אנחנו החברה לחקר המקרא, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ולהמשיך ולפתח את "הפודזקס"
ניתן להעביר תרומות:
דרך אתר החברה www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
............................................................................
"פודזקס" -
פרק 9 - תרומת היהדות לעולם על פי משנתו של הרב לורד יונתן זקס זצ"ל.
הרב ד"ר עידו פכטר בשיחה עם הרב יובל שרלו על נקודת מבטו של הרב זקס בהקשר לתרומת היהדות לעולם לאורך ההיסטוריה.
https://open.spotify.com/episode/2LWwHQs8JkpMWqRkR17aZU?si=Xvd0S2lvSgOUu0tQqFWBgw
............................................................................................
פרשת בא –תשפ"ג " הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים" – זמן משימתי מיידי או זמן תהליכי ?
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן *
ניסוי מעניין ובעל מסר ומשמעות לחיים , ערך מרצה זקן בבית ספר למינהל בארה"ב, שהוזמן לשאת הרצאה בנושא: "תכנון זמן נכון ויעיל", בפני קבוצה של מנהלים בכירים בחברות הגדולות ביותר בארה"ב. "אנו עומדים לערוך ניסוי", אמר המרצה. הוא הוציא מיכל זכוכית גדול מתחת לשולחן שהפריד בינו לבין מאזיניו, והניחו לפניו. לאחר מכן הוציא מתחת לשולחן כתריסר אבנים, כל אחת בגודל של כדור טניס, והניחן בעדינות, אחת אחת בתוך המיכל. כאשר התמלא המיכל ולא ניתן היה להוסיף עוד אבן אחת, שאל המרצה: "האם המיכל מלא?" כולם השיבו: "אכן". המתין מספר שניות ושאל : "האומנם?" שוב התכופף והוציא מתחת לשולחן כלי מלא אבני חצץ. בזהירות שפך את החצץ מעל האבנים וניער מעט את המיכל. אבני החצץ הסתננו בין האבנים הגדולות, עד שירדו לתחתית המיכל ומילאו אותו. שוב נשא המרצה הזקן את מבטו ושאל את הקהל: "האם המיכל מלא? "אחד ממאזיניו השיב: "נראה שלא ". "נכון!" השיב המרצה הזקן. חזר והתכופף, והפעם הוציא מתחת לשולחן סיר מלא חול. בתשומת לב שפך את החול אל תוך המיכל. החול מילא את החלל בין האבנים הגדולות לבין החצץ. פעם נוספת שאל המרצה את תלמידיו: "האם המיכל מלא? "הפעם, ללא היסוס, השיבו התלמידים המחוננים במקהלה: "לא!" , "נכון!" השיב להם המרצה הזקן, וכפי שציפו תלמידיו, הוא נטל את כד המים שעמד על השולחן ומילא בהם את המיכל עד לשפתו. שוב נשא המרצה הזקן את מבטו אל הקהל ושאל: "איזו אמת גדולה יכולים אנו ללמוד מניסוי זה? "השיב אחד הנועזים שבין מאזיניו: "אנו למדים שככל שנהיה יותר משימתיים, שנראה לנו שיומננו גדוש ומלא התחייבויות, הרי שאם נתאמץ באמת, תמיד ניתן להוסיף עוד משימות ומטלות, מהר ככל שניתן". "לא", השיב המרצה הזקן. "האמת הגדולה שמוכיח לנו הניסוי היא זו: אל תמהרו ותחפזו במשימותיכם. העניקו חשיבות גם לזמן התהליך בחיים. פעלו ביחד ובערבות הדדית. הקשיבו אחד לשני. החליטו ביחד מהם סדרי העדיפויות בחיים. אם לא מכניסים למיכל קודם את האבנים הגדולות, לעולם לא נוכל להכניס אותן אחר כך". דממה עמוקה השתררה באולם. כל אחד מן הנוכחים ניסה לתפוס את מלוא המשמעות של דברי המרצה. הזקן התבונן בשומעיו ואמר: "מהן האבנים הגדולות בחייכם?- עתידכם, איכות חייכם ומשמעותם. מלאו את מיכל הזמן של עתיד חייכם והדורות הבאים- לא בחיפזון כמי שאצה לכם הדרך. עשו זאת, במחשבה, בתבונה, ובאורך רוח. התהליך והאיך, לא פחות חשובים מהמה ומהמשימה הסופית".
הנה כי כן, פרשתנו מציבה לנגד עינינו , את המשמעות העמוקה , של האחריות על מיכל הזמן בחיים, בתהליך השינוי מעבדות לחירות, מגלות מצרים , לגאולת הגוף והנפש, בנתיב המסע לארץ ישראל.
