אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
.........................................................................
אנחנו מקדמים בברכה כותב נוסף על פרשת השבוע:
אורי סובוביץ, 43, נשוי ואב ל-5.
שותף בקרן הון סיכון OurCrowd, מייסד ומנהל בהתנדבות דירת חיילים בודדים בישוב עלי, ומחבר הספר "יש בתוכנו שמיים", משם לקוחים המאמרים.
בעברו היה כלכלן בבנק ישראל, מרצה לכלכלה באוניברסיטת אריאל, ורמ"ט וחבר דירקטוריון ברשות החדשנות.
&
יהיו נא הדברים לכבודו ולזכרו של סבי היקר, ד"ר אורי לוי ז"ל, שפעל כל חייו לאור הרמב"ם, הביא מזור לחולים רבים, וסייע לזוגות רבים להביא ילדים לעולם, ולעילוי נשמת חמותי היקרה, רונית לוינשטיין ז"ל, שחיברה בספריה בין שמיים וארץ ובין "ת"א לי-ם".
יש בתוכנו שמיים - הפרשה בראי"ה אקטואלית
פרשת מסעי – על מסע חיינו
מה יפתה הדרך
הַדֶּרֶךְ יָפָה עַד מְאֹד – אָמַר הַנַּעַר.
הַדֶּרֶךְ קָשָׁה עַד מְאֹד – אָמַר הָעֶלֶם
הַדֶּרֶךְ אָרְכָה עַד מְאֹד – אָמַר הַגֶּבֶר
יָשַׁב הַזָּקֵן לָנוּחַ בְּצַד הַדֶּרֶךְ.
צוֹבְעָה הַשְּׁקִיעָה שֵׂיבָתוֹ בְּפָז וָאֹדֶם,
הַדֶּשֶׁא מַבְהִיק לְרַגְלָיו בְּטַל-הָעֶרֶב,
צִפּוֹר אַחֲרוֹנָה שֶׁל יוֹם מֵעָלָיו מְזַמֶּרֶת
– הֲתִזְכֹּר מַה יָּפְתָה, מַה קָּשְׁתָה, מָה אָרְכָה הַדֶּרֶךְ?
מסע חיינו ותחנותיו מלאים בנקודות אושר, התרגשות, אהבה, הצלחות וסיפוק, אך גם מזמני שבר וצער, כישלונות, אכזבה ומפח נפש. כמו בשיר לעיל, ישנם זמנים שבהם הדרך נראית יפה, לעיתים היא קשה ופעמים נראה שארכה, ולא תמיד בכיוון שתיכננו.
כיצד עלינו להתייחס לתחנות השונות, היפות אך גם המאתגרות יותר בחיינו? האם נקודות השבר בהכרח מבטאות טעות בדרך או "ברבור" בניווט חיינו, או שגם להן יש מקום ולקח שעלינו ללמוד מהן? ואולי הזמנים הקשים הם אף מלכתחילה ואפילו נועדו באופן אישי במיוחד בשבילנו?
"מוצאיהם למסעיהם"
פרשת מסעי, החותמת את ספר במדבר, פותחת בתיאור ארבעים ושניים מסעות עם ישראל במהלך נדודיהם במדבר: "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן. וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם. וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה לְעֵינֵי כָּל מִצְרָיִם..." (במדבר לג, א-ג).
בהמשך הפסוקים מתוארת לכאורה בצורה טכנית יציאת עם ישראל ממקום אחד למשנהו. היות שמרבית התחנות היו במדבר ולא במקום יישוב, חז"ל למדו שהמקומות נקראו בשמות המרמזים על האירועים שבני ישראל חוו באותו מקום. הבעל שם טוב דרש את שמות המקומות והראה כי בכל שם מסתתר רמז לניסיונות ולאתגרים שעמדו בפני עם ישראל באותו המקום והמקום נקרא על שם ה"תיקון" הפנימי שהם נדרשו לעבור. לדבריו, כמו אבות אבותינו שהילכו במדבר במשך ארבעים שנה, כך גם האדם כיום נקרא "מהלֵּך", שכן עניינו להלך לכל אורך חייו ממדרגה פנימית אחת לזו הגבוהה ממנה. יוצא מדבריו שהחיים הם למעשה מסע פנימי, והקשיים וההתמודדויות הן נקודות הקושי הכרוכות בטיפוס.
בעקבות הבעל שם טוב, בעל הנתיבות שלום הסביר שהמסעות מתוארים בלשון הווה ("אלה מסעי בני ישראל...") ולא בלשון עבר כדי לרמז למסעות ההווה שכל יהודי עובר בחייו. הוא הסביר כי כל האירועים העוברים על האדם (גם הקשים ביותר) מכוונים כך מלכתחילה כדי לאפשר לאדם "להגיע לשלמות תיקונו", לסייע לו לתקן את מידותיו ואת אישיותו (נתיבות שלום, במדבר, עמ' קעח):
"ולכן כתבה התורה אלה מסעי בני ישראל בלשון הווה, להורות שזהו העניין ההווה תמיד שכל יחיד עובר ארבעים ושניים מסעות כדי להגיע לשלמות תיקונו, ומסעות אלו קשים מאד... וכמו שכלל ישראל עברו את המסעות במדבר החזק ביותר, כך במסעותיו של כל יחיד... שצריך לעבור במדור התאוות והקליפות (מקומות ההתמודדות מול הפיתויים והקשיים) כדי להגיע לתיקון הגמור שלו... כך כל יחיד שירד לעולם לעלות ולתקן את העניינים השייכים אליו, צריך לעבור בימי חייו "בחינת" ארבעים ושניים מסעות וכל העניינים הכלולים בהם כדי להעלות את ניצוצות הקדושה השייכים אל שורש נשמתו... אבל באמת הכל בהשגחה עליונה מאת ה' לתקן תיקונים גדולים".
