מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון-חבר בפורום התנ"ך בחברה לחקר המקרא- 'מקראות בינה בתורה', לפרשת תרומה:
לזכר הנופלים במלחמת העצמאות השמינית שפרצה בשמיני עצרת, למען הצלתם ושחרורם של חטופינו, ולזכות הלוחמים במערכה על קיומנו ועתידנו בעזרת ה'.
מדוע קדמה פרשת משפטים לפרשת תרומה?
משפט בטרם המשכן.
פסוקי המשפט המוחלט בפרשת משפטים הם תנאי מוקדם למשכן, ומהם נובע 'מוסר הנביאים', כפי שעולה בבירור מדברי הנביאים, ומפסוקי התורה, כאחד:
"וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם;
כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן;
אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ. וְחָרָה אַפִּי...
אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ, לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ;
אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ, עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ; כִּי הִוא כְסוּתוֹ לְבַדָּהּ הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ – בַּמֶּה יִשְׁכָּב? וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי!
לֹא תִשָּׂא (=לא תקבל) שֵׁמַע שָׁוְא, אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס;
לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת, וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת משפט];
וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ...
לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ בְּרִיבוֹ;
מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק – וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג, כִּי לֹא אַצְדִּיק רָשָׁע;
וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח, כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים. וְגֵר לֹא תִלְחָץ –
וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם"; (כ"ב, כ – כ"ג, ט)
הצבת המקדש אל מול צדקה ומשפט בדברי הנביאים
בדברי הנביאים אנו מוצאים פסוקים רבים העומדים על היחס בין "דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (בראשית י"ח, יט), לבין המקדש ועבודת הקודש:
"וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל:
הַחֵפֶץ לַ-ה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה'?!
הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים"; (שמואל-א' ט"ו, כב)
והנה, שמואל וישעיהו דיברו שניהם באותו כיוון, ורק המצב המוסרי בימי ישעיהו החמיר מאד:
"לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה'?
שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים, וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי;
כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי – מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי?!
לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא, קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי!
חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא? לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה!
...גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ! יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ!
רַחֲצוּ הִזַּכּוּ, הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי, חִדְלוּ הָרֵעַ!
לִמְדוּ הֵיטֵב, דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ, שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה"; (ישעיהו א', יא-יז)
ישעיהו לא התנגד בהקשר זה רק לקרבנות ולקטורת, אלא גם לתפילות, לנשיאת כפים ואף לשבתות וחגים. זאת, משום שעבודת ה' רצויה וראויה רק לאחר סילוק הרֶשע ודרישת המשפט, במיוחד לחסרי אונים כמו גֵר, יתום ואלמנה. תפיסה זו תואמת את לשון התורה בפרשת משפטים, "כל אלמנה ויתום לא תְעַנוּן" (כ"ב, כא), ולאזהרה איך ה' יתערב ויעניש בחרון אפו אם יענו אותם, הנזכרת בצמוד. דברי ישעיהו נקראים כמו דרשה נבואית לפסוקי תורה אלה, ולשון התורה ניכרת ביתר שְׂאֵת בפסוקי ההמשך:
"קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט, צֶדֶק יָלִין בָּהּ אז], וְעַתָּה מְרַצְּחִים;
כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים סָבְאֵךְ, מָהוּל בַּמָּיִם;
שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים, כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים,
יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם...
וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה, אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה;
צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה"; (ישעיהו א', כ"א-כ"ז)
ישעיהו חזה על יהודה וירושלים, ואילו הושע ועמוס, באותה תקופה עצמה, אמרו דברים דומים על ממלכת ישראל (=שומרון), ובמיוחד על דרך הדמים בין העיר שכם לבין הגלעד:
"כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח וְדַעַת אֱ-לֹהִים מֵעֹלוֹת;
וְהֵמָּה כְּאָדָם עָבְרוּ בְרִית שָׁם בָּגְדוּ בִי;
גִּלְעָד קִרְיַת פֹּעֲלֵי אָוֶן עֲקֻבָּה מִדָּם... דֶּרֶךְ יְרַצְּחוּ שֶׁכְמָה כִּי זִמָּה עָשׂוּ"; (הושע ו', ו-ט)
"שָׂנֵאתִי מָאַסְתִּי חַגֵּיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּעַצְּרֹתֵיכֶם;
כִּי אִם תַּעֲלוּ לִי עֹלוֹת, וּמִנְחֹתֵיכֶם לֹא אֶרְצֶה וְשֶׁלֶם מְרִיאֵיכֶם לֹא אַבִּיט;
הָסֵר מֵעָלַי הֲמוֹן שִׁרֶיךָ וְזִמְרַת נְבָלֶיךָ לֹא אֶשְׁמָע;
וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט וּצְדָקָה כְּנַחַל אֵיתָן;
הַזְּבָחִים וּמִנְחָה הִגַּשְׁתֶּם לִי בַמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה בֵּית יִשְׂרָאֵל"? (עמוס ה', כא-כה)
חוקרי מקרא חושבים שעמוס לא הכיר את פרשיות התורה העוסקות בקרבנות במדבר. אולם, עיון מעמיק בתורה מגלה שזבחים ומנחה עם המנחות והנסכים הצמודים להם, הם קרבנות התלויים בכניסה "אל אֶרֶץ מוֹשְבֹתֵיכֶם" (במדבר ט"ו, א-טז); רק על עולת התמיד (כקרבן יומי קבוע) נאמר "הָעֲשֻׂיָה בהר סיני" (שמות כ"ט, לה-מב; במדבר כ"ח, ו). אכן, עמוס דייק בלשון התורה ובסדר הפרשיות וטען, שעצרות החג ההמוניות בישראל נוגדות את דבר ה', כי המשפט והצדקה הם תנאים מקדימים למשכן ולחגיגות; ארבעים שנות המדבר הוקדשו בעיקר לבסיס של צדקה ומשפט שעליו יוצב משכן-מקדש.
כך בדיוק אמרו ישעיהו, ומיכה אחריו, על ירושלים:
"שִׁמְעוּ נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל,
הַמֲתַעֲבִים מִשְׁפָּט וְאֵת כָּל הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ; בֹּנֶה צִיּוֹן בְּדָמִים וִירוּשָׁלַיִם בְּעַוְלָה;
רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ, וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ,
וְעַל ה' יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר: הֲלוֹא ה' בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה;
לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ, וִירוּשָׁלַיִם עִיִּין תִּהְיֶה, וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר"; (מיכה ג', ט-יב)
מיכה המשיך את ישעיהו וחידד את המסר עוד יותר, בכך שתלה את זכות קיומו של המקדש בהר הבית במשפט ובצדקה (הצדקה נקראת בפי מיכה, "הַיְשָרה"). זאת, בעוד "הַשֹחַד" במשפט (הנזכר בפירוש באזהרות 'משפטים') יביא אסון עד כדי חורבן צפוי. כעבור כמאה שנה מסופר בספר ירמיהו (כ"ו, יז-יט) על הזעזוע שחוללה נבואה זו, ועל התשובה של חזקיהו המלך ואנשי יהודה אשר הצילו ומנעו את החורבן בימיהם.
