השיעור הקרוב מספר 3 עם הרב אהאון כץ, יתקיים ב"ה ביום שלישי הקרוב בזום חינם, כח' אדר תשפ"ו 17.3.2026 בשעה 20.00 (8.00)
הנושא:מסירת התורה שבעל פה על ידי האמוראים
הקוד הקבוע: בית המדרש של החברה לחקר המקרא
https://us06web.zoom.us/j/84948389581?wd=d19m0EWGq8Wjm8ZUoIaJ7hbf8QRbRO.1
Meeting ID: 849 4838 9581
Passcode: 144708
*********************************************
הרב לורד יונתן זקס בקטע פודקאסט ע"י הבינה לפרשת ויקהל פקודי "שלושה טיפוסי קהילה עם אנימציות ממש נחמד
https://drive.google.com/file/d/1cZeFLjmDfte_uug2NJofynIwVcx5Cy88/view?usp=sharing
**************************************
פרשת ויקהל - פקודי ,"וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת" - הכרת הטוב והתודה, ערך מנצח ד"ר זאב ( ווה) פרידמן *
מלחמת שאגת הארי מהדהדת את עוז רוחם וגבורתם של טייסנו, מפקדינו, חיילנו ואנשי זרועות הביטחון, כולם גיבורי התהילה, בשיתוף עם בני בריתנו האמריקאים, ומהדהדת את מנהיגותם במלחמה, של ראש ממשלתנו וידידנו נשיא ארצות הברית.
בשעה זו של שאגת הארי הנמשכת, האומה כולה מתייצבת באחדותה, באמירת תודה להם ולעמנו המופלא, עם הסגולה .
מִזְמוֹר לְתוֹדָה של נעים זמירות ישראל נישא בפינו: "מִזְמוֹר לְתוֹדָה: הָרִיעוּ לַד', כָּל־ הָאָרֶץ...הוֹדוּ לוֹ, בָּרְכוּ שְׁמוֹ. כִּי טוֹב ד', לְעוֹלָם חַסְדּוֹ; וְעַד דֹּר וָדֹר, אֱמוּנָתוֹ"( תהילים, ק').
ערך הכרת הטוב והתודה נלמד בפרשתנו מפסוק אחד: " וַיַּעַשׂ, אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת, אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" ( שמות, לח', ח').
הרמב"ן (1194-1270 ) מפרש : " ויתכן שנאמר בדרך הפשט, שעשה הכיור וכנו ממראות הנשים אשר באו מהן צבא גדול ונאספו אל פתח אוהל מועד לתת מראותיהן בנדבת ליבן, והיה נחושת המראות נחושת קלל ממורט ויפה מאוד. ועל כן ייחד אותו מתחילה לכלי הזה. והנשים בראותן כן נאספות ובאו צבאות, לתת כולן מראותיהן להיעשות בהן כל הכיור וכנו".
מדרש תנחומא שופך אור על החיבור המיוחד שבין הקמת הכיור והמראות הצובאות של נשות ישראל : "בזכות אותן המראות שהיו מראות לבעליהן ומרגילות אותן לידי תאווה, מתוך הפרך העמידו כל הצבאות. שנאמר : "יצאו כל צבאות ד' מארץ מצרים" ונאמר: "הוציא ד' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם". כיון שאמר לו הקב"ה למשה, לעשות את המשכן, עמדו כל ישראל ונתנדבו. מי שהביא כסף ומי שהביא זהב או נחושת ואבני שוהם ואבני מילואים, הביאו בזריזות הכל. אמרו הנשים: מה יש לנו ליתן בנדבת המשכן ?. עמדו והביאו את המראות הצובאות, והלכו להן אצל משה. כשראה משה אותן המראות זעף בהן. אמר להן לישראל: טלו מקלות ושברו שוקיהן של אלו. המראות למה הן צריכין ?. אמר לו הקב"ה למשה : משה, על אלו אתה מבזה? המראות האלו, הן העמידו כל הצבאות הללו במצרים. טול מהן ועשה מהן כיור נחושת וכנו לכוהנים, שממנו יהיו מתקדשין, שנאמר : " ויעש את הכיור נחושת ואת כנו נחושת במראות הצובאות אשר צבאו. באותן המראות שהעמידו את כל הצבאות האלו" .
הכרת הטוב והתודה לנשים, שבזכותן נגאלנו ממצרים, כפי שלמדנו בפרשה הראשונה של ספר שמות, בא לידי ביטוי באקורד הסיום בפרשתנו, בקבלת תרומתן של הנשים ,של מראות הנחושת שבידן, לעשיית כיור הנחושת, שהיה הכלי היחיד במשכן ללא מידות , ומהותו בתהליך השינוי מטומאה לטהרה.
הנה לנו הפנמה והטמעה, של ערך הכרת הטוב והתודה, בתכנית האלוקית של השינוי מעבדות לחירות, על ידי הקב"ה בכבודו ובעצמו.
הכרת הטוב והתודה, התפתחו בימינו למדע של ממש המעוגן במחקרים רבים, מבית מדרשה של הפסיכולוגיה החיובית. מחקר שהחל ב 2009 במבצע "עופרת יצוקה" ונמשך ב2012 בישראל, על ידי החוקרים: פרופ' אורן קפלן, ושות' ושפורסם ב2015 ב The Journal of Positive Psychology, בדק את ההשפעה של התכונה וההתנהגות, של הכרת הטוב והתודה על תסמינים של תגובות דחק של פוסט טראומה, בקרב תלמידי כתות ז'-יב', בדרום הארץ, שנחשפו למתקפות של טילים מהחמאס. תוצאות המחקר היו חד משמעיות: תלמידים בעלי נטייה להכרת תודה, כלומר אלו שחשו לפני התקפת הטילים רמת הכרת תודה גבוהה כלפי אחרים ועל מה שיש להם בחיים, סבלו פחות מתסמינים פוסט טראומטיים לאחר ההתקפה.