פרשתנו מציגה לנו פרקטיקה ומורה דרך על פני אבני דרך, בנתיב הזמן התהליכי.
מושג הזמן התהליכי ומשמעויותיו, מוצג בפרשתנו, בדמותה של המצווה הראשונה שנמסרה לעם ישראל המתהווה - מצוות קידוש החודש, בה נצטוו בתהליך יציאתם ממצרים בתהליך השינוי - מעבדות לחירות : " וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" ( שמות, יב', ב').
מדוע נבחרה דווקא מצוות קידוש החודש, כמצווה ראשונה ?
מצוות קידוש החודש , היא המצווה הראשונה המתאימה ביותר , שאיתה מתחילים את תהליך השינוי מעבדות לחירות, מגלות לגאולה. הקב"ה העניק לעם ישראל במצוות החודש, במעבר מעבדות לחירות, את האחריות על הזמן .כפי שמלמדנו המדרש: " אמר ר' יהושע בן לוי, משל למלך שהיה לו אורלוגין והיה מביט בו ויודע איזו שעה ביום. כיון שעמד בנו על פרקו, מסר לו אורלוגין שלו. כך אמר הקב"ה, עד עכשיו חשבונן של חודשים ושל שנים היו בידי. מכאן ואילך הרי הן מסורין בידכם, שנאמר: "החודש הזה לכם".(ילקוט שמעוני, פרשת בא, רמז' , קצ'). הקב"ה לפי המדרש הזה ,מסר את היקר לו ביותר, את כלי אומנותו, לעם ישראל. את היכולת לשלוט על הזמן ולא שהזמן ישלוט בהם.
הד לזמן התהליך נמצא אצל הפילוסוף היהודי פרנץ רוזנצווייג ( 1886 – 1929) בספרו "כוכב הגאולה": "ישראל הוא עם הנצח, חיי עולם נטע בתוכנו, אין לזמן שליטה על ישראל, היוצר לו קטגוריה של זמן משלו. בשלשלת הדורות מתגשמת נצחיותו".
רק זמן היציאה מהגלות בנסיבות של עבדות ושעבוד, היא זמן משימתי ,כאן ועכשיו, מהירות ומיידיות:" וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַד' הִכָּה כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם...וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה...וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה, וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם אַתֶּם, גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת-בְּצֵקוֹ, טֶרֶם יֶחְמָץ...כִּי-גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם, וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַם-צֵדָה, לֹא-עָשׂוּ לָהֶם ( שמות, יב', כט'-מב').
אבל זמן הגאולה הוא זמן תהליכי, כמסופר בתלמוד:"רבי חייא רבא ורבי שמעון בן חלפתא הוו מהלכין בבקעת ארבל וראו איילת השחר שבקע אורה. אמר רבי חייא רבה לר' שמעון בן חלפתא , כך היא גאולתן של ישראל בתחילה קימעא קימעא כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת". (ירושלמי, ברכות, דף ד' עמ' ב') .
כך מצוות קידוש החודש בפרשתנו נוכחת, על רקע מכות מצרים בפרשתנו – הארבה- "וְכִסָּה אֶת-עֵין הָאָרֶץ" (שמות, י', ה') , החושך ומכת הבכורות: "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַד' הִכָּה כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שמות, יב',כט') . מכות אלו מאופיינות בזמן , שמתאר סוג של דיאלקטיקה בין חושך לבין אור. המרחב שבין האור לבין החושך הוא הקו המפריד בין זמן מרחב החושך שבו שרויים המצרים ומנהיגם פרעה, לבין זמן מרחב האור, שבו שרויים בני ישראל ומנהיגם משה.
קו מפריד זה הוא מהותי לדיוננו על מושג הזמן, שמפריד בין הזמן היהודי התהליכי ,לבין הזמן האזרחי המשימתי של אומות העולם. כך מאיר לנו זאת פרופ' שלום רוזנברג, בספרו - "בעקבות הזמן היהודי – הפילוסופיה של לוח השנה": "יש משהו מיוחד ב"ארגון" הזמן היהודי. היום האזרחי מתחיל בחצות הלילה. רוב בני האדם ישנים אז, וכשהם מתעוררים למחרת מצויים הם כבר בזמן שונה, כיולדת אשר ילדה את תינוקה בהרדמה כללית. לעומת זאת היום היהודי, השבת למשל, מתחיל עם שקיעת החמה , תוך שאנו מודעים לשעון המתקתק המחליף את הזמנים, ואנו שותפים למתח המלווה את ההכנות לשבת. תוך כדי כך אנו זוכים לראות את יום השבת בהיוולדו, או אולי ליתר דיוק את הכלה האהובה, הנסיכה המתקרבת אלינו: "לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה. פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּלָה".