בנבואה אחרת, הציג מיכה "מה טוב" בעיני ה' – בדבריו שם נחשף גם פער חשוב בין קרבנות הציבור בתורה שתמיד מעטים במספר, לבין שיטת הקרבנות אצל מלכי בית דוד ובעיקר אצל שלמה, שהביא אלפי קרבנות:
"בַּמָּה אֲקַדֵּם ה' אִכַּף לֵא-לֹהֵי מָרוֹם? הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה?
הֲיִרְצֶה ה' בְּאַלְפֵי אֵילִים בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן?
...הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ,
כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱ-לֹהֶיךָ"! (מיכה ו', ו'-ח')
ל"אלפי אילים" אין זכר בקרבנות התורה, ועל כך אמרו חז"ל:
" 'כי טוב יום בחצריך מאלף' (תהלים פ"ד, יא) –
טוב לי יום אחד שאתה (=דוד) יושב ועוסק בתורה,
מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפָנַי על גבי המזבח"; (שבת ל, א)
ירמיהו, לפני חורבן ירושלים, הביא נבואות אלה לשיא:
"כֹּה אָמַר ה' צְ-בָאוֹת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל:
הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה;
אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר: הֵיכַל ה', הֵיכַל ה', הֵיכַל ה' הֵמָּה (=וה' ישמור עליו);
כִּי אִם הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ אֶת דַּרְכֵיכֶם וְאֶת מַעַלְלֵיכֶם!
אִם עָשׂוֹ תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ;
גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה לֹא תַעֲשֹׁקוּ, וְדָם נָקִי אַל תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה!
וְאַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תֵלְכוּ לְרַע לָכֶם;
וְשִׁכַּנְתִּי אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה,
בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם לְמִן עוֹלָם וְעַד עוֹלָם"; (ירמיהו ז', ג-ז)
ירמיהו השתמש בלשון 'שכן' (שממנו 'משכן') "במקום הזה", יחד עם הקריאה החוזרת "היכל ה' " בפי אלה שבטחו במקדש בלי קשר לצדק ולמשפט. שוב אנו רואים איך הנביא דרש את הקשר והרצף שבתורה, כתנאי מוקדם של חוקי המשפט בתורה "בין איש ובין רעהו", לפרשיות המשכן והמקדש, "היכל ה' ".
ועוד אמר ירמיהו:
"כֹּה אָמַר ה' צְ-בָאוֹת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל: עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל זִבְחֵיכֶם וְאִכְלוּ בָשָׂר!
כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם,
עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח;
כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר:
שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹהִים, וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם,
וַהֲלַכְתֶּם בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם לְמַעַן יִיטַב לָכֶם"; (ירמיהו, כ"א-כ"ג)
הביטוי "יום הוציאי אותם מארץ מצרים" מופיע פעמיים נוספות בירמיהו. פעם אחת בדברי הברית (ירמיהו י"א, ד) שנאמרו כנראה בזמן הברית שכרת יאשיהו, בשנת 18 למלכותו. בפעם השניה, מופיע הביטוי ביחס לשחרור העבדים שנכשל בימי צדקיהו (שם ל"ד, יג), ושם מדובר במפורש בברית סיני, בה קיבלו בני ישראל לשמוע בקול ה' ולהיות לו לעם, יחד עם פרשת שילוח עבדים הפותחת את המשפטים.
אם כן, ברית יציאת מצרים היא היסוד, ובמרכזה עשרת הדברים עם המשפטים וחוקי גוי קדוש. כל פרשיות המשכן והמקדש, עם הקרבנות והטהרה, בנויות על גבי יסודות אלו! ברור, שכך פירש ירמיהו, כמו הנביאים שקדמו לו, את סדר התורה בקדימת יתרו-משפטים לפרשיות המשכן.
גם זכריה, בתחילת הבית שני, חזר על כך ואמר שאין ל-ה' צורך בצומות (זכריה ז', ה-ו), כמו שאין צורך בקרבנות; לדבריו, לא צמים על החורבן, אלא על הסיבות שגרמו לו! לכן, גם אין די בבנין בית שני כדי לבטל צומות, אלא צריך להתמודד עם הסיבות לחורבן:
"כֹּה אָמַר ה' צְ-בָאוֹת לֵאמֹר:
מִשְׁפַּט אֱמֶת שְׁפֹטוּ! וְחֶסֶד וְרַחֲמִים עֲשׂוּ אִישׁ אֶת אָחִיו!
וְאַלְמָנָה וְיָתוֹם גֵּר וְעָנִי אַל תַּעֲשֹׁקוּ! וְרָעַת אִישׁ אָחִיו אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם"! (זכריה ז', ט-י)
זכריה הפליג מעבר לדברי קודמיו. בדבריו הוא דרש לא רק לא לעשות רעה לאיש וביחוד לחסרי האונים, אלא גם לא לחשוב רעה בלב – כיוון שמחשבה רעה עלולה להפוך בקלות לפשע; זו בוודאי דרישה נבואית-מוסרית שמעבר למשפט, כי אי אפשר לשפוט על מחשבות של רוע בשום בית משפט אנושי.
זכריה סיכם את המוסר הנבואי העומד ביסוד בניין המקדש מחדש בלשון "אלה הדברים" של ברית סיני:
"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ: דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ!
אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם!
וְאִישׁ אֶת רָעַת רֵעֵהוּ אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם! וּשְׁבֻעַת שֶׁקֶר אַל תֶּאֱהָבוּ!
כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׂנֵאתִי נְאֻם ה'! ...וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ"; (זכריה ח', טז-יט)
מתברר, אם כן, שדברי הנביאים עולים בקנה אחד עם דברי התורה, בתנאי שקוראים את התורה כפי שקראו אותה הנביאים – ברית סיני עם עשרת "הדברים", עם החוקים ועם המשפטים, היא היסוד והתנאי המוקדם להשראת השכינה במשכן ובמקדש. הרב יואל בו-נון
&
הרב עמיהוד סולומון -רב קהילה- סרטון על הפרשה -
"לגעת באושר"
&
בלומה טיגר-דיכטוולד - פרשת תרומה - ויקחו לי תרומה
" דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי " (תרומה,כה, ב).
