אנחנו החברה לחקר המקרא, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ולהמשיך ולפתח את "הפודזקס"
ניתן להעביר תרומות:
דרך אתר החברה www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
.........................................................................
פודזקס- פרק 12 , הרב ד"ר עידו פכטר בשיחה עם הרב גיא אלאלוף, רב קהילת"דת ותבונה" בראש העין,"הדיאלוג הבין דתי על פי עולמו של הרב זקס", הרב גיא- מומחה ליחסי יהדות ונצרות,מרצה לתנ"ך ותאולוגיה יהודית במוסדות נוצריים מגוונים, כל דת, ובכלל זה היהדות מאמינה שהיא דת האמת. כיצד אפשר לנהל כך דיאלוג?,האם יהדות יכולה להיתרם מדתות אחרות?,בעקבות מבטו היחודי של הרב יונתן זקס זצ"ל, על האפשרות והחובה בדיאלוג בין דתי!.
חפשו בגוגל ובספוטיפי "פודזקס"האזינו ושתפו אחרים..
................................................................................
הרב עמיהוד סלומון במסר מוקלט דקה וחצי פרשת משפטים "זהירות שקרים"
.................................................................................
הרב אברהם רזניקוב רב בית החולים איכילוב תל אביב.
במסר מוקלט, כיצד מתייחסת ההלכה לבדיקת DNA בפרטים השונים.
https://youtu.be/YM1h9j1teNg
ובנוסף:פרשת משפטים
"וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" (שמות כ"א, א').
לאחר שמסתיים המופע האורקולי המרהיב ביותר במקרא, מעמד הר-סיני, כשהעשן עוד נישא ברוח והדי דבר א-לוקים ממלאים את העם יראה, כבר יורדים איתם לפרטים טכניים במקום המצוות החגיגיות, מגיעים 118 פסוקים מלאי אותיות קטנות, שכאילו נכתבו הבקר, על רצח והריגה, על שוחד וונדליזם, על התעמרות בחלשים ורמיסת זכויות אדם, על חמדנות שאין לה גבול ופגיעה ברכוש הזולת, על איסור לקיחת ריבית ואיסור הבערת אש בלי אחריות, והמון דינים על גרים ואלמנות ויתומים.
כבר בעשרת הדברים, במה שאנו רגילים לכנות בשם החלק השני של הלוחות, כבר במעמד הר-סיני, לימדה התורה כי היא מסדירה גם את יחסי בין אדם לחבירו, וחותרת לתיקון עולם המבוסס על צדק ויושר. פרשת משפטים אך מעצימה יסוד זה – התורה מציבה בפנינו חובות שחלקן נקבעו בעשרת הדברות. מגנה על החלש, מתערבת בדיני שומרים, מעצבת את היחסים שבין לווה למלווה, מחייבת פיצוי ונזק על נזקי ממון וגוף, ועוד עניינים שונים הכתובים בפרשה. באופן טבעי, הנטייה האנושית אינה רואה בנושאים אלה מצוות "דתיות", תשומת הלב ניתנת בדרך כלל למצוות השבת והכשרות, שכן אלה מצוות בהן התחושה ה"דתית" חזקה מאוד, והשומר עליהן חש כי הוא מתקשר בריבונו של עולם. תופעה זו של הזנחת המצוות שבין אדם לחבירו, ואי-ראיית רדיפת הצדק כפעולה דתית, אינה חדשה. הנביאים כולם דיברו על כך, ותיארו את היחס השגוי למצוות התורה, ואת ההעדפה של הליכה למקדש ועשיית מצוות שבין אדם למקום על פני אלה שבין אדם לחבירו. אכן, רוב העניינים הקשורים בהתקדמות דתית עוסקים או במצוות שבין אדם למקום או בעניינים של חסד, ורדיפת הצדק מוצאת עצמה נזנחת יחסית – מימי הנביאים ועד ימינו אנו.
