מנהיגות במשבר – מנהיגותו של משה ואחריתו של עגל הזהב *
אריה ארזי
(אריה ארזי – סמנכ"ל בדימוס מאוניברסיטת בר אילן עוסק בפיתוחמנהיגו ת ופיתוח מנהלים,ובניהול)
* נכתב לעילוי נשמת אבי מורי שאול הכהן, אמי ומורתי רות ואחותי גתית,זכר כולם לברכה.
התורה מספרת על תגובת משה כשירד מהר סיני עם לוחות הברית אלהמחנה ובו עם ישראל הסוגד לעגל הזהב .לאחרשמשה משליך מידיו את הלוחות ושובר אותם, הוא מבצע ארבע פעולות:
וַיִּקַּח אֶת-הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ,וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ, וַיִּטְחַן, עַד אֲשֶׁר-דָּק; וַיִּזֶר עַל-פְּנֵי הַמַּיִם,וַיַּשְׁקְ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל..." (שמות לב,כ) .
מטרת עיון זה היא לעסוק במתואר בפסוקולנסות להבין את מניעיו ומטרותיו של גדול המנהיגים והנביאים משה רבנו, אשר שרף אתהעגל באש ,טחן אותו עד דק ,פיזר את האפר על פני המים והשקה את בני ישראל. לאחר שנעמוד על טיבן ומטרותיהן של הפעולות הללו, ניעזר בתאוריותמובילות בנושא מנהיגות, ונראה כיצד בחירתו של משה דווקא בהן בפעולות אלו מראה על מנהיגותו יוצאת הדופן.
פעולותמשה בעלות משמעות במישור הפיזי ומטרתן הענשת החוטאים
המקור המרכזי בתלמוד להבנת מניעיו שלמשה הוא ויכוח בין רבי יוסי לחכמים (עבודה זרה מג ע"ב) באשר לדרכים בהם ניתןלאבד את אביזרי העבודה זרה. ר' יוסי סבור ששחיקת האביזר וזרייתו לרוח, או לחלופיןהטלתו לים, מספיקות. חכמים סוברים שאין זה מספיק.
תניא אמר להםרבי יוסי והלא כבר נאמר (דברים ט, כא) " וְאֶת חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם אֶת הָעֵגֶל לָקַחְתִּי וָאֶשְׂרֹףאֹתוֹ בָּאֵשׁ וָאֶכֹּת אֹתוֹ טָחוֹן הֵיטֵב עַד אֲשֶׁר דַּק לְעָפָר וָאַשְׁלִךְאֶת עֲפָרוֹ אֶל הַנַּחַל הַיֹּרֵד מִן הָהָר. "
אמר לו משם ראיה?הרי הוא אומר (שמות לב, כ) " וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁקְ אֶתבְּנֵי יִשְׂרָאֵל " לאנתכוין אלא לבודקן כסוטות
מחלוקת ר' יוסי וחכמים נסובה על שניאזכורים שונים לפרשת העגל. הפסוק מספר דברים, שבו אין אזכור להשקיית העם, משמש את רבייוסי כדי להוכיח ששחיקת העבודה הזרה וזרייתה לרוח מספיקה כדי לאבדה. חכמים חולקיםעליו ואומרים שמשה "לא נתכוון אלא לבדקן כסוטות", כלומר- משה טחן את עגלהזהב לא כדי לאבד את העבודה הזרה, אלא לצורך הבדיקה של עם ישראל, שדומה לבדיקהשנעשית לאישה הסוטה.
על סמך מקור זה אומר רש"י בפירושו(שמות ל"ב, כ'), כי תכלית פעולותיו של משה היתה לבדוק מי מבני ישראל חטא בחטא העגל, והבדיקה נעשתה באותהדרך שבה בודקים המים המאררים את האישה החשודה כסוטה. דבר זה מסתבר לאור דברי עולא (בבליגיטין לו:) המדמה את עם ישראל שחטא בעגל ל"כלה שזינתה בקרב חופתה".
