פרו' אביעד הכהן, נשיא מכללת שערי מדע ומשפט, הוד השרון
"אני? כבר תרמתי בבית"
אמרוחכמים: "שקולה צדקה כנגד כל המצוות" (ב"ב ט, א). הרמב"ם, שזהיר ומקמץ היה במילותיו עד לאחת,הקדיש לה פרק נרחב ב"משנה תורה" ומנה בה שמונה מעלות, מדרגות, והגדולהשבכולן, שמחזיק יד העני לבל תימוט מלכתחילה, ומעמידו על רגליו לבל יצטרך להתבזותולקבץ נדבות בשוק.
אכן, לצד גודל מעלתה מהווה מצוות הצדקה אתגרגדול לכל חברת בני אנוש: אנושי, אישי, חינוכי, חברתי, כלכלי והלכתי.
לצד הרצון – והחובה הערכית והמוסרית - לתת מהונך-שלךלאחרים, ולא פחות מכך להטות אוזן קשבת למצוקתו של עמיתך, לפתוח לו את הלב ולהושיט לואת ידך, קיים לא אחת חשש שמתן צדקה שאינו מבוקר עלול דווקא להביא לתוצאה ההפוכה, להנציחאת מסכנותם של המקבלים ולהסלילם דרך קבע לאורח חיים הנזקק לחסדי אנשים במקום שיעמדועל רגליהם-שלהם.
בפן האישי, נדרש נותן הצדקה לפתוח את לבו, לוותרמשלו ולתת לאחרים. ואל יהא הדבר קל בעינינו. רבים מגבאי הצדקה ובתי הכנסת יוכלולספר על נקלה עד כמה קשה היא מלאכת איסוף התרומות. אכן, פיהם של בני אדם ממהר לנדבתרומה יפה בפה, אך משמגיעה העת לשלוח יד לכיס ולקיים את הנדר או הנדבה, מקשים רביםמבני האדם את לבם, נשמטים ממילוי חובתם בתואנות מגוונות, שונות ומשונות, ואינם ממהרים לקיים את אשר הבטיחו.
מתח זה שבין ה"מדרש" בפהוה"מעשה" ניכר היטב גם בפסוקיה הראשונים של פרשת תרומה, המצווים –לכאורה בניגוד להיגיון ולשכל הישר – על מתן צדקה כחובה המוטלת על כל אדם (ע"עפרשת שקלים ומצוות מחצית השקל).
בהכירה את נפש האדם, לא מסתפקת התורה בנדבהואינה סומכת רק על טוּב ליבו של אדם. לשון המצווה, החוזרת ונשנית, פעמיים ושלוש,"ויקחו לי תרומה", "תקחו את תרומתי", "וזאתהתרומה אשר תקחו מאתם", שמה דגש על החובה ועל"לקיחת" הצדקה, ולא על נתינתה מרצון (על הפן המשפטי שבחיוב הצדקהוהיכולת לאוכפה על הסרבנים, ראו מאמרו של י"צ גילת באתר גיליונות "פרשתהשבוע" של משרד המשפטים).
לצד מעלת הצדקה, לא אחת מעשה קיבוץ הנדבות פוגעפגיעה קשה בכבודם של המבקשים (ולא לחינם התקינו בנוסח ברכת המזון הארצישראלית אתהנוסח: "ונא אל תצריכנו לידי מתנת בשר ודם, שמתנתם מעוטה וחרפתם מרובה"!).ולעתים, הוא פותח פתח לנוכלים ורמאים.
חכמים הראשונים עמדו על כך בימים קדמונים. וכךשנינו בסוף משנת פאה: "מי שיש לו חמישים זוז, והוא נושא ונותן בהם ולאמשקיע אותם לטווח ארוך - הרי זה לא יטול. וכל מי שאינו צריך ליטול,ונוטל - אינו נפטר מן העולם עד שיצטרך לבריות... "וכל מי שאינו לא חיגר, ולא סומא, ולא פיסח,ועושה עצמו כאחד מהם, אינו מת מן הזִקנה, עד שיהיה כאחד מהם, שנאמר (משלי יא, כז)"ודורש רעה – תבואנו", ונאמר (דברים טז, כ)"צדק צדק תרדף". וכל דיין שלוקח שוחד ומטה את הדין - אינו מת מן הזקנה,עד שעיניו כהות, שנאמר (שמות כג, ח)"ושחד לא תקח, כי השחד יעוור פקחים וגו'". הסמכת מעשה הרמייהוההתחזות לעיוות הדין וקבלת שוחד בידי הדיינים, מן העבירות החמורות שבתורה, מלמדתעד כמה החמירו חכמים בגנֵבת דעת מעין זו.