מהי תרומה? שורש המילה תרומה אינו תרם אלא רום, כלומר להרים. ניתן ללמוד זאת מן הפסוק: " רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ " (במדבר, טו, כ). תרומה מקראית היא מתנה המופרשת מן החול אל הקודש. נותן התרומה מרים את החלק שהוא מפריש מתוך הכלל.
בלשון חז"ל נוצר מן השם תרומה הפועל תרם. בימינו משמעות המילה היא נדבה וסיוע. כיוון התרומה הוא מלמעלה למטה. אנו רוכנים כדי לתת נדבה לעני. אין זו רק תנועה אלא גם ביטוי למעמד סוציו - אקונומי גבוה הנותן למי ששייך למעמד סוציו -אקונומי נמוך יותר. אנו מאחלים לעצמנו לא להיות זקוקים "למתנת בשר ודם ולא לידי הלוואתם". כלומר להיות תמיד בצד הנותן.
האם החלוקה לתורם ונתרם היא אכן מעמדית? האם בעלי האמצעים הם תמיד הנותנים וחסרי האמצעים הם תמיד הנזקקים-המקבלים? האדם הוא יצור חברתי הזקוק למעגל השתייכות משום שאין הוא יכול למלא את כל צרכיו בעצמו. הוא זקוק לבן/ בת זוג כדי להקים משפחה. בקשר זוגי טוב כל אחד מבני הזוג נותן ומקבל. אנו זקוקים לאיכר המגדל את מזוננו, לאופה כדי לאכל לחם, לרופא כדי להבריאנו ולחבר טוב שיקשיב וינחם אותנו במצוקתנו. אין מונופול על נתינה וקבלה. כולנו נמצאים בשני המקומות.
אם התרומה לבני אדם היא מלמעלה למטה, הרי התרומה לבניית המשכן היא בכיוון הפוך, מלמטה למעלה. אנו תורמים לבניית מקום בו ישכון ה'. עד כה דאג הא-ל לכל צרכי העם. הוא העניק לנו את עמוד הענן ואת עמוד האש, האכילנו מן ושְׂלָו, דאג למים במדבר, סייע לנו במלחמת עמלק. עכשיו ה' מלמד אותנו לתת לא רק לקבל. למידה זו היא עבורנו. ה' אינו זקוק לבית, שהרי מלוא כל הארץ כבודו. נאמר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שם, ז), והרי צריך היה לומר ושכנתי בתוכו ולא בתוכם?
אנו יודעים כי כסף שעמלנו כדי להשיגו, יקר בעינינו יותר מכסף הניתן לנו במתנה. אנו נהיה זהירים יותר בהוצאתו. מנהל נבון בבית ספר תיכון יודע כי שיתוף מועצת תלמידים בכתיבת תקנון בית הספר, הוא גם ערובה טובה יותר לביצועו. נשיג שיתוף פעולה וכבוד מתלמיד בעל בעיות משמעת לא על ידי ענישה, אלא על ידי הענקת תפקיד לו לפי כישוריו. לא נעים לְהֵעָדֵר או לְֵאָחֵר כשאתה אחראי על יומן הכיתה.
אם ה' רוצה לשכון בתוכנו, כדאי מאוד שאנו נתרום את חומרי הגלם עבור משכן זה. בהיותנו שותפים להקמתו, הוא יהיה חשוב ומכובד בליבנו ואז יוכל ה' לשכון בנו. נהיה ראויים לכך. ואמנם בני ישראל לא הכזיבו. הם תרמו ברצון למרות (ואולי בגלל) שזו הייתה רשות ולא חובה. כמות התרומות הייתה כה רבה עד אשר עושי המלאכה מבקשים לעצור את התרומות. " וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא: וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר: "(ויקהל, לו, ו-ז).
שלמה המלך בנה את בית המקדש. הוא הביא את מיטב חומרי הבנייה ואת מיטב האומנים שיבנוהו. המקדש היה מפואר ביותר. כך מתאר הכתוב את מלאכת הבנייה ואת מחירה.
וַיַּעַל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מַס מִכָּל יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הַמַּס שְׁלֹשִׁים אֶלֶף אִישׁ
וַיִּשְׁלָחֵם לְבָנוֹנָה עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים בַּחֹדֶשׁ חֲלִיפוֹת חֹדֶשׁ יִהְיוּ בַלְּבָנוֹן שְׁנַיִם חֳדָשִׁים בְּבֵיתוֹ וַאֲדֹנִירָם עַל הַמַּס:
וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה שִׁבְעִים אֶלֶף נֹשֵׂא סַבָּל וּשְׁמֹנִים אֶלֶף חֹצֵב בָּהָר:
(ל) לְבַד מִשָּׂרֵי הַנִּצָּבִים לִשְׁלֹמֹה אֲשֶׁר עַל הַמְּלָאכָה שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָרֹדִים בָּעָם הָעֹשִׂים בַּמְּלָאכָה:
(לא) וַיְצַו הַמֶּלֶךְ וַיַּסִּעוּ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת אֲבָנִים יְקָרוֹת לְיַסֵּד הַבָּיִת אַבְנֵי גָזִית: " (מלכים א, ה, כז-לא).
לפנינו תיאור המזכיר את שעבוד ישראל במצרים. מס כבד, עבודות פרך תחת שוטרים הרודים בעם. יש הבדל מהותי בין בניית המשכן שם העם מנדב על פי יכולתו את חומרי הגלם, מתוך רצון ומכל הלב, אומנים כמו בצלאל עושים את המלאכה, אין עבודות פרך ואין מפקחים הרודים העם.
עול המיסים הכבד שהטיל שלמה על עמו מתבטא בבקשת העם מבנו-יורשו רחבעם:
וַיִּשְׁלְחוּ וַיִּקְרְאוּ לוֹ ויבאו וַיָּבֹא יָרָבְעָם וְכָל קְהַל יִשְׂרָאֵל וַיְדַבְּרוּ אֶל רְחַבְעָם לֵאמֹר:
אָבִיךָ הִקְשָׁה אֶת עֻלֵּנוּ וְאַתָּה עַתָּה הָקֵל מֵעֲבֹדַת אָבִיךָ הַקָּשָׁה וּמֵעֻלּוֹ הַכָּבֵד אֲשֶׁר נָתַן עָלֵינוּ וְנַעַבְדֶךָּ:
וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לְכוּ עֹד שְׁלֹשָׁה יָמִים וְשׁוּבוּ אֵלָי וַיֵּלְכוּ הָעָם: (שם, יב, ה).