רש"י ממשיך ומפרש (בעקבות הגמרא במסכת יומא סו: עב )שהחוטאים בעגל נידונו בשלוש מיתות שונות: חוטאים שהיתרו בהם ופעולתםנעשתה לעיני עדים נידונו בסייף (כנראה אלו הם אותם שלושת האלפים שנהרגו בידי בנילוי במצוות משה). אלו שהיו לפעולתם עדים אך לא קיבלו התראה נידונו במגפה, כפישכתוב " ויגוף ה' את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרון" (שמות ל"ב, ל"ה), ואלו שחטאו בליעדים ובלי התראה מתו בהידרוקן. הידרוקן היא מחלה שנגרמה כתוצאה משתיית המים שבהםמעורב אפר העגל ששתו רבים מאד מבני ישראל. המחלה הזו פגעה רק במי שחטאו ללא עדיםוללא התראה. זו גם המחלה שנגרמת לאשה סוטה השותה את המים המאררים. בדרכו של רש"יהלכו גם האברבנאל, המלבי"ם ומפרשים נוספים.
גישה דומה מובאת בפרקי דרביאליעזר (מד):
ר' יהודה אומר אף שבט לוי לא שתף עצמו במעשה העגל שנאמר "ויעמודמשה בשער המחנה" וכו'. ראה משה את שבט לוי שלא נשתתף עמהם, ונתגבר בכחו ולקחאת העגל ושרפו באש, וכתתו כעפר ארץ וזרקו על פני המים, שנאמר "ויקח את העגלאשר עשו וישרוף באש ויטחן עד אשר דק לעפר ויזר על פני המים וישק את בני ישראל".והיה משקה את ישראל, וכל מי שנשק את העגל היו שפתותיו נתפשות מהזהב, ושבט לוי היוהורגים אותו עד שנפלו מישראל כשלשת אלפי איש, שנ' ויפלו מן העם ביום ההוא כשלשתאלפי איש
הגישה המופיעה כאן דומה לקודמתה בכך שמעשיו של משה אינם נתפסים כבעלי משמעות סימבולית, אלא מכוונים למטרה מעשית מאד והיא : לגרום לכך שכלמי שחטא בעגל ייענש.
גם פירוש הסולם לספר הזהר (ויקרא פרשת שמיני , מאמר ויהי ביום השמיני)מדגיש את הענישה הנרחבת:
כל אלו שחטאובו, בעגל, בין בדבור, בין במעשה, בין בעבודה, קבלו עונש, ואפילו אלו שלא עבדו ממשאלא שעלה ברצון לבם לעבוד לו, ג"כ נענשו, כמ"ש, "וישק את בני ישראל",שמזה הגיע עונש לאותם שעלה ברצונם לעבוד לו.
כלומר, פעולת ההשקיה את העם נתפסת כאןכפעולה של ענישה פיזית.
פעולותמשה בעלות משמעות סימבולית ומטרתן שינויתודעה
עד כה ראינו פירושים שרואים את מעשיושל משה כמכוונים להשיג תוצאות במישורהפיזי -גופני. כעת נציג גישה אחרת הרואה את פעולותיו של משה כפעולות בעלות משמעותסימבולית .
הרמב"ן (בפירושו על האתר בפרשת כיתשא) מזכיר ומקבל את עמדת חז"ל לפיההשקיית העם נועדה כדי לבדוק אותם כסוטות, אך מציע גם את פירושו שלו:
ויזר על פניהמים וישק את בני ישראל - אחרי שהיה דק לעפר זרקו על פני מי הנחל היורד מן ההרוהשקה אותן מאותן המים... והנה רצה לבזות מעשיהם, טחן האלוה שלהם והכניסו בבטנםשיוציאוהו ברעי ובצואה.
כלומר, לפי הרמב"ן האפקט המרכזישל שתיית המים עם חלקיקי הזהב הוא במישור הסמלי: האליל נעשה הפרשה גופנית בזויה. דומהלכך הוא פירושו של רבי אברהם סבע (צרורהמור, פרשת כי תשא) שקיבל את דעת חז"ל לעייל והוסיף: ואמר "וישק את בניישראל", להודיעם איך הא-להים אשר בחרו הכל הוא מעשה תעתועים, והוא דבר ניגרונפסד כמו מאכל ומשתה שנעשה ממנו מי רגלים".
נחזור לתגובת משה על חטא העגל. רבי יצחק עראמה (עקידת יצחק, שמות שער נ"ג) מקבל את פירושהרמב"ן שהבאנו לעייל ומוסיף עליו רובד: "יש לומר שירמוז כי במעשה הזה שעשה, השקם מוסר השכל ממעייני ישועתו,ויבא כמים בקרבם ושקוי לעצמותם, ורפאות לנפשותם להצילם משואת הכליה שבקשה לפגועבם."
