו. בשני המקרים, המקום שבו האדם מרגיש הכי חזק וחסין – הוא המקום שבו הוא מוכרע.
האיש שהיה לו הכל: אשליית העוצמה של המן
המן האגגי הגיע לשיא כוחו הפוליטי. הוא הועלה מעל כל השרים, טבעת המלך בידו, עשרה בנים לו ועושר מופלג בביתו. אך עבור בעל היבריס, הכבוד אינו אמצעי אלא צורך קיומי. המן לא חיפש לנהל מערכת, אלא להיות המערכת עצמה. המן האמין שכל מה שאינו כפוף אליו – דינו להיכחד. עבורו, 99% הצלחה הם 100% כישלון אם קיים סדק אחד של אי-ציות.
האובססיה: איש אחד בשער המלך
הטרגדיה של המן מופיעה במשפט: "וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי בְּכָל עֵת אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ" (ה, יג). המן פיתח אובססיה חולנית למרדכי היהודי. מרדכי, ייצג את השונה שאינו ניתן להכנעה. האובססיה הייתה כה עמוקה עד שהמן לא יכול היה ליהנות מעושרו, מרדכי "גר לו בתוך הראש". הוא קיים 'את שיוויתי מרדכי לנגדי תמיד'. כדי לרפא את האגו הפצוע שלו, המן הקצין את הפגיעה, הוא לא הסתפק בחיסול מרדכי, אלא ביקש להשמיד גם את עמו– ניסיון למחוק את השורש הערכי שמאפשר לאדם לעמוד זקוף מול עריץ.
זרש, אשת המן, שימשה כ"מזינה" של ההיבריס. היא לא הציעה קול של היגיון, אלא הציעה להפוך את האובססיה למפגן כוח פיזי: בניית העץ הגבוה חמישים אמה. הגובה המופרז הוא ביטוי ויזואלי להיבריס – ניסיון להגביה את עצמך באופן מלאכותי מעל כולם אולי כדי להסתיר את הנחיתות הפנימית. באופן אירוני, זרש היא גם הראשונה לזהות את ה"נמזיס"; ברגע שהגלגל התהפך והמן חזר מושפל מהובלת מרדכי על הסוס, היא זו שניבאה את מפלתו הסופית: " כִּי נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו "
( ו, יג).
השאיפה למלכות והמלכודת שטמנה אסתר
שיא ההיבריס של המן נחשף כשהתבקש לייעץ למלך כיצד לכבד אדם שהציל את חייו. המן, שחשב שאין ראוי ממנו בכל מאה עשרים ושבע מדינות של המלך, ("למי יחפוץ המלך לעשות יקר יותר ממני?"), ביקש את סמלי הריבונות עצמם: הלבוש שלבש המלך והסוס עליו רכב. הוא לא רצה רק כבוד, הוא חמד את מהות המלוכה. התוצאה הייתה השפלה קשה של המן הרץ, ככרוז לפני אויבו מרדכי, וקורא לפניו 'ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו'. אוי לאותה בושה! (מעניין מה הופיע בתקשורת של שושן למחרת).
אסתר המלכה זיהתה את נקודת התורפה הזו. היא הזינה את גאוותו בהזמנות אישיות למשתה, עד שהמן איבד כל זהירות. במשתה השני, כשאסתר חשפה את פרצופו, המן נפל על מיטתה בייאוש. המלך אחשוורוש, חשד בשאיפות המלכות של המן (בעקבות בקשת הסוס והלבוש, הזמנת המן למשתה אישי של המלך והמלכה, והסוד שהמלכה סירבה לגלות למלך במשתה הראשון). לא פלא ששנתו של המלך נדדה אחרי המשתה הראשון. כאשר אמרה אסתר במשתה השני, כי איש צר ואויב הוא המן, הרוצה בהשמדתה ובהשמדת עמה, יצא המלך בחרון אף אל גינת הביתן כדי להירגע.
כאן שגה המן שהיה בפניקה, פעמיים. ראשית היה עליו להמתין בשקט ולא לעשות דבר עד לשובו של המלך, רגוע יותר. שנית, ליפול על המיטה אשר עליה אסתר כדי להתחנן על נפשו לפני אויבתו, לא היה מעשה חכם.
כאשר שב המלך ומצא את המן על מיטת אסתר, נסגר סיפור הבגידה של המן בעיני המלך סופית. "הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת הַמַּלְכָּה עִמִּי בַּבָּיִת"? ( ז, ח). זה היה הרגע שבו ההיבריס הפך סופית לחבל התלייה.
סופו של המן אינו רק סוף פיזי, אלא קריסה מוחלטת של הקונספט שעליו בנה את חייו. המן האמין שחמישים אמה של עץ יכולים לגשר על הפער שבין נמיכות רוחו לבין גובהו של מרדכי. הוא סבר שככל שהעץ יהיה גבוה יותר, כך תקטן נוכחותו של מי שסירב להשתחוות לו. אך האירוניה המקראית מלמדת שדווקא העץ שהכין במו ידיו, בעידודה של זרש, הפך לסימן הקריאה של כישלונו.