כך גם מחקר הנזירות המפורסם, מתכתב עם ערך הכרת הטוב והתודה. בשנת 1986, חוקר בשם ד"ר דייוויד סנודון (David Snowdon) מאוניברסיטת קנטקי בארה"ב, החל לעקוב אחר 678 נזירות ממנזר "אחיות בית הספר של נוטרדאם". הנזירות חיו בסביבה כמעט זהה , הן אכלו את אותו אוכל, לא עישנו, לא שתו אלכוהול, חיו באותו מצב סוציו-אקונומי ולא היו נשואות. זה "ניקה" את כל רעשי הרקע שיכולים להשפיע על הבריאות.
התפנית המדהימה במחקר קרתה, כשסנודון גילה ארכיון של מכתבים שכתבו הנזירות כשהיו צעירות, בשנות ה-20 לחייהן, ממש לפני שנשאו את נדרי הנזירות בשנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת. החוקרים ניתחו את המכתבים וחיפשו תוכן רגשי חיובי: מילים כמו "שמחה", "ברכה", "תודה", "אמונה" ו"הכרת טובה". הם חילקו את הנזירות לארבע קבוצות, מהכי פחות חיוביות להכי חיוביות. תוצאות המחקר שפורסמו רשמית בשנת 2001, הציגו הממצאים הבאים:
אורך חיים: בגיל 85, 90% מהנזירות בקבוצה ה"חיובית והמכירה תודה" היו עדיין בחיים, לעומת 34% בלבד מהקבוצה הכי פחות חיובית.
פער של עשור: בממוצע, נזירות שהביעו רגשות חיוביים והכרת תודה במכתביהן חיו 10 שנים יותר מאחיותיהן שכתבו בטון ניטרלי או פחות חיובי.
הגנה על המוח: ממצא מדהים נוסף הראה שגם כאשר בנתיחה שלאחר המוות נמצאו במוחן של הנזירות סימנים פיזיים של מחלת האלצהיימר (פלאקים וקשרים), רבות מהן לא הראו תסמינים של דמנציה בחייהן. הכרת התודה והחיוביות יצרו סוג של "רזרבה קוגניטיבית" שהגנה עליהן.
מחקר הנזירות הוכיח שהכרת תודה היא לא רק תגובה לאירוע טוב, אלא גישה לחיים שמתחילה בגיל צעיר ומשנה את הביולוגיה שלנו עד גיל זקנה.
(המקור המדויק:Danner, D. D., Snowdon, D. A., & Friesen, W. V. (2001). Positive emotions in early life and longevity: findings from the nun study. Journal of Personality and Social Psychology).
כשאנחנו אומרים תודה ,או מרגישים תודה, המוח שלנו עובר "שטיפה" של חומרים כימיים מהנים, דופמין וסרוטונין. הכרת תודה מפעילה את מערכת התגמול במוח. ברגע שאנחנו מזהים משהו טוב, המוח משחרר דופמין ,שגורם לנו לרצות לחזור על הפעולה וסרוטונין שמשפר את מצב הרוח ומשרה רוגע. מחקרים ב-fMRI הראו, שפעולה של הכרת תודה מפעילה את האזור של הקורטקס הפרה-פרונטלי המדיאלי במוח, האחראי על למידה, קבלת החלטות מוסריות והבנת האחר. ככל שמתרגלים זאת יותר, ה"שריר" הזה במוח, מתחזק .
מחקרים אחרים במדע הכרת הטוב והתודה, מצאו, שפיתוח רגש הכרת הטוב והתודה, משפר את הבריאות הגופנית ואת החיסון בפני מחלות. רגש ההודיה מפחית רגשות מכאיבים כגון, טינה, תסכול וחרטה ואת ההסתברות לדיכאון. עוזר להימנע מתגובת יתר לחוויות שליליות בדמות שאיפת נקם. גם מסייע לשינה טובה יותר ומעודד את הכרת הערך העצמית. מצמצם את הסיכויים שאדם יקנא בזולתו על הישגיו והצלחותיו. לאנשים מכירי טוב, יש מערכות יחסים מוצלחות יותר.
היהדות מקדשת את ערך הכרת הטוב והתודה, בברכת "מודים אנחנו לך", כאשר המתפללים נוטלים חלק פעיל במודים דרבנן. זו הברכה היחידה בתפילת שמונה עשרה בחזרת שליח הציבור, שהקהל אינו מסתפק בה רק באמירת אמן.
נשיא ארה"ב אברהם לינקולן, ב3 באוקטובר 1863, בעיצומה של מלחמת האזרחים, פרסם הודעה על הפיכת חג ההודיה לחג לאומי, בדבריו על הכרת הטוב והתודה לאל, אמר הנשיא: "הם מתת חסדו של האל הנעלה מכל עליון, אשר בחמת זעמו על חטאינו משפיע עלינו מרחמיו...אני מזמין אפוא את עמיתיי האזרחים בכל חלקי ארצות הברית....לייחד ולשמור את יום החמישי האחרון של נובמבר הקרוב, כיום של הודיה ושבח למיטיבנו, אבינו שבשמים".