פרשתנו מציגה לנו את מצוות קורבן הפסח, התלויה אף היא בזמן : בֶּעָשֹׂר, לַחֹדֶשׁ הַזֶּה: וְיִקְחוּ לָהֶם, אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת ...ְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל-בֵּיתוֹ, בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת: וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ, כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם" (שמות, יב',ג'-ד'). ההנחיה האלוקית היא ברורה – את קיום מצוות קורבן הפסח, יש לעשות בחבורה, בין שכנים וחברים ואין לקיימה באופן מפוצל ואינדוידואלי. רק- "כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל" (שמות, יב', ג'). זמן תהליך העיסוק בקורבן הפסח בפרשתנו , מתכתב עם מאפיין נוסף של זמן התהליך- זמן הספק והביקורת , הדורש מעמנו מידה מסוימת של ביקורת עצמית וצניעות. כך קיומה של המצווה בפרשתנו בזמן בין הערביים:" בֶּעָשֹׂר, לַחֹדֶשׁ הַזֶּה...וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ, כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם" (שמות, יב', ד').
מהו זמן בֵּין הָעַרְבָּיִם?
הוא זמן בין השמשות, של ספק יום וספק לילה. זה אותו זמן גאולה שאנו שרים בליל הסדר : "קרב יום קרב יום, אשר הוא לא יום ולא לילה". זאת לא בושה או חולשה להטיל ספק או ביקורת. אל תהא כה בטוח בעצמך ונחרץ ללא סיג בדעותיך. לא נורא גם להטיל ספק מידי פעם וגם לשמוע דעות נוספות, גם אם הן שונות מדעותיך.
זהו זמן הספק כפי שמשתקף באבן דרך אחרת של זמן התהליך בפרשתנו.
"וְהָיָה כִּי-יְבִאֲךָ ד', אֶל-אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי, כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ, וְלַאֲבֹתֶיךָ; וּנְתָנָהּ, לָךְ. וְהַעֲבַרְתָּ כָל-פֶּטֶר-רֶחֶם, לַד'... וְכָל-פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה, וְאִם-לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ; וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ, תִּפְדֶּה". מהו פטר? אונקלוס מתרגם- פתח. הבכור פותח את הרחם . הרי כל יצירת חיים חדשה בדמותו של תינוק נולד, היא תוצר של זמן תהליך של תשעה ירחי לידה. כך למדנו שהמשיח המבשר את גאולתנו יגיע רכוב על חמור.
כך הכרנו חמור אחר מסוג נקבה- אתונו של בלעם, שממנה למדנו רבות, אודות זמן התהליך והספק, במרחב הפיזי שבו מתרחש המפגש של האתון עם מלאך אלוקים, שאותו היא רואה ואילו אדונה הנביא בלעם אינו רואה אותו : "וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ ד', עֲבוֹר; וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר, אֲשֶׁר אֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול" (במדבר, כב', כו'-לד').
אתונו של בלעם שנפלה בחלקה זכות גדולה שנבראה בין השמשות בערב שבת, מלמדת אותנו שיעור מאלף, על משמעותה של הדרך( תרתי משמע) שאין לנטות בה לקיצוניות - ימינה או שמאלה.
אולי כך נבין הדברים ביתר שאת , בעקבות דברי חז"ל במסכת אבות, פרק ה' משנה ח', שפי האתון של בלעם הוא אחד מעשרה הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות: " עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן – פי הארץ, פי הבאר, פי האתון...".
זה אותו זמן התהליך והספק, שיש בו קורטוב של צניעות, כאנטי תיזה לזמן הנחרצות, שיש בו לא מעט יוהרה, שאודותיו שמעה הסופרת אמונה אלון, מסופרת אחרת- מירה מגן:" הוא הזמן שבו ברא הקב"ה את הספק. את החריץ, שבין נחרצות לנחרצות, את האפשרות לא להיות תמיד כל כך נחרץ ובטוח בכל עניין, לא תמיד לדעת כל דבר בוודאות, אלא להיפתח לכל האפשרויות ולראות את האמת...לאור דמדומי בין השמשות מקבלת בריאת פי האתון, דווקא בשעת הספק הזאת, משמעות חדשה...בזכות פי האתון , לומד בלעם שלא הכול ברור ונחרץ, ובעיקר שלא הכול תלוי בו. ובלומדו להטיל ספק במציאות הארצית".