זכינו לראות עין בעין את קבוץ נדחי ישראל, וחידוש הממלכתיות היהודית בארץ ישראל. עתה יש לדאוג לשמירה על הקוממיות המדינית והפיכת מדינת ישראל למקום שבו מתגשם חזון הנביאים, חזון של חברה מתוקנת, ישרה והגונה הפועמת מתוך ערבות הדדית, והבטחת כבוד האדם וחרותו. חברה שמכוח מוסריותה וערכיה לא תהיה נאלצת לעסוק רק בזכויות הפרט אלא גם בחובותיו.
בציפייה לימים טובים יותר בארץ הטובה
הרב אבי רזניקוב
&
רו"ח יעקב זיצר- חיפה במסר לפרשת משפטים.
השבת הינה שבת״שקלים״ ואנו קוראים את פרשת ״משפטים״ שהינה עתירת מצוות לרבות מצוות שבין אדם לחבירו.
אחת המצוות הינה :״כי כסף תלוה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנושה(ללא ו) לא תשימון עליו נשך״.—רש״י מסביר:
-את עמי: שלא תנהג בו מנהג ביזיון בהלוואה כי עמי הוא.
-את העני: הוי מסתכל בעצמך כאילו אתה העני.
-לא תהיה לו כנושה: לא תתבענו בחוזקה.
-נשך: ריבית שהיא כנשיכת נחש.
בספר ״שנים מקרא״ מובאים דברי בעל ה״פנים מאירות״:אמר רבי שמעון בן לקיש:״ גדול המלווה יותר מן העושה צדקה״.
עוד מובא בספר הנ״ל כי הפסוק״ אם כסף תלוה״ -כאשר אתה מלווה כסף לעני הרי ההלוואה זו היא ״את עמי״ זהו סיוע לרבים כי אתה עוזר ליחיד שלא יפול כלכלית ואז עלול ליפול כנטל על הרבים.
חשוב מאד שנדע לעזור לזקוק לכך לפני נפילתו כי אז קשה יהיה להקימו,ולכן ישנה חשיבות לעזור לזקוק לכך לפני נפילתו וההלוואה שמדברת עליה התורה יכולה למנוע בושה ולמנוע ממנו נפילה כלכלית טוטלית. חשוב שנדע לעזור לזולת מבלי לגרום לו להתבייש בכך וכן לא להטיל עליו נטל נוסף של ריבית.
מי יתן ונהיה תמיד מבין הנותנים ושנדע לעזור לזולת בחשאי מפונבחי לפגוע בו, ובצורה כזו שתמנע ממנו ליפול ושיוכל להתאושש.
שבת שלום. הזיצרים.
&
מתוך ספריו של הרב ד"ר יואל בן-נון- חבר בפורום התנ"ך בחברה לחקר המקרא.
'בינה בתורה בראשית-שמות, ו'מקראות' לפרשת משפטים:
מהדברות לפרשת משפטים
בסוף פרשת יתרו יש פתיחה חגיגית – "אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם" (כ', יח). ממנה מתחילים חוקי גוי קדוש בדרכי עבודת ה' הראויה, איסורים ומצוות, שהם כמו תולדות לדיברות הראשונים; ומיד מתחילה פרשת "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" שאיננה יכולה להיחשב כהמשך רצוף ל'חוקי גוי קדוש' שבסוף פרשת 'יתרו', אלא בהכרח פותחת יחידה חדשה בתוך פרשיות ברית סיני. להלן נראה, שחוקי גוי קדוש חוזרים ונמשכים בתוך ואחרי המשפטים, כך שהחוקים והמשפטים משתלבים במבנה שלם וסגור, כתולדות והרחבות של 'עשרת הדברים'.1]
עם זאת, סדר הפרשיות וסדר ה'תולדות' אינו חופף בהכרח את סדר הדיברות – משפטי מכות (מיתה וחבלות) ומשפטי נזק וגניבה שבחלק 'המשפטים' הם תולדות משותפות לשני הדיבורים "לא תרצח" ו"לא תגנֹב", בשל הקשר המציאותי בין שני הדיבורים בעולם הפשיעה; שוד, למשל, עלול להסתיים במוות, כפי שמפורש בדין 'בא במחתרת' (כ"א, לז והלאה).
