פרשת וישלח - מבית מדרשו של יעקב אבינו (Management Risk ), ניהול סיכונים

אמר ר' יונתן: כל מי שרוצהלרצות מלך או שלטון ואינו יודע דרכם וטכסיסיהם, יניח פרשה זו לפניו וילמד הימנה טכסיסי פיוסים וריצויים

פרשת וישלח – ניהול סיכונים Management) Risk ), מבית מדרשו של יעקב אבינו.

זאב ( ווה ) פרידמן

בשנת 1953 נטל ראש הממשלה דוד בן גוריון חופשה של 7 שבועות ,כדי לנתח לעומק את מצבה של ישראל. התוצאה הייתה, בדמות מסמך מכונן שכתב ושעומד בסטנדרטים המודרניים ביותר של תכנית לניהול סיכונים. בן גוריון מצביע בו לא רק על האיומים שניצבים בפני ישראל , אלא גם על ההזדמנויות שעשויות לנטרל את האיומים האלה. בסקירת הביטחון של בן גוריון ניתן לראותמסמך יסוד לניהול הסיכונים הניצבים בפני ישראל.

עולם ניהול הסיכונים מאופיין בניסיון להבין חוסר ודאות, לנתח אותו לנסות לשלוט בו. ניתן לומר שכמעט בכל היבט בחיינו קיים ממד של חוסר ודאות ולכן יש למקד את ניהול הסיכונים ביעדים מוגדרים. לתוך ניתוח הסיכונים נכנסים היבטים הסתברותיים כמו גם היבטים פסיכולוגיים רבים של נפש האדם ושל יכולותיו האנליטיות .(מערכות, גיליון 452 טבת תשע"ד דצמבר 2013- ניהול סיכונים Management Plan RMPRisk לפי גישת בן גוריון).

מרכיב חשוב בתהליך הכנת תכנית של ניהול סיכונים, הוא השימוש ( על פי החוקרים היל ווסטברוק 1997 ) במודל ה- SWOT- (Strengths-חוזקות , Weaknesses-חולשות, Opportunities – הזדמנויות, Threats- איומים).

דומה שיעקב אבינו, הוא המנהיג הראשון בהיסטוריה , שמוביל תהליך מסודר ומפורט של תכנית ניהול סיכונים, שבאה לידי ביטוי בשלושה מעגלים, המשתקפים בפרשתנו וגם בפרשות אחרות בספר בראשית.

שלושה מעגלי ניהול הסיכונים הם:1. המעגל האישי. 2. המעגל המשפחתי .3. המעגל המדיני הגאופוליטי.

הבה נדון וננתח שלושה מעגלים אלו , בבחינת- " מעשה אבות ואמהות, סימן לבנים ולבנות".

המעגל האישי

יעקב בפרשת ויצא אותה קראנו בשבת שעברה, מנהל סיכונים במישור האישי. כאן יעקב לבדו ובדרך שימוש בכלי הSWOT, הוא יודע להגדיר באופן ברור את האיומים וההזדמנויות. יעקב מתחבר כמו בסולם מסלאו, לצרכים הקיומיים שלו- מזון, ביגוד וביטחון אישי:" וַיִּדַּר יַעֲקֹב, נֶדֶר לֵאמֹר: אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל, וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם, אֶל בֵּית אָבִי; וְהָיָה ד' לִי, לֵאלֹהִים" ( כח', כ-כא).

יעקב בפרשתנו נוקט במשפט המכונן והאישי : "קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים, וּמִכָּל הָאֱמֶת, אֲשֶׁר עָשִׂיתָ, אֶת עַבְדֶּךָ" ( לב, י). אנו מכירים את הפרשנויות השונות המציגות את צניעותו של יעקב, שמינית של שמינית של גאווה. אני מבקש להציג קריאה נוספת לפסוק זה. יעקב נתון בעולמו האישי, הוא חרד לאי ודאות לשרידותו, הוא לבד בעולם. פנייתו לקב"ה ,היא לסייע לו רק בצרכים הקיומיים הבסיסיים . יעקב המנהל סיכונים, כאומר לנו, כרגע זה לא הזמן לעשות חסדים עם אחרים. עליי להקטין( קטונתי) זמנית את פעילות החסד שלי ולטפל בניהול הסיכונים שלי ולא של אחרים. יעקב כאומר, שבמצב אישי שהוא חרד לחייו, מותר גם מעט להקטין מאמירת האמת כולה. דומה למאמר חז"ל: משום דרכי שלום מותר מעט לשקר. מה שנקרא- שקר לבן.