הרב זקס בפרשנותו לפרשת עקב בספר דברים, ח', יז' , על כוחה של הכרת הטוב והתודה, בפסוק : "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", מצטט את דברי הפילוסוף הצרפתי בן זמננו אנדרה קונט ספונוויל : "האגואיסט הוא כפוי טובה, מפני שאין הוא אוהב להכיר בחובו לאחרים, והכרת תודה היא ההכרה בחוב הזה". להכרת הטוב יש זיקה פנימית לענווה. היא מודה כי מה שאנחנו ומה שיש לנו, הם הודות לאחרים ומעל הכול להודות לאלוקים. קונט ספונוויל מוסיף : "אלה שאינם מסוגלים להכיר טובה, חיים לשווא. לעולם לא יהיו שבעי רצון או מאושרים, לעולם לא ירגישו מימוש עצמי".
הנה לנו שיעור מאלף בפרשתנו על ערך הכרת הטוב והתודה. בדרך כלל הכיוון הוא ,מהאדם למטיבו - הקב"ה. אך בפרשתנו כאמור, הכיוון הוא מהקב"ה לאדם ובמקרה הנדון- לנשות ישראל.
עד כמה חיינו יראו אחרת במערכות יחסים שבין אדם לרעהו, שבין אדם לחברו, בלווית החן של הכרת הטוב והתודה.
עד כמה מילה אחת – תודה ,עושה את כל ההבדל, ובכוחה להשפיע על איכות חיינו. עד כמה אנו נפגעים ומאוכזבים ובצדק, לא אחת, במצבים של ציפייה, לקבל פירגון ,משוב חיובי ומילה טובה של הכרת הטוב והתודה, על מעשה טוב שעשינו לזולתנו, ואיננו זוכים לקבל זאת.
עד כמה אנו מצפים לקבל מילה טובה במקום עבודתנו, במשפחתנו, בקהילתנו ובקרב חברינו.
עד כמה מוכרים לנו אותם אנשים שסובלים מקושי מובנה בפיהם, סוג של נכות חברתית ורגשית, לומר תודה. שהרי בידוע הוא, שלפרגן ולומר תודה והבעת הערכה, אינם דורשים תקציב כספי מיוחד.
עד כמה, פירגון ומילה טובה גורמים להנעת אנשים ועובדים. זה תלוי רק בנו, כהורים, כמנהלים וכחברים.
וינסנט ואן גוך (1853-1890) בציורי החמניות, מציג את הפרחים בכל שלבי חייהם, מפריחה מלאה ועד נבילה. המדענים והאוצרים מסבירים, שזוהי הכרת תודה על כל מחזור החיים, גם על הקושי והקמילה, שכן כולם חלק מהיופי של הבריאה.
הנה כי כן, מסע השינוי המדברי מעבדות לחירות, שהחל בראשיתו של ספר שמות , בנקודה הנמוכה ביותר, עמוק בתוך מעגל ההתמכרות לעבדות במצרים : " וְלֹא שָׁמְעוּ, אֶל מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה", מגיע בפרשותינו לאקורד הסיום, בהקניית הערך של הכרת הטוב ואמירת התודה למיטיבנו.
כך נכון ויאה לסיים את הסמינר המדברי בתהליך השינוי של עם ישראל ,מעבדות לחירות, במילה אחת - תודה.
הנה באקורד הסיום של ספר שמות, מתנגן באוזנינו שיר הכרת הטוב והתודה של עוזי חיטמן (1952-2004 ): "תודה על כל מה שבראת, תודה על מה שלי נתת . על אור עיניים, חבר או שניים על מה שיש לי בעולם, על שיר קולח ולב סולח שבזכותם אני קיים".
השבת נברך את ברכת חודש ניסן, החודש שבו אנו מברכים את ברכת האילנות , בתודה ובהודיה לקב"ה: "בָּרוּךְ אַתָּה ד' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁלֹּא חִסֵּר בְּעוֹלָמוֹ כְּלוּם, וּבָרָא בוֹ בְּרִיּוֹת טוֹבוֹת וְאִילָנוֹת טוֹבוֹת, לֵהָנוֹת בָּהֶם בְּנֵי אָדָם".
במלחמת שאגת הארי, ינצחו בני האור הבריות הטובות את בני החושך.
חזק חזק ונתחזק -שבת שלום וחודש מבורך
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון.
&
פרשות ויקהל-פיקודי תשפ"ו - בלומה טיגר-דיכטוולד -המשכן, תיקון לחטא העגל
בחטא העגל נאמר: "וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן" לאחר שמשה בושש לחזור, והם נתקפו בחרדה. ואז נאמר: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי:
וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן" (לב, ב-ג).
בפרשת ויקהל, משה מקהיל את העם. "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר. קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה' כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה' זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת: " (לה, ה). "וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ: וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַה' " (לה, כא-כב).
ההתקהלות הראשונה הייתה של העם על אהרון, והיא הייתה מתוך פחד, אך היה בה גם פוטנציאל של איום. "קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ" (לב ,א). הם לא רואים באהרון מנהיג לעת הזאת. חור נהרג על ידי העם באירוע זה על פי מדרש תנחומא (ורשא פרשת תצווה סימן ו). הם "נתבעין לעגל ונותנין, (אבל גם ) נתבעין למשכן ונותנין" (ילקוט שמעוני תורה פרשת תרומה רמז שסח ) כמעשה של תיקון. בשמות רבה (וילנא, פרשה נא סימן ח) נאמר: "אמר הקב"ה יבוא זהב המשכן ויכפר על חטא העגל. אמר הקב"ה לישראל: בשעה שעשיתם את העגל הכעסתם אותי "באלה אלוהיך" עכשיו שעשיתם המשכן ב"אלה" אני מתרצה לכם".