זוהי הבקשה היחידה שלהם. רחבעם מעדיף את עצת הילדים אשר גדלו עימו, הדוגלים בהחרפת עול המיסים, במקום את עצת הזקנים האומרים לו להקשיב לעם. התוצאה היא, חלוקת הממלכה לשניים. מלכות יהודה המצומצמת שבראשה רחבעם, ומלכות ישראל הכוללת את רוב העם ובראשה ירבעם בן נבט.
עשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, זה מקום שבני ישראל בונים מקדש לה' מתוך תרומה, נדיבות לב ושמחה ולא בכפייה. מתוך כך ישכון ה' בתוכם, בליבם ובמעשיהם.בלומה דיכטוולד
&
פרשת תרומה – שמחת הלב -משחק סכום אפס -
אורי סובוביץ-מנהל שותף בקרן הון סיכון.
אנחנו מורגלים לעולם שבו בכל הענקה חומרית בין שני צדדים, לכל צד יש תפקיד – נותן או מקבל. הסיבה לכך נעוצה בכך שהחפץ או הכסף המועבר יכול להיות רק אצל צד אחד. לכן את התורם צדקה נוהגים לברך שיזכה תמיד להיות בצד הנותן, המעניק, ולא בצד המקבל, הנזקק.
יוצא מכך שבעולם החומרי, ככל שלאדם יש יותר, הוא יכול להיות יותר בצד הנותן; וככל שלאדם יש פחות, הוא ייאלץ ככל הנראה להיות יותר בצד המקבל.
בעולם הרוחני, לעומת זאת, חוקי המשחק שונים לגמרי. ראשית, לא מדובר ב"משחק סכום אפס", שכן שני הצדדים יכולים ליהנות מאותה חוויה רוחנית, תובנה או רגש, מבלי להחסיר מהחוויה של הצד השני. יתר על כן, לעיתים דווקא השותפות מגדילה את הערך המוסף שכל צד מקבל, כגון אהבה בין אנשים, שרק גדלה ומתגברת ככל שהאדם נותן ומעניק מעצמו יותר.
אך מה קורה כשמדובר בפעולה פיזית שיש בה ערך רוחני וערכי? לפי אילו "כללי משחק" אירוע כגון תרומה או נתינת צדקה יתנהל? כיצד ניתן להבין את מדרש האגדה האומר כי "יותר משבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית"1] (ויקרא רבה לד, ח)? ואם לפי ביטוי זה, התורם מרוויח יותר מהמקבל, מה זה אומר על תכלית מצוות הצדקה?
יתרה מזאת, גלוי ומפורסם בעולם שנתינה מולידה שמחה. אך מה אם אדם לא נמצא במצב שהוא יכול להעניק או שאין לו באותו זמן מה לתת? האם השמחה חייבת להיות תלויה בגורם חיצוני, או שניתן להתרומם לעבודה פנימית שאינה תלויה בשום דבר חיצוני, ובכך להוליד שמחה בכל מצב?
"ויקחו לי תרומה"
פרשתנו פותחת בציווי "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" (שמות כה, ב). חז"ל התקשו מדוע התורה השתמשה בפועל "ויקחו לי תרומה" ולא כתבה "ויתנו לי תרומה"? ופירשו כי בעצם הנתינה יש רווח גדול לנותן לא פחות מאשר למקבל, ועל כן הניסוח הוא "ויקחו" ולא "ויתנו".
המדרש מוסיף טעם שני לביטוי "ויקחו לי תרומה" ומסביר כי אדם צריך לחיות בעולם בתודעה שממונו איננו שלו אלא של הקב"ה, בורא העולם וקנייניו. תובנה זו "מסייעת" לאדם להצליח להפריד בין זהותו האישית לממונו, להודות על השפע שזכה לו ולהשתחרר מאחיזתו בממונו לטובת נתינה לאחר, מתוך הבנה שהוא בסך הכול מהווה צינור להעברת השפע גם לאחרים.
וכך נאמר במדרש (מדרש אגדה שמות כה, ב):
"ויקחו לי" – כתיב "לי הכסף ולי הזהב נאום ה' צבאות", אמר הקב"ה לישראל: התנדבו ועשו המשכן, ואל תאמרו מכיסכם אתם נותנים דבר, כי משלי הוא הכל. לפיכך אמר "ויקחו לי" – משלי".
עם זאת, אף שהאדם נותן משל הקב"ה, מובא בגמרא (תענית ח, ב) שהתורם מעשר מהכנסתו לעניים, יזכה להתעשר ובזכות כך אף להגדיל את מעשרותיו.
הרצון גדול מהמעשה
התרבות סביבנו משדרת כל הזמן שככל שיהיה לנו יותר – נהיה מאושרים יותר. האנושות רודפת אחר מילוי תאוותיה השונות שתכליתן להביא את האדם לידי אותה שמחה חמקמקה. היהדות, לעומת זאת, מחנכת לכך שככל שניתן יותר, נהיה שמחים יותר.
הרב קוק העמיק, כהרגלו, במבט פנימי עוד יותר. הוא קשר בין עבודת האדם בזיקוק אישיותו, מידותיו ועולמו הפנימי הבאים לידי ביטוי ברצונו ובשאיפותיו, לשמחה הנולדת מכך, ללא תלות באף גורם חיצוני, אפילו לא גורם מקבל. הסיבה לכך היא שעבודת המידות ופיתוח אישיותו של האדם נעוצה דווקא בנקודת הרצון שלו. אמנם המעשים הם הביטוי הסופי של הרצון, ובסופו של דבר, כל רצון טוב צריך להגיע לידי ביטוי מעשי, אך האדם אינו מתבטא במעשיו אלא דווקא ברצונו. אדם עשיר יוכל לתרום יותר, אך רצונו של העני לתרום או לתת מעצמו יכול להיות גדול הרבה יותר משל העשיר. כמו כן, המעשה לעולם יהיה מוגבל, ולעיתים נסיבות החיים לא יאפשרו לו לממש את הרצון הטוב. הרצון, לעומת זאת, הוא חופשי ואין-סופי, ובכך דומה האדם לבוראו. מכאן יוצא שיש לאדם את החופש הגמור לפתח את הרצון שלו לרצות תמיד בטוב, והיות שהאושר תלוי ברצון, ככל שהרצון הטוב יתפתח, כך גם אושרו של האדם יגדל. כמו בסיפור החסידי על האוצר שמתגלה בסופו של דבר בתוך הבית ולא מתחת לגשר מרוחק, גם כאן הרב קוק חידש שלמעשה השמחה זמינה ונתונה לאדם בכל מקום וזמן, והיא תלויה באדם עצמו ובו בלבד.