במעגל האישי של :"וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב, לְבַדּוֹ " (לב', כה').עליך יעקב ,לטפל בעצמך ולהסיר האיומים על קיומך.

המעגל המשפחתי

"וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו, אֶל-עֵשָׂו אָחִיו, אַרְצָה שֵׂעִיר, שְׂדֵה אֱדוֹם. וַיְצַו אֹתָם, לֵאמֹר, כֹּה תֹאמְרוּן, לַאדֹנִי לְעֵשָׂו: כֹּה אָמַר, עַבְדְּךָ יַעֲקֹב, עִם לָבָן גַּרְתִּי, וָאֵחַר עַד עָתָּה. וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר, צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה; וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי, לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ".( לב', ד'- ו').

הנה לנו אירוע של לקראת מפגש פסגה בין שני מנהיגים באותה עת, שהם גם אחים, שאף אחד לא יודע מה תהיינה תוצאות המפגש. האם לפיוס או למאבק? האם לשלום או למלחמה?

מילות המפתח הן : ״ לַאדֹנִי" "עַבְדְּךָ".

יעקב נערך לשלושה מסלולים בסדר הבא: דורון, תפילה ומלחמה. המדיניות של יעקב היא לפיוס ולשלום עם אחיו עשו. רש"י ( 1040 -1105 ) מפרש : " התקין עצמו לשלושה דברים,- לדורון, לתפילה ולמלחמה. לדורון- ותעבור המנחה על פניו. לתפילה-אלוקי אבי אברהם. למלחמה- והיה המחנה הנשאר לפליטה" (לב', ח' ). אך גם יעקב לא יודע האם המפגש יתקיים באווירה של מלחמה או באווירה של שלום ? . יעקב כמבוגר אחראי למשפחתו העניפה וגם כמבוגר אחראי, לייעודו לחזור לארץ ישראל ולקומם את הישוב היהודי המחודש בארצו, מכין עצמו לתרחישים השוניםומנהל ניהול סיכונים קלסי.

יעקב מדגים לנו פרקטיקה של ניהול סיכונים, ביחס למשפחתו ורכושו, אותו צבר בעשר אצבעות, בתקופת שהותו בבית לבן :"וירָא יַעֲקֹב מְאֹד, וַיֵּצֶר לוֹ; וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ, וְאֶת הַצֹּאן וְאֶת הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. וַיֹּאמֶר, אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר, לִפְלֵיטָה".( לב, ח- ט)

"וַיִּקַּח מִן הַבָּא בְיָדוֹ, מִנְחָה לְעֵשָׂו אָחִיו. וַיִּתֵּן, בְּיַד עֲבָדָיו, עֵדֶר עֵדֶר, לְבַדּוֹ; וַיֹּאמֶר אֶל עֲבָדָיו, עִבְרוּ לְפָנַי, וְרֶוַח תָּשִׂימוּ, בֵּין עֵדֶר וּבֵין עֵדֶר".( לב, יד)

ניהול הסיכונים של יעקב ביחס למשפחתו, מקבל ביטוי של תעדוף :"וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב עֵינָיו, וַיַּרְא וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא, וְעִמּוֹ, אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ; וַיַּחַץ אֶת הַיְלָדִים, עַל לֵאָה וְעַל רָחֵל, וְעַל, שְׁתֵּי הַשְּׁפָחוֹת. וַיָּשֶׂם אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן, רִאשֹׁנָה; וְאֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים, וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחֲרֹנִים" (לג, א-ב) .

המעגל המדיני הגאופוליטיַ

המעבר מהמעגל המשפחתי למעגל זה, מתרחש במאבקו של יעקב במלאך :"ויֹּאמֶר אֵלָיו, מַה שְּׁמֶךָ; וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב. וַיֹּאמֶר, לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי, אִם יִשְׂרָאֵל" ( לב, כח- כט).