קבצנות עלולה להגיעבנסיבות מסוימות כדי מטרד ממשי. בשבוע החולף פרסם בית המשפט העליון פסק דין מאלף ורחביריעה בעניינם של שני אנשים, שקיבצו נדבות ברחבת הכותל המערבי, בניגוד לאיסורהקבוע בדין, והורשעו בפלילים. בפסק דינו, שדחה את ערעורם, הקדיש השופט סולברג דבריםמאלפים בדבר מעלתה הגדולה של הצדקה, אך בד בבד הפנה את שימת הלב לכך שבקהילות ישראלהתקינו לעתים תקנות שתכליתן מניעת הפיכתה למטרד.
כדוגמה לכךהזכיר נוסח תקנה שנתקנה בפאס שבמרוקו לפני שנים הרבה (ופורסמה על ידי ד"רמורי מרדכי עמאר במהדורת "תקנות חכמי פאס" שלו, שיצאה לאור אך לפניחודשים ספורים). עיון בתקנות אלה מלמד שלא פחות מארבע פעמים נדרשו חכמי פאס להתקין תקנות בנושאזה (דבר המצביע על כך שהמציאות הייתה חזקה לעתים מן התקנות).
התקנה הראשונהנתקנה כבר בשנת תנ"א (1691), והגבילה את סכום הנדבות שנגבות למען ענייםוקבצנים הבאים מחוץ לעיר, על מנת שלא לקפח את עניי פאס. כרקע לתקנה, שמבוססת עלהכלל של "עניי עירך קודמים", מעידים מתקיניה על נוכלים ומתחזים שפקדו אתעירם: "וגדולה על כולן אלו [=הקבצנים] הבאין מאשכנז ופולוניא(!) אשר רובםככולם מביאים אגרות חתומים שבאים מארצם לצורך פדיון שבויים, ואחר כך תיגלהרעתם שמזייפים אגרותיהם, ונוטלים בזרוע וביד רמה, ואחר כך פוערים פיהם לבליחוק ומדברים דברים רעים, ונמצא עניי העיר ועניי שאר מדינות המערב [המגרב, צפוןאפריקה] נדחים במנה מעוטה אשר לא תועיל לכלום".
בחלוף כ-150שנה(!), בשנת תקצ"ח (1838) שבו ותיקנו בפאס תקנה דומה, שנפתחת במלים:"בראותנו אנו חתומים מטה ארבעה אבות נזיקין", ככותרת לתופעות פסולותשנלוו לתופעת הקבצנות ומפורטות בתקנה: "ובזמנינו זה, רבו כמו רבו כת המקבלים הבאים מכל מדינה ומדינה ועירועיר, ורובם ככולם עשו בערמה והצליחו בדברהזה [...] שהם באים בכוח הזרוע ומעיזים פניהםנגד הגזברים, וכל אחד מתנשא לאמור לא אקח כי אם סך מרובה, וכן יהיה שכל היוצא מפיויעשה, ולוקח בחוזקה כי סמוך לבובטוח מחמת האגרות הנזכר[מכתבי ההמלצה שבידו]... שלוקחים יותרמהראוי כנזכר, אין שמחים בחלקםוחוזרים חלילה ונכנסים בחשאי והולכים ומשוטטים בבתים ובחצרות אצל המון העם, ושואלים חלקם בפיהם ומביישים את מי שאין לו, ואינן יוצאים משם עד שמקבלים מהם בעל כרחםשלא בטובתם, וזה דרכם כל הימים לרבות הלילות ואין מי יאמר להם מה תעשו".