וכך כתב הרב קוק (אורות הקודש ג, קה):
"הידיעה, שהאדם בהתגלותו בתור בעל רצון, אופיו משתלם כולו בנקודת רצונו דווקא, האושר שלו הוא רצון טוב, כל קווי האושר וההצלחות הרוממות, שלב כל אדם כל כך עורג להם, אינם כי אם תולדות מנקודת חיים מלאים זו, נקודת הרצון הטוב הקדוש והבהיר, ובתוכן זה דומה האדם בחופשו ליוצרו, ליוצר כל, בחפצו (=ברצונו) המקיף והחופשי מכל מועקה".
דבר מוחש הוא שכשעולה באדם מחשבה לעשייה חיובית, רצון למעשה טוב, הרהור לב לתקן משהו באישיותו או בהתנהלותו, הוא חווה תחושת רווחה, שחרור ושמחה. הרב קוק הוסיף שכשאדם יתרומם להבין "רז" פנימי זה, יתחדש לו דבר גדול – השמחה אינה תלויה בגורם חיצוני. כל זמן שיחליט האדם לזקק את רצונו לטובה, לצאת מהתעסקות צרה בעצמו לעבודה פנימית שרוצה להוסיף טוב למעגלים רחבים יותר, הוא יזכה לשמוח ולרומם את עצמו ואת העולם כולו. לעומת זה, הרב קוק התבטא בחריפות נגד המחשבה שהאושר תלוי בגורם חיצוני, שכן זו מחשבה שמולידה כפיות טובה וחוסר הכרת הטוב על מה שיש, קנאה, שנאה, תחרות וכד', שלצערנו מביאים למלחמות המכלות כל חלקה טובה בחברה, ובעיקר בתוך נפשו של האדם.
וכך כתב הרב קוק:
"...כשידיעה זו מתבררת, מיד מוצא האדם את עצמו מלא חדווה, מסולק מכל עצבות. הוא מכיר שהוא אינו צריך כי אם לאמץ את רצונו לטוב, וזה מסור בידו בכל עת ורגע, ותכף כשרצונו מתעלה, הרי הוא מתעלה, וכל הספירות העולמיות התלויות בו מתעלות עימו. ואיך לא יהיה האדם מלא תמיד עז וחדווה, אם טובת הטובות, עושר העשירות, הצלחת ההצלחות, מסור ונתון בידו, והוא מושל בכל המכמנים הנפלאים האצורים באוצר נחמד ושמן זה.
המחשבה שהאושר תלוי במה שהוא חוץ ליכולתו של האדם, ממה שהוא חוץ להוייתו, וחוץ לרצונו, מחשבת פיגול הוא, רשעות וסכלות היא מרופדת. והיא מעוררת את כל התכונות השפלות וכל המידות הרעות שביסוד הרשעה, שכחת ה' וטובו, אורו וישעו, חכמתו חסדו וגבורתו. על כן ישרי לב שמחים תמיד...".
לסיכום
פרשת תרומה נקראת לרוב בסמיכות לשמחת חג הפורים, שמצוותיה העיקריות הן משלוח מנות ומתנות לאביונים. מצוות אלו מתאימות לצהלת הפורים, שכן העולם הנפשי פועל בצורה הרמונית, כך שרצון למעשה טוב, גם אם המעשה עצמו לא הושלם, מוליד שמחה.
על פי חז"ל, מצוות השמחה נועדה להשלים את נפש הנותן בכך שיבחר לתת, ולא את מחסורו של העני, שלו הקב"ה יכול לדאוג בעצמו...
אסיים בסיפור מקסים ששמעתי לפני שנים רבות מהרב איציק אמיתי שליט"א, דוד של אשתי. הוא סיפר שניגש אליו לפני שנים רבות קבצן בירושלים והושיט את ידו לקבל צדקה. פשפש הרב איציק בכיסיו והתנצל שאין עליו כסף. הכניס הקבצן את ידו לכיס, הוציא משם מטבע והניח אותו בידו של הרב איציק ואמר: "מילא אני, אני אסתדר. אבל אתה? מה יהא עליך? איך יהודי יכול להסתובב כך בירושלים בלי כסף ובכך להפסיד את ההזדמנות לתת צדקה?!"...
שבת שלום! -אורי סובוביץ
מתוך הספר "יש בתוכנו שמיים". להזמנת הספר ליחצו כאן או כנסו ללינק- https://tic.li/gMoWdo
1] כלומר, יותר משהעני מקבל מהצדקה, העשיר מקבל מעצם הנתינה.
&
מעדנים לשולחן שבת ד"ת מספר 274 -עץ חיים היא למחזיקים בה -חיים קופל.
1) " בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים (מוטות נשיאה), לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ " (כ"ה-ט"ו). רש"י מוסיף: " לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ " - לעולם. תוספת בעלת משמעות, ואכן הגמרא אומרת: המסיר בדי הארון ,לוקה (יומא דף ע"ב.) וכן פוסק הרמב"ם.
2) יש להבין, הרי גם למזבח ולשולחן היו בדים (מוטות) לשאת אותם, אך אין הם קבועים בו לעולם, כשם שהם קבועים בארון, ממילא המסיר אותם אינו לוקה, כשם שלוקה המסיר את בדי הארון. מה ההבדל ביניהם, הרי בשני המקרים המוטות משמשים לנשיאת הכלי, כך שואל "המשך חכמה" על הפרשה.
3) מתרץ ה"משך חכמה", שהארון רומז "לכתר תורה", שמונח כביכול בו, ולפי המדרש שאומר: מָה תּוֹרָה קְדוּמָה לַכֹּל, כך במעשה המשכן הקדים הארון (שמסמל את התורה) לשאר הכלים, ויבואו הכל ויעסקו בארון, כדי שיזכו כולם בתורה (שמות רבה פרשה ל"ד). ואומנם, בכל כלי המשכן כתוב "ועשית", לשון יחיד, רק בארון (ספר תורה) כתוב "ועשו" לשון רבים, כי כולם עושים, בכדי שלכולם יהיה חלק בתורה. גם מי שאינו עוסק בלימוד התורה, יתחבר לתורה באמצעות "החזקת תורה", כשם שהמוטות "מחזיקים" את הארון. לכן חשוב שיהיו צמודים אליו תמיד.
4) יש המתרצים את שאלתנו לפי משל שמיוחס "לבעל שם טוב".