שינוי המבט
יש משהו מנחם ואף מרגיע כשאדם לא "נלחם" במציאות או מתאבל על גורלו שלא שפר עליו. כשאדם חי באמונה שכל אירוע שעובר עליו אינו מקרי, אלא בא כהזדמנות לגדול בזכות ההתמודדות עם הקושי, הרחמים העצמיים יכולים להתחלף בהתבוננות פנימית כיצד הכי "נכון" להגיב לסיטואציה, מהן הכוחות שהוא נדרש לגייס או מהן המידות הנפשיות שהמציאות החדשה מזמנת לו לעבוד עליהן.
היטיב לבטא זאת רבי נחמן מברסלב כשאמר "כשאדם יודע שכל מאורעותיו הם לטובתו, זאת הבחינה היא מעין עולם הבא" (ליקוטי מוהר"ן, תורה ד). עולם הבא הוא "מקום" ללא נוכחות פיזית וממד זמן מוכר. רבי נחמן לימד כי אדם המאמין שגם הצרות העוברות עליו הן לטובתו, שכן הן הזדמנות לצמיחה וגדילה, יוכל לחיות פיזית בעולם הזה, אך מתוך תודעה אמונית עמוקה של "עולם הבא". במקום להישאב לרחמים עצמיים של המקום והזמן שבו הוא מצוי, האדם יכול לראות באירוע ניסיון שיועד באופן אישי אליו כדי שיוכל להתגדל ולהתעלות. לא מדובר באסקפיזם ובריחה ממבט מפוקח על המציאות, אלא בהתמודדות עמוקה יותר שלא שואלת "למה" הצרה הגיעה אלא "לשם מה". מבט שכזה מנביע כוחות חיים עוצמתיים תוך עבודה פנימית מתמדת במקום שקיעה בייאוש ועצבות.
"מילוי צביון הנפש"
הרב קוק איגד בדבריו את כל הדברים שהובאו לעיל כשכתב על האופן שבו האדם צריך להתייחס ל"רשמים" הנרשמים בנפשו בעקבות האירועים העוברים עליו. לדבריו, האדם כיצור חי מושפע מכל אירוע, מקרה, דיבור או פעולה הקשורים אליו. הצורה שבה בוחר האדם להגיב לאירועים נרשמים בנפשו, משפיעים על אישיותו ומתוך כך גם על האופן שבו הוא פועל בעולם. מסיבה זו כל ה"מקרים" העוברים על האדם אינם "מקריים", אלא כוונו במיוחד אליו כהזדמנות "למלא בהם את צביון הנפש" ולהשלים את בניין אישיותו. על כן עליו אף לשמוח ולהודות על כל מה שקורה לו משום שהמקרים הם מעין מתנות "תוצאות המחשבות הטובות שה' חושב על יצוריו".
וכך כתב הרב קוק (קבצים, פנקס ראשון ליפו, פסקה טו):
"אבל אין דבר שלא יפעול על הנפש, מכל רושם הבא עליה, בין מצד מצבה בין מצד מקריה. על כן כל מיני המצבים שעוברים על האדם לכל פרטי פרטיהם וכל מקריהם היותר שונים ויותר דקים, הכל הם מילואים למלא בהם את צביון הנפש, ועל ידם תטביע את חותם פעולותיה, מחשבותיה ורגשותיה. והכוחות השופעים ממנה (מהנפש) על העולם הכללי, תלויים הם באיכותם לפי ערך התיחשם לאותם הרשמים. על כן אין לך כל רושם עובר על האדם שאינו נועד לתעודה (=למטרה מסוימת). וחייב האדם להיות שמח בכל העובר עליו, ולדעת שהכל הם תוצאות מהמחשבות הטובות שה' חושב על יצוריו".
לסיכום
אין אות מיותרת בתורה, ומכל תיאור הנראה סתמי או מיותר למדים חז"ל תובנות הרלוונטיות לחיינו כיום. מסע הנדודים במדבר, נקודות השיא וההארה של קריעת ים סוף או מתן תורה, כמו נקודות השפל של חטא העגל והמרגלים, כולם באים ללמד ולהאיר לא רק על מה שקרה לאבות אבותינו לפני אלפי שנים, אלא דרכם גם ללמד ולתת קריאת כיוון ליחס שלנו למאורעות המתרחשים בימינו, בהווה, במסעי חיינו האישיים והלאומיים. זוהי קריאה להקשבה פעילה לקורות חיינו אך גם הזדמנות לשאוף להתרומם למדרגה של הכרת תודה על הטובה כמו גם על הרעה, כי כולם נועדו "למלא צביון נפשנו".
שבת שלום!
אורי סובוביץ
לאה גולדברג, "שירי סוף הדרך", שיר א, בתוך: 'שירים', ספרית פועלים, 1973, כרך ב, עמ' 152.
האדמו"ר מסלונים, רבי שלום נוח ברזובסקי.
&
הרב עמיהוד סולומון-רב קהילה-סרטון על הפרשה - אל תמתחו את החבל יותר מדי!