כמובן, הדיבור הראשון הוא "אנֹכי ה'... אשר הוצאתיך... מבית עבדים", ולפיכך, תולדותיו הן משפטי העבד והאמה; ראייה לכך היא הביטויים הדומים: "...יֵצֵא לַחפשי חִנָּם" (כ"א, ב) ו"לא תֵצֵא כצֵאת העבדים" (כ"א, ז); הביטויים של יציאה מעבדות "לחפשי" ו"צאת העבדים", מופיעים יחד עם הרעיון הגדול של היציאה מעבדות לחרות; זה העיקר ביציאת מצרים, והוא מוכיח את הקשר בין משפטי עבד ואמה לבין הדיבור הראשון בעשרת הדיברות. כך כבר כתב רס"ג בפירושו בתחילת משפטים.2]
כפי שצויין לעיל, פתיחת פרשת "ואלה המשפטים" מתחילה יחידה חדשה, ולפיכך מעגנת התורה את ראשית המשפטים בראשיתם של הדיברות.
לאחר משפטי עבד ואמה מופיעים משפטי מוות ומכות, שהם תולדות והרחבות של "לא תרצח", ואחר כך מופיעים משפטי נזק, שומרים וגנבה, שיש בהם מפגש בין "לא תרצח" ו"לא תגנֹב", כאמור לעיל. מכאן, שסדר הדיברות איננו קובע בדיוק את סדר התולדות במצוות ובמשפטים, וכך, למשל, תולדות לאיסורי אלילים ולמצוות השבת יכולות לבוא לפני המשפטים וגם אחריהם.
המשפטים וחוקי גוי קדוש – מבנה הפרשיות
בהמשך פרשת משפטים קיימים מעברים דרמטיים בין היחידות השונות. לאחר הפתיחה ("ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם"), ולאחר ההתרגלות ללשון המשפט המוּתנֶה ("כי... ואם..."), התורה חוזרת בבת אחת לציוויים מוחלטים – "וגר לא תונה ולא תלחצנו... כל אלמנה ויתום לא תענון", כמו גם איסורי ריבית ונשך. אלו מקרים בהם ה' הוא השופט, כי לעלובי החיים אין סיכוי רב להגיע למשפט הוגן בבית משפט, וזה חייב להדאיג את כולנו – כי משפט ה' עלול להיות נורא! יחד עם איסורי המשפט המוחלט חוזרים ומופיעים גם חוקי הקרבה במזבח הנראים כהמשך לאלו שבסוף פרשת יתרו, וכל זאת ללא פתיחה חדשה וגם ללא פרשה חדשה. הכל ברצף אחד, שאיננו מובן במבט ראשון.
במבט כולל, שמתחיל במעמד הר סיני עם עשרת הדברים, וממשיך בחוקי גוי קדוש (בסוף יתרו) – היחידות בפרשת משפטים מסודרות במבנה כיאסטי (חוזר לראש):
זעקת הגר והעני: יש מי ששומע
בחלק הראשון של פרשת "ואלה המשפטים" שולט המשפט המוּתנֶה, בו מקרה מוביל לדין – מה ישפטו השופטים למי שפשע. אולם, באמצע פרק כ"ב מתחולל מעבר דרמטי מ"המשפטים" אל המצוות והמוסר. בעולם כולו, המשפט הרגיל הוא משפט מותנֶה – מה ישלם המזיק, הגנב או השומר שהתרשל בשמירתו; המצוות, לעומת זאת, עיקרן באיסור המוסרי:
"וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן" (כ"ב, כ-כא)
לעומת המשפט הנוהג בעמים, בתורה, "המשפטים" כפופים לעשרת הדיברות, כפירוט והרחבה של האיסורים המוסריים המוחלטים; על כן, בסופם חוזר הדיבור אל האיסורים המוסריים המוחלטים! גם ישנה הקבלה בין משפטי העבדות בראש המשפטים, הנובעים מדיבור "אנֹכי ה'... אשר הוצאתיך... מבית עבדים", לבין החזרה למצוות ולמוסר המנוסחת בלשון דומה (באיסורי הלחץ והונאת הגר ועינוי יתום ואלמנה), והיא מעוגנת ביציאת מצרים.