מעשה בְּעָלֶה שגדל על עץ, כך תקופה ארוכה. לימים החל הוא לחשוב כמה הוא מסכן, עקב כך שהוא מוגבל למקומו. הוא ראה איך הציפורים עפות מעץ לעץ, ויכולות לשנות מקום ואוירה, והוא, "תקוע" במקום אחד וצריך לחכות עד שמישהו יבוא אליו. האביב והקיץ עברו, והנה הגיע החורף. רוחות חזקות, וְהֶעָלֶה נֻתַּק מִמְּקוֹמוֹ, עף ברוח, עד שנחת על האדמה. תחילה הוא שמח, עכשיו הוא יכול לעוף מעץ לעץ מפרח לפרח וּלְשַׁנּוֹת אֲוִירָהּ. אבל, החורף עבר, הגיע האביב, אחריו הקיץ, יש פחות רוחות והעלה נשאר זרוק במקום אחד על הריצפה. אנשים עוברים דורכים עליו, מכוניות רומסות אותו עד שהוא נקרע לחתיכות.
5) כשהתבונן במצבו, הבין שמצבו הקודם היה עדיף. אז, הוא היה מחובר לגבעול וענף של עץ, קיבל מים ומזון בזמנים קבועים, זכה לאוויר צח ושמש, איש לא דרך עליו ולא נגע בו לרעה. רק באיחור הוא הבין שיש יתרון לִחְיוֹת במקום קבוע המחובר לגוף יציב ותומך.
6) והנמשל, כמובן, האדם שמחובר לתורה. יש הרוצים להינתק, המצב כובל אותם ,מגביל אותם ומונע מהם סיפוקים. היו כאלה שהתנתקו, ואז נדדו בכל ארצות תבל, עד שאיבדו את זהותם. מנגד, התורה היא עץ חיים למחזיקים בה ותומכיה מאושר. החיים מלאי תוכן, שמחת שבת וחג סביב שולחן המשפחה. וכל אחד יודע את יִעוּדוֹ בחיים.
7) לכן, בניגוד לבדי המזבח והשולחן, שנועדו רק לצורך נשיאתם בדרך, בדי הארון גם מסמלים את הקשר של כלל ישראל לתורה כל היום וכל השנה. לכן מזהירה התורה שלא לנתקם ממקומם.
8) תשובות לפרשת משפטים
א) "וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ " (כ"ג-י"א). מה ההבדל בין לעזוב ובין לנטוש? תשובה: "עוזב": עוזב דבר ומתפנה לעיסוקיו, אך מתכוון לחזור אליו כמו: אדם עוזב את ביתו או "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו" (בראשית ב-ד).
"נטש" מסתלק מהדבר ולא מתכוון לחזור אליו. טייס נוטש את המטוס בטרם יתרסק. "ובשביעית תשמטנה ונטשתה" (שמות כ"ג-י"א).
ב) מי מבין בעלי המלאכה הבאים משתמש בכלי המופיע בפרשה? א) חייט ב) נגר ג) טבח ד) סנדלר.
תשובה: סנדלר, הוא משתמש בְּמַרְצֵעַ. "ורצע אדניו את אזנו בְּמַרְצֵעַ " (כ"א-ו).
9) שאלות לפרשת תרומה
א) איזה צבע מְכֻנֶּה בפרשה בשמו של צבע אחר?
ב) מצא בפרשה ברש"י מילה בת שלוש אותיות זהות?
שבת שלום -מחיים קופל- מעדנים 274 פרשת תרומה תשפ"ד
תגובות/הערות/הארות/ כולל בקשת הצטרפות, ניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"ל hkop77@gmail.com
או בווטסאפ 052-360-4905
&
ב"ה, פרשת תרומה תשפ"ד- אריה דיכטוולד- וְתִשְׁכֹּן בְּתוֹכָהּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ
(התפילה והפרשה) א..
מילים משורש ש.כ.ן מופיעות רבות במקרא. אצל אברהם אבינו:" וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא ...(בראשית יד, יג). מתרגם אונקלוס ב.: וְהוּא שֹכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא - "והוא שָׁרִי במישרי ממרא" - והוא שרוי, מצוי, נוכח, גר במישורי (בערבות) אלוני ממרא.
ובפרשתנו: (פרק כה פסוק ח): וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. ומתרגם אונקלוס: מפרטת התורה את "ושכנתי בתוכם", כך:
וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי:
וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים:
וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם "
המילה שכינה - שאינה מופיעה במקרא - מקורה מאותו שורש ומשמעותה אם כן נוכחות הא-ל.
בתפילת שמונה עשרה אנו מבקשים על כך (נוסח ספרד):
משתי הברכות אנו לומדים על תהליך שבנו עורכי התפילות: 1. שיבת ה' לירושלים 2. השראת שכינה בתוך ירושלים 3. החזרת בית דוד 4 . בניין ירושלים. 5. חידוש העבודה
העבודה מורכבת משני אלמנטים: וְאִשֵּׁי יִשְׂרָאֵל וּתְפִילָּתָם=קורבנות ותפילות. ובימינו התפילה מחליפה את הקורבנות. העבודה היא התפילה. הציווי בפרשתנו הוא וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ, כלומר מקום שיש לו ייעוד. מקדש ולא משכן. וייעודו הוא וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם ולא בתוכו. הכוונה שהמשכן יהיה מרכז המחנה כאשר העם חונה סביבו בסדר קבוע בחלוקה לפי שבטים. כך גם במסעות במדבר.
המשכן המפורק היה במרכז המסע ותנועת העם הייתה לפי צורת החניה. המשכן מקום הפולחן היחיד. תפילה לא הייתה חלק מהפולחן. עד לשיבת ציון התפילה הייתה פרטית ובנוסח אישי .
הַתְנָיָה חשובה להשראת שכינה מופיעה במאמר ה' לשלמה המלך במלכים א פרק ו:
(יב) הַבַּיִת ... אַתָּה בֹנֶה אִם תֵּלֵךְ בְּחֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשֶׂה ... וַהֲקִמֹתִי אֶת דְּבָרִי אִתָּךְ אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל דָּוִד אָבִיךָ:
(יג) וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא אֶעֱזֹב אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל:
הפסוק משקף את הפסוק מפרשת הקהל:
וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים:... לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם ..."
ודוק: האחריות על השראת השכינה הוטלה על שלמה המלך. בתורה אין הַתְנָיָה לא במעשי משה ולא במעשי העם.
כיצד רואה שלמה את מקומו וייעודו של המקדש (במלכים א פרק ח)?
(יג) בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית ... מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים: =זו הנחת היסוד]...
....(כ) וַיָּקֶם ה' אֶת דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֵּר וָאָקֻם תַּחַת דָּוִד אָבִי וָאֵשֵׁב עַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל ... וָאֶבְנֶה הַבַּיִת לְשֵׁם ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:
=מלכות לפני בניין המקדש. האם זה היה התנאי? ]....