&
מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון,חבר בפורום התנ"ך בחברה לחקר המקרא.
מקראות בינה בתורה, ויקרא-במדבר, לפרקי מטות ומסעי:
הלכות מלחמה ושלל ממלחמת מדין
ה' אמר למשה ליזום מלחמה לפני התקפת נקם מדיָנית צפויה (כ"ה, יח) – אחרי האסון של שבט שמעון, אשר חנה "בַּשִטים", וכמעט חוסל בעקבות "המַגֵפה" שחוללו המדיָנים בעצת בלעם (ל"א, טז).
ההכרעה הייתה מהירה – נראה שהלוחמים המדיָנים ברחו, והפקירו את הנשים והטף; בעקבות כך דיווחו המפקדים שלא היו אבדות במערכה (ל"א, מט); חז"ל (לדעת ר' נתן בספרֵי, במדבר קנ"ז) למדו הלכות מלחמה מן הפסוק: "וַיִצְבְּאוּ על מדיָן כאשר צִוה ה' את משה" (ל"א, ז), שצריך להשאיר לאויב דרך בריחה אפשרית כדי שלא יילחמו בכל כוחם, ולא יגרמו לכוחותינו אבֵדות רבות! כך גם פסק הרמב"ם (הלכות מלכים ו', ז). הלכה זו עלתה בימינו על הפרק בדיון ציבורי בזמן מצור ביירות (הרב שלמה גורן, משיב מלחמה כרך ג', עמ' רלט-רסה).
הלכה אחרת למדו חז"ל (ספרי קנ"ז) מֵחֲלֻקַּת השלל – מי שלוקח שלל מלחמה לעצמו, שולח ידו בגזל, כי השלל שייך לעם כולו! הלוחמים הפועלים בשם העם חייבים להביא את השלל אל המחנה, ורק שם, על פי מנהיגי העם ולפי החוק, יחלקו שלל.
אולם המעלה המוסרית הגבוהה יותר בתנ"ך היא מידתו של אברהם אבינו, שסירב לקחת משלל המלחמה "מִחוּט ועד שרוך נעל" (בראשית י"ד, כג); וכך נהגו היהודים גם במלחמת ההצלה מן הפורעים בנס פורים למרות האישור המפורש מטעם המלך – "ובַבִּזָה לא שלחו את ידם" (אסתר ט', י; טו-טז).
על הריגת שבויים, שהייתה נוהג קבוע במלחמות העתיקות, פסק הרב שלמה גורן (הרב הראשי הראשון לצה"ל) שאסור לנהוג כך (משיב מלחמה כרך א', עמ' ג-ו; יד-טז) כאשר יש חוקי מלחמה בינלאומיים, מפני 'חילול השם'.
חלוצי עבר הירדן
מהו גבולנו המזרחי? האם 'שתי גדות לירדן', או רק אחת?
למרבה ההפתעה, לשאלה הזאת יש בתורה שתי תשובות (ועד היום).
מצד אחד, "ארץ כנען לִגְבֻלֹתֶיהָ" (ל"ד, ב) שוכנת בין הים והירדן, ודרכי הסחר הגדולות של עמק החוף ושל עמק הירדן קבעו את אופיה הגיאוגרפי-היסטורי כ'גשר בין יבשות'.
לעומת זה, "הארץ" של ברית בין הבתרים (בראשית ט"ו) כוללת בפירוש גם את עבר הירדן מזרחה; היא משתרעת בין הים והמדבר – 'גשר' קצת יותר רחב.
כאן נולדה החלוציות מפיהם של בני גד וראובן – להתנחל בעבר הירדן, אך להיחלץ עם כלל שבטי ישראל למלחמה על "ארץ כנען", ארץ האבות, שממערב לירדן.
משה שמע במילים של בני גד וראובן: "אַל תַּעֲבִרֵנו את הירדן" (ל"ב, ה) טון של התחמקות מהמערכה הקשה ביותר, ומרד נוסף נגד ההנהגה החותרת אל ארץ האבות. התפרצותו של משה מול בקשתם להתנחל בעבר הירדן, ודברי התוכחה הארוכים שלו, משקפים את המתח העצום לקראת השלב האחרון והקשה במסע בהנהגת משה.
הצעת 'חלוצים' "לפני בני ישראל" (ל"ב, טז-יט) נועדה לענות על חרדת משה מפני משבר נוסף. אבל ברקע נותרה השאלה מה יקרה אם שבטים שלמים (כגד וכראובן, לא כחצי המנשה) יתנחלו מעבר לירדן מזרחה – האם הם לא יורחקו בעתיד מרוב שבטי ישראל, וייחשבו כמו עמי עמון ומואב, ומדיָן, כשבטים שפרשו היושבים על אדמה "טמאה"?
החשש הזה עתיד להיזכר בפירוש בוויכוח בין השבטים בספר יהושע (כ"ב, יט, כה-כח).
משה ניסח מחדש את הצעת 'חלוצים' ופתר גם את הדאגה העתידית:
...אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה; וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי ה'... וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי ה' וְאַחַר תָּשֻׁבוּ, וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מ-ה' וּמִיִּשְׂרָאֵל – וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי ה'; (ל"ב, כ-כג)
כלומר, עבר הירדן כאחוזה מקודשת ושאלת הגבול המזרחי, תלויים לא רק בהתנדבות החלוצית אלא בקדושת הארץ, שתחול על נחלה זו. כך אומר משה לבני גד ובני ראובן: אם תשתתפו עם כלל שבטי ישראל בקדושת "ארץ כנען" תתקדש לכם גם נחלתכם המזרחית, "לפני ה'"; ואם לא – הירדן יישאר גבול מזרח לארץ האבות המקודשת.