בנקודה זו אנו עוברים גם מתחום השיפוט של בני אדם אשר שופטים בשם "הא-להים", אל משפטו של 'שופט כל הארץ' בכבודו ובעצמו, וכאן טמון עיקרו של הפרק:
"אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ, כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי, שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ. וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים" (שם, כב-כג);
במילים אחרות ופשוטות יותר, אוי ואבוי לכם אם תאלצו את ה' להתערב ולשפוט!
כדי להגיע אל בית המשפט ולקוות למשפט צדק, דרוש מינימום של כוח כלכלי-חברתי. גר, יתום ואלמנה, כמו עניים ודלים, הם חסרי כל כוח, ולכן הם לא יגיעו לבית המשפט האזרחי; בייאושם, הם יצעקו אל ה', "ושמעתי כי חַנוּן אני" (שם, כו).
חובתנו המוסרית היא לשמוע את צעקת האביונים, כדי שלא יתעורר חרון אף ה', חלילה; מכוח יציאת מצרים, ה' דורש שנשמע אנחנו את הצעקה.
חזרה למצוות: לאבותינו, האביב לא היה חג
האיסורים המוחלטים מגיעים גם לבית המשפט עם אזהרות חמורות לשופטים עצמם; לא לקבל שמועות שווא ועדי חמס ושקר, לא להטות משפט גם אם הרוב פועל כך, לא להטות משפט אביון לרעתו וגם לא לטובתו, לא להרשיע בלי הוכחות ברורות – וכמובן, להתרחק מדבר שקר, ומהשוחד המסוכן יותר מכל.
אחרי המשפט המוחלט, חוזרת התורה אל המצוות, אל השבת והשמיטה והחגים בהן טמון החיבור בין העם לארץ; אולם החיבור הזה לא יהיה קל והוא יימשך תקופה ארוכה:
"מעט מעט אֲגָרְשֶנוּ מפניך עד אשר תִפרֶה ונָחַלתָ את הארץ. ושַתִי את גְבֻלְךָ מים סוּף ועד ים פלִשתים, וממדבר עד הנהר ..."3] (כ"ג, ל-לא);
על פי התורה, לא תיתכן גאולה שלמה בבת אחת!
החיבור בין העם לארץ מתחיל בשמיטת היבולים בשנה השביעית, לטובת "אֶביֹנֵי עַמֶךָ" (כ"ג, יא), נמשך בשביתת השדה בשבת (לעומת שבת הבית, ראו לעיל פרק ט"ז) "למען ינוח שורךָ וַחֲמֹרֶךָ, וְיִנָפֵש בן אֲמָתְךָ והגֵר" (שם, יב), ונשלם בשלושת ה"רגלים"; רגלים אלו הם חגים חקלאיים בארץ – קציר ואסיף (שם, טז), וגם חגי העם היוצא ממצרים (ראו לעיל פרק י"ג):
"את חג המצות תִשמֹר, שבעת ימים תֹאכַל מצות כאשר צִויתִךָ, למועד חֹדש האביב, כי בו יָצָאתָ ממצרים..." (כ"ג, טו);
האביב זו התבואה המבשילה ("כי השׂעֹרה אביב", ט', לא), אבל, לעומת הפופולריות העכשווית של השם, בכל התנ"ך לא נזכר 'חג האביב'. מדוע? כי גם ביבולים ובחגים החקלאיים (כמו בגאולה), הקציר והאסיף מגיעים בתהליך, "מעט מעט" ולא בבת אחת.
לעם חקלאי אין במה לחגוג באביב – התבואה מהשנה שעברה כבר נאכלה ברובה הגדול, והיבול החדש עודנו מבשיל בשדה (ואניות עם תבואה מארצות אחרות לא היו). אבותינו החקלאים יצאו באביב של כל שנה "מִן הַמֵצַר" (תהילים קי"ח, ה), והמתינו בציפייה ובחרדה לסיום ההבשלה ולראשית הקציר. מכל החגים, דווקא 'קמחא דפסחא' כמעט לא היה להם; גם המצה שבארץ הייתה בפסח "לחם עֹני" (דברים טז, ג), זכר מוחשי ליציאת מצרים.