הוא רואה כאן שלוש סיבות לפעולתו שלמשה: 1. כילוי פיזי של הפסל: פעולה מעשית במישור הפיזי
2. ביזוי האליל בעיני בני ישראל: פעולה סימבולית 3. יצירת מעין חיסון רוחני: פעולה סימבולית. בנוסף לכך הוא מקבל גם את דעת חז"ל על בדיקתם כסוטות. דהיינו,לפי רבי יצחק עראמה, פעולת ההשקיה פעלה בשני צירים : את החוטאים היא כילתה – בדומהלאישה הסוטה שחטאה, שעבורה ההשקיה גרמה " לַצְבּוֹתבֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ ". את אלו שלא חטאו ההשקיה חיסנה והצילה מכליה, בדומה לאישהשנחשדה כסוטה אך לא חטאה, שעבורה המים גורמים לה לברכה ככתוב "וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע".
בכיוון דומה מסביר הצפנת פענח (ספרושל רבי יעקב יוסף מפולנאה) את פעולת הטחינה והשקיית העם. הואמסביר כי המילה עגל היא ראשי תיבות של עבודה זרה, גאווה ולשון הרע, ומידות אלהתוקנו על ידי פעולותיו של משה תוך שימוש בסימבוליקה : "על ידי תורה ומוסר טחןושיבר גבה לבם".
בשונה מהפירושים הקודמים שהתמקדו בעיקר בטחינתהזהב ובהשקיית העם, האלשיך (בפירושו על האתר) מציע משמעות סימבולית לכל אחת מארבעהפעולות:
על כן עשה בוענין ארבעה יסודות. כנגד יסוד האש, "וישרוף באש". וכנגד יסוד העפר, "ויטחןעד אשר דק כעפר", ומה גם במה שידענו כי טחינת זהב כשר לכסוי הדם שנקרא עפרשנאמר (איוב כח ה) "ועפרות זהב לו" (חולין פח ב). וכנגד יסוד הרוח, "ויזרלרוח". ולעומת יסוד המים, היה "על פני המים". ואז "וישק מהם"כו'. ויטול מארה בכל ארבעה יסודותיה ויבקעו ומתו.
לדברי האלשייך, העם ראה את העגל כבנוי על ארבעת היסודות הקלאסיים שלהעת העתיקה, מה שככל הנראה הקנה לעגל מעמד מושלם של התגלמות הרמונית שהעם ביקש למצואבו. כנגד זה פעל משה : כאשר הדגים בארבע פעולותיו כיליון מוחלט של העגל, לא רקבמישור הפיזי אלא גם במישור התודעתי, של מה שהעגל מסמל עבור העם.
פעולותמשה לאור תיאוריות על מנהיגות
מנהיגות היא בראש ובראשונה השפעה עלהמוטיבציה של המונהגים. חוקרים מובילים בנושא מנהיגות מתארים שתי גישות עיקריות לתיאור תהליךההנהגה: האחת היא "המנהיגות המסורתית", שבה המנהיג מתגמל או מעניש בהתאםלהתנהגות המונהגים, פועל לתיקון חריגות, עוקב אחר שגיאות של המונהגים ומעיר להם עלכך. הגישה השנייה היא "המנהיגותהמעצבת" שכוללת את יכולתו של המנהיג לפעול עלעולם הערכים והאמונות של הכפופים לו, כאשר הוא יוצר בהם תחושה של מודעות ומחויבותלצרכים גבוהים יותר. המטרה הזו מושגת על ידי פעולה במישור הסימבולי. רק באמצעותפעולה על מערכת הערכים, האמונות והסמלים של הכפיפים, יכול המנהיג להחדיר בהם השראהואמונה ביכולתם לגרום לשינוי. כיום הגישה המובילה בקרב חוקרי המנהיגות היא כי המנהיגים הטובים ביותר הם אלה שמשלביםאת שני סוגי המנהיגות. דהיינו הם נוקטים גם בפעולות של מנהיגות מסורתית וגםבפעולות של מנהיגות מעצבת כאשר לכל סוג של מנהיגות יש סט של פעולות המאפיינותאותה, והפעולות בכל סוג מנהיגות שונות ואינן חופפות. כך לדוגמא מנהיגות מתגמלת –מסורתית מאופיינת למשל למשל בתגמולים – המנהיג מבטיח שהמונהגים יתוגמלו בעבור ביצוע טוב, ויוענשו עבורהתנהגות קלוקלת ומאידך מנהיגות מעצבת מאופיינת בין היתר בהשפעה הרגשית של המנהיגיםעל המונהגים ובפעולות סימבוליות כמולמשל הרמת ידיו של משה כלפי השמיים במלחמתעמלק (שמות יז יא )
תיאוריה זו פותחה בשנות ה90 של המאההקודמת על ידיBass. B.M & Avolio B.M היא נלמדת היום כתיאוריה המובילה בכל ספר משמעותי העוסק במנהיגות [1]יש לה מאות אלפי ציטוטיםבגוגל, והיא נלמדת ומיושמת בצה"ל, כמו גם באירגונים רבים בעולם.