שירת המסעות – שירת הגיאוגרפיה המקראית
ספר "מַסעֵי בני ישראל" הוא שירה, וככל שירה הוא נכתב במיוחד:
וַיִכתֹב משה את מוֹצָאֵיהֶם למסעיהם על פי ה'; (ל"ג, ב)
השירה הזאת, 42 מסעות, מלאה בשמות מקומות במדבר, שרובם אינם ידועים; מאחוריהם מסתתרים סיפורים שלמים שלא סופרו על דור המדבר.
אמנם יש סיפורים שנזכרו בקיצור בשירת "מַסעֵי". יציאת מצרים היא "ממחרת הפסח..." כשבני ישראל יצאו "ביד רמה" (ג); המעבר בתוך הים אל המדבר (ח, בלי הסיפור על חיל פרעה ומלחמת ה' בו); המעיינות באילים, וחוסר מים ברפידים (יד, בלי מלחמת עמלק); מות אהרן בהר ההר (לז-לט בפירוט, כולל תאריך מלא, בשנת הארבעים בראש החודש החמישי); ולבסוף, הכנעני מלך ערד (בלי מלחמת חרמה) לקראת המסע לעבר הירדן (מ).
אבל יש שלוש תמיהות גדולות:
תיאוריות שונות ומשונות צמחו משאלות אלה, אבל התשובות הן פשוטות:
גבולות "ארץ כנען" – זיהוי "גבול נגב"
"ארץ כנען לִגְבֻלֹתֶיהָ" צופנת בתוכה חידות, חלקן קשות, במיוחד בגבול הצפוני; אולם, ל"גבול נגב" יש זיהוי ברור וטוב:
...מִקצֵה ים המלח קֵדמה >]; ...מִנגב למעלה עַקרַבּים >] ועבר צִנָה (=מדבר צין) >]... מִנגב לקָדֵש בַּרנֵעַ >]... (ל"ד, ג-ה)
את "מעלה עַקרַבּים" זיהו רוב החוקרים בקימוט הכביר של המכתש הקטן (מראה מדהים!); מכאן המשיכו וזיהו את 'נחל צין'. לפי זה "מדבר צִן" הוא הר הנגב, שמדרום לבקעת באר שבע (מירוחם עד מצפה רמון), ו"גבול נגב" של "ארץ כנען" עובר על השפה הצפונית של מכתש רמון לכל אורכו; כל מי שעומד שם וצופה על מכתש רמון רואה בעיניו גבול טבעי מופלא, בין שכבות הסלע של 'חבורת יהודה', לבין אבן החול ושרידי הגעש שבתוך המכתש.
בספר יהושע (ט"ו, ב-ד) מופיע התוואי גם כגבול הנחלה הדרומי של שבט יהודה, וכאן הוא נפגש עם גילוי ארכיאולוגי מיוחד במינו.
נמצאו שרידים של עשרות יישובים ישראליים קטנים מתקופת השיא של דוד ושלמה (לדעת רוב החוקרים), עם מצודות משמר והגנה, בהר הנגב, בדיוק עד מכתש רמון (רודולף כהן, 'המצודות הישראליות בהר הנגב', קתדרה 11); זוהי הוכחה מצוינת לזיהוי המקובל של "מדבר צִן הִוא קָדֵש" (ל"ג, לו) ול"מעלה עַקרַבּים"– גם המצודות הישראליות מתקופת המלוכה באזור 'קַדיס' (="קָדֵש" שבמדבר צין) במזרח סיני (סמוך לגבול ישראל-מצרים), מתאימות בדיוק לסיבוב הגבול לצפון מערב לעבר ואדי אל-עריש, שכבר רב סעדיה גאון (ל"ד, ה) זיהה בו את "נחל מצרים", הסוגר את "ארץ כנען" בצפון סיני, בדרך למצרים העתיקה.
כדאי לציין פה עוד שני גילויים מעניינים. ראשית, הכינרת כולה והיישובים בדרומה, כלולים בתוך "ארץ כנען" שממערב לירדן – הגבול יורד מ"כתף ים כִּנֶרֶת קֵדמה" אל הירדן (ל"ד, יא-יב), כלומר מדרום רמת הגולן לנַהֲרָיִם.
נקודה נוספת היא ש"גבול ים" איננו קו החוף, ומסתבר שיש בתורה מים טריטוריאליים – "הים הגדול וגבול" (ל"ד, ו).
ערי מקלט: המאבק התורני מול 'גאולות הדם'
שש ערי המקלט ו-42 ערי הלויים (שגם בהן היה מקלט, ל"ה, ו-ז) בפריסה ארצית, מיועדות למאבק בשרשרות הנקם של 'גאולת הדם', אשר שוררת עד היום בחברה שבטית.
השיטה של התורה בנויה על הכרעת דין מוות לרוצח במזיד רק בבית משפט מוסמך: "ולא ימות הרֹצח עד עמדו לפני העדה למשפט" (ל"ה, יב), ועל "מקלט" בטוח בכל אזור בארץ לרוצחים בשגגה.