חזרה להר סיני: לשלב יראה ואהבה
מעמד הר סיני מסתיים בפרק כ"ד במזבח "תחת ההר" עם קרבנות עולה וחגיגת שלמים יחד עם כתיבת "ספר הברית" וקריאתו ועם כריתת הברית (כ"ד, ד-ח). לבסוף, בשיא המעמד, חזיון ההתגלות של כבוד ה' "א-לוהי ישראל" כמלך יושב על כס השמים – התגלות שלא פגעה בסעודה החגיגית ("ויאכלו וישתו", כ"ד, י-יא). דבר מכל אלה לא נזכר בתחילת המעמד, שאופיין בקול השופר החזק ובחרדת המוות,4] ובמקביל, תיאורים אלו של החרדה הגדולה בפתיחת המעמד, לא הופיעו בסיומו.
הפתיחה מובילה ליראת ה' הרוממה, הבחירית, ואילו החתימה מבססת את אהבת ה' עם החגיגה והשמחה בעבודתו. אי אפשר לזכות בקדושת הדיבור הישיר מאת ה' בלי יראה, ואי אפשר לקבל את הדיבור ברצון ובבחירה, בלי אהבה.
בני ישראל יכלו לומר "נעשה ונשמע" (כ"ד, ז), רק כאשר שמעו "את כל דברי ה' ואת כל המשפטים" (שם, ג) עם קריאת "ספר הברית" (שם, ז); בהתאם לכך פירשו רבי אברהם אבן-עזרא והרמב"ן, שכך גם היה סדר הדברים – תחילה יראה גדולה עם הדיברות, ולבסוף חגיגה גדולה עם הברית; לדבריהם, "ספר הברית" כלל את עשרת הדיברות עם פרשת משפטים, וזהו פשוטו של מקרא.
אולם, חכמי התלמוד (שבת פח, א) ורש"י קראו אחרת – הם למדו מפרק כ"ד את מספר הימים של העליות והירידות בפרק י"ט:
"וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה' עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים, וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן" (כ"ד, טז);
לפי קריאתם, יש בתורה שני תיאורים הפוכים אך משלימים, של אותם הימים עצמם – גם חרדת מוות וגם התלהבות עצומה, בבת אחת –
– "עִבדוּ את ה' ביראה, וגילוּ ברעדה" (תהלים ב', יא).
1] רעיון זה מופיע לראשונה במדרש ויקרא רבה לפרשת קדושים:
"תני ר' חייא: פרשה זו נאמרה בהקהל מפני שרוב גופי תורה תלויין בה. ר' לוי אמר: מפני שעשרת הדברות כלולין בתוכה (ויקרא רבה פרשה כ"ד, ה).
2] פירושי רב סעדיה גאון לספר שמות, ירושלים תשנ"ח, עמוד קח.
3] בהקשר זה, סיפר לי הסופר עמוס עוז בביקורו בעפרה (המופיע בספר 'מפה ומשם בארץ ישראל'), שראה פסוק זה על שולחנו של דוד בן-גוריון, בלשכתו בתל אביב, ואף ניהל עמו דיון נוקב על כך.
4] באמת, ניתן לראות בתחילת המעמד רמז קל לסופו, בחשש הגדול שהעלה ה', "פן יֶהֱרסוּ אל ה' לראות ונפל ממנו רָב" (י"ט, כא); יש מקום להבין שחשש זה מופנה לאותם אצילים שבסוף המעמד עלו וראו, ו-ה' חס עליהם (כ"ד, יא).
הרב ד"ר יואל בן-נון
&
פרשת ״משפטים״-יגאל גור אריה
בימים מורכבים אלו, אנו מקבלים הנחות יסוד לחברה ולמדינה.
הפרשה עסוקה בהנחת היסודות החברתיים למדינה, העתידה לקום, ביום שבני ישראל יתנערו מאבק המדבר ויכנסו לארץ כנען.
אנשים שנחשבים VIP, אח"מים, מזוהים בד"כ עם הצלחה, כסף והרבה ברק וזוהר.