ברגעיו האחרונים, המן נלכד בתוך הנמסיס (Nemesis) שיָצר לעצמו. הוא שביקש לשלוט בגורלם של רבים, מצא את עצמו חסר אונים מול המלך שבו זלזל, ומול המלכה שבה ניסה להשתמש. הנפילה על מיטתה של אסתר הייתה אקט של ייאוש סופי – האיש שתמיד עמד מעל כולם, מצא את עצמו מתרפס על רצפת המציאות שסירב להכיר בה.
יש כאן לקח לדורות. המן מותיר לנו מורשת של אזהרה: האובססיה כלפי האחֵר היא תמיד השתקפות של חלל פנימי. זה גורלו של מי שאינו יכול להסתפק במה יש לו, ולהודות על מה שיש לו. של מי שרודף בצורה חולנית אחר כבוד וכוח ללא כל עכבות מוסריות. בסופו של דבר, המן איבד הכל. הוא נתלה על העץ הגבוה שהכין למרדכי, בעוד שמרדכי היה מי שנותר זקוף ומנצח.
זהו ניצחון הרוח על החומר, הענווה על ההיבריס, והאמת הפנימית על תאוות השלטון המעוורת.
חג פורים שמח! - בלומה דיכטוולד, ז' אדר תשפ"ו
&
מעדנים לשולחן שבת ד"ת מספר 383 -בני ישראל, לא לבד -חיים קופל
1) פרשתנו פותחת במילים "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד" (כז,כ). ולקראת סוף הפרשה, הפסוק, "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (כט,מה). נשים לב שהאותיות האמצעיות בתוך המילים "בני ישראל" , מרכיבות את המילה "נר". (המערבי) : נר ה' נשמת אדם. פירוש: נר ה' מתעלה מתוך בני ישראל. שהרי בתוך המילים " בני ישראל" יש את המילה "נר". ועובדה זו מעידה שה' שוכן בישראל. ואכן, לאחר שהורדנו את האותיות "נר", משתי המילים "בני ישראל", נקבל בי (הורדת אות "נ"), יש (הורדת אות "ר"), ו-אל, כביכול אימות לכך . ("מחנה דן" הרב דן קולמן שליט"א).
2) עוד בהקשר לפסוק הראשון, על "הַשֶּׁמֶן לַמָּאוֹר" נאמר הלשון: "ויקחו אליך" -שיש לקחת את השמן אל משה רבנו. וצריך להבין מדוע דווקא נדבת השמן למאור צריכה להיות "אליך"- אל משה רבנו? ולא שאר התרומות?
מסביר המדרש: שלמה המלך אומר "יֵשׁ זָהָב וְרׇב פְּנִינִים וּכְלִי יְקָר שִׂפְתֵי דָעַת" (משלי כ,טו). בנוהג שבעולם, יש לאדם זהב, כסף, ואבנים טובות, מרגליות, אך "שפתי דעת", דברי חכמים שהוא אומר בפיו, הם היקרים מכל.
3) כך בתרומת המשכן, היו כאלה שהרימו זהב, הנשיאים הביאו פנינים, אֲבָל מֹשֶׁה רַבֵּנוּ הֵבִיא אֶת "הַדַּעַת" זֶה הַשָּׁוֶה בְּיוֹתֵר. ואומר המדרש, שנפשו של משה רבנו הייתה עֲגוּמָה עָלָיו כשראה שכולם תרמו משהו למשכן, והוא לא הביא מאומה. אמר לו הקב"ה: חייך שדיבורך חביב עלי יותר מן הכל, שֶׁמִּכֻּלָּן לֹא קָרָא הַדִּבּוּר, אֶלָּא לְמֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה" ( ויקרא רבה א,ו).
4) וְהִנֵּה, יִעוּד הַמְּנוֹרָה בַּמִּשְׁכָּן וּבַמִּקְדָּשׁ הוּא "לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱ-לֹהִים", וכמו שנאמר בגמרא : "מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת, יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו" (כז,כא). והגמרא שואלת: וכי לאורה הוא צריך, והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר, לא הלכו אלא לאורו ( של עמוד הענן). אֶלָּא עֵדוּת הִיא לְבָאֵי עוֹלָם שֶׁהַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה בְּיִשְׂרָאֵל, וזה הנר המערבי ששמים בו שמן, כמו בשאר הנרות, וממנו היה מדליק ובו היה מסיים (שבת כב:).
5) מְבֹאָר שֶׁיִּעוּד הַמְּנוֹרָה הוּא עִנְיַן "הַדַּעַת" (לידע שהשכינה שורה בישראל). וזהו חלקו של משה במשכן, שמדליק את המנורה, לידע ששכינה בישראל. לכך נאמר "ויקחו אליך"- אל משה.
6) עוֹד יֵשׁ לְעַיֵּן, מדוע נקרא "שמן זית" בלשון יחיד, מה ההבדל בינו לבין שמנים אחרים שנקראים בלשון רבים, כמו: "שמן אגוזים", "שמן דגים" ועוד (שבת כד:). מתרץ ה"פנים יפות". "שזית", אין הכוונה, על הפרי, אלא על עץ שנקרא גם כן "זית", כמו "עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ" ומשמעות הדבר שהיו צריכים לקחת את הזיתים מן הַמְּחֻבָּר לָאִילָן. (מתוך אש תמיד, רבי ישראל דרוק שליט"א).
7) תשובות לפרשת תרומה
א) שמות של שני כלי אוכל המוחבאים, בתוך מילים, בפרשה? תשובה :מזלג וסיר.
1) "וּמִזְרְקֹתָיו וּמִזְלְגֹתָיו" (כז, ג) 2) "סִירֹתָיו" (כז, ג)
ב) בפרשה שתי מילים שארבע מאותיות כל אחת מהן עוקבות, לאו דווקא לפי הסדר?
תשובה: 1) "הכלים" (כה,לט) אותיות י,כ,ל,מ. 2) "הכלים" (כה,לט) אותיות: י,כ,ל,מ, 3) וכן "למשכן" (כו,טו) אותיות כ,ל,מ,נ.
8) שאלות לפרשת תצוה
א) שלש מתוך חמש אצבעות היד מוזכרות בפרשה. אילו הן? והיכן הן מוזכרות?
ב) כיצד קשורה ביצת תרנגלת לפרשה(מלבד מידת הנסכים)?
שבת שלום - מחיים קופל
מעדנים 383 פרשת תצוה תשפ"ו - תגובות/הערות/הארות/כולל בקשת הצטרפות ניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"ל hkop77@gmail.com - או בווטסאפ 052-3604905
&
*פרשת תצווה, זכור ופורים תשפ"ו - ּבִגְדֵי קֹדֶשׁ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת -אריה דיכטוולד
וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן: וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת: (תצווה, כח א-ב).
הצרוף של בגד עם קדושה אומר דרשני (=דרוש אותי, בבקשה).
בחומש בראשית מופיעים הבגדים בשלל מוטיבים ותפקידים: כותנות עור לאחר חטא גן עדן (=חסד אלוקי), כיסוי ערוות נח השיכור (=כיסוי, הגנה), יעקב בבגדי עשיו (=שינוי זהות, רמייה) , כותונת הפסים של יוסף (=מעמד, שונוּת), הכותונת המגואלת בדם של יוסף (=רמייה), הבגד שהופקר ביד אשת פוטיפר (= איפוק, מוסריות), תמר המסירה את "בגדי אלמנותה" מתכסה כקדֵשה וחוזרת ללבוש בגדי אלמנות (=הסתרה, שינוי גורל), בגדי יוסף משנה למלך מצרים (=מעמד, נבדלות, ייצוגיות-כבוד ותפארת-"וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל צַוָּארוֹ" (בראשית, מא, מב).
בגדי קדש
(ב) וְעָשִׂיתָ (=ציווי) בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת:
אִבן עזרא: ועשית בגדי קדש נקראו כן, בעבור שישרתו בהם במקום הקודש, או על דרך, "ולא יקדשו את העם בבגדיהם" (יחזקאל מד, יט). היינו, הבגדים מיוחדים לעבודת ה' והם אסורים ללבישה מחוץ למשכן. רש"י: "לא יגעו אל העם בבגדיהם הקדושים- שאין בגדי חול טהורים אצל בגדי הקודש" הקדושה אינה עוברת מהבגד אל האדם – בניגוד גמור לטומאה. טמא מת היושב על עשר כסתות מטמא את כולם. איש קדוש היושב עליה לא מקדש אף אחת מהם. מטרת בגדי הקודש לייחד את הלובש אותם.
הבגדים גורמים להאצלת קדושה על לובשם =קדושה פנימית=התייחדות עם השליחות. הם גורמים למתבונן לחוש יראת כבוד כלפי לובשם ולשבחו ולפארו. יש לנו בבגדים, ככל בגד, פנים וחוץ. מוטיב מאד מרכזי בעבודת המשכן. הלבוש הוא חובה והלבוש גם מחייב
כבוד ותפארת
אבן עזרא: לכבוד ולתפארת שיתפארו בהם, כי אין אחד מישראל שילבש כאלה: תרגום אונקלוס : ליקר(=הוקרה) ולתושבחא (=שבחים): הכתב והקבלה: (ב) לכבוד ולתפארת. לכבוד הא-ל יתברך בהיותם בגדי קדש לעבודתו, ולתפארת שיהיה כהן מורֵה מ(נ)ורא על כל סביביו שהם תלמידיו החקוקים על לבו וכתפיו (=על החושן). כבוד=כבוד הא-ל. תפארת=גדולה.
המקדש
המשכן הוא מקום קדוש. משכנו של אלוקים - וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם: "מקדש" פירושו מקום המובדל ומוּפרש בתוך המרחב הציבורי. הסיבה לקדושה - היות הבית מקום עבודת ה'. קדושה היא חלק בלתי נפרד מעבודת האדם את אלוהיו. אחרי הציוויים לבניין המשכן וכליו, עוברת התורה בפרשתנו אל המשרתים בקודש - המכהנים במשכן =הכוהנים (פרק כח).
הכוהנים
(א) וְאַתָּה ! (משה, בציווי ! ) הַקְרֵב אֵלֶיךָ (=הוצֵא, הפרֵש) אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי (=לעשותם משרתַי) אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן. =המשכן קדוש וכך גם המשרתים בו.
האם כוהן הוא גם משרת ציבור?
בתורה מצאנו במספר מקומות שתפקיד הכוהנים, כאשר אין הם משרתים במקדש, הוא להיות מורי הלכה לעם. וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר: וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַחֻקִּים ... (פרשת שמיני ויקרא י). הנביא יחזקאל, בחזיונו על הבית העתיד לקום, מועיד לכהנים בני צדוק את התפקיד הבא:(מד, כג-כד:)
" וְאֶת עַמִּי יוֹרוּ בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל וּבֵין טָמֵא לְטָהוֹר יוֹדִעֻם: וְעַל רִיב הֵמָּה יַעַמְדוּ לִשְׁפֹּט בְּמִשְׁפָּטַי וְִשְׁפְּטוּּ וְאֶת תּוֹרֹתַי וְאֶת חֻקֹּתַי בְּכָל מוֹעֲדַי יִשְׁמֹרוּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי יְקַדֵּשׁוּ. זו חזרה כמעם מלאה על הכתוב בתורה.
הנביא מלאכי מעלה את הכוהן המורה לדרגת מלאך ה' (פרק ב ז) : כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא: המורים הם כמלאכי ה' המתווכים בין עם ישראל לבין ה' ועבודתו.
מוטיב הבגדים במגילת אסתר
מוטיבים דומים של הבגדים בספר בראשית, מופעים גם במגילה. א. סימן למעמדו של הלובש "וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת" (ה ,א), המן ביהירותו מציע למלך, "אִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ: יָבִיאוּ לְבוּשׁ מַלְכוּת אֲשֶׁר לָבַשׁ בּוֹ הַמֶּלֶךְ וְסוּס אֲשֶׁר רָכַב עָלָיו הַמֶּלֶךְ וַאֲשֶׁר נִתַּן כֶּתֶר מַלְכוּת בְּרֹאשׁוֹ" (ו, ו-ז). במגילה מופיע לבוש חדש-שק התענית-" וּמָרְדֳּכַי יָדַע ... וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר ...וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדֹלָה וּמָרָה" ( ד, א). גם הבגדים עוברים מהפך. השק הופך לבגדי מלכות " וַיִּקַּח הָמָן אֶת הַלְּבוּשׁ וְאֶת הַסּוּס וַיַּלְבֵּשׁ אֶת מָרְדֳּכָי ... אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ" (ו, יא). הבגדים משמשים סימן להעברת סמכות.
ולבסוף הבגדים הם סימני הגאולה: " וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן (ח, טו). צבעי הבגדים מתכתבים עם הצבעים שבבגדי כהן גדול ובצבעי המשכן.
צא ולמד: בחטא העגל הוכח שאין בכוח בני ישראל לחוות התגלות וקשר בלתי אמצעי עם הקב"ה. העם זקוק לגורם מתווך. לשם כך מונו אהרן ובניו. לא משה "איש האלוקים", המדבר פה אל פה עם הקב"ה, אלא אהרן ובניו. קיימת סכנה שמשה יהפוך, חלילה, לאלוה בעיני העם. חטא העגל החל בפחד שאחז את העם, שמא משה לא יחזור מההר. העם חש שהוא נישאר ללא משענת. המשכן נקבע כמקום עבודת הבורא, "ועשו לי מקדש" – עשו מקום מיוחד לעבודת הא-ל. מקום שהשם ייעד אותו לשמו.
במשכן מי שמקריב את הקורבנות, של ציבור ושל יחיד, הם הכוהנים משרתי השם. מי שמשרת את הקב"ה, מייצג אותו כלפי העם. המייצג חייב לייצג באופן שהמתבונן יחוש כבוד כלפי "המיוצג"- הקב"ה. הבגדים יוצרים תחושה זו. בגדי קודש=מדי קודש. מדים יוצרים שינוי תודעתי.
אם כן, הקדושה היא אותה תחושה של התבדלות וריחוק שחש המתבונן. המתבונן בבואו אל המשכן להקריב את קורבנו וְלָשׂוּחַ עם בוראו – עם המלך, יעשה זאת בעזרת משרתו. הריחוק הפיזי יאפשר למאמין באמצעות המתווך- הסוכן לחוש יראת כבוד ורוממות. זה כאשר מדובר בעבודת כוהן הדיוט. אחריותו של הכוהן היא כלפי הפרט–האינדיבידואל.
כאשר דנים בעבודת הכוהן הגדול אחריותו היא כלל-ישראלית. מעמדו רם יותר, ריחוקו גדול יותר – הוא מובדל הרבה יותר מכוהן מן השורה. כך קדושתו רבה יותר וכך בגדיו יציגים יותר. בשני המקרים האדם מחויב למעמדו הבא לביטוי חיצוני באמצעות הבגדים.
לבגדי כהן גדול יש עוד תפקיד. לחזק את אמונתו הפנימית של הכוהן עצמו. "האצילות מחייבת". במקרה שלנו האצילות היא האצלה של הקדושה לתודעתו הדתית של הכוהן.
גם בהיות הכוהן מורה הלכות, הכוהן נשאר משרת השם. מעמדו הוא כמלאך ה' המתווך את דבר השם לעם
הבגד הוא כלי מתעתע (בגד-בגידה). אביזר חיצוני על גופו של האדם. ביסודו הוא מגן לאדם אבל לאורך כל הדורות הוא משמש מופע ראווה לאדם והכרזה כלפי חוץ. צורתו ועיצובו מלמדים על ייעודו. כיסוי וגילוי. פנים וחוץ. כבוד ותפארת, ביזיון ורמייה. הבגד מתווך בין האדם למרחב החברתי.
בצאתו למרחב הציבורי או בהיותו בד' אמותיו, יזכור היהודי תמיד ללבוש את בגדי הקודש לכבוד ולתפארת, להבדיל בין הטהור והטמא, בין קודש לחול, בין עיקר וטפל. כל אחד הוא כוהן המייצג את הקב"ה בכל מעשיו ומהלכיו, ויזהר שחלילה לא יפול רבב בבגדו !! ודוק.
פורים שמח - אריה דיכטוולד. ו' אדר תשפ"ו
&
דבר תורה - תצוה תשפו - פיתוחי חותם
מייקל אייזנברג-משקיע ומנהל הון סיכון.
א. אפוד, חושן וציץ
בפרשת השבוע פרשת תצוה עוברת התורה מכלי המשכן לבגדי הכוהנים המשרתים בקודש:
וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן. וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת. (שמות כח, א - ב)
בהמשך, הפרשה מפרטת על כל אחד מהבגדים, ומסתבר שבשלושה מהם חוזר המוטיב של "פִּתּוּחֵי חֹתָם":
וְלָקַחְתָּ אֶת שְׁתֵּי אַבְנֵי שֹׁהַם וּפִתַּחְתָּ עֲלֵיהֶם שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. שִׁשָּׁה מִשְּׁמֹתָם עַל הָאֶבֶן הָאֶחָת וְאֶת שְׁמוֹת הַשִּׁשָּׁה הַנּוֹתָרִים עַל הָאֶבֶן הַשֵּׁנִית כְּתוֹלְדֹתָם. מַעֲשֵׂה חָרַשׁ אֶבֶן פִּתּוּחֵי חֹתָם תְּפַתַּח אֶת שְׁתֵּי הָאֲבָנִים עַל שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… וְשַׂמְתָּ אֶת שְׁתֵּי הָאֲבָנִים עַל כִּתְפֹת הָאֵפֹד אַבְנֵי זִכָּרֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹתָם לִפְנֵי ה' עַל שְׁתֵּי כְתֵפָיו לְזִכָּרֹן. (שמות כח, י - יב)
וְעָשִׂיתָ חֹשֶׁן מִשְׁפָּט מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב… וּמִלֵּאתָ בוֹ מִלֻּאַת אֶבֶן אַרְבָּעָה טוּרִים אָבֶן… וְהָאֲבָנִים תִּהְיֶיןָ עַל שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עַל שְׁמֹתָם פִּתּוּחֵי חוֹתָם אִישׁ עַל שְׁמוֹ תִּהְיֶיןָ לִשְׁנֵי עָשָׂר שָׁבֶט… וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לְזִכָּרֹן לִפְנֵי ה' תָּמִיד… (שמות כח, טו - כח)
וְעָשִׂיתָ צִּיץ זָהָב טָהוֹר וּפִתַּחְתָּ עָלָיו פִּתּוּחֵי חֹתָם קֹדֶשׁ לַה'. וְשַׂמְתָּ אֹתוֹ עַל פְּתִיל תְּכֵלֶת… וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֺן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכׇל מַתְּנֹת קׇדְשֵׁיהֶם וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי ה' (שמות כח, לו - לח)
למרות שהביטוי הייחודי "פִּתּוּחֵי חֹתָם" חוזר על עצמו במתכונת דומה, עיון מדוקדק בתרגום אונקלוס חושף הבדל מהותי: בעוד שבחושן ובאפוד אונקלוס מתרגם את הפיתוח כחריטה פנימה בתוך האבנים הדומה לטבעת חותם - "כגלף עזקא" בלשונו, בציץ הוא נמנע מהשוואה זו. ואכן, בתלמוד הבבלי במסכת גיטן (כ, א) מתואר שהכיתוב 'קודש לה' שעל גבי הציץ: "לא היה כתבו שוקע אלא בולט כדינרי זהב".
אם כן, באבני החושן והאפוד הנושאות את שמות שבטי ישראל, האותיות הן "שקועות" כי הן מייצגות את מגוון הזהויות שמטביעות חותם על עיצוב המשכן. אלו הן אבני היסוד, ה"דאטה" ההיסטורי, "אַבְנֵי זִכָּרֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" המחזיקות בתוכן את התכונות וההישגים מהעבר שמוטמעים בתוך החומר. זהות שמהווה את התשתית הפנימית של האומה, השבטים והפרטים. לעומת זאת, בציץ הזהב, הכתב הוא "בולט", אותיות המזדקרות החוצה "כדינרי זהב" - 'מטבע עובר לסוחר'. הציץ מייצג את התוצר העתידי של כל העבודה שהכוהן הגדול מציג: "לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי ה'". בניגוד לחושן ולאפוד, כאן אין זיכרון של העבר אלא רצון שמניע עתיד. לא מדובר על מה שהוטמע בלב המערכת, אלא על היוזמות החיוביות של האקטיביות הנוכחית. האידיאל הוא חתירה להתקדמות ועשייה ולכן האותיות הבולטות במרחב הציבורי מגלות שניסיונות אקטיביים ורצונות פעילים הם 'קודש לה'. אפילו יוזמות נועזות שלא עלו יפה: "וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֺן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכׇל מַתְּנֹת קׇדְשֵׁיהֶם", גם הן עולות לרצון, מתוך הערכה לאקטיביות וליוזמה של בני ישראל. בציץ, "פִּתּוּחֵי חֹתָם" איננה רק כתיבה ייחודית שנועדה להותיר חותם סטטי במי שרואה אותה. הכתב הבולט מבטא את החותם שאנו מטביעים במציאות, ואת השאיפה לשנות את המציאות העתידית ולדאוג לכך שהיא תהיה 'קודש לה''. לכן, הציץ מורכב על פתיל תכלת, אותה תכלת שמייצגת שמיים, אופק, אינסופיות.
ב. ה"גיאוגרפיה" של האנטומיה
בנוסף על ההבדלים שבין חריטה פנימה לעומת הבלטה החוצה, הכוהן הגדול נושא "פִּתּוּחֵי חֹתָם" בשלושה אזורים שונים: החושן על הלב, אבני האפוד על הכתפיים, והציץ על המצח. לכאורה גם הלב וגם הראש מבטאים את המחשבות שלנו: "לֵב חָכָם לִימִינוֹ וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ" (קהלת י, ב); "רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ" (משלי יט, כא); "עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל וְאָנֻשׁ הוּא מִי יֵדָעֶנּוּ" (ירמיה יז, ט); ועוד. מה בכל זאת ההבדל? הראש מבטא את התודעה וההכרה בכל מה שסובב אותנו. המחשבה של הראש היא מחשבה אובייקטיבית, ולכן היא 'קודש לה'. הציץ מכפר על מחשבות, הכרעות, וסולם־ערכים. לעומת זאת, המחשבה של הלב היא אישית ואמוציונלית ולכן החושן מתחלק לשבטים שלכל אחד הנרטיב, הצבע והאבן המיוחדת שלו. הלב מבטא הנעה על ידי כישרון ותכונה סובייקטיביים. הלב, שמזרים את הדם, מסמל את התנועה הנפשית הכי פרטית: "לֵב יוֹדֵעַ מׇרַּת נַפְשׁוֹ וּבְשִׂמְחָתוֹ לֹא יִתְעָרַב זָר" (משלי יד, י). וכך, החושן מביא אל הקודש פנימה את השמות השונים ואת הייחודיות. (ובשפת הסימנים של הפרשה, החושן הוא "חֹשֶׁן מִשְׁפָּט" כי "משפט" הוא אירוע שנולד מהתנגשות בין רצונות של אנשים).
אם מחברים את החושן והציץ מתברר שקדושה איננה מחיקת האנושי לטובת אמת אובייקטיבית או אחדות מדומה. הלב מניע את הרגש הפנימי, מעורר למחשבה איך להגשים את התכונות השונות וניסיון העבר ואז המחשבה המזוקקת ב"קודש לה'" פורצת את גבולות החומר, מפעילה מעשים אופרטיביים ומשפיעה על הסביבה. הציץ נקרא כך מלשון "מציץ מן החרכים" (רשב"ם) "והוא דבר הבוקע ועולה מעל פני השטח, כמו פרח המתחיל לפרוח" (רש"ר הירש). .
ואבני השוהם שעל כתפות האפוד? מו"ר הרב עמיטל נהג לצטט את הפסוק על בני קהת "בכתף ישאו" כמודל של נשיאה בעול ואחריות (אולי כמו דרגות בצבא). אם ניישם את זה על שתי האבנים הזהות שהכוהן הגדול נושא על כתפיו אפשר לומר שהמסר הוא שהאחריות והנטל הציבורי הפיזי - הנשיאה בכתף - מתחלקים שווה בשווה בין כל השבטים ששמותיהם חקוקים על האבנים.
הסיפור הוא שלחושן אסור לזוז מהאפוד. למה? הנשיאה בכתף ביחד היא היסוד. רק אחרי שכולם נושאים בעול, אז אפשר להוסיף את שכבת הגיוון המחולקת לשתים עשרה אבנים שונות. הבסיס הוא האפוד והאבנים שעל כתפות האפוד שעליהן חקוקים השבטים בקבוצות. כך המחלוקות שנובעות מההבדלים הן מחלוקות "לשם שמים" - מחלוקות באיך מקדמים את הציבור כולו ולא את המגזר. כשהפעילות של כל שבט וכל אדם נעשית מתוך גישה כזו, אז כפי שכתבתי מקודם הציץ מכפר על "עֲוֺן הַקֳּדָשִׁים" - על יוזמות נועזות שלא עלו יפה ולא התקבלו כי דרכו של מישהו אחר היתה נכונה יותר. אבל, מכיון שהבסיס היה פיתוחי חותם עמוקים על האבנים שעל כתפות האפוד המדגישות את הקבוצתיות, מחיקת טעויות היא בעצם 'הרס יצירתי'. הציץ, שהאמירה הבולטת שלו היא שהכל 'קודש לה'', מנקה את הסדר הישן כדי שנוכל במבט לעתיד לחזור ולבנות יחד מנקודת ההכרעה והלאה. שלא נדשדש במשקעי העבר, אלא ננסה פעם נוספת להטביע חותם על המציאות מתוך אימוץ הרעיון המסדר החדש.
ג. ציץ ותפילין
האות ש’ הבולטת בתפילין של ראש מקבילה לאותיות הבולטות בציץ, והמיקום על גובה המצח בין העינים זהה. אומנם בתלמוד הבבלי (מנחות לה, א) דוחים את שיטתו של תלמידו של ר’ עקיבא שקשר תפילין בפתיל תכלת, אבל דרשה אחרת שם (מנחות לו, ב) מחדשת שחובה להיות מודעים לתפילין, ואפילו לגעת בהם מדי פעם, קל-וחומר מציץ: ".חייב אדם למשמש בתפילין בכל שעה קל וחומר מציץ ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה "והיה על מצחו תמיד" - שלא תסיח דעתו ממנו, תפילין, שיש בהן אזכרות הרבה על אחת כמה וכמה". כלומר, הציץ והתפילין, דורשים מודעות מתמדת של הכוונת המעשים לשם ה’, אחת בקודש ואחת בחול.
המשך חכמה אף מרחיב את ההשוואה ומסביר שהציץ, האפוד והחושן מהווים יחד מערכת אחת שדומה לתפילין: הציץ כנגד תפילין של ראש, והאפוד והחושן החושן כנגד תפילין של יד - המונחות על הזרוע ומכוונות כנגד הלב. אם כן, המודל של הכוהן הגדול מיושם בכל מקום ואתר גם מחוץ למקדש וכפי שכותב ר’ דוד עראמה ('עקידת יצחק') על הפרשה:
שמונה בגדי כהונה אשר צוה ה׳ לעשות לשרת בקדש אשר ילבשם השלם שבאומה… לא נגנזו ולא יגנזו לעולם. כי כל אדם מישראל יכול גם כן לעשותם לעצמו לכבוד ולתפארת בכל זמן ומקום ואין שם משום זרות כי על כן ועל כיוצא בו נאמר על כל האומה: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש"...
התפילין אם כן, הן הכלי שדרכו כל אחד מאיתנו עושה את אותה התנועה ביומיום: מהלב אל הראש, מהרצוי לראוי, מה“אני” שלי אל ה“קדש לה’” שאני מחויב לו.
ד. בינה מלאכותית הדור הבא
נכון להיום המודלים השימושיים של הבינה המלאכותית פועלים בכיוון ההפוך - מהעולם אל האדם. המודל שאומן על הידע המצטבר של מיליארדי אנשים מחזיר ליחיד תשובה שמשקפת את הממוצעים, את הקורלציות החוזרות, ואת מה שהכי מסתבר. התוצר לעתים נראה מבריק אבל הוא שקוע עמוק בתוך האבן של הסטטיסטיקה הכללית. הבינה המלאכותית יודעת הכל אך אינה מכירה אף אחד. היא מנותקת מהזהות הסובייקטיבית של המשתמש, מהמחויבויות שלו, ומהמעגלים שבהם הוא פועל.
במבט כללי יותר, יש פה סכנה להשטחה של החשיבה והיצירתיות האנושית. במקום שהאדם יטביע חותם במציאות מתוך שם, תפקיד, משמעות, ויכולות ייחודיות, המציאות משפיעה עליו ו"מטביעה" בו את חותמה, כאילו אמרה: "זו הגרסה הסבירה שלך". לצד הכוח האדיר של המודלים, יש גם סכנה שהעולם יהיה מיוחד פחות, והאדם יהפוך לעוד “דגימה” במקום מי שמשפיע לטווח הארוך.
בציוץ שפרסמתי לאחרונה על האסטרטגיה של אפל בעולמות הבינה המלאכותית הסברתי שאפל הפכה את ה-iPod להצלחה מסחררת לא על ידי בניית הטכנולוגיה, אלא על ידי מינוף טכנולוגיה חדשה למציאת הממשק הנכון - “אלף שירים בכיסך”. להבנתי גם בעולם הבינה המלאכותית אפל מחכה בסבלנות לנצל את היתרון שלה ולבנות את הממשק הנכון שבין הידע הכללי המעובד לבין הנתונים האישיים ביותר של המשתמש מהמכשיר האישי שלו, שנמצא איתו כל הזמן ומכיר אותו הכי טוב. הממשק שמרגיש טבעי ובלתי־נפרד מהחיים עצמם. אפל מקפידה על שמירת הפרטיות של נתוני המשתמשים ברמה הגבוהה ביותר, ולכן אם מישהו יצליח לחבר את החושן שעל הלב לציץ שעל המצח בכיוון הנכון, ולהציע דגם שלא מתחיל מידע כללי ויורד אל הפרט, אלא מתחיל מהפרט עצמו ועולה לידע הרחב, זו אפל.
בעידן הבינה המלאכותית, הערך של הייחודיות והיצירתיות יעלה. דווקא מי שיבלוט, אבני החושן הייחודיים, ערכו יעלה. הציץ מזכיר לנו שחשוב לשאוף רחוק ולהכווין את הייחודיות למטרות ראויות יזכה כדי לקדם את עולמנו, עמנו והאנושות כולה.
מייקל אייזנברג.
&
רעיונות לפרשת -תצווה"-יגאל גור אריה-הבגדים עושים את האדם.
ליורם דוידסון ברכות לשבת בר מצווה - תצווה
שבת לפני פורים ״שבת זכור״ זכור את אשר עשה לך עמלק.....
"....*וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ לִי. וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט וְעָשׂוּ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ וּלְבָנָיו לְכַהֲנוֹ לִי.*"
הפרשה עמוסה בפרטים על בגדי הכהן הגדול; מעיל, מצנפת, פעמונים, אבנים יקרות, אפוד וחושן.
ממתי התורה משקיעה כל כך הרבה בחיצוניות ולא בפנימיות, ולמה?
סופר מפורסם כתב פעם: *הבגדים עושים את האדם - לאדם. אסור שהם יעשו אותו לקולב*. אם נשאל את האדם הממוצע לשאלת ייעודם של הבגדים, מן הסתם התשובה הראשונה שתינתן היא שייעודם להגנה. הבגדים מגנים על האדם בקיץ מפני החמה, ובחורף – מפני הקרה והצינה. ברמה גבוהה יותר, יאמר הנשאל שהבגדים הם סממן לתרבות ולעידון. כידוע, עולם הביגוד יצר סביבו תרבות שלמה של אופנה, עיצוב וסגנונות. בגדים שונים משדרים אמירות שונות, אשר לעיתים הלובש מודע אליהם, ולעיתים לא.
הבגד עושה את האדם, פנימה והחוצה. האדם מתנהג אחרת כשהוא בפיג׳מה או שהוא בחליפה. *הביגוד משפיע על הדרך שבה האדם תופס את עצמו, וגם את האופן שבו הוא נתפס על ידי אחרים*. האישיות לא מספיקה צריך גם בגד שייצג אותה וישקף את ערכיה ומסריה.
המסר הוא שהגיע הזמן להכיר ולהתיידד עם המראה החיצוני והפנימי שלנו להתמסר לו. שימו לב למילים,: ישנו חופש גדול כשזוכרים שהכול תחפושת, שהכול משחק, שהבגד אינו בגידה, שהמעיל איננו מעילה והלבוש איננו בושה. אלה חלקיה השונים של מערכת תקשורת שדרכה אנחנו פוגשים אחד את השני ואת עצמנו.
אהרון ניחן באהבת אמת. מודל המנהיגות הרצוי בתחום הפוליטי והעסקי ״מנהיגות מעצבת". מנהיגות המובילה את המונהגים לעבר חזון, לבין התייחסות ואכפתיות מהמונהגים כאנשים.
*בימים משוגעים אלו אנו למדים שמנהיגות בחליפות מתבלבלת במסרים, בערכים ובדוגמא האישית*, או באישיות לדוגמא- עצוב מאד.
אהבת אמת היא *אינטליגנציה רגשית גבוה* מגבירה אפקטיביות ארגונית. רק אינטליגנציה רגשית העומדת בפני עצמה, תוביל, בסופו של דבר לתוצאות ברמה המערכתית.
אהבה פשוטה ואמתית לבריות היא הגשמת החזון ודוגמא אישית מדהימה.
מקווה כי המודל המנהיגותי ודמותו של אהרון בפרשתנו, יעורר בנו ובמנהיגנו השראה . (מה שקשה לראות בימים מורכבים אלו)
לו יהי לו יהי....שבת של שלום! -שבת שלווה ועונגה!! -*יגאל גור אריה*
אדם מבוגר מאד יושב בקופת חולים וממתין לרופא.
לידו יושב בחור צעיר.
מה עושים? מספרים זה לזה את הצרות לבסוף שואל הבחור הצעיר את הסבא:
במה אתה עוסק?
אני נהג מרוצים!! מתפלא הבחור .
כן- משיב הזקן– אני מסיע את הנכדים שלי והם מרוצים .יגאל גור אריה.
&