ישראל כמבוגר אחראי, לייעודו לחזור לארץ ישראל ולקומם את הישוב היהודי המחודש בארצו, מכין עצמו לתרחישים השונים ומנהל ניהול סיכונים קלאסי במעגל רחב יותר.

כך למשל, מתאר המדרש את מערכת היחסים המיוחדת של רבי יהודה הנשיא עם הקיסר הרומאי אנטונינוס :״רבי יהודה הנשיא אמר למזכירו רב אפס: כתוב איגרת ממני למרן מלכא אנטונינוס. קם וכתב: מן יהודא נשיאה למרן מלכא אנטונינוס. לקח רבנו (רבי יהודה הנשיא) האיגרת וקרעה. אמר לו: כתוב: מן עבדך יהודה למרן מלכא אנטונינוס. אמר לו מזכירו רב אפס: מפני מה אתה מבזה על כבודך? אמר לו: וכי טוב אני מזקני יעקב, לא כך אמר יעקב: כה אמר עבדך?״ (מדרש בראשית רבה).

שיעור אודות האסטרטגיה והטקטיקה בדיפלומטיה של יעקב עם עשו אויבו, במישור המדיני הגיאופוליטי ולא במישור האישי או המשפחתי, נלמד במדרש לקח טוב : " אמר ר' יונתן: כל מי שרוצהלרצות מלך או שלטון ואינו יודע דרכם וטכסיסיהם, יניח פרשה זו לפניו וילמד הימנה טכסיסי פיוסים וריצויים".

גם הפרשן ר' עובדיה ספורנו ( המאה ה-16 ) הנמנה על קבוצת פרשנים זאת, מעניק רוח גבית לדרך פעולתו של יעקב במישור המדיני הגיאופוליטי:״ הן לוא עשו כן בריוני בית שני, לא היה נחרב בית מקדשנו, כמו שהעיד ר' יוחנן בן זכאי, באומרו: בריונים דבן לא שבקינן ( בריונים שבנו, לא נתנוני לצאת מן העיר ולבוא לפני אספסינוס)״.

דומה שהמפעל הענק של ,איסוף, עריכה וחתימה של ששה סדרי משנה, בהנהגתו של רבי יהודה הנשיא בציפורי, התאפשר הודות למערכת היחסים הטובה בין רבי לקיסר הרומאי, שהעניק לרבי ולקהילתו בציפורי, רווחה כלכלית ותרבותית, שאיפשרו את חתימת המשנה בשנת 200 לספירה. כשהתותחים שותקים, המוזות רועמות.

הנה גם ניווכח שניהול הסיכונים של יעקב אבינו במישור המדיני הגאופוליטי, בא לידי ביטוי בפרשתנו, באירוע של שכם בן חמור ודינה ביתו של יעקב :"וַיֹּאמֶר שְׁכֶם, אֶל חֲמוֹר אָבִיו לֵאמֹר: קַח לִי אֶת הַיַּלְדָּה הַזֹּאת, לְאִשָּׁה. וְיַעֲקֹב שָׁמַע, כִּי טִמֵּא אֶת דִּינָה בִתּוֹ, וּבָנָיו הָיוּ אֶת מִקְנֵהוּ, בַּשָּׂדֶה; וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב, עַד בֹּאָם. וַיֵּצֵא חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם, אֶל יַעֲקֹב, לְדַבֵּר, אִתּוֹ" (לד, ד- ו). אנו עדים להתרחשות של שיח ומפגש בהסכמה ורצון משותף, בין חמור אבי שכם ובין יעקב.

האירוע הדרמטי של דינה ושכם בן חמור, מציגים לנו שתי אסטרטגיות – יעקב האיש המנהיג לטווח ארוך. בהתנהגותו בניהול הסיכונים באירוע, הוא מנתח בראיה כוללת ורחבה את ההשלכות והמשמעויות המדיניות והפוליטיות, במערכת היחסים בין ישראל לבין שכם. לעומת זאת דומה ששמעון ולוי, כמו עשיו במעשה הפזיז והרגעי של ויתור על הבכורה ומכירתו ליעקב, בעבור נזיד עדשים, הם אנשי הטווח הקצר. הם מגיבים מהבטן ובאופן מאד רגשי. הם אינם כאביהם יעקב הפרטי וישראל הלאומי, מנהלים סיכונים גיאופוליטיים וכך הם מגיבים: " וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים, וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ, וַיָּבֹאוּ עַל-הָעִיר, בֶּטַח; וַיַּהַרְגוּ, כָּל זָכָר" (לד, כה)