(כה) וְעַתָּה ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שְׁמֹר לְעַבְדְּךָ דָוִד אָבִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לּוֹ לֵאמֹר: לֹא יִכָּרֵת לְךָ אִישׁ מִלְּפָנַי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל רַק אִם יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ אֶת דַּרְכָּם לָלֶכֶת לְפָנַי כַּאֲשֶׁר הָלַכְתָּ לְפָנָי:
=ההתניה של ה' לשלמה הייתה רק על השראת השכינה בתוך העם]...
(כז) כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ =לא יכילו] אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי...
המטרה: הבית יהיה מעין מתווך]
(כט) לִהְיוֹת עֵינֶךָ פְתֻחוֹת אֶל הַבַּיִת הַזֶּה ... לִשְׁמֹעַ אֶל הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר יִתְפַּלֵּל עַבְדְּךָ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה:
(ל) וְשָׁמַעְתָּ אֶל תְּחִנַּת עַבְדְּךָ וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה - וְאַתָּה תִּשְׁמַע אֶל מְקוֹם שִׁבְתְּךָ אֶל הַשָּׁמַיִם וְשָׁמַעְתָּ וְסָלָחְתָּ:
=הכוונה שהמקדש יהיה "מתווך" בין התפילות, בשונה מהמשכן בארץ)
(לא) אֵת אֲשֶׁר יֶחֱטָא אִישׁ לְרֵעֵהוּ וְנָשָׁא בוֹ אָלָה לְהַאֲלֹתוֹ וּבָא אָלָה לִפְנֵי מִזְבַּחֲךָ בַּבַּיִת הַזֶּה:
=מקום בו אדם החייב שבועה יבוא לשם]
(לב) וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם וְעָשִׂיתָ וְשָׁפַטְתָּ אֶת עֲבָדֶיךָ ...
(לח) כָּל תְּפִלָּה כָל תְּחִנָּה אֲשֶׁר תִהְיֶה לְכָל הָאָדָם לְכֹל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל ... וּפָרַשׂ כַּפָּיו אֶל הַבַּיִת הַזֶּה:
(לט) וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ וְסָלַחְתָּ וְעָשִׂיתָ ... כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ לְבַדְּךָ אֶת לְבַב כָּל בְּנֵי הָאָדָם:...
(מא) וְגַם אֶל הַנָּכְרִי ... וּבָא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה לְמַעַן שְׁמֶךָ... וּבָא וְהִתְפַּלֵּל אֶל הַבַּיִת הַזֶּה:...
נסכם: 1. ייעוד המקדש על פי חזון שלמה להיות מקום אליו מתפללים בכל מצב פרטי ולאומי.
2. זה גם יעודה של ירושלים. 3. שלמה רואה במקדש מעון-משכן הברכות - של כלל ישראל ושל כל
העמים. 3. אלוקים יושב בשמיים, שומע, ומקבל את התחינה, הרינה והתפילה.
4. אם כך לשם מה יש צורך במקדש? המקדש הוא מעין מדיום-מתווך. 5. זה ,לכאורה, מנוגד למה שאומר
ה' למלך שלמה, " וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא אֶעֱזֹב אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל" וכך מה שנאמר למשה רבינו על
מטרת המשכן, וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. הקב"ה מבקש להשרות שכינתו בתוך העם כאשר המשכן
הוא מקום פולחן יחיד. אין במות ומזבחות. אין הוא מהווה מקום אליו מתפללים.
5. כל ספר ויקרא נעלם מהמקדש. אין כהנים ואין כהן גדול ואין קורבנות בניגוד למשכן שם ראינו
זאת במפורש: וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי
(ס) לְמַעַן דַּעַת כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד:
ניסיון רד"ק ג. להסביר את חזונו של שלמה המלך:
" כז) כי האמנם - הה"א פתוחה כי היא לתימה =ה השאלה] כלומר באמת היא שישב אלהים עם האדם בארץ ? זה לא יתכן להאמין- כי אתה תתברך ותתעלה על הכל אין לך מקום שיכילך כי אתה מקום העולם ואין העולם מקומך אם כן מה שבניתי הבית לך אינו אלא על דרך משל =מטפורה] שיהיה רצונך וכבודך נמצא בבית הזה לשמוע אל התפלה אשר יתפללו במקום הזה ואף על פי שבכל המקומות הוא רצונו אל הצועק אליו בלב שלם לשמוע אל תפלתו, בקש שלמה מהאל שיהיה המקום הזה הנבחר מסייע המתפלל בתפלתו כאילו הבית הזה היה מלאך מליץ ותשמע תפלת כל המתפלל בבית הזה בקרוב יותר משיתפלל במקום אחר"
אם כן לפי רד"ק המקדש הוא מעיין מליץ יושר.
"בית חדש"-הב"ח ד. אורח חיים סימן קיח:(=ברכה) י"ד בונה ירושלים וכו' ה... כלומר שאין שאלתנו כי אם לצורך גבוה, כי אין כיסא ה' שלם אלא כשכיסא דוד על מכונו בירושלים ועוד בשאלתנו "וכסא דוד מהרה בתוכה תכין" הרי בקשתנו ג"כ על ירושלים שיכונן בתוכה כיסא דוד והוא מעין חתימה וזה גם כן טעם הפתיחה "ולירושלים עירך ברחמים תשוב" לא לצורך עצמנו אלא כדי להעלות השכינה בתוכה מן הגלות וזהו שאומרים "ותשכון בתוכה כאשר דברת" ואח"כ "ובנה אותה בקרוב "וכו' כדי שכיסא דוד מהרה בתוכה תכין
זהו ההסבר לסדר שקבעו חז"ל : 1. קבוץ גלויות 2. בניין ירושלים 3. מלכות דוד 4. השראת שכינה 5. חזרה העבודה לבית.
צא ולמד: החל מהברכה העשירית בתפילת העמידה, רואים רצף בתהליך הגאולה: קיבוץ גלויות-שיבת המשפט - ברכת המינים (הרשעים), שהיא תוצאת המשפט העברי - ברכת הצדיקים המבססים את האמונה - בניין ירושלים, מלכות בית דוד. כפי שמתאר זאת ה"בית חדש" לעייל.
הנוסח שלנו נקבע, מובן וברור, אחרי חורבן בית שני. התפילה החליפה את עבודת המקדש כנאמר בתפילה " רְצֵה ה' אֱלֹהֵינוּ בְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְלִתְפִלָּתָם שְׁעֵה-לתפילותינו עכשיו שהם במקום הקורבנות. " וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים. בָּרוּךְ אַתָּה ה', הַמַּחֲזִיר שְׁכִינָתוֹ לְצִיּוֹן.