תרבות 'נקמת הדם' ו'גאולת הדם' כמעט ונעלמו מתוך החברה היהודית; אמנם בארגוני פשיעה שבתוכנו עדיין שוררת 'נקמת הדם', אבל 'גאולת הדם' כתרבות נעלמה.
הרב קוק ראה דגם דומה במצוות רבות בתורה. התורה חוללה מהפכות רבות אבל לא שברה את המוסדות החברתיים והשבטיים:
התפשטות רעיונות התורה בעולם, צריכה להוביל לעצירת שפיכות הדמים והנקמות, ולהביא כפרה לארץ – לקראת עולם של 'צמחונות ושלום', כחזונו של הראי"ה קוק.
ראו ספרי, 'המקור הכפול – השראה וסמכות במשנת הרב קוק', פרק ד'.
הרב ד"ר יואל בן-נון.
&
בלומה טיגר-דיכטוולד . פרשת מטות מסעי כיצד מיישבים מחלוקת
המחלוקת בין משה לבין שבטי ראובן וגד היא נושא חשוב בפרשתנו. מחלוקת היא מצב שיש בו שני צדדים יריבים או יותר שאינם מגיעים להסכמה. מחלוקת היא חלק בלתי נפרד מחיינו, ולעיתים מקורה באי הבנה בין הצדדים.
בני ראובן וגד, שלהם מקנה גדול, חשקו בעבר הירדן המזרחי שכבר נכבש, כמקום מרעה מצוין לעדריהם. הם בקשו ממשה להישאר שם, ולקבל את השטח כנחלתם. " הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה ה' לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה: וַיֹּאמְרוּ אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן " (מטות, לב, ד-ה).
משה כעס. " וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה " (לב, ו). הדבר היחיד שמעניין אותם הוא המקנה. משה חושד בכוונותיהם האמיתיות. יתכן כי בקשתם היא ניסיון להשתמט מן המלחמה עם אחיהם על כיבוש הארץ. הוא משווה את המעשה שלהם למעשה המרגלים שהוציאו את דיבת הארץ רעה, פילגו את העם וגרמו לו לשהות במדבר ארבעים שנים נוספות כעונש.
לפנינו אם כן קונפליקט. כיצד הוא ייפתר?
פרופסור רודולף דרייקורס ( 1897-1972,פסיכולוג ומחנך יהודי אוסטרי-אמריקני, מפתח התיאוריה הפסיכולוגית של אלפרד אדלר), מציע ארבעה שלבים לפתרון קונפליקט.
משה משיב: " וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה: וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי ה' עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו מִפָּנָיו: וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי ה' וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי ה' " (לב, כ-כא).
משה מכניס גורם נוסף למשוואה, את ה'. אין זו הסכמה בינם לבין שאר השבטים, אלא זוהי התחייבות כלפי ה' העוזר לעם בכיבוש הארץ, כי זו הבטחתו. לפנינו אם כן לפי משה, שלושה שותפים בפתרון הקונפליקט, מה שיהפוך את הפתרון למחייב ביותר עבור ראובן וגד.
הטכניקה בה משתמש משה בוויכוח איתם היא חזרה על דבריהם תוך ניסוחם מחדש. על דבריהם "וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ: " (לב, טז), משיב משה: " בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ " (שם, כד). הוא מלמדם סדר עדיפות נכון.
ראשית הטף, המשפחה, בני האדם ורק אחר כך המקנה שהוא הרכוש. ומכאן שגם צרכי העם קודמים להבטחת רכושם. שני השבטים מקבלים את דברי משה.
וַיֹּאמֶר בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר עֲבָדֶיךָ יַעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי מְצַוֶּה: טַפֵּנוּ נָשֵׁינוּ מִקְנֵנוּ וְכָל בְּהֶמְתֵּנוּ יִהְיוּ שָׁם בְּעָרֵי הַגִּלְעָד: וַעֲבָדֶיךָ יַעַבְרוּ כָּל חֲלוּץ צָבָא לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי דֹּבֵר " (שם, כה- כז).
המשא ומתן המתנהל בשלב זה בין השבטים לבין משה הוא מכובד. יש הקשבה הדדית תוך ניסיון להגיע למצב שבו כל צד מקבל את מה שחשוב לו. אין מנצח ומובס ועל כן הפתרון יהיה מקובל על שני הצדדים ויעמוד במבחן הזמן.
לפנינו אם כן, דוגמה לדרך של ניהול קונפליקט ופתרונו בחוכמה ובדרכי שלום. ביסוד הפתרון מונחים שני עקרונות חשובים. דו שיח כן, המאפשר לכל צד לשטוח את טענותיו ואת חששותיו תוך הקשבה הדדית וניסיון להבין את הזולת. והעיקר, רצון אמיתי להגיע להסכמה, כאשר מטרת העל המשותפת לשני הצדדים היא לשמור על אחדות העם, ולהגיע לפתרון שבו שני הצדדים מקבלים את מה שחשוב להם באמת.
כ"ב תמוז תשפ"ג- בלומה דיכטוולד.
&
פרשת השבוע "מטות מסעי"- יגאל גור אריה
ברכות לפרשת בר מצווה של דודו קצין.
"אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה ...לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה.
מה ההבדל בין נדר לבין שבועה?