לא זו בלבד, אלא כמות החומרים שנתרמה מתוך התנדבות הייתה כה רבה עד שמשה מבקש מהם לחדול מלהביא. הם משתתפים גם בעשייה. נשים חכמות לב טוו בידיהן תכלת, ארגמן, תולעת שני ושש, והן "טוו את העזים" (לה, כד-כו). על המלאכה נצחו בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה צאצא לכלב ולמרים, ולצידו אהליאב בן אחיסמך ממטה דן. על בצלאל נאמר: " וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה" (לה, לא). בצלאל אינו רק אמן דגול, הוא בעל רוח אלוהים. תכונותיו הן אישיות ערכיות וגם מקצועיות. התמחותו-מתכות, עץ ואבן. אהליאב אחראי על מלאכת החרש ועל הבדים. הם מופיעים כשווים. " וְעָשָׂה בְצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב וְכֹל אִישׁ חֲכַם לֵב ... וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל בְּצַלְאֵל וְאֶל אָהֳלִיאָב וְאֶל כָּל אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן ה' חָכְמָה בְּלִבּוֹ כֹּל אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ לְקָרְבָה אֶל הַמְּלָאכָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ:(לו א - ב ). אומר רש"י: ואהליאב- משבט דן מן הירודים שבשבטים מבני השפחות, וְהִשְׁוָהוּ המקום לבצלאל למלאכת המשכן והוא מגדולי השבטים, לקיים מה שנאמר: "וְלֹא נִכַּר שׁוֹעַ לִפְנֵי דָל" (איוב לד, יט). במדרש תנחומא (ורשא כי תשא סימן יג) אומר רבי חנינא בן פזי: "אין לך גדול מכל השבטים משבט יהודה ואין לך ירוד מכל השבטים משבט דן...אמר הקדוש ברוך הוא: יבוא ויזדווג לו (כלומר בצלאל לאהליאב), שלא תהא רוחו גסה, שגדול וקטן שווים לפני הקדוש ברוך הוא".
שבט יהודה הוצב בראש מחנה ישראל בעת המסע, ושבט דן, במאסף. יש בכך גם רמז לעובדה שכל העם מקצה עד קצה היה שותף בהקמת המשכן. כל אחד הביא על פי נדבת לבו, מתוך תחושת שמחה והתרוממות רוח.
אחת הדרכים להפוך פרטים לציבור בעל תחושת שייכות ושוויון, היא בניית פרויקט משותף. לא עוד ציפייה שהם יקבלו אלא פשר ומשמעות בהיותם נותנים. בונים יחד כעם בית לא-ל. כולם שותפים, אך יש סדר, יש תוכנית עבודה ויש מטרה. אם בחטא העגל היה כאוס, עכשיו יש תוכנית אלוהית, רשימת חומרי גלם ומבצעים, והתרמה עממית. כולם שותפים. אין עוד מקום לתחושת חרדה בהעדרו של מנהיג," ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". יש נוכחות אלוהית קבועה בבית זה הניצב במרכז מחנה ישראל, וענן נמצא תמיד מעליו.
אם חטא העגל מבטא פילוג וכישלון, הקמת המשכן היא ביטוי לאחדות בהנהגת משה. המשכן אף מתייחס לעובדה כי בני אדם זקוקים למשהו מוחשי שיחברם אל הרוחני. על כן המשכן וכליו, ובגדי הכהן הגדול שיש בהם פנייה לחושי האדם, ליופי ולאסתטיקה, הם המעשה הנכון לאחר חטא העגל. הא-ל שכעס עליהם לאחר החטא " וַיִּגֹּף ה' אֶת הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן (לב, לה), שב לשכון בתוכם. "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" (מ, לד).
פרשת ויקהל עוסקת בתיאור עשיית המשכן. פרשת פקודי מסכמת את העבודה ומציגה דין וחשבון על כל ההוצאות כיאה לשקיפות ולניקיון כפיים. משפט המפתח הוא, שהכול נעשה כאשר צוה ה' את משה.
עתה הגיע הזמן לשבח את העם, לומר מילה טובה. "וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' כֵּן עָשׂוּ וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה" (פקודי לט, מג). ניתן למצוא הקבלה בין בריאת העולם על ידי ה' שבה פותח ספר בראשית, לבין הבנייה האנושית של העם במעשה המשכן, החותמת את ספר שמות.
בתום הבריאה נאמר: "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת " (בראשית ב, א-ג). גם משה מברך את העם לאחר סיום בניית המשכן. בשני המקרים מוחלף אי סדר בסדר, גבולות וכללים. תוהו ובוהו מוחלף בסדרי בריאה, והתוהו של חטא העגל מוחלף במשכן ובעבודת כוהנים.
בלומה דיכטוולד. כ"א אדר תשפ"ו
&
לע"נ ינטה שרה בת ר' אברהם. נלב"ע כ"ו באדר. תנצב"ה
בע"ה, פרשת ויק"פ והחודש תשפ"ו - פרנס על הציבור -אריה דיכטוולד
פרשות ויקהל –פקודי מסיימות את חומש שמות ואת הסיפור המפורט של הקמת המשכן. בצלאל בן אורי משבט יהודה נקרא לעשות את המשכן וכליו. המינוי מובא לידיעת העם ולהסכמתו: ( ויקהל לה, ל): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה".