הנה כי כן, זמן תהליך השינוי מעבדות לחירות ומגלות לגאולה, מוטמע במצוות קורבן הפסח. פרשתנו מתארת בפרטי פרטים לאורך פסוקים רבים, את הפרקטיקה בזמן התהליך, בקיום מצוות קורבן הפסח:" וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח ... בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל, לֹא-תוֹצִיא מִן-הַבַּיִת מִן-הַבָּשָׂר חוּצָה; וְעֶצֶם, לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ. כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל, יַעֲשׂוּ אֹתוֹ" (שמות, יב',מג'-מו'). בעל ספר החינוך, פרשן שחי בסוף המאה ה-13, מסביר את טעם המצווה: ״דע כי האדם נפעל כפי פעולותיו וליבו וכל מחשבותיו ,תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק, אם טוב ואם רע...כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות״. גם הרמב״ם בשמיני משמונה פרקיו מסביר:״ וראוי לו שירגיל עצמו במעשים הטובים עד שיגיעו לו המעלות ויתרחק מן המעשים הרעים, עד שיסורו ממנו הפחיתויות״.
הדרך הנכונה להפוך עבד לבן חורין, להוציאו מהתנהגות של אדם תלותי, לאדם עצמאי אחראי על חייו, היא בדרך של - זמן תהליכי. מצוות קורבן הפסח גם מחייבת באופן התנהלותה, לפעול במסגרת -כולללם, המשפחה , הקהילה והחברה.
הנה מציבה פרשתנו אבן דרך נוספת , בזמן התהליכי: "וְכִי-יָגוּר אִתְּךָ גֵּר, וְעָשָׂה פֶסַח לד'... תּוֹרָה אַחַת, יִהְיֶה לָאֶזְרָח, וְלַגֵּר, הַגָּר בְּתוֹכְכֶם"( שמות, יב', מח'- מט').כך התוודענו בתלמוד, לזמן התהליך מבית מדרשו של הלל:" מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבניין שבידו. בא לפני הלל, גייריה. אמר לו: דעלך סני לחברך - לא תעביד (מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך); זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא - זיל גמור (והשאר פירוש הוא, לך ולמד)". ( מסכת שבת לא' עמ' א'). הנה כי כן, הלל מבין שכל שינוי דרמטי בחיים, כמו גיור, דורש זמן תהליכי ולא זמן בינרי – הכול או לא כלום. גם כאן –"תּוֹרָה אַחַת, יִהְיֶה לָאֶזְרָח, וְלַגֵּר, הַגָּר בְּתוֹכְכֶם".
הזמן התהליכי בכל תהליך שינוי , המשתקף בפרשתנו, מהדהד באוזנינו במילות שירה של נעמי שמר: "אתה רואה דקלים? - דקלים איני רואה! - אתה רואה גמלים? - גמלים איני רואה! - אולי לפני עיני לרגע צל עבר - איני רואה דבר, איני רואה דבר! סימן שעוד לא הגענו והאופק עוד רחוק וליבך עודו פתוח אל ארבעת הרוחות וצריך להמשיך ללכת וצריך להמשיך לצעוד והדרך עוד מושכת ארוכה ".
שבת שלום
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן ,מנכ"ל מלב"ב ( מרכזים לטיפול באנשים עם דמנציה ואלצהיימר ובבני משפחותיהם בקהילה). לשעבר, מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו ומנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות.
&
פרשת בא - שלוש מכות אחרונות-מייקל איזנברג משקיע הון סיכון "אלפא"
אחרי שבפרשה הקודמת הוכתה מצרים בשבע מכות שונות ומשונות, בפרשת השבוע פרשת בא, מונחתות עוד שלוש מכות. לדעתי, החלוקה איננה מקרית. אם עד כה המכות הכו גורמים שונים במרחב, שלוש המכות בפרשתינו מציינות השתלטות על מימד הזמן.
במכת הארבה מודגש העבר דרך העובדה שכל הירק שעוד נשאר חוסל כליל, וגם דרך ההתייחסות למכה הקודמת ותוצאותיה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה נְטֵה יָדְךָ עַל אֶרֶץ מִצְרַיִם בָּאַרְבֶּה וְיַעַל עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם וְיֹאכַל אֶת כָּל עֵשֶׂב הָאָרֶץ אֵת כָּל אֲשֶׁר הִשְׁאִיר הַבָּרָד… וַיֹּאכַל אֶת כָּל עֵשֶׂב הָאָרֶץ וְאֵת כָּל פְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר הוֹתִיר הַבָּרָד וְלֹא נוֹתַר כָּל יֶרֶק בָּעֵץ וּבְעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם".