הדבר דומה להבדל בין רישוי לבין רישיון-הרישוי חל על המכונית, הרישיון הוא חובה שחלה על הנהג, האדם במקביל לכך, הנדר היא מחויבות שאנו קובעים על חפץ או דבר מסוים, בעוד השבועה היא מחויבות שאנו לוקחים על עצמנו. השיר כל נדרי של לאה לופנפלד ..."כל אשר אמרתי וכל אשר אומר, האהבה היא נדר, נדר שהופר, כל אשר אמרתי וכל אשר אומר, האהבה היא נדר, נדר שהופר...." כלומר מותר להתיר נדר. אך השבועה לא ניתנת לביטול.
"מוצא שפתיך תשמור"
נכתב: "מות וחיים ביד הלשון " סודות הדיבור הנכון ככוח יוצר מציאות ומושך גורל טוב ברמת הזוגיות מקצוע ויחסים בכלל"
*מילים יוצרות מציאות ומשנות אותה*, למעשה בוראות ומחריבות עולמות. לדיבור כח אדיר!
מלחמות פורצות בגלל מילים...
הבה נשתמש בדיבור כראוי ובמשמעות ובכך נאדיר את האדם כבעל כושר דיבור, נחזק את זיכתו לדרך חיים ערכית ומוסרית. כמה אהבה אפשר לטעת במילה טובה, ומה רב כוחן של מילות *סליחה, אהבה ופירגון*. עוצמתה של המילה בחיינו ירדה פלאים. מילים נעשו בזויות כשהאחריות למה שיוצא מהפה, כבר כמעט ואינה קיימת. (הוציאו את הדברים מהקשרם ) דווקא השפע הגדול של המידע בעולם המערבי וזמינותו הגדולה הם אלו שגורמים לכך שלא תמיד ניתן לדייק בעובדות. ההבחנה בין עובדות לפרשנות מיטשטשת והאמינות מתקעקעת .פיחות זה משפיע גם על רמת הנאמנות וההתחייבויות של אנשים. שעה היא לא שעה, בקביעת פגישה מאחרים למרות שזהו ״גזל זמן״. התנשאות וקביעת נורמות חיים מגונות.
לדעתי החזרה *לקדושת ה ״מילה״* הנאמרת ואל המחויבות העמוקה להגשימה, מבשרת בהכרח חזרה אל הוד ייעודו של האדם. כך ייחודו של האדם כבעל כושר דיבור ומחזק את הנאמנות לכוחותיו.
תרבות חיים/דיבור זו סוללת את הדרך לקומות נוספות, המקרינות מוסריות, ערכיות רגשות, אחריות ואהבת הבריות.
*נישא תפילה שהמלים שיוצאות מפינו יהיו עוצמתיות אמיתיות רגישות אחראיות מחבקות ואוהבות*.
פרשת "מסעי "
התורה מונה 42 חניות של ישראל בדרכם לארץ, אך קוראת להם מסעות ולא חניות, מדוע?
כל חניה בחיינו היא תחילתו של מסע חדש. העצירה היא אפשרות לאגור כח להמשך ולכן היא המסע בעצמו.
כתב הבעל של טוב:
״כל המסעות של בני ישראל במדבר הם מסעות שעובר כל אדם בימי חייו, ויש אומרים אף בכל יום. כך מבקשת התורה לסמן לאדם את דרך החיים הרצויה- עליו להיות כל הזמן במסע, בתנועה מתמדת של עלייה והתקדמות״.
קובי קבע תור לרופא על מנת להשתיל כתר באחת משיניו...
הרופא הכין את הכתר להשתלה, פתח את פיו של האברך כדי 'להלבישו' על השן, אך הכתר החליק היישר אל תוך גרונו של קובי.
הסכנה הייתה גדולה, צידו האחד של הכתר חד מאד והוא עלול לקרוע את הוושט.
מיד נלקח קובי לבית החולים היישר אל צילום הרנטגן.
בינתיים הגיעה משפחתו של קובי שקבלה את הבשורה.
תוך כדי תפילות לבשורות טובות אחד מהם אמר: רק יסתיים הטיפול ואני אתבע את הרופא למשפט על רשלנות איומה!
לאחר כמה שעות יצא הרופא ואמר: עשינו ליקירכם צילום בגרון - הכתר לא נפל בצד המסוכן, אך עם זאת בעקבות הצילום גילינו ממצא מדאיג - יש לו בגרון גידול!
הגידול נמצא בשלביו הראשונים ולכן יהיה קל להוציאו ללא סכנה.
אלמלא הצילום לא היה שום סיכוי לגלותו". קובי עבר כמה טיפולים והגידול הוסר...
פנה אחד מחבריו של קובי אל קרוב המשפחה שאיים לתבוע את רופא השיניים ושאל: האם כבודו מתכוון עכשיו לתבוע את רופא השיניים או להביא לו זר פרחים...?
אין ספק בכך שרופא השיניים מעד ומעל בתפקידו.
אך רק בורא עולם ידע שהטובה הגדולה ביותר שניתן לעשות לקובי היא נפילת הכתר לגרונו...
לא פעם עוברים עלינו אירועים שלא מבשרים טובות, אירועים בהם הנזק נראה לעין.
אנו צריכים לרואות צעד קדימה, ולהבין שהרעה הניראה לנו בעין הוא בעצם ההצלה שלנו...
, יש בכוחנו להישאר רגוע ושלו גם בשיא האירוע הכואב.