אם נבחן את פעולותיו של משה, לאורהגישה הזאת ובהתאם לעיוננו לעייל, נראה שמשה ביצע שרשרת פעולות כאשר כל אחתמפעולותיו משיגה את שתי המטרות המאפיינות את שני סוגי המנהיגות. מחדהיו לפעולות שעשה משה מאפיינים של מנהיגות מסורתית –זיהוי החוטאים וענישה שלהם.מאידך אותן הפעולות עצמן השפיעו גם במישורהסימבולי, שבו פעל משה, כמחנך השוקד על שינוי תודעה והעלאת הרמה הדתית–מוסרית שלצאן מרעיתו.
פעולות אלו אפשרו את שינוי התודעה של העם כולוולא רק של החוטאים. התורה מעידה על כך במפורש באמרה "וישמע העם את הדבר הרעהזה ויתאבלו ולא שתו איש עדיו עליו" (שמות לג ,ה). שינוי תודעתי זה הואשאיפשר את הסליחה והמחילה המלאה שבגינה הקב"ה ועבדו משה העלו את עם ישראלמהשפל הנורא של חטא העגל אל ההבטחההא-לוקית :" וַיֹּאמֶר, הִנֵּהאָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית, נֶגֶד כָּל-עַמְּךָ אֶעֱשֶׂה נִפְלָאֹת, אֲשֶׁרלֹא-נִבְרְאוּ בְכָל-הָאָרֶץ וּבְכָל-הַגּוֹיִם; וְרָאָה כָל-הָעָם אֲשֶׁר-אַתָּהבְקִרְבּוֹ אֶת-מַעֲשֵׂה ה' כִּי-נוֹרָא הוּא, אֲשֶׁר אֲנִי, עֹשֶׂה עִמָּךְ"(שמותלד ,י).
מחקרים רבים מהשנים האחרונות[2]מציינים מה נדרש ממנהיג בשעת משבר. בין היתר הוא נדרש לשמור על קור רוח, לא לאבדעשתונות, להמשיך לתפקד, לנקוט פעולות כדי להחזיר במהירות את המצב לשגרה, לשתףגם אחרים בפתרון המשבר, ולתת תשומת לב למצבם המנטלי , הפסיכולוגי והפיזי של המונהגים. את כל האמור לעיל ניתן לראותבהתנהגותו של משה רבנו; הוא ביצע את הפעולות הנדרשות ממנהיג בכלל, וממנהיג בשעתמשבר בפרט. גם במצב של משבר התגלה משה כמנהיג כריזמטי, בעל קור רוח, בעל ביטחון מלא באשר למהשצריך לעשות, והוא פרואקטיבי, דהיינו, בוחר בדרך הפעולה הנכונה ביותר לאור המשמעותוההשלכות של כל פעולה אפשרית אחרת.מרע"ה מבצע פעולות שפועלות בו זמניתגם בדרך המנהיגות המתגמלת וגם בדרך של המנהיגות המעצבת. אילו מהלכים מנהיגותיים שגםהיום ראוי שילמדו ויחקרו כדוגמא ומופתלמנהיגות שאין למעלה ממנה .יהי רצון שנזכה ללמוד .
[1] Bass. B.M & Avolio B.M(1993)Transformational Leadership and organizationalculture .public administration quarterly;pg.112
2 כמו למשל: G. Meriwether, "Leadership in Crisis",The Leadership Challenge, http://www.leadershipchallenge.com/resource/leadership-in-crisis.aspx B. George, "Seven Lessons for Leading in Crisis",The Wall Street Journal, March 5, 2009,www.wsj.com/articles/SB123551729786163925,