על כך אומרים חז"ל: ( בבלי ברכות נה, ע"א):
"אמר רבי יצחק: אין מעמידים פרנס על הצבור אלא אם כן נמלכים בצבור, שנאמר: "ראו קרא ה' בשם בצלאל". אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, הגון עליך בצלאל? אמר לו: ריבונו של עולם, אם לפניך הגון - לפני לא כל שכן? אמר לו: אף על פי כן, לך אמור להם. הלך ואמר להם לישראל: הגון עליכם בצלאל? אמרו לו: אם לפני הקדוש ברוך הוא ולפניך הוא הגון - לפנינו לא כל שכן?"
העם קיבל אותו באמונה. מדוע היה צורך להתייעץ בהם? המקור לעבודת המשכן היה בעיקר מנדבות העם, גברים ונשים ( ויקהל, לה, כט):
כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא לְכָל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂוֹת בְּיַד מֹשֶׁה הֵבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל נְדָבָה לַה':
בפרק לו פסוקים ד-ז, נמצא מופע מעניין :
(ד) וַיָּבֹאוּ כָּל הַחֲכָמִים הָעֹשִׂים אֵת כָּל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ אִישׁ אִישׁ מִמְּלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר הֵמָּה עֹשִׂים:
(ה) וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָהּ:
(ו) וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא (=הפסיק) הָעָם מֵהָבִיא:
(ז) וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר: =העם הרבה לנדב הרבה ממה שנדרש להקמת המשכן.
מדוע היה צורך בהפסקת מלאכת ההתנדבות ? היה ניתן להשתמש בנותר לצרכים שונים בעתיד? (בבית המקדש היה נהוג לקבל תרומות בממון או ברכוש מהעם ולהקדיש אותו לרכישת קורבנות ולתחזוקה שוטפת).
את סגנון המנהיגות האידיאלית מתאר משה רבינו בעימות מול קורח ועדתו (במדבר, טז, טו):
טו) וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל ה' אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם: ='השררה לא שִמשה אותי מעולם לפרנסה'.
שמואל הנביא הולך בעקבות משה כאשר העם ביקש מלך (שמואל א פרק יב ):
(ג) הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד ה' וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי וְאֶת מִי עָשַׁקְתִּי אֶת מִי רַצּוֹתִי וּמִיַּד מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר וְאַעְלִים עֵינַי בּוֹ וְאָשִׁיב לָכֶם:
(ד) וַיֹּאמְרוּ לֹא עֲשַׁקְתָּנוּ וְלֹא רַצּוֹתָנוּ וְלֹא לָקַחְתָּ מִיַּד אִישׁ מְאוּמָה:
(ה) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם עֵד ה' בָּכֶם וְעֵד מְשִׁיחוֹ הַיּוֹם הַזֶּה כִּי לֹא מְצָאתֶם בְּיָדִי מְאוּמָה וַיֹּאמֶר עֵד:
וישנה דוגמא נוספת לאיש ציבור שמסרב לקבל שכר. אלישע הנביא אחרי שריפא את נעמן שר צבא ארם מצרעתו, מציע נעמן מתנות לאלישע (מלכים ב פרק ה):
(טו) וַיָּשָׁב אֶל אִישׁ הָאֱלֹהִים הוּא וְכָל מַחֲנֵהוּ וַיָּבֹא וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אֵין אֱלֹהִים בְּכָל הָאָרֶץ כִּי אִם בְּיִשְׂרָאֵל וְעַתָּה קַח נָא בְרָכָה מֵאֵת עַבְדֶּךָ:
(טז) וַיֹּאמֶר חַי ה' אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם אֶקָּח וַיִּפְצַר בּוֹ לָקַחַת וַיְמָאֵן: אבל.... העוזר האישי (=המשב"ק), הלוא הוא מודענו גיחזי ,לא מוותר:
(כא) וַיִּרְדֹּף גֵּיחֲזִי אַחֲרֵי נַעֲמָן וַיִּרְאֶה נַעֲמָן רָץ אַחֲרָיו וַיִּפֹּל מֵעַל הַמֶּרְכָּבָה לִקְרָאתוֹ וַיֹּאמֶר הֲשָׁלוֹם:
(כב) וַיֹּאמֶר שָׁלוֹם אֲדֹנִי שְׁלָחַנִי לֵאמֹר הִנֵּה עַתָּה זֶה בָּאוּ אֵלַי שְׁנֵי נְעָרִים מֵהַר אֶפְרַיִם מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים תְּנָה נָּא לָהֶם כִּכַּר כֶּסֶף וּשְׁתֵּי חֲלִפוֹת בְּגָדִים:
(כג) וַיֹּאמֶר נַעֲמָן הוֹאֵל קַח כִּכָּרָיִם וַיִּפְרָץ (=ויפצֵר) בּוֹ וַיָּצַר כִּכְּרַיִם כֶּסֶף בִּשְׁנֵי חֲרִטִים וּשְׁתֵּי חֲלִפוֹת בְּגָדִים וַיִּתֵּן אֶל שְׁנֵי נְעָרָיו וַיִּשְׂאוּ לְפָנָיו:
תגובת אלישע הייתה חדה וברורה:
ו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא לִבִּי הָלַךְ כַּאֲשֶׁר הָפַךְ אִישׁ מֵעַל מֶרְכַּבְתּוֹ לִקְרָאתֶךָ הַעֵת לָקַחַת אֶת הַכֶּסֶף וְלָקַחַת בְּגָדִים וְזֵיתִים וּכְרָמִים וְצֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת:
(כז) וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק בְּךָ וּבְזַרְעֲךָ לְעוֹלָם וַיֵּצֵא מִלְּפָנָיו מְצֹרָע כַּשָּׁלֶג
על הפסוקים בפרשתנו, כותב רמב"ן (גירונה, ספרד המאה הי"ב):
(ג) "ויקחו מלפני משה "- הנה, ביום אחד הביאו כל הנדבה הזאת אל אהל מועד שהוא של משה, והחכמים לקחו בו ביום מלפניו ובמחרת בהשכמה, וכן בשני הביאו אליו עוד אל אוהלו נדבה והוא ציווה להביא אותה אל האומנים, עד שאמרו לו שהם מרבים להביא והיתה דיים והותר. ולא היה היתרון דבר חשוב שיספר בפרשת אלה פקודי מה עשו בו, אולי היה מונח באהל לחזק בה את בדק המשכן, או לעשות בה כלי שרת כאשר יעשו במקדש במותרות (=בנותר ממחצית השקל ושאר ההקדשים) (שקלים פ"ד ה"ד). =ובכל זאת מדוע סיפרה לנו התורה?=
והזכיר הכתוב (פסוק ה) מרבים העם להביא, לשבח את העם המביאים בנדבתם, ולפאר החכמים בנאמנותם, וגם הַנָּגִיד (=משה) עליהם משובח בזה שהעביר קול במחנה למנעם, כי אין לו חפץ בכספם וזהבם כשאר המושלים בעמם, כעניין שאמר "לא חמור אחד מהם נשאתי" (טז, טו):
על דברי שמואל אומר רבי עובדיה סופרנו (איטליה המאה הט"ו): "לא חמור אחד מהם נשאתי". אפילו במה שיהנה הדיוט מחברו לא נהניתי מהם שלא קבלתי מהם אפילו חמור בהשאלה ואם כן הייתה שְׂרָרָתִי עליהם כולה לתועלתם ולתקן עניניהם לא לתועלתי והנאתי כלל כמנהג כל מִשתרר ואינם מתרעמים על שררתי אלא מצד מה שהם כפויי טובה:
# צא ולמד: בשנת 2007 פרץ משבר פיננסי גדול בארה"ב משבר ה"סאב פריים" -Subprime mortgage crisis. עד מהרה המשבר הפיננסי המקומי הפך למשבר הכלכלי העולמי הגדול מאז 1929. בבסיסו זהו סיפור על בועת נדל"ן שהתפוצצה (ולא נרחיב כאן). המשבר חשף כשלים עמוקים
במערכת הבנקאית ולא פחות במערכות הפיקוח הממשלתית-הרגולטיבי. נקבעו נהלים וכללים וכך נחשפנו לשני מושגים חשובים:1. Corporate Transparency - שקיפות תאגידית. מונח זה מתייחס לפתיחות ויושרה בפעולות החברה, כולל שיתוף מידע פיננסי, תהליכי קבלת החלטות וכו"ב. 2. - accountability אַחְרָיוּתִיּוּת: אַחְרָיוּת לְדִּוּוּחַ, מחויבות למתן דין וחשבון על פעולות (כגון של מוסד ציבורי); נטילת אחריות תאגידית ואפילו אחריות אישית של נושאי משרה.
הַמְּעַיֵּן בפרשות השבוע, וכן המעיֵן במקורות, לא מופתע. התורה מלמדתנו זהירות הנדרשת ממנהיגים-פרנסי ציבור במפגש בין כספי ציבור למִשרתם ואחריותם. הזהירות נדרשת ביתר שאת, כאשר מנהיגי הציבור מגייסים כספים למטרה מיוחדת (כמו הקמת משכן), כאן, נדרשת שקיפות מליאה ( Transparency) על ניתוב הכספים העודפים.
א"כ ממה יתפרנס המנהיג הזהיר הפרוש, הצנוע והעניו ? במשך דורות הונהג שרב העיר או מנהיגי הציבור העושים מלאכתם נאמנה, התפרנסו מקופת הציבור בשקיפות מלאה. גם כאשר לא ניתן מידע לציבור, וועד הקהילה שנבחר או מונה על ידי הציבור שימשו כנאמני הציבור וחלה עליהם האחריותיות המוסדית (accountability ).
היסוד של זהירות בכספי ציבור מונח בהיגד "וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל " (במדבר לב) והסכימו ראשונים ואחרונים שמעיקר הדין אין חיוב גמור על הנאמן למסור דין וחשבון לציבור, ומידת חסידות היא ומנהג טוב הוא לעשות כן, משום "והייתם נקיים מה' ומישראל" זאת לזכור, אין לפרנסי הציבור זכויות יתר, אלא אם כן כך נקבע אחרת בהסכמת הציבור.
"זכויות יתר" של פרנסי הציבור או מנהיגי דת, שנלקחות ללא רשות וסמכות, גורמות לשבר באמון שבין העם וההנהגה. שבר שעלול להביא להרס החברה.
שחיתות שלטונית היא הגורם המאיץ התפוררות החוסן הלאומי. כיצד ניתן להניע בני אדם לתרום למאמץ הלאומי ואף לסכן את עצמם, כאשר הם יודעים שמנהיגיהם מושחתים ("עושים לביתם") ואינם נותנים דוגמא אישית? זהו המסר החשוב שהתורה מבקשת ללמדנו בפרשתנו ובעיקר פרשת קורח.