אם אחרת לעבודה כי היו פקקים, אם נפלת ונגרם לך נזק, אם החנות נסגרה בדיוק שהגעת אליה... הכל לטובה.
חנך את עצמך ואת ילדך למידת אמונה ענווה הערכה עצמית, התחל בדברים הקטנים ותצבור אמונה גם חלילה לארועים גדולים יותר. ... הכל לטובה.
שבת שלום ובשורות טובות!
שבת שלווה וענוגה!
*יגאל גור אריה*
&
מעדנים לשולחן שבת מספר 243- טוב דרך ארץ עם תורה -חיים קופל
1) בני גד ובני ראובן ביקשו ממשה רבנו להישאר בעבר הירדן המזרחי, ולקבל שם את נחלתם. הסיבה להעדפתם מוסברת כבר בתחילת שיחתם עם משה רבנו " ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאד, וַיִּרְאוּ אֶת אֶרֶץ יַעְזֵר ואת ארץ גלעד והנה המקום מקום מקנה...ויאמרו אל משה ואל אלעזר הכהן...הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה ה' לפני עדת בני ישראל ארץ מקנה ולעבדיך מקנה" (ל"ב-א..ד).
2) נציגי השבטים מנהלים מו"מ ארוך עם משה, ולבסוף נַעֲנָה משה לבקשתם לקבל את נחלתם בעבר הירדן המזרחי, וכבדרך אגב מצרף אליהם גם את חצי שבט המנשה. "ויתן להם משה לבני גד ולבני ראובן ולחצי שבט מנשה, בן יוסף, את ממלכת סיחן מלך האמרי, ואת ממלכת עוג מלך הבשן" (ל"ב-ל"ג).
3) השאלה, מדוע הוסיף משה להסכם גם את חצי שבט המנשה, שלא ביקש כלל, ולא הוזכר בכל המו"מ אתו בעניין?
מתרץ "החת"ם סופר", שמשה רבנו חשש שעבר הירדן יהפוך למעין "עיר הנידחת" של ארץ ישראל. בני גד ובני ראובן היו אנשי מקנה עם משק חי גדול, במסגרת עיסוקם, הם ירכשו גם קרקעות, יהפכו לבעלי נכסים, יעסקו רק בחומר "בגשמיות", וְיִזְנְחוּ אֶת הַחֵלֶק "הרוחני", בו מְצֻוֶּה כָּל יְהוּדִי כמו: עיסוק בתורה, בניית בתי כנסיות ובתי מדרשות, דבר הַמְּיַחֵד את כלל ישראל. ואז החליט משה לצרף להם תגבור רוחני משבט מנשה שהיו בני תורה שנאמר "מִנִּי מָכִיר יָרְדוּ מְחֹקְקִים" (סופרים וחכמים) (שופטים ה-י"ד). ומכיר היה בנו של מנשה.
4) גם הנצי"ב (נפתלי צבי יהודה ברלין)מסביר בדומה: "בשביל שראה משה רבנו שבעבר הירדן (המזרחי) כוח התורה מועט. על כן השתדל לְהַשְׁתִּיל בְּקִרְבָּם גדולי תורה שֶׁיָּאִירוּ מַחְשַׁכֵּי אָרֶץ באור כוח שלהם". כך שבני שבט מנשה אמורים היו להטביע את חותם התורה על עבר הירדן המזרחי. (הַעֲמֵק דָּבָר דברים ג-ט"ז ד"ה "ולראובני ולגדי").
5) שאלה נוספת ששואלים, למה פיצל משה את שבט מנשה לשניים, בשתי גדות הירדן? על כך כותב הש"ך (רבי מרדכי הכהן, מקובל, מגורי האר"י, גר בצפת), שמשה רבנו חשש שכעבור זמן יהיה נתק בין השבטים שבארץ ישראל המערבית לבין השבטים שבחלק המזרחי. לכן דאג לכך שיהיו שיירות מצויות , שיחברו את שני חלקי ארץ ישראל. בשל כך פיצל את שבט מנשה לשנים, ממילא יְחַבְּרוּ הֵם את שני חלקי הארץ, שהרי ודאי יבואו לבקר איש את בן משפחתו, כך שיהיה חיבור מתמיד בין שני חלקי ארץ ישראל.
6) תשובות מפרשת פנחס
א) דומם שמדבר בפרשה? תשובה: רש"י: וְהַגּוֹרָל עַצְמוֹ הָיָה צוֹוֵחַ וְאוֹמֵר: אני הגורל עליתי לגבול פלוני, לשבט פלוני, שנאמר: "על פי הגורל" (רש"י כ"ו-נ"ד).
ב) מילה בפרשה, גם קיבוץ בנגב.
לפני אלעזר יעמוד יהושע, ומהחושן- משפט ישמיע?
תשובה: אורים, קיבוץ בנגב הצפוני מערב לאופקים. "ולפני אלעזר הכהן יעמד ושאל לו במשפט האורים" (כ"ז-כ"א).
7) שאלות מפרשת השבוע
א) "וַיָּבֹאוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה" (ל"ב-ב) הקדים כאן את גד לראובן. ואילו בפסוק הקודם "ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד" (ל"ב-א). הקדים את ראובן על פני גד, מדוע?
ב) הנדר בשפתיים-בדרך לירושלים?