נעים להכיר :הגר, היתום, האלמנה והעני– קבוצת ה-VIP של אלוקים . "כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן. אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ, כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי - שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ"
אלה ה"סלבס" שאותם אלוקים שומע במיוחד, להם יש לתת יחס מיוחד מעל ומעבר, גם העולה החדש, או הילד שעבר בית ספר, או סתם מישהו שלא מכיר את הקודים החברתיים במקום מסוים שאליו נקלע, הוא קצת גר,קצת זר ומוזר, יש לעזור לו במיוחד .כל אחד מאלו יכולים להיכנס בקלות אל הקבוצה הזו של אנשים זרים– גם הם ראויים לקבל מאתנו יחס חיובי במיוחד.
ב"ספר החינוך " מסבירים את המצווה, בכך שכל אחד מאתנו הוא לפעמים חלש וזר ואחר. חובתנו לתת להם ולא זכותם לקבל.
מכאן שאנו צריכים לתקן את המנוחים להפסיק לדבר על מה שמגיע לנכים
למובטלים- חברה מתוקנת צריכה לדאוג שיהיה להם!! הנכים לא צריכים להפגין, לחסום כבישים. אנחנו חייבים להתעורר ולדאוג להם לתת להם !!!!
זה לא בשבילם, אלא בשבילנו. כך נהיה חברה טובה, ענווה, ערכית ומחבקת יותר. נהיה רגישים יותר קשובים יותר זורמים יותר אחד כלפי האחר – ונקבל אותם.
בזכות תיקון העוולות החברתיות האלו נזכה לפרגון והערכה הדדית נזכה להמשיך מפרשת משפטים לפרשת תרומה.
*ראש חודש אדר בפתח*
מנהג ישראל היה לתרום מידי שנה בחודש אדר מטבע של מחצית השקל לבית המקדש.
הכסף היה משמש לקניית קרבנות הציבור.
כל אחד היה משתתף בתרומה זו בסכום זהה, שלא ירגיש מישהו בעלות יתר, או שחלקו בקרבנות הציבור גדול יותר.
מדוע לקחת סכום של *מחצית* דווקא, ולא מטבע שלם?
מחצית השקל היא סמל לכך שכל יהודי הינו חסר שלמות ללא היהודי השני.
וכדי ליצור אחד שלם צריך שני יהודים..!
במילה מחצית
האות צ' נמצאת באמצע, כאשר מימינה ומשמאלה צמודות אליה האותיות ח-י, הנותן צדקה חי.
האותיות הרחוקות מן ה-צ' מרכיבות את המילה מת, אם מתרחקים מהצדקה מאבדים חלילה את טעם החיים.
*שבת שלום וחודש טוב!*
"משנכנס אדר מרבים בשמחה"
שבת של שלום!
שבת שלווה וענוגה !!
יגאל גור אריה
&
עזוב תעזוב עימו - בלומה טיגר-דיכטוולד
בע"ה, משפטים תשפ"ג
כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ " (שמות, משפטים, כג, ה).
הפסוק מתאר סיטואציה בה רובץ חמור תחת משאו, משא שהוסט ממקומו או עודף מטען שהונח על החמור, וכתוצאה מכך החמור רובץ. אין ספק שלפנינו צער בעלי חיים. החמור מתייסר.
מילת המפתח היא שונאך. אין לפניו בן אדם אלא שונא וגם החמור שבוודאי אינו קשור לעניין, הוא חמורו של שונא. המילה שנאה דומיננטית בחלק הראשון של הפסוק. אם זוהי התמונה, הרי יכול להשתמע מכך שנתעלם, נמשיך בדרכנו, ואולי אפילו נשמח לאידו של השונא.
החלק השני של הפסוק ניתן לקריאה בשתי צורות
בשני המקרים לפנינו מסר חינוכי ברור.
סיטואציה זו היא רלבנטית מאוד לחיינו. כיצד נוכל להתעלות מעל לרגש השנאה כלפי הזולת ולסייע לו במצוקתו?
אדם המעורר בנו רגש כל כך עז, הוא אדם מאוד משמעותי בחיינו. שנאה אינה ההיפך מן האהבה. אדישות היא ההיפך מן האהבה. כלומר לפנינו מצב שהוא בר-תיקון.