הנביא יחזקאל (פרק לד ) מעביר לעם ולמנהיגיו תוכחה חדה וחריפה:
(ב) בֶּן אָדָם הִנָּבֵא עַל רוֹעֵי יִשְׂרָאֵל הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם לָרֹעִים כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' הוֹי רֹעֵי יִשְׂרָאֵל ...(ג) אֶת הַחֵלֶב תֹּאכֵלוּ וְאֶת הַצֶּמֶר תִּלְבָּשׁוּ הַבְּרִיאָה תִּזְבָּחוּ הַצֹּאן לֹא תִרְעוּ: (ד) אֶת הַנַּחְלוֹת לֹא חִזַּקְתֶּם וְאֶת הַחוֹלָה לֹא רִפֵּאתֶם וְלַנִּשְׁבֶּרֶת לֹא חֲבַשְׁתֶּם וְאֶת הַנִּדַּחַת לֹא הֲשֵׁבֹתֶם וְאֶת הָאֹבֶדֶת לֹא בִקַּשְׁתֶּם וּבְחָזְקָה רְדִיתֶם אֹתָם וּבְפָרֶךְ... (ו) יִשְׁגּוּ צֹאנִי בְּכָל הֶהָרִים וְעַל כָּל גִּבְעָה רָמָה וְעַל כָּל פְּנֵי הָאָרֶץ נָפֹצוּ צֹאנִי וְאֵין דּוֹרֵשׁ וְאֵין מְבַקֵּשׁ:
חזק חזק ונתחזק - אריה דיכטוולד, כ' אדר תשפ"ו
&
פרשת ויקהל-פקודי - דובי פריצקי-קק"ל
יש רגעים בחיים שבהם אחרי נפילה גדולה האדם שואל את עצמו: איך ממשיכים מכאן? איך בונים מחדש אמון, משמעות וקרבה? פרשת ויקהל נפתחת בדיוק במקום הזה — אחרי משבר קשה — והמילה הראשונה שהיא בוחרת היא לא ציווי, לא תוכחה, אלא חיבור: “ויקהל”.
התשובה של התורה למשבר אינה הסתגרות אלא התכנסות. לא כל אחד לעצמו, אלא לב אחד שנבנה מחדש מתוך רבים. כשהלבבות מתרחקים — נוצרת חרדה, ואדם מחפש תחליפים מהירים ובטוחים. אבל כשהאנשים מתקרבים זה לזה, נוצר מרחב שבו אפשר שוב להרגיש נוכחות של קדושה.
המשכן שנבנה בפרשה אינו רק מבנה של זהב וכסף. הוא נבנה מהרצון הטוב, מהנדיבות, מהבחירה של אנשים לתת משהו מעצמם. כל אחד מביא מעט — רצון, כישרון, זמן, לב — ודווקא החיבור בין החלקים יוצר שלם גדול יותר מכל יחיד.
יש כאן מסר עמוק: הכוחות שיכולים להוביל לטעות הם אותם כוחות שיכולים לבנות קדושה. ההתלהבות, היצירתיות והצורך האנושי במשהו מוחשי אינם בעיה; השאלה היא לאן מכוונים אותם. כאשר האדם פועל לבד, הכוחות הללו עלולים לבלבל. אבל כאשר הם מצטרפים לאחריות משותפת ולמטרה גבוהה — הם הופכים לבניין של משמעות.
אולי לכן הפרשה מלמדת אותנו שהקדושה אינה מופיעה רק ברגעים מושלמים. היא נוצרת דווקא אחרי שבר, כאשר אנשים בוחרים שוב להתקרב, לקחת אחריות ולבנות יחד. לא לחכות לעולם מתוקן — אלא להתחיל לבנות אותו במעשים קטנים של לב פתוח.
וכשאנשים מתאספים, נותנים מעצמם ופועלים יחד — גם החיים הפשוטים ביותר יכולים להפוך למשכן, מקום שבו מורגשת נוכחות של משהו גדול יותר מאיתנו. זה הלקח לדורות במיוחד בימים אלה
אחרי ה7 באוקטובר יש להתאחד בלב אחד,שמתקהלים בלב אחד העולם נהיה מקום של שכינה. ברוח סיום ספר שמות מאחל לכולם,חזק חזק ונתחזק שבת שלום מאשקלון️
דובי פריצקי
&
פרשת ויקהל פקודי -יגאל גור אריה
בפרשתנו מופיעה המילה ״*לב*״ אין ספור פעמים.
״*חכם לב״ או ״חכמת לב*״
למה צריכים אנשים עם חוכמת לב לבנות את המשכן? במה הם שונים מחכמים רגילים? החוכמה אינה רק שכלית. לבנית המשכן צריך גם להוסיף לב.
החכמה קשורה לראש, לא ללב- מה היא ״חוכמת לב״ לדעתי כיום אנו מבינים זאת כ- ״*אינטליגנציה רגשית*״
היכולת לרתום את רגשותינו לטובת תהליכים קוגניטיביים שונים כגון חשיבה ופתרון בעיות. על פי המודל, אדם בעל *אינטליגנציה רגשית* גבוהה יכול להשתמש ברגשותיו המשתנים לטובת המטלה שמולו. שימוש נוסף הוא בבחירה מבין מספר אפשרויות – היכולת לדמיין כיצד נרגיש כשאירוע מסוים יתרחש מאפשרת לבחור מבין אפשרויות מרובות. היכולת להבין ולחוות את רגשותיו של אחר (אמפתיה) מהווה כישור חברתי חשוב לשימור יחסים בין אישיים חיוביים. ניהול רגשות האחר מתייחס ליכולת השפעה, קרי יכולת להלהיב ולהניע או לגרום לזהירות יתר ככלי להשפעה חברתית .
שקיפות היא מילת מפתח בשיח הציבורי לאחרונה ,והיא מילת מפתח גם בפרשתנו.
הפרשה פותחת ב "דו"ח גזברות" על כל הוצאות וההכנסות במלאכת המשכן. כמה נאסף מאת העם, ומה בדיוק נעשה בחומרים שנתרמו. עד כדי ספירת המסמרים. צריך למסור דיווח מסודר על כל מה שנעשה בכל שקל, גם אדם גדול כמשה לא היה נקי מחשד, יש כאן רצון למנוע חשדנות ולהתייצב מול העם באופן נקי וגלוי- שקוף במיוחד בכספי ציבור.(כמו היום)
נראה מכאן שרוצים ללמדנו עד כמה חשוב שכל מעשה שאנו עושים יהיה טוב ושקוף בעיני אלוקים ואדם. לפעמים אדם אומר לעצמו "מה איכפת לי מה יגידו? העיקר שאני שלם עם עצמי. נכון אדם צריך לשמור על עצמו רוחנית ולא להתחשב במה שיגידו, אך בדברים מסוימים יש לחשוב איך הפעולה מצטיירת בעיני הבריות.
המסר של הפרשה הוא עמוק ורלוונטי לכולנו. פעמים רבות אנו מנסים לקדם רעיון מסוים בעסק, בחברה או במדינה ב"התלהבות", בדחף החיובי לעשות דברים טובים "לשם שמיים" טמונה גם סכנה גדולה. לעיתים, ההתלהבות עלולה להיות נגועה באגו גדול המייצר הצדקות ורציונליזציות למעשים שליליים ומושחתים, כמו המחשבה שהכול נעשה למטרה טובה ומכוונות טהורות. המסר של פרשה זו הוא חשיבותם של הגבולות בעולם של מוסר. *אסור לעולם לחצות את קווי החוק, בין התנהלות מוסרית לשחיתות ציבוריתֱ!!*
בוקר של ברכות בוקר פשוט וטוב,
״מה שלומך?״ שאל הבעל שם טוב את יוס׳ל שואב המים, ״ברוך השם, רע מאוד״ ענה יוס׳ל השואב, ״מדוע?״ שאל הבעל שם טוב.
ענה יוס׳ל ״מה אני יגיד לך רבי, אני איש מבוגר בן 78 ועבודתי היא פיזית, קשה ובזויה מאוד, בנוסף הבת שלי לפני כמה ימים התגרשה מבעלה אחרי שסבלה ממנו קשות והגיעה לגור בביתי עם כל ילדיה ואני מלא צער מכך ״
ענה לו הבעל שם טוב, ״אני מברך אותך שמהר מאוד יהיה לך טוב בחיים״.
מיד חשבו לעצמם כל החסידים שהתלוו לרבם, איך יהיה לו טוב? מה כבר יכול להשתנות בחייו של יוס׳ל בגיל הזה?
שבוע לאחר מכן פגש הבעל שם טוב שוב פעם את יוס׳ל ושאל אותו לשלומו, והפעם במפתיע יוס׳ל השיב, ״שלומי מצוין אני שמח ומאושר, ומודה לאלוקים על כל הטוב שהוא נותן לי, תראו אותי, איש מבוגר שבגילי אני יכול לעבוד עדיין בעבודה פיזית, יש אנשים בגילי שכבר לא מסוגלים לעבוד בכלל! העבודה שלי היא חשובה מאוד, אני מספק מים לכל אנשי העיירה, שהרי בלי מים לא ניתן לחיות, יש לי זכות גדולה. ובנוסף לאחרונה הבת שלי שסבלה כל כך בחיי הנישואים שלה, סוף סוף התגרשה מבעלה שמירר את חייה שנים רבות, ועכשיו היא עברה לגור בביתי ואני ואשתי כל כך נהנים בחברת נכדינו״, או אז הבינו החסידים את פשר הברכה שבעצם שום דבר מהותי לא השתנה בחייו של שואב המים, חוץ מדבר אחד גדול ומשמעותי ביותר- *נקודת* *המבט* *על* *החיים*. וזה מה שגרם לו להפוך את חייו למאושרים ושמחים יותר.
וחשבתי לעצמי שזה בעצם הרעיון של ראה אנוכי נותן לפניכם ברכה או קללה
שלפעמים זה בעצם אותם דברים *זה רק תלוי בנו* מה יהיה...
איך מסתכלים על דברים.- הכל בראש
שבת שלום!-בת שלווה וענוגה !! *יגאל גור-אריה*
&
תרומת הלב - חיים קופל
א) ה' מצווה את משה "לֵךְ", וְשׁוּב "לֵךְ", וְזֶהוּ דָּבָר וְהִפּוּכוֹ, הסבר? תשובה: אֵלּוּ צִוּוּיִם שׁוֹנִים.
1) "לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ" (לב,ז). (רש"י: רד מגדולתך 2) "לֵךְ עֲלֵה מִזֶּה" (לג,א) אל ארץ ישראל.
ב) היכן מוזכר פרעה בפרשת כי תשא? תשובה: וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן (לב,כ"ה).
ורוזנצויג יצחק מוותיקי הנמענים, מצא באותו פסוק פעם נוספת : "כי פרע הוא" פרעה אהרן.
א) הֶחָמֵשׁ מוֹפִיעוֹת י"ד, וכולן בפרשת פקודי?
ב) מי מבין המספרים 1-10 לא מופיע בפרשת ויקהל?