ראו את תגובתו הקשה של יעקב ישראל למעשה בניו : " וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי, עֲכַרְתֶּם אֹתִי, לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ, בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי; וַאֲנִי, מְתֵי מִסְפָּר, וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי, וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי.אך דומה ששמעון ולוי אינם מפנימים את דברי התוכחה והביקורת של אביהם יעקב. הם עונים באופן רגשי וכאנשי הטווח הקצר, כאן ועכשיו:" וַיֹּאמְרוּ: הַכְזוֹנָה, יַעֲשֶׂה אֶת-אֲחוֹתֵנוּ" (לד, ל ).הם תובעים את כבודה וכבוד המשפחה. אבל יעקב כבר לא במעגל המשפחתי, אלא במעגל המדיני הגיאופוליטי. קו פרשת המים מבחינתו התרחש במאבקו עם המלאך:" לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי, אִם יִשְׂרָאֵל". כאן ישראל ולא יעקב- האחריות רחבה וגדולה יותר.

אבל על פי המודל של ניהול סיכונים, אנו רואים כיצד יעקב אבינו, איש הטווח הארוך, בברכתו לשמעון ולוי בפרשת ויחי בסיום ספר בראשית, הופך את הקושי להזדמנות, בראיה עתידית כוללת, בכל הקשור לשרידותן וקיומן הפיזי והרוחני של קהילות עם ישראל בנתיבי הגולה והפזורה : "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, אַחִים כְּלֵי חָמָס, מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי: כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ, וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז, וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה; אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב, וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל". (מט, ה). הרש"ר הירש איש המאה ה19 באירופה ,מאיר את עינינו בפרשנותו ,כיצד אכן הקושי הטבוע בDNA של שמעון ולוי, הופך להיות להזדמנות ובעל תרומה חשובה לקיומו של עם ישראל בגולה :" צדקה עשה עמנו הקב"ה, שבכל מקומות פזורנו, היו בינינו גם שמעון ולוי. אלו החיו בנו את הכוח והעוז ,את הגאווה היהודית האצילה". הלימון הופך ללימונדה בקרב הקהילות היהודיות בגולה לשרוד, במובן הקיומי - הפיזי כנגד פוגרומים ופרעות וגם הרוחני, בצמצום נישואי התערובת ושיעור ההתבוללות.

בית הספר הבראשיתי של ניהול סיכונים מיסודו של יעקב אבינו, מודגם לנו בשלושה המעגלים: האישי- יעקב, המשפחתי-יעקב והמדיני הגאופוליטי-ישראל.

שבת שלום

זאב ווה

ד"ר זאב פרידמן (Ph.D)

2.

דִּינָה / דוד אשל

הַסִּפּוּר הַבָּא עָצוּב וְאֵין בּוֹ הוּמוֹר

וּבוֹ מְסֻפָּר עַל יְדוּעָן ,שְׁכֶם בֵּן חָמוֹר,

שְׁכֶם הוּא בְּנוֹ שֶׁל נְשִׂיא מְדִינָה

וְחָשַׁב שֶׁזְּכוּתוֹ...לֶאֱנֹס אֶת דִּינָה,

"וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ"

כְּמוֹ הָיְתָה רְכוּשׁוֹ וְהוּא בְּעָלֶהָ,

וּכְדֵי לְמַסֵּד אֶת בַּעֲלוּתוֹ

הוּא בִּקֵּשׁ אֶת אָבִיו, שֶׁיַּהַפְכֶהָ לְאִשְׁתּוֹ,

דִּינָה הַנַּעֲרָה כְּלָל לֹא נִשְׁאֲלָה

כְּאִלּוּ אֵין זֶה...עִנְיָנָהּ שֶׁלָּהּ.

אָבִיו שֶׁל שְׁכֶם, הַנָּשִׂיא חָמוֹר

בָּא אֶל יַעֲקֹב וּבָנָיו לֵאמֹר :

בְּנִי רוֹצֶה לְאִשָּׁה אֶת דִּינָה

מַדּוּעַ שֶׁזֹּאת...מִמֶּנּוּ אֶמְנַע ?