נראה לי שהמניע העיקרי של שלמה לשנות את ייעודו של המקדש הייתה כלקח מהכישלון של המשכן שאחרי יהושע. המשכן היה אותו משכן שהיה במדבר. אחרי שהארץ חולקה לשבטים, עמדה השאלה האם הוא ישאר במקומו הראשון בגלגל או שֶׁיָּנוּד בין שבטי ישראל, כדי לקיים את ייעודו במדבר "ושכנתי בתוכם" - הואיל שאין מקום מרכזי ואין למעשה עם מאוחד. "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה" – כל שבט לעצמו-המשכן לא נד באופן קבוע וּמֻסְדָּר.
כישלון נוסף שהיה למשכן הוא התפצלותו בין המשכן על מזבחו ולבין ארון הברית, כפי שקרה לאחר שנפל בשבי הפלשתים. דוד הציל אותו והעבירו לירושלים.
הכישלון הגדול מכל הוא המשכן בשילה. הוא הפך לבית אבן (ללא הארון). שוב לא אותו משכן משה שעשה בצלאל. התנתקות מהעבר.
שלמה מבקש ליצור מוקד רוחני מרכזי-מְאַחֵד וניתוק העם מהעבודה הזרה שהייתה נוכחת בעם. המקדש יהיה ליד בית המלוכה ובשליטתו ובכך יהפוך למוקד פוליטי שירכז את כל השבטים, ובניית אתוס כלל ישראלי של תפילה אל מדיום-מתווך שיחליף את המדיום-המתווך של האליל והפסל. כאן המתווך הופך למליץ יושר לפני ה' עבור המתפלל אל העיר והמקדש בכל מקום בתבל.
שלמה משלים את הייעוד בכך שגם העמים מסביב יכירו בהקב"ה. ההנחה של שלמה הייתה שהבית יהיה בית עולמים וגם בגלות הוא לא יֵחָרֵב.
בחזון הגדול הזה נבטו זרעי הפילוג והקרע בין ממלכת יהודה וישראל. על כך אולי בהזדמנות אחרת. חז"ל בראייתם מרחיקת הלכת אימצו את החזון של התפילה כקשר הישיר והבלעדי בין האדם לקונו. נוכחות הא-ל הלוא היא השכינה היא בתוך האדם ובקהילתו.
בשורות טובות -ה' אדר א תשפ"ד - אריה דיכטוולד.
&
א. .dichtwald@gmail.com כל הזכויות שמורות. ללימוד בלבד. לא הלכה למעשה. לא לשימוש מסחרי.
ב. אונקלוס: גר צדק ממוצא רומאי, חי דור אחר חורבן הבית השני המאה הב']. בגמרא נזכר שהיה קרובו של טיטוס. לו מיוחס התרגום הארמי העיקרי לתורה, שכתבו 'מפי ר' אליעזר ור' יהושע'. כנראה שמקור התרגום בא"י, אלא שעבר עיבוד נוסף בבבל. בהלכה ובאגדה שבו יש התאמה רבה לבית מדרשו של ר"ע. זהו תרגום כמעט מילולי, חוץ מאשר שינויים שיטתיים כדי להרחיק את משמעות הפסוקים מהגשמת האלוקים,
ג. רד"ק: ר' דוד קמחי נולד בנרבונה שבפרובנס סמוך לשנת ד"א תתק"כ 1160], ונפטר שם בשנת תתקצ"ה 1235]. היה מגדולי המדקדקים ומפרשי המקרא, כמו גם אביו ר' יוסף ואחיו הגדול ר' משה, שהיו רבותיו. כתב את ספרו הגדול בדקדוק 'מכלול', בו שיקע רבות מתורתם של המדקדקים הקדמונים
ד. ב"ח-בית חדש:רבי יואל סירקיש נולד בפולין בשנת ה"א שכ"א (1561), שם נפטר בשנת ה"א ת' (1640). מגדולי הפוסקים האשכנזים לאחר הרמ"א, פירושו לטור בשם בית חדש (ב"ח) משמש עמוד תווך של לימוד ההלכה,
ה. הנושא שנדון על ידי הב"ח הוא:.. שאלני מה"ר שבתי סגי נהור נר"ו למנהג אשכנז שאומרים בברכת בונה ירושלים ובנה אותה בקרוב בימינו בנין עולם וכסא דוד מהרה בתוכה תכין ברוך אתה יי' בונה ירושלים דלא הוה כדקיימא לן כשמואל בפרק ערבי פסחים (קד א) דצריך מעין חתימה סמוך לחתימה ונוסח ספרדי שכתוב בו וכסא דוד וכו' קודם ובנה אותה נראה יותר מתוקן. והשבתי דאם אינה מעין חתימה א"כ אינה נמי מעין פתיחה ולא טעו בה בני בי רב כל שכן רבותינו ז"ל גדולי ארץ אשכנז
&
פרשת תרומה -הרב אבי רזניקוב רב קמפוס בית החולים איכילוב תל אביב- הפרשה פותחת במילים"נדיבות הלב" -
"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי. .. וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". (שמות כ"ה, א'-ט')
התורה מלמדת שכדי לבנות משכן/מקדש צריך לתרום אך מעומק הלב.
מהיכן האדם לוקח את התרומה? מעצמו. ציירו נא בדמיונכם את התמונה: האדם לוקח מעצמו. מה פשר התמונה? פשרה הוא שהאדם - תודעתו, רצונו - מורכב מרבדים רבים.
פרשת תרומה בנויה על הרצון הפנימי. המשכן, הלב הפועם של מחנה ישראל, אמור להיבנות על אדני התרומה והנדבה - תולדות הרצון החופשי.
מטרת התורה הינה לסייע לאדם להתעלות, להפיק מעצמו את האור הגנוז בנשמתו ולהאיר בעזרתו על כל סביבתו, וזו גם מטרת המשכן לסייע לבני ישראל להתעלות, להוציא את התורה מן הכוח אל הפועל ולהאיר עמה לעולם.
משום כך המצווה הראשונה הכרוכה במשכן הינה מצוות התרומה, שכן היכולת להרים תרומה היא אבן הפינה וממילא גם אבן הבוחן לגדלות האדם וטוהר מידותיו.
ולוואי ונזכה כולנו להתעלות אל היכולת לתת ולהעניק, להרים מכישרונותינו תרומה לציבור ובכך גם להכשיר את עמנו ואותנו לבניין האומה.
הרב אבי רזניקוב- מוקלט- ברית גורל וברית יעוד :
https://youtu.be/3xqQnyIiocI?si=3xLHoRC-By_VJMcR
בברכת שבת שלום ובשורות טובות -הרב אבי רזניקוב