מכת חושך מבטלת את ההווה: "לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלֹשֶׁת יָמִים" ומכת בכורות הורסת את ההמשכיות - את העתיד: "וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה". מותו של בכור פרעה יורש הכתר יקטע את שושלת המלוכה ויהרוס את השלטון, ובכור השפחה "אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם" מציין פגיעה בהעברת הידע המקצועי הנדרשת לתפעול המשק. בכור בהמה, יותר מפתיע ופחות מובהק, מציין לדעתי את הפגיעה בממסד הדתי שמתפרנס ממתנות ה'ראשית'. ושוב, הנזק הוא לא בחצות הלילה. הנזק הוא כל מה שיקרה, או בעצם לא יקרה בעתיד, בעקבות מכת הבכורות.
בשבוע שעבר הסברנו למה ה׳ היכה את היאור, מקור העוצמה הכלכלית של מצרים, במכה הראשונה. אומות ואימפריות קמות ונופלות על הכלכלה. במכות האחרונות, נפגעו מחוללי הצמיחה: הזרעים שחיסל הארבה, יכולת העבודה העכשווית במכת חושך ועתודת הניהול והידע במכת בכורות. במצרים המכות האחרונות היו עוצמתיות במיוחד משום שהמדינה הייתה מאוד ריכוזית. עוד מימי יוסף, שקנה את כל האדמות עבור פרעה ואת כל העם לעבדים, הכל נשלט ואורגן על ידי המלך והיררכיית הבכירים. לכן, הפגיעה במחוללי הצמיחה, ובייחוד, הפגיעה בבכורות, מהווה מכה אנושה כי אין מי שיחליף ואין מי שישקם כי אין פיזור, גמישות ומוביליות.
אשמח לקבל תגובות בכתובת: treeoflifeandprosperity@gmail.com
אנחנו בפתחו של ספר שמות. האם קראתם כבר את "כל אחד משה רבנו"?
&
הרב אברהם רזניקוב- רב בית החולים איכילוב תל אביב.
פרשת בא תשפ"ג -בחירה חופשית
הפרשה אומרת, "וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה, וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה, וְנָתַתִּי אֶת יָדִי בְּמִצְרָיִם; וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים..." (שמות, פרק ז', ג'-ה') .
אחת השאלות המטרידות ביותר בפרשתנו מבחינה מוסרית ודתית היא שאלת הבחירה החופשית. למשל, האם הייתה כזו לפרעה, או שאולי לא? האם יש גבול שמעבר לו אין לנו בחירה חופשית? האם בעוברנו רף מסוים של חטאים נחסמת בפנינו האפשרות לחזור בתשובה? האם פרעה עבר את הרף הזה? בפרשנות ובמדרש נמצא נסיונות ומאמצים רבים ליישב את השאלה ולתרץ מדוע הקשיית לב פרעה אינה סותרת את העיקרון של הבחירה החופשית.
לעיתים אנחנו טועים לחשוב שרציונאליות היא אמת מידה אובייקטיבית (זו שלנו-כמובן), ומתאכזבים לגלות שיש נקודות מבט רציונאליות אחרות, ואין "רציונאליות" אחת לכולם.
יתכן שפרעה כבר הבין שכל העולם מתקומם נגד המשך שעבודם של בני-ישראל, שכן פרעה חש על בשרו את מתקפת איגוד הצפרדעים שחבַר למועצת הכינים יחד עם הארבה ושאר מחלות ומכות, כולם התאגדו לעשות יד-אחת נגדו כדי להניאו מהמשך השליטה בעם הזר השוכן בקרבו. פרעה הבין שהקרב כבר הוכרע, האם ייזכר פרעה כמלך רך-לבב ששיקולי הישרדות ירודים הדריכו אותו לשחרר את עם העבדים, או שיזכר כלוחם קשה-לב שלא הסכים להתפשר על עקרונותיו, ונותר להאבק כנגד כל הסיכויים, ומת מות גיבורים, אי שם במצולות הים? פרעה בחר באפשרות השניה…
בכל אחד מאיתנו קיים פרעה קטן שאינו מאפשר לנו להרפות גם מדבר הגורם רע לנו אך גם לזולתנו. בכל אחד מאיתנו קיים פרעה קטן שמתוך יהירות ו/או פחד, משבש לנו משהו בשכל הישר, הפשוט, ההישרדותי שצריך היה לומר לנו מתי כדאי כבר להניח לַדבר ולזרום הלאה.
ומה מעכב אותנו מלהשתנות ולקחת אחריות על חיינו? אותם הרווחים המיידים בחיים המפתים אותנו, אלו הנותנים לנו תחושה טובה לכמה דקות בלבד, אך בעצם מעכבים אותