הרצאה ראשונה עם הרב שמואל הרשלר ביום ראשון הקרוב כא' שבט 8.2.2026 שעה 20.00 (8.00 בערב)
קוד לזום ל"דברי הימים בימינו" עם הרב שמואל הרשלר
בית המדרש של החברה לחקר המקרא
https://us06web.zoom.us/j/84948389581?pwd=d19m0EWGq8Wjm8ZUoIaJ7hbf8QRbRO.1
Meeting ID: 849 4838 9581
Passcode: 144708
******************************
תוכנית הלימוד לשיעור הראשון:
מטרות:
1. להבין את הגישה החינוכית של דברי הימים בהשוואה לספר מלכים
שיעור 1 – מבוא: מהו ספר דברי הימים?
פרקים: א–ט
נושא מרכזי: מגמות פרשנות של ספר דברי הימים
דגשים:
שיקולים רוחניים בבחירת אירועים והשמטות בדברי הימים.
מרצה: הרב שמואל הרשלר
**************************************************
ההרצאה ביום שלישי הקרוב כג' שבט 10.02.2026
שעה 20.00 (8.00 בערב) עם הרב אהרון כץ
דפי מקורות יועלו על המסך בזמן ההרצאה, נשלח אותם לכל המבקשים לאחר ההרצאה,הרצאה המוקלטת ותעלה ביוטיוב ותשלח לכל מבקש.
(נא לפנות אלינו במייל info@hamikra.org)
*****************************************
והנה הפתיח להרצאה מספר 2 (מרתק!):
בס"ד חודש שבט תשפ"ו
שיעור במבואות לספרות חז"ל שיעור מס 2 עם הרב אהרון כץ .
יש אומרים שכל חכם כתב משנה לעצמו. אציין כאן כמקור מסכם לשיטה זו את ספרו הבסיסי בלימוד חקר המשנה של יעקב נחום אפשטיין מבוא לנוסח המשנה שיצא לאור בשנת תשח (1948) בעמוד 693.כפי שמציין אפשטיין ז"ל רס"ג בספר הגלוי, רב שמואל בן חופני, במבוא התלמוד שלו רב ניסים גאון והרמב"ם כל חכם היה כותב את המשנה לעצמו.
לעומתם חכמי צרפת ובראשם רש"י בבא מציעא דף ל"ג עמוד ב' וכן המרדכי במסכת שבת בפרק כתבי הקדש קובעים שבימי חכמי המשנה לא נכתב כלום ורק בדורות אחרונים בימי חכמי סבוראי התירו לכתוב מפאת השכחה שרבתה.ההמשך בשעת ההרצאה .כתב ומרצה הרב אהרון כץ.
****************
קוד לזום עם הרב אהרון כץ, מסע ליסודות התורה שבעל פה
בית המדרש של החברה לחקר המקרא
https://us06web.zoom.us/j/84948389581?pwd= d19m0EWGq8Wjm8ZUoIaJ7hbf8QRbRO.1
Meeting ID: 849 4838 9581
Passcode: 144708
******************************
נא לשמור על הפרטים.
***************************************
סרטון על הפרשה - אורח לרגע-הרב עמיהוד סולומון-רב קהילה פ"ת-כפר גנים ג'
***************************************************
הרב לורד יונתן זקס זצ"ל בפודקאסט של הבינה המלאכותית נערך ע"י דוד פטרפרוינד בחסות החברה לחקר המקרא לפרשת ויקרא תשפ"ו :
הפוליטיקה של ההתגלות.
https://drive.google.com/file/d/16TD9OUh62WUx4AXHFIVnz9BigE_EL50h/view?usp=sharing
********************************************************
פרשת יתרו, "וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל מֹשֶׁה" -משפחה היא מעל הכול -ד"ר זאב ( ווה) פרידמן *
מאמרי מוקדש לכבודה של נכדתי מעיין, לרגל בת המצווה
יום המשפחה נחגג מדי שנה ביום ל' בשבט. נושא המשפחה נחקר באינספור תחומים: סוציולוגיה ,פסיכולוגיה ועד כלכלה. התיאוריה התפקודית, ממקדת את המשפחה, כעמוד השדרה של החברה. תיאוריה זו רואה במשפחה מוסד שתפקידו לשמר את יציבות החברה.
החוקר טלקוט פרסונס Talcott Parsons , מציג במחקריו( 1955), שהמשפחה הגרעינית המודרנית מבצעת שני תפקידים עיקריים שאי אפשר בלעדיהם: הקניית ערכים לילדים, ותמיכה רגשית בין בני הזוג ההורים.
החוקר רוברט ולדינגר Waldinger ) Robert 2010 ) מצא במחקריו על אושר המשפחה, שלא עושר, לא פרס ולא עבודה קשה, הם המנבאים לבריאות ואושר, אלא איכות היחסים הקרובים שלנו ובראשם המשפחה.
הסופר הרוסי לב טולסטוי (1828-1910) פתח את ספרו "אנה קארנינה" במשפט האלמותי: "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה- אומללה בדרכה שלה".
יתרו צרוב בתודעתנו כיועץ ארגוני הראשון בהיסטוריה, בזכות הייעוץ שלו למשה, לחולל רפורמה ארגונית, שלימים נלמדה בהיכלי האקדמיה לדורותיה. אבל פחות יודעים, שיתרו הוא גם יועץ הנישואין והמשפחה, הראשון בהיסטוריה.
יתרו בפרשתנו מנחיל לנו מורשה - הכול נתון בידינו, ברוח האמרה: משפחה לא בוחרים, אבל בוחרים איך להיות משפחה.
פרשתנו מהדהדת באוזנינו את ערך המשפחה, שהיא מעל הכול.
הנה כרוניקת המשפחה כפי שמוצגת בפרשתנו.
יתרו הסבא, הדמות המשמעותית בגידולם של גרשום ואליעזר נכדיו, עושה מעשה: "וַיִּקַּח, יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה, אֶת צִפֹּרָה, אֵשֶׁת מֹשֶׁה אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ. וְאֵת שְׁנֵי בָנֶיהָ, אֲשֶׁר שֵׁם הָאֶחָד, גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר, גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה. וְשֵׁם הָאֶחָד, אֱלִיעֶזֶר כִּי אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי, וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה"( שמות, יח', ב'-ד').
פרשתנו ממשיכה בהצגת הקשר העמוק של סבא יתרו לשני נכדיו: "וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה, וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל מֹשֶׁה: אֶל הַמִּדְבָּר, אֲשֶׁר הוּא חֹנֶה שָׁם הַר הָאֱלֹהִים"( שמות, יח', ד').
כך מאיר רש"י בפרשנותו, את הקשר, של הנכדים גרשום ואליעזר לסבם, בניהם של משה: "שהתינוקות קורין לאבי אביהן אבא".
יתרו הסבא שמאד קשור לנכדיו, חווה תהליך עיבוד הפרידה מנכדיו שגדלו בביתו שנים לא מעטות, ללא אב , אצל סבא ואם חד הורית. אבל יתרו מבין כסבא, ששייכותם ומקומם הטבעי של הילדים, היא בסביבה המשפחתית הטבעית והגרעינית, בבית אבא ואמא, גם אם התנאים הם תנאי מדבר: "וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה, אֲנִי חֹתֶנְךָ יִתְרוֹ, בָּא אֵלֶיךָ; וְאִשְׁתְּךָ וּשְׁנֵי בָנֶיהָ, עִמָּהּ"( שמות, יח', ו').
סבא יתרו, המעורב והאקטיבי בגידולם של נכדיו, לוקח את ציפורה בתו, אשת משה ואת שני נכדיו ומביאם למשה במדבר. כל זאת לאחר שנים של נתק בין משה לאשתו ולילדיו. דומה שיתרו הסבא שוקל בדעתו וכמדבר אל עצמו: "משפחה היא מעל הכול. עד כאן, הגיעו מים עד נפש, לא יתכן שציפורה בתי ושני נכדיי, יקיימו אורח חיים, ללא בעל וללא אבא. כך נראה זאת בפרשתנו: "וַיִּקַּח, יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה, אֶת צִפֹּרָה, אֵשֶׁת מֹשֶׁה אַחַר, שִׁלּוּחֶיהָ וְאֵת, שְׁנֵי בָנֶיהָ"
עד כדי כך הנתק המשפחתי עמוק, שיתרו הסבא מציג את ציפורה בתו ושני בניה למשה הבעל והאב, שכנראה שכחם: "וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה, אֲנִי חֹתֶנְךָ יִתְרוֹ, בָּא אֵלֶיךָ; וְאִשְׁתְּךָ וּשְׁנֵי בָנֶיהָ, עִמָּהּ".
יתרו מזהה אצל משה, נדיבות בלתי נשלטת וללא גבולות, לתפקידו ולמילוי שליחותו הציבורית: "וַיְהִי, מִמָּחֳרָת, וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה, לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם; וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה, מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב. וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה, אֵת כָּל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה לָעָם; וַיֹּאמֶר, מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ, וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב"(שמות, יח', יג').
יתרו מציב למשה, תמונת מראה קשה ביותר, בדמותה של אותה נדיבות ציבורית ללא גבולות, שהיא מוגזמת, הפוגעת קשות, ביכולתו של משה, לקיים זמן איכות לעצמו וגם למשפחתו. כך יתרו מציג למשה , מהי נדיבות שירותית לעם, שאין לה גבולות ומהן ההשלכות מכך: "וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה אֵלָיו: לֹא טוֹב הַדָּבָר, אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה. נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה, גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ, כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר, לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ" (שמות, יח',יז'-יח').
לאחר הצגת האבחון הארגוני הקשה, של נדיבות ציבורית ללא גבולות ונזקיה, מציג יתרו למשה בפרשתנו, חישוב מסלול מחדש, של שינוי בפרדיגמה, שיש בה מתווה לפיתרון: " עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי, אִיעָצְךָ, וִיהִי אֱלֹהִים, עִמָּךְ...וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע; וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם, שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת, שָׂרֵי חֲמִשִּׁים, וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם, בְּכָל עֵת, וְהָיָה כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ, וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם; וְהָקֵל, מֵעָלֶיךָ, וְנָשְׂאוּ, אִתָּךְ" (שמות, יח', כא'- כג').
יתרו, בכובע של היועץ הארגוני הראשון בהיסטוריה, מרגיע את משה ונוסך בו ביטחון להאמין בעצמו, במתווה השינוי. אל תדאג: "אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, תַּעֲשֶׂה, וְצִוְּךָ אֱלֹהִים, וְיָכָלְתָּ עֲמֹד; וְגַם כָּל הָעָם הַזֶּה, עַל מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם". וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, לְקוֹל חֹתְנוֹ; וַיַּעַשׂ, כֹּל אֲשֶׁר אָמָר. וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי חַיִל מִכָּל יִשְׂרָאֵל, וַיִּתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עַל הָעָם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת, שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם, בְּכָל עֵת: אֶת הַדָּבָר הַקָּשֶׁה יְבִיאוּן אֶל מֹשֶׁה, וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפּוּטוּ הֵם".
יתרו הקדים את זמנו, בהצגת מודל ארגוני פירמידלי, מבית מדרשו של מקס ובר (1864-1920) , כלכלן פוליטי, סוציולוג ופילוסוף גרמני, ממניחי היסודות לתורת המינהל הציבורי ,שאת תורתו הארגונית לומדים במוסדות האקדמיים ברחבי העולם.
אך יתרו, הסבא המעורב והמסור בחיי נכדיו, גם חובש את הכובע של היועץ המשפחתי. המסר שלו למשה מאד ברור: "משפחה לא בוחרים, אבל בוחרים איך להיות משפחה. אם תיישם את המודל הארגוני החדש וגם תטמיעו, הרי תשמור על גבולות נדיבותך ועל שלומך הנפשי וגם הפיזי וממילא, יתפנה לך זמן כמותי ואיכותי, לנדיבות ולהשקעה באשתך ובילדיך, שהם נכדיי. כך תוכל לשמור על האיזון המקודש בין נדיבותך כמנהיג ציבורי לבין מחויבותך ואחריותך למשפחה כאבא לילדיך".
דומה שמשה הפנים את הייעוץ הארגוני וגם המשפחתי של יתרו חותנו, ונפרד ממנו: " וַיְשַׁלַּח מֹשֶׁה, אֶת חֹתְנוֹ; וַיֵּלֶךְ לוֹ, אֶל אַרְצוֹ " (שמות, יח' ) .
משה עוד זוכר את רגישותו שלו לערך המשפחה, בראשית דרכו בשליחותו הציבורית – הנני: "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשׇׁב אֶל יֶתֶר חֹתְנוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלְכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל אַחַי אֲשֶׁר בְּמִצְרַיִם וְאֶרְאֶה הַעוֹדָם חַיִּים וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ לְמֹשֶׁה לֵךְ לְשָׁלוֹם " (שמות, ד', יח').
מפרש רש"י:" וישב משה אל יתר חותנו: ליטול רשות ".
שואל ר' ישראל סלאנטר ( 1810-1883) אבי תנועת המוסר ותיקון המידות: "האומנם זקוק משה לקבל רשות מיתרו? הן דבר ד' קודם לכל, ואילו היה יתרו מסרב חלילה, האם היה על משה להיענות לו ולהישאר במדין? הן כלל גדול הוא:" דברי הרב ודברי התלמיד, דברי מי שומעים? ומשיב ר' ישראל תשובה קצרה, שכל כולה מילה אחת במאמא לושן: מענטש-קייט( התנהגות אנושית). כי זאת לדעת: גם בשעה שניצב אדם בפני משימות לאומיות גדולות, התובעות התמסרות טוטאלית. אל לו לזלזל בפכים קטנים, ולשכוח את חובתו האנושית הפשוטה כלפי חבריו ובני משפחתו. גם שליח ציבור ואפילו מנהיג דגול, צריך להיות קודם כל בן אדם ולנהוג במענטש- קייט". ( חנן פורת, מעט מן האור, כב' טבת תשס,ד, גליון רכ"ה).
משה זכה לקבל מיתרו, ייעוץ של מתן חכות ולא דגים והטמיע זאת, בזיקה למשנתו החינוכית והמשפחתית של הנשר בפרשתנו: "אַתֶּם רְאִיתֶם, אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם; וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים, וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי"( שמות, יט', ד').
דימוי הנשר , מופיע גם במקום אחר בתורה: "כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ, עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף; יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ, יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ " ( דברים, לב', יא').
האוריינטציה החינוכית המשפחתית של הנשר, משתקפת בפרשנותו של הפילוסוף והוגה הדעות מרדכי מרטין בובר (1878-1965 ) המדגישה את חשיבות נוכחותו האקטיבית של האבא, בעיצוב התפתחותם החינוכית, הפסיכולוגית והחברתית של ילדיו: "בקן הנשר רובצים גוזלים, שצמחו להם כנפיים זה מקרוב, אלא שעדיין אין הרוח עומד בהם להתרומם ולעוף. והנה בא הנשר ומעיר את הקן, הוא מעורר את הגוזלים לעוף, מרחף עליהם בחיבוט כנפיים קל...לאחר מכן הוא פורש את כנפיו ומושיב אחד מגוזליו על אברתו ונושאהו במרומי השמים, זורקהו וקולטהו. וכך הוא מלמדו את מעשה המעוף...כדי שיעוף בפני האחרים, ממנו יראו וכן יעשו"( לדרכו של מקרא, מוסד ביאליק 1964,עמ' 96-97)
כך גם במקום אחר מאיר בפרשנותו מרטין בובר , את מתן החכות ולא את מתן הדגים, שהיא תמצית חינוכית, של הנשר לגוזליו: " הנשר הגדול פורש את כנפיו על גוזליו, לוקח אחד מהם, גוזל חרד או עייף, ונושא אותו על אברתו, עד שיעיז עצמו לעוף בכוח מחודש אחרי אביו, המתווה במעופו את עיגוליו המתעלים. כאן בחירה, הצלה וחינוך כאחד" (הספר משה 1963,עמ' 98-106).
משפחה היא מעל הכול. הכול נתון רק בידינו , ברוח האמרה: משפחה לא בוחרים, אבל בוחרים איך להיות משפחה.
פרשתנו מהדהדת באוזנינו את ערך המשפחה, שהיא מעל הכול, בשיר הגעגועים והכיסופים לבית אבא ואמא, של פניה ברגשטיין בשנת 1944 ובלחנו של דוד זהבי : "שְׁתַלְתֶּם נִגּוּנִים בִּי, אִמִּי וְאָבִי, נִגּוּנִים מִזְמוֹרִים שְׁכוּחִים. גַּרְעִינִים; גַּרְעִינִים נְשָׂאָם לְבָבִי, עַתָּה הֵם עוֹלִים וְצוֹמְחִים. עַתָּה הֵם שׁוֹלְחִים פֹּארוֹת בְּדָמִי, שָׁרְשֵׁיהֶם בְּעוֹרְקַי שְׁלוּבִים, נִגּוּנֶיךָ, אָבִי, וְשִׁירַיִךְ אִמִּי, בְּדָפְקִי נֵעוֹרִים וְשָׁבִים".
שבת שלום
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון.
&
בלומה טיגר-דיכטוולד -ב"ה. לפרשת יתרו תשפ"ו -
רפורמת יתרו כהכנה למתן תורה
פרשת יתרו מציבה בפני הקורא חידה מבנית מרתקת: מדוע האירוע המכונן ביותר בתולדות העם היהודי – מעמד הר סיני ומתן תורה – נכרך באותה פרשה עם עצה אדמיניסטרטיבית של כהן מדייני? לכאורה, מדובר בשני עולמות תוכן: יעילות מערכת ארגונית-מנהלתית מול חוויה דתית-רוחנית. אולם עיון מעמיק מגלה כי ללא הרפורמה של יתרו, התורה לא הייתה יכולה למצוא לה בית בתוך המציאות האנושית. כאשר יתרו מגיע למחנה ישראל, הוא מוצא את משה רבינו כשהוא עומד מן הבוקר ועד הערב, וכל העם ניצב עליו. יתרו, בעיניו המפוכחות של איש מבחוץ, מזהה מיד שהריכוזיות הזו אינה רק עניין של עומס עבודה על משה, אלא כשל מערכתי הפוגע בשני הצדדים. הוא מזהיר את משה בלשון חריפה: "נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה, גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ, כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר, לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ" (שמות י"ח, י"ח).
הביטוי " נָבֹל תִּבֹּל " מתאר תהליך של קמילה והתפוררות. יתרו מבין שהטרחה היא קשה לעם. אם כל אדם נדרש להמתין ימים שלמים כדי לזכות למענה למצוקותיו, הצדק הופך לעינוי דין. חברה שבה המנהיג הוא צוואר בקבוק, היא חברה שבה האמון הציבורי נשחק, תחושת הצדק נפגעת.
יתרו מציע מהפכה של ביזור סמכויות, המבוססת על אבחנה בין שני כובעים שחבש משה:1. משה השופט: יתרו עומד על כך שאת מערכת המשפט יש לבזר לחלוטין. הוא מייעץ למשה להקים מערכת היררכית של שופטים: "וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת" (שמות י"ח, כ"ב). זהו מהלך של שיתוף הציבור באחריות על הצדק. כל שופט הוא נציג הקהילה, והנגישות שלו היא המפתח לשלום חברתי. 2. משה איש האלוהים : בניגוד לשיפוט, את תפקיד המתווך האלוהי לא ניתן לבזר. יתרו אומר למשה: "הֱיֵה אַתָּה לָעָם מוּל הָאֱלֹהִים, וְהֵבֵאתָ אַתָּה אֶת הַדְּבָרִים אֶל הָאֱלֹהִים" (שמות י"ח, י"ט). הנבואה והחזון נותרים בראש ההיררכיה, אך היישום היומיומי שלהם עובר לידי העם.
החיבור בין הרפורמה לבין מתן תורה בא ללמד שהקדושה זקוקה ל"כלי" כדי לשכון בתוכו. התשתית קודמת לתוכן. חברה השרויה בכאוס משפטי, שבה אדם מרגיש שאין מי שישמע אותו, אינה פנויה נפשית לקבלת התורה. הסדר החברתי שיצר יתרו הוא התנאי המוקדם. כפי שנאמר בסיום הצעתו: "וְגַם כָּל הָעָם הַזֶּה עַל מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם" (שמות י"ח, כ"ג). רק עם ששורר בו שלום פנימי וסדר משפטי צודק, יכול להגיע למעמד הר סיני כאיש אחד בלב אחד. מכאן גם שמתאים לפרשה להיקרא, יתרו. קריאת הפרשה על שמו של יתרו, גר שהגיע מחוץ למחנה, היא מֶסר נצחי. היא מלמדת שגם גדול הנביאים זקוק לחוכמה אנושית וארגונית כדי לממש את חזונו (תורה בגויים אל תאמין, חוכמה בגויים, תאמין). קריאת הפרשה על שם אדם (ולא "פרשת מתן תורה") מדגישה שהתורה ניתנה לבני אדם.
בימינו, הלקח של יתרו מהדהד בעוצמה בכל מערכת שלטונית ומשפטית. הריכוזיות אינה רק בעיה ניהולית; היא מייצרת "ניוון" של האמון הציבורי. חברה חזקה היא חברה שיודעת לבזר סמכויות, למנוע ריכוז כוח רב מידי בידי רשות אחת או אדם אחד. להעניק אמון בדרגים המקומיים ולשתף את הציבור באחריות על הצדק. כאשר אנו בוחנים מערכות ציבוריות כיום, עלינו לזכור את עצת יתרו: הצדק חייב להיות נגיש ("בכל עת") ולא מרוחק. הזיקה בין יתרו לבין מתן תורה מזכירה לנו שערכים נשגבים ככל שיהיו, זקוקים למבנה ארגוני הוגן ויעיל כדי להפוך למציאות חיה. רק בשילוב בין ה"כלי" האנושי של יתרו לבין ה"אור" האלוהי של משה, ניתן לבנות חברה של "ממלכת כוהנים וגוי קדוש".
לבלומה דיכטוולד, רעננה. ט"ז שבט תשפ"ו
&
דבר תורה - פרשת 'וישמע יתרו' תשפו - שמיעה ומשמעות
השמיעה היא הגורם המקשר בין האירועים ההיסטוריים שכבר קרו לבין הערכים הנצחיים והחוקה המועברים מדור לדור
מייקל אייזנברג-משקיע הון סיכון.
פרשת השבוע פרשת יתרו פותחת בתיאור בואו של יתרו למחנה ישראל:
וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כׇּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱ-לֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ, כִּי הוֹצִיא ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם. וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה אֶת צִפֹּרָה אֵשֶׁת מֹשֶׁה, אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ. וְאֵת שְׁנֵי בָנֶיהָ… וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל מֹשֶׁה, אֶל הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר הוּא חֹנֶה שָׁם הַר הָאֱ-לֹהִים.
וַיֵּצֵא מֹשֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיִּשְׁאֲלוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ לְשָׁלוֹם, וַיָּבֹאוּ הָאֹהֱלָה. וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ אֵת כׇּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל, אֵת כׇּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ וַיַּצִּלֵם ה'. וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כׇּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְיִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הִצִּילוֹ מִיַּד מִצְרָיִם.
וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ, בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה, אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת הָעָם מִתַּחַת יַד מִצְרָיִם. עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכׇּל הָאֱלֹהִים, כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם. וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה עֹלָה וּזְבָחִים לֵא-לֹהִים, וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכׇל לֶחֶם עִם חֹתֵן מֹשֶׁה לִפְנֵי הָאֱ-לֹהִים. (שמות יח, א - י)
בחלק מהמקורות מכונה הפרשה 'פרשת וישמע', ולהבנתי מדובר באיפיון מהותי, שברצוני לפתח בדברים הבאים.
המתח בין חוש הראיה לחוש השמיעה מלווה את המחשבה היהודית והפילוסופית דורות רבים. בעוד שמבחינה משפטית התלמוד הבבלי קובע "לא תהא שמיעה גדולה מראיה" (ראש השנה כה, ב), כלל המעדיף את הראיה כעדות אובייקטיבית חותכת, הרי שביחסים שבין האדם לאלוהיו, ובתהליכי עומק נפשיים, לשמיעה יש ייחודיות ויתרונות משלה.
הראיה היא חוש פסיבי יחסית; האור חודר לעין והתמונה נכפית על הצופה. אם הראייה מתאפשרת רק כשנמצאים בקו ישיר עם האובייקט עליו מביטים, הרי שהשמיעה היא היקפית ב 360 מעלות, והיא אינה נחסמת על ידי קירות או עצמים אטומים. בשונה מהמיידיות של הראייה, השמיעה, ובעיקר האזנה, דורשות מאמץ פעיל של פענוח. כדי להבין מסר קולי, השומע חייב להיות שותף ליצירת המשמעות. תהליך זה יוצר הפנמה והבנה אישית ייחודית, שלפעמים נקלטת בכמה רבדים במקביל: "אַחַת דִּבֶּר אֱ-לֹהִים, שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי, כִּי עֹז לֵאלֹהִים" (תהילים סב, יב).
בנוסף, ראיה היא חד-סטרית. שמיעה היא בסיס לדיאלוג. זו גם הסיבה, שבפסוקים שציטטתי משה מספר ליתרו: "אֵת כׇּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל, אֵת כׇּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ", למרות שכבר מלכתחילה יתרו שמע "אֵת כׇּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱ-לֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ, כִּי הוֹצִיא ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם". בשמיעה יש אפילו משהו יותר קרוב ואינטימי, כמו סוד המועבר מפה לאוזן וכדברי הבבלי: "היאך סומא מותר באשתו ובני אדם איך מותרין בנשותיהן בלילה? אלא בטביעות עינא דקלא" (חולין צו, א) תרגום והסבר: כיצד עיוור מזהה שזו אשתו ולא אחרת, או כל אדם מכיר את אשתו בלילה (בחושך מוחלט), להיתר יחסי אישות? הוא מכיר מקרוב ("רואה") את קולה].
אומנם בהמשך הפרשה, שה' דיבר עם ישראל במעמד הר סיני נאמר: "וְכׇל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן" (שמות כ, יד) אבל היכולת "לראות" קול פירושה תפישה מוחלטת של תופעה יחסית פשוטה המעניקה וודאות וחוויה בלתי אמצעית. כך הפסוק הבא מיד חוזר לשמיעה: "וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה, וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת" (שמות כ, טו) וגם מלכתחילה, כל המעמד מכוון בפסוקים רבים לשמיעה לקראת העתיד, ואדרבה יש איסור לראות:
וַיִּקְרָא אֵלָיו ה' מִן הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם, וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי. וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי, וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכׇּל הָעַמִּים כִּי לִי כׇּל הָאָרֶץ. וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ, אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… וַיַּעֲנוּ כׇל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה, וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה'.
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן, בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם…
וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד, וַיֶּחֱרַד כׇּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה… וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד, מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱ-לֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל… וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה רֵד הָעֵד בָּעָם, פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל ה' לִרְאוֹת וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב.
גם בספר דברים נאמר במפורש: "קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל" (דברים ד, יב), וככל הנראה הרובד הבסיסי הוא מניעת הגשמה. כלומר, התורה אוסרת על עשיית פסל ותמונה משום שהראיה עלולה לצמצם את האינסוף לישות מוגבלת, ובעיקר סטטית. הראייה לא זוקקת מאמץ. השמיעה לעומתו מחייבת לא רק את ההפנמה שציינתי לעיל, אלא גם עיבוד.
מעבר להתייחסות הנקודתית לאיסור עבודה זרה, בפרשה יש הרחבה לשני מוקדים של שמיעה. בתחילת הפרשה, יתרו שומע את משק כנפי ההיסטוריה, ומזהה שה' הוציא את עם ישראל ממצרים ולא שהם יצאו או ברחו משם כמשהו שקרה בחדשות. כתוצאה מעיבוד האירועים, יתרו עושה מהלך לשינוי, ומגיע ביוזמתו עם בתו ונכדיו להתחבר לעם ישראל. בהמשך, עם ישראל שומע את קול ה', ערכיו חוקיו ומשפטיו, ומקבל את עשרת הדיברות כעקרונות-על שיובילו אותו מכאן והלאה, ידריכו אותו, וינחו את פעולותיו במציאות המשתנה. להבנתי, השמיעה אם כן, היא הגורם המקשר בין האירועים ההיסטוריים שכבר קרו, לבין הערכים הנצחיים והחוקה המועברים מדור לדור, שמתקבלים מאת א-ל אינסופי שאיננו גוף.
למרות שהרב קוק, שראה בעין טובה את הציונות, כונה הראי"ה קוק, או 'רואה האורות', ואופיין כמי שביחס לרבים מרבני דורו היה בעל ראיה מיוחדת, תלמידו המובהק, הרב דוד כהן, הידוע בכינויו 'הרב הנזיר', שיבח דווקא את השמיעה, כאבן יסוד של היהדות המצפה לעתיד:
שתי השקפות עולם הן, או בדיוק, יש השקפת עולם והאזנת עולם, הקשבה. הראשונה מיוחדת להגיון היווני, האלילי, העיוני, המונח ביסוד המדע המערבי, שהעיון, התיאוריה, ההסתכלות והצפיה, בעולם ובמעשיו, עומד בראשו. לא כן ההגיון העברי, ששמעי הוא, אינו צופה בעולם ואינו רואה בו אלהי עולם, אלא שומע חוקי עולם, ומקשיב למצות הבלתי נראה והבלתי צפוי, אשר דברו נשמע, כמו בנבואה. (קול הנבואה)
הרב הנזיר, מבחין בין חקירת ההווה וחוקיו הקבועים, לבין שמיעה עדינה של הטרנד המתהווה מתוך אותה חוקיות. ההגיון העברי השמעי עוקב אחרי כל מה שעשוי להיות במפגש של העולם עם האדם ופועלו. כל דור ישמע כפי שהוא שומע את מצוות הא-ל והנחיותיו, יפרש אותן מחדש בהתאם לאתגרים שהמציאות מזמנת לו, ובהתאם למשימות שמונחות לפתחו יפעל לממש את החזון הגדול של הפרשה לשמו ניתנה התורה: "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכׇּל הָעַמִּים כִּי לִי כׇּל הָאָרֶץ. וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ".מייקל אייזנברג.
&
ב"ה. לפרשת יתרו תשפ"ו- אריה דיכטוולד-
"מועצת השלושה": בין ייעוץ אסטרטגי להכרעה מוסרית
הקדמה
לפני שנצלול לדרמה בקבינט המדיני-ביטחוני של מלך מצרים, חשוב להבין את גישת חז"ל למדרשי אגדה. המדרש אינו מבקש להיות "ספר היסטוריה" במובן המודרני. חז"ל משתמשים במה שאפשר לכנות " הַנְכָּחָה חִינּוּכִית" (המצאה שלי א.ד) הסיפור המדרשי-האגדתי-החינוכי-רעיוני הוא ללא מגבלות הזמן, המרחב והאדם, כפי שהראנו בפרשת בשלח-שָם פרעה ניצל מהים והופך למלך ניננוה. חז"ל, במדרש אגדה שנביא, מפגישים דמויות ידועות המייצגות תפיסות עולם מנוגדות בתוך זירה אחת. כדי לבחון כוחות הפועלים בנפש האדם ובמנהיגות בכל דור (בבלי סוטה דף יא עמוד א-בשם ר' סימאי) א.. הדיון אינו על "מתי זה קרה", אלא על "מה קורה כשהחוכמה פוגשת עריצות.
דרמה בלשכת פרעה
במרכז הדרמה הפוליטית של מצרים העתיקה, מציבים חז"ל (בבלי סוטה יא, א) תמונה מרתקת: "מועצת חכמים" מצומצמת המתכנסת בלשכתו של פרעה. המלך המצרי, המזהה סכנה דמוגרפית מצד קבוצה אתנית זרה – "הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ" – מבקש פתרון ל"בעיה היהודית". לשם כך הוא מזמן שלושה יועצים בעלי שם עולמי:בלעם, יתרו ואיוב.
מה היא אותה עֵצה? מגלה לנו רש"י- "הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ" הָבָה-לשון פניה אל אנשיו-או עמו], והיא גזירת הילדים הזכרים. האם הם שיעצו או רק שִמשו כחותמת כשרות-ממש לא חשוב.
שלוש דמויות - שלושה עולמות
# יתרו הוא הוא אבי המהפֵיכה המשפטית -שלטונית שהפכה את בני ישראל ממקבץ של שבטים לעם מודרני ברוח אותם הימים-תפישה מרחיקת ראות. ואולי, אפילו נתן למשה להבין, לראשונה, שהוא לא רק מנהיג דתי. חז"ל רואים בו את "הגֵר האידיאלי", ממצב של מי "שפיטֵם עגלים לעבודה זרה" (ילקוט שמעוני שופטים רמז לח) ושהעיד על עצמו-" לא הנחתי אלוה שלא עבדתי אותו, ולא מצאתי אלוה כאלוהו של ישראל " (מדרש תנחומא (בובר) פרשת יתרו סימן ה) ועד למי שאומר " עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם. אבל, עדיין לא ניתק לגמרי מעברו (רש"י: ויחד יתרו - ומדרשו נעשה בשרו חידודין מֵיצֵר על איבוד מצרים ). צאצאיו יהיו בני ברית עם ישראל-"שבט-חברֶ הקיני". הוא מייצג את היכולת לעשות מהפך בחיים מקצה אל קצה.
# בלעם הוא דמות ברורה רבת פנים. נביא, קוסם, אינטלקטואל, ואפילו פילוסוף (אמר רב אבא בר כהנא לא עמדו פילוסופים לאומות העולם כבלעם בן בעור...– מדרש איכה רבה (וילנא) פתיחתות סימן ב), אכזר, נקמן חסר עכבות, רודף בצע . יועץ שיודע לספק את הסחורה המבוקשת. הראשון להבין שפרעה לא מבקש עֵצות אלא אישור של מומחים. הוא גם מי שייעץ למלך מואב בלק בן ציפור כיצד לפגוע בישראל באמצעות שילוב מנצח של זנות ועבודה זרה בבעל פעור. הוא מייצג את הרוע בעולמנו.
# איוב שהמקרא מעיד עליו: "אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ עוּץ אִיּוֹב שְׁמוֹ וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע" (איוב א, א). דמותו היא מהמורכבות ביותר במקרא. סיפורו אינו רק סיפור על ייסורים, אלא על מסע רוחני. אדם מול גורלו. איוב הוא משתתף מנוסה בדיוני עומק. בנקודה שבה איוב זועק את כאבו, נכנסת לתמונה "מועצת החברים" - ארבעת רעיו: אליפז התימני, בלדד השוחי, צופר הנעמתי ואליהוא הברכתי. לאחר שבעה ימי שתיקה, איוב עובר מקבָּלה פסיבית לזעקה אקטיבית. הוא אורֵר את יום הולדתו ועומד על חפותו בתוקף. הוא אינו כופר בקיומו של אלוהים, אלא דורש ממנו להסביר את פשר הייסורים. רעָיו מייצגים את התפישה המחשבתית בתורת הגמול המקראית - מידה כנגד מידה - יתרו אינו צדיק גמור, כנראה חטא פעם.
בעוד יתרו ובלעם הם אנשים אמִתיים הרי שלגבי איוב חלוקות הדעות בחז"ל. יש מי שטוען ש"איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה" (כך גם דעת רמב"ם במורה הנבוכים). דמות דמיונית העומד במרכז אחד מספרי החכמה. גם לגבי הזמן בו פעל חלוקות הדעות, מתקופת אברהם אבינו, דרך תקופת משה ועד לימי שיבת ציון ( בבלי בבא בתרא דף טו ע"א). איוב מופיע בספר יחזקאל ( יד. יד) כאחד מחכמי העולם, "וְהָיוּ שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּתוֹכָהּ נֹחַ דָּנִיֵּאל וְאִיּוֹב הֵמָּה בְצִדְקָתָם יְנַצְּלוּ נַפְשָׁם נְאֻם אֲדֹנָי ה' " פרק י"ד הוא פרק קלאסי בתורת הגמול. עמוס חכם בפירושו על ספר איוב, (דעת מקרא עמוד 19]) במבוא) נוטה להסכים שאיוב חי ופעל בתקופת האבות אבל הספר נכתב בתקופת הנביא יחזקאל. איוב מסמל את החיפוש אחר צדק בעולם שבו ה"רע" מתנגש עם ה"טוב" ופעמים רבות אף גובר עליו.
סופם של היועצים
ממשיך רבי סימאי - " בלעם שיעץ - נהרג, איוב ששתק - נידון בייסורים, יתרו שברח - זכו מבני בניו שישבו בלשכת הגזית, שנאמר: (דברי הימים א, ב, נה) ו"ּמִשְׁפְּחוֹת סֹפְרִים ישבו יֹשְׁבֵי יַעְבֵּץ תִּרְעָתִים שִׁמְעָתִים שׂוּכָתִים הֵמָּה הַקִּינִים הַבָּאִים מֵחַמַּת אֲבִי בֵית רֵכָב": שׂוּכָתִים המה הַקִנִים ... וכתיב: ובני קיני חתן משה וגו' ".
# צא ולמד: לפי סופם של היועצים, בא רבי סימאי ללמדנו כי תורת הגמול במקרא שרירא וקיימת ופועלת-ענישה של מידה כנגד מידה. הזיכרון האלוקי הוא ארוך טווח, ולא תמיד ניתן לקשר בין החטא והעונש. השאלה המפורסמת של מדוע "צדיק ורע לו-רשע וטוב לו", אינה רלוונטית. זו הייתה גישתו של איוב.
בלעם שייעץ להמית את הזכרים-מת במלחמת מדיין. אבל, עצתו האחרונה גרמה לאסון מוסרי גדול-חטא בעל פעור (עבודה זרה וזנות). מי באמת ניצח כאן?
יתרו: אבי המהפכה המשפטית – המנהיג שעבר את המסלול הארוך ביותר, מכהן מדיין ועד ל"גר האידיאלי", מבין שעם זקוק למערכת משפטית ושלטונית נקייה.
איוב: הצדיק השותק – מסמל את הטרגדיה של הצדיק שאינו מוחה. שתיקתו בלשכת פרעה היא שתיקתו של מי שרואה עוול ובוחר שלא להתערב. חז"ל מקשרים את הייסורים לשתיקתו.
המדרש מלמדנו שחוכמה ודרגה רוחנית אינן תעודת ביטוח מוסרית. הלקח ממצרים ברור: מי שמשתף פעולה עם העוול (בלעם) יוכרע; מי ששתק מולו (איוב) יסבול; ורק מי שהעז לקום ולצאת מהחדר (יתרו) – זכה להשתתף בבניית בני ישראל כעם, ולהושיב את צאצאיו בלשכת הגזית.
חבריו-רעיו של איוב -"מועצת הארבעה"- פועלת כחזית אחידה המבקשת לסגור על איוב בתוך "מצור רעיוני", גישתם היא למעשה הגישה הקלאסית של מידה כנגד מידה-איוב אינו צדיק גמור.
המועצה מעדיפה, למעשה, להקריב את הצדק האישי של הפרט כדי לשמור על יציבות השיטה("תורת הגמול"). אם איוב צודק, הרי שכל תפיסת עולמם קורסת. בסופו של דבר, אלוקים פוסק נגד המועצה וקובע (איוב מב, ח): וְעַתָּה קְחוּ לָכֶם שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים וּלְכוּ אֶל עַבְדִּי אִיּוֹב וְהַעֲלִיתֶם עוֹלָה בַּעַדְכֶם וְאִיּוֹב עַבְדִּי יִתְפַּלֵּל עֲלֵיכֶם כִּי אִם פָּנָיו אֶשָּׂא לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת עִמָּכֶם נְבָלָה כִּי לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה כְּעַבְדִּי אִיּוֹב: זהו לקח מוסרי עמוק. מותר להתווכח עם אלוקים.
רבי יהודה הנשיא שהייתה לו "מועצת חכמים" אפקטיבית, מלמדנו כי פורום מנהיגותי המנותק מהמציאות האנושית מאבד את הלגיטימיות שלו.
כל הזכויות שמורות לאריה דיכטוולד, רעננה. ט"ו שבט, תשפ"ו
&
לראות את הקולות-חיים קופל
רַבֵּנוּ בְּחַיֵּי, בפירושו על התורה, מסביר ש"לראות" הכוונה "להשיג", כמו שאמר יצחק "רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ הַשֵּׁם" (בראשית כז,כז). למרות שריח אפשר להריח ולא לראות, יצחק הגיע למדרגה כזאת, שהוא ראה בו ריח גן עדן" , וכך הגיעו בני ישראל, במעמד הר סיני, לדרגה רוחנית גבוהה, שיכלו בראייה בלבד, להשיג את מה שאדם רגיל משיג בשמיעה, וראו את הקולות.
א) "וירא ישראל את היד הגדולה, אשר עשה ה' במצרים..." (יד,יא). שאלה: וכי במצרים כשראו את עשרת המכות, שהכה ה' את מצרים, לא ראו את יד ה'? ורק עכשיו בקריעת הים נזכרו בניסי מצרים?
תשובה: "היד הגדולה" הכוונה לידה של בת פרעה, שהושיטה אותה לכוון תיבת משה, התארכה, בנס, והגיעה אליה. אצל בני ישראל במדבר, היו ארבע כתות עם דעות מנוגדות, מה לעשות? למדו מבת פרעה, שיש לעשות את מה שבכוחנו והשאר לסמוך על הקב"ה.
ב) "עמלק"=בגימטרייה=240 כמו המילה "ספק" =240 .ואכן עמלק הֵטִיל סָפֵק בקיום ה' וביכולותיו. מצא בכל אות מהמילה "עמלק" ביטוי (עד 4 מילים)המבטא אמירה של דחיה, ואי נכונות לבצע?
(כרמז כתבתי לכם , את התשובה באות "ע" וכן את האות השנייה בשאר האותיות) עוד מעט, מח, לא קש.?
תשובה: עמלק= עוד מעט, מחר, לא עכשיו קשה לי.
א) היכן בפרשתנו, פונה אדם אחד לשני בלשון יחיד, ומתכון לעשרות אנשים?
ב) היכן מוזכרות בפרשה, שתי מילים ברציפות. המילים שונות, אך זהות במשמעותן?
שבת שלום-חיים קופל
תגובות/הערות/הארות/ כולל בקשת הצטרפות, ניתן לשלוח לחיים קופל
בדוא"ל hkop77@gmail.comאו בווטסאפ 052-3604905
&
א. רבי סימאי-היה תנא ארץ ישראלי בדור החמישי ובדור המעבר מהתנאים לאמוראים. היה חבר בוועד של רבי יהודה הנשיא ("רבותינו") שסדרו את המשנה. הוכר בתלמוד כחכם המרכזי בוועד.