"כי תראה את חמור שונאך"...בשלב ראשון, רְאֵה את חמור שונאך. הַפְרֵד בין החמור לבין שונאך. החמור איננו השונא, הוא מתייסר וראוי לעזרה. תוך כדי העבודה המשותפת עם השונא במטרה לפרוק את המטען שעל גב החמור, תיווצר מטבע הדברים אינטראקציה עם בעל החמור, להלן -שונאך. העבודה המשותפת לצורך מטרה ראויה תקרב ביניכם. תתפתח שיחה, תהיה הכרת תודה על העזרה.
תגלה כי שונאך הוא בן אדם, יצור מורכב שיש בו כבכל אדם, רע אך גם טוב, שהוא בעצם כמוך. תוכל לראות אותו ראיה הוליסטית-כוללת ולא רק דרך הזווית הצרה שבגללו הוא מוגדר כשונא.
התוצאה מְתַגְמֶלֶת ביותר, שהרי המאבק הקשה ביותר של האדם הוא עם עצמו. ניצחון במאבק כזה, עושה אותנו לאנשים טובים יותר, מודעים יותר. אנשים שמטילים ספק, ובוחנים מחדש פרדיגמות. אנשים שיש להם האומץ להיפרד ממה שכבר אינו רלבנטי ואינו מועיל, לטובת תפיסת עולם אחרת נכונה יותר. כשאנו נגמלים מן השנאה, אנו נותנים מתנה לא רק לזולת, אלא קודם כל לעצמנו.
כ"ג שבט תשפ"ג - בלומה דיכטוולד.
&
מעדנים לשולחן שבת ד"ת מספר 221
אהבה עם כל הלב - חיים קופל
1) בפרשתנו: "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ, עָזַב תַּעֲזֹב עִמּוֹ " (כ"ג-ה). פירוש: אדם מצווה לכוף את יצרו ולעזור אף לשונאו, לפרוק סחורה מעל חמורו. מה עוד, שיש כאן צער בעלי חיים.
באותו עניין אומרת הגמרא: אוהב לפרוק ושונא לטעון, מצווה בשונא(יעדיף לעזור לשונא) בכדי לכוף את יצרו.
דהיינו, כפיית יצרו לטוב, גובר על צער בע"ח שיש לבהמת אוהבו שמשאה כבד. (ב"מ ל"א).
2) "המנחת חינוך" (רבי יוסף באב"ד) מסביר את הסיבה להעדפה לעזור לשונא, למרות שבהמתו של האוהב סובלת, ויש ציווי של צער בעלי חיים, בכך, שמטרת כל הבריאה לשרת את האדם, בכדי שיעבוד את קונו וימלא את שליחותו כאן בעוה"ז. לכן קידום מצבו הרוחני של האדם, שיגרום לכך שיעזור לכל אדם, גובר על האיסור של צער בע"ח, שהרי גם הבהמה מצווה לשרת את האדם למרות שקשה לה.
3) הרב אביגדור עמיאל זצ"ל (היה רב ראשי לת"א-יפו), בספרו "אל עמי" מביא תרוץ אחר תוך כדי הסבר הנושא.
הוא שואל על דברי התורה שהובאו לעיל. "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ..וחדלת מֵעֲזֹב לו, עזב תעזב עמו". לכאורה המילים "וחדלת מעזב לו" מיותרות, הרי המסר מובן בלעדיהן: יש לכוף את יצרו לעזור לשונא, כנאמר בסיומת.
4) מסביר הרב עמיאל שהתורה מלמדת אותנו יסוד חשוב בהתנהגות כלפי אוהב או שונא.
אומנם יש לשנוא רשע, לא את האדם עצמו, אותו יש לאהוב ולקרבו, אלא את הָרַע שֶׁבּוֹ, וכמובן מצווה לאהוב את
רעהו שנאמר:" ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט-י"ח). בכל זאת יש הבדל מהותי בדרך קיום שתי המצוות.
5) את מצוות האהבה יש לקיים באופן עצמאי מתוך רצון והרגשה פנימית שלו. עליו להזדהות עם חבירו, ולסייע לו מתוך דחף ורצון עצמי, ולא רק בגלל צווי ה'. לכן התורה דייקה וכתבה "ואהבת לרעך כמוך", כמו שאתה אוהב את עצמך ללא סיבה ובכל תנאי, כך תנהג בחבריך.