שבת שלום - מחיים קקופל - מעדנים 243 פרשת מטות מסעי תשפ"ג
&
השבת נקרא פרשות מטות- מסעי. בכך נסיים את ספר במדבר. חומש הפקודים וספר המסעות. הרב אבי רזניקוב-רב בית החולים איכילוב ת"א
42 מסעות ממצרים ועד לחנייה על גבולה של ארץ ישראל. המסעות מתארים את פרק המדבר. פרק רווי באתגרים, קשיים ומשברים. ממנו התעצב העם רגע לפני כניסתו לארץ.
השיר בבוקר בבוקר. הוא שיר שכתב המשורר אמיר גלבוע. הוא נולד בשנת 1917 בחבל ווהלין שבאוקראינה, תחת השם ברל פלדמן, הוא הצטרף לתנועת "החלוץ" ונדבק בחיידק הציוני. לברל הנער היה אסור לספר למשפחתו שהוא עולה לארץ. הם לא ידעו שהוא נפרד מהם, אבל גם הוא עצמו, לא ידע, שהפרידה היא לנצח.
פִּתְאֹם קָם אָדָם בַּבֹּקֶר וּמַרְגִּישׁ כִּי הוּא עַם וּמַתְחִיל לָלֶכֶת
וּלְכָל הַנִּפְגָּשׁ בְּדַרְכּוֹ קוֹרֵא הוּא שָׁלוֹם...
וְהוּא צוֹחֵק גְּבוּרַת דּוֹרוֹת מִן הֶהָרִים
וְנִכְלָמוֹת מִשְׁתַּחֲווֹת הַמִּלְחָמוֹת אַפַּיִם
לְהוֹד אֶלֶף שָׁנִים מְפַכּוֹת בַּמִּסְתָּרִים.
אֶלֶף שָׁנִים צְעִירוֹת לְפָנָיו -
כְּפֶלֶג צוֹנֵן.
כְּשִׁיר רוֹעִים.
כְּעָנָף...
השיר מדבר על תקומת העם היהודי בארצו והתלכדותו כעם, באמצעות הדגמת תהליך העובר על אדם יחיד המתעורר לפתע משנתו ומתחיל ללכת. ההליכה היא סמל לשינוי שחל בעם היהודי.
כשהסתיימה מלחמת העולם, יצאו מן המסתור, מן התעלות, מהריסות המחנות, יהודים שבורי גוף ונפש וגילו לתדהמתם שאינם היהודים האחרונים בעולם. שאינם היחידים ששרדו. הם החלו לצעוד בשבילי אירופה, אל תחנות המעבר, אל ריכוזי הניצולים, חיפשו את אחיהם. היתה עדיין אנטישמיות בשטח, חיילים רוסיים פגעו ביהודים, פולנים ואחרים המשיכו בהרג. הקריאה בה פנו אל כל מי שחשבו ליהודי, היתה 'עַמְּךָ?'" בהגייה ביידיש זה נשמע "עַמְכוֹ?". על קריאת "עמך" נכתב וסופר רבות,
אני מייחל למישהו שיקרא "עמך" שייבחר את ההגייה בעצמו, העיקר שידאג לכל העם כולו.
שבת שלום ובשורות טובות - הרב אבי רזניקוב
&
רו"ח יעקב זיצר -חיפה
בפרשת ״מטות״מתואר רצונם של בני ראובן ובני גד ,בעלי רכוש רב,לקבל את נחלתם בעבר הירדן המזרחית. ״ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאד,
ויראו את ארץ……והנה המקום מקנה. ויאמרו אל משה ואל אלעזר ….לאמר.
ויאמרו אם מצאנו חן בעיניך יותן(ללא ו) את הארץ הזאת לעבדיך….״.
משה כועס ומוכיח אותם קשות על המשמעות של בקשתם. ״ולמה תניאון את לב בני ישראל….״ ומזכיר להם את חטא המרגלים ואת התוצאה של חטא זה,ועוד אומר להם ״והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים״. לאחר תוכחה זו בני ראובן ובני גד מסבירים את עמדתם ומציינים שהם מוכנים להיות החלוצים לפני בני ישראל במלחמתם ואומרים. :״לא נשוב אל בתינו עד התנחל בני ישראל איש נחלתו״. לאחר הבטחה זו הסכים משה לבקשתם.
בחוברת ״ותן חלקנו״מובאים דברי ריש לקיש: ״תוכחה מביאה שלום״,ועוד מובאים דברי דרבי יוסי בר חנינא :״כל אהבה שאין עמה תוכחה ,אינה אהבה״. המשמעות הינה שאדם המוכיח את חברו חייב לעשות זאת מתוך כוונה אמיתית ומתוך אהבה כדי שהתוכחה תביא תועלת ולא רק כדי שתצער את האדם המוכח.
. האדם שמקבל תוכחה צריך לדעת לקבל אותה מתוך רצון אמיתי כדי שיוכל לתקן עצמו.
בני ראובן ובני גד שמעו דברים קשים ממשה רבינו ובכל זאת שתקו והמתינו עד סוף דבריו של משה,ולאחר מכן אף נתנו פתרון. במשלי כתוב:״הוכח חכם ויאהבך״.
המסר הינו שכאשר אדם אוהב את רעהו ומוכיח אותו אם לא נהג כשורה ונכון, אזי התוכחה תתקבל עי האדם השני, וחשוב שהאדם שאותו מוכיחים ימתין עד סיום התוכחה ואם היא נכונה שיקבלה על עצמו וימצא פתרון לבעיה.
חזק חזק ונתחזק
שבת שלום הזיצרים.