כְּדַאי שֶׁבֵּינֵינוּ נַגִּיעַ לַהֲבָנוֹת

וְנַעֲשָׂה הַחְלָפוֹת בֵּין הַבָּנוֹת,

בְּנוֹתֵיכֶם...תִּתְּנוּ לָנוּ

וְאַתֶּם...תִּקְּחוּ אֶת שֶׁלָּנוּ,

אַרְצֵנוּ כֻּלָּהּ לִפְנֵיכֶם לְמִסְחָר

וְתוּכְלוּ לִבְחֹר בַּטּוֹב וּבַמֻּבְחָר,

הָטִילוּ עָלַי מֹהַר מְאֹד

וּמִכָּל שֶׁתְּבַקְּשׁוּ...תְּקַבְּלוּ עוֹד.

וְיַעֲנוּ בְּנֵי יַעֲקֹב אוֹתָם בְּמִרְמָה

כִּי לֹא יָכְלוּ לָשֵׂאת אֶת הַכְּלִמָּה,

וְיֹאמְרוּ: נִשְׁתַּלֵּב עִמָּכֶם בִּנְשׂוּאִים וּבְמִסְחָר

בִּתְנַאי, שֶׁתָּמוּלוּ אֶצְלְכֶם כָּל זָכָר,

אֶצְלֵנוּ...מִלָּה זוֹ מִלָּה

אִם רַק תָּסִירוּ מֵעֲלֵיכֶם הָעָרְלָה.

חֲמוֹר וּבְנוֹ שְׁכֶם הַנָּסִיךְ הָרָם

שִׁכְנְעוּ בִּדְבָרִים אֶת כָּל בְּנֵי עִירָם,

הֵם הִסְבִּירוּ לְעַמָּם, מָה רַב הַיִּתְרוֹן

וּמָה פָּעוֹט...הַמְּחִירוֹן.

וַיְּהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, בִּהְיוֹת אַנְשֵׁי שְׁכֶם כּוֹאֲבִים

וְיִקְּחוּ שִׁמְעוֹן וְלֵוִי חֲרָבוֹת (לֹא הָיוּ אָז רוֹבִים),

וְיַעַבְרוּ בֵּין בָּתֵּי הַמְּגוּרִים

וַיַּהַרְגוּ אֶת כָּל הַזְּכָרִים,

וַיִּבְזְזוּ אֶת כָּל אֲשֶׁר שָׁם

וְאֶת הַטַּף וְהַנָּשִׁים...הָפְכוּ לִרְכוּשָׁם,

אֶת שְׁכֶם וְאֶת חֲמוֹר הָרְגוּ לֵוִי וְשִׁמְעוֹן

וְאֶת דִּינָה אֲחוֹתָם, הוֹצִיאוּ מִן הָאַרְמוֹן.

וַיֹּאמַר יַעֲקֹב אֲבִיהֶם : עֲכַרְתֶּם אוֹתִי ! הַזּוֹ דְּמוּתֵנוּ ?

וַיַּשִׁיבוּ הָאַחִים : "הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ "?

וְעַד הַיּוֹם, חֶלְקֵנוּ עִם יַעֲקֹב מִזְדַּהִים

כְּלוֹמַר, מָה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִים ?

וְהָאֲחֵרִים חָשִׁים כְּלֵוִי וְשִׁמְעוֹן

שֶׁהַנְקָמָה הִיא, גַּם הַרְתָּעָה וְגַם פִּתָּרוֹן.

הַבְלָגָה אוֹ הַרְתָּעָה ? זוֹ הַשְּׁאֵלָה

עָלֶיהָ תָּקוּם אוֹ תִּפֹּל מֶמְשָׁלָה,

הַאִם נִפְעַל עַל פִּי הַדָּם הַצָּעִיר וְהַחַם ?

אוֹ שֶׁנֹּאמַר: אַל תִּהְיֶה צוֹדֵק הֱיֵה חָכָם !

"וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים"

רֵאשִׁית, כְּדֵי לְהַשְׁכִּין שָׁלוֹם בֵּין אַחִים.

שבת שלום על כל בית ישראל

בלהה ודוד אשל