6) מאידך, שנאה: את הֲרֹעַשברשע, אין לשנוא מתוך הרגשה אישית, פנימית, אדרבא הרצון הפנימי צריך להתנגד לשנוא את הרשע. לכן יש לשנוא רק את הֲרֹעַ שבו, ובגלל ציווי ה'. ואכן התורה מצווה:" לא תשנא את אחיך בלבבך"
(ויקרא י"ט-י"ז). לשנוא בגלל ציווי ה' מותר, אך בלב, ברגש, יש לאהוב אותו ולקרבו לתורה.
7) מעתה נוכל להסביר את פשר המילים שנראות כמיותרות. שאלנו על דברי התורה, למה בחמור השונא נאמרו המילים "וחדלת מֵעֲזֹב לו"? לפי הסבר הרב עמיאל, אלו הן עיקר הדברים: אם אתה רואה את חמור שונאך "וחדלת מֵעֲזֹב לו", ואתה מרגיש נטייה פנימית שלך, לא לעזור לו, זה סימן לא טוב ולא תקין. רצונך הפנימי חייב לרצות לעזור לו. ובינתיים תכוף את יצרך ותעזור לו, רק בגלל ציווי התורה, ואף לפני העזרה לאוהבך, למרות שהדבר כרוך בצער בע"ח. מכיוון שע"י כך תרגיל את עצמך לרצות לעזור גם לשונא.
8) וכך כתב "החינוך" :אחרי הפעולות נמשכים הלבבות (מצוה ט"ז). ולמרות שלבהמת האוהב יגרם צער, כותב החינוך, שהאדם הוא נזר הבריאה הממלא את שליחות הקב"ה בעוה"ז, לכן כל מה שלתועלת האדם, הן במישור הפיסי והן במישור הרוחני, יקדם את האדם בעבודת הבורא ולכן הוא קודם לצער בע"ח.
9) תשובות לפרשת יתרו
א) "אני חתנך יתרו בא אליך ואשתך ושני בניה "(י"ח-ו) למה בניה? וכי הם לא גם, בני האב משה? תשובה: רבינו בחיי שואל, על אתר, שאלה זאת ומתרץ שדרך הכתוב לייחס הבנים אל האשה והבנות לאב. וכן כתוב "אלה בני לאה אשר ילדה ליעקב בפדן ארם ואת דינה בתו" (בראשית מ"ו-ט"ו). הבנים מתייחסים לאם והבנות לאב.
ב) מי כתב: "ואני כותב זאת לדורות שראיתי רבים שגדלו והעשירו מן טעות שהטעו העכו"ם ולא הצליחו וירדו נכסיהם לטמיון...רבים אשר קידשו ה' והחזירו טעויות העכו"ם בדבר חשוב, גדלו והעשירו והצליחו"?
תשובה: כתב זאת רב משה רבקש בפרושו "באר הגולה" על שו"ע חו"מ בסימן שמ"ח (קל לזכור!). בסעיף ב' כותב השו"ע שהגונב בין מישראל בין מעכו"ם עובר בלאו של "לֹא תִּגְנֹבוּ".(פרשת קדושים). הרמ"א מוסיף "טעות עכו"ם מותר".ובלבד שלא יצא מזה חילול ה', (שלא יוודע). נגד זה יוצא "באר הגולה". המעניין בדבריו שהוא ומשפחתו סבלו קשות מרדיפות הגויים ולמרות זאת כתב את דבריו.
הקשר לפרשה הוא "לא תגנוב" בעשרת הדברות.
10) שאלות מפרשת השבוע
א) "ורצע אדניו את אזנו במרצע ועבדו לעלם" (כ"א-ו)האם לרציעה במרצע יש משמעות מיוחדת, או שהוא מייצג אמצעי טכני לרציעה?
ב) איזה צומח מוזכר בפרשה ובפרשת בראשית?
שבת שלום
מחיים קופל- מעדנים 221 פרשת משפטים תשפ"ג
תגובו,/הערות/הארות/ או בקשת הצטרפות, ניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"ל hkop77@gmail.com
שבת מבורכת בבריאות ובשורות טובות- מאחלת:
החברה לחקר המקרא- ישראל קריסטל.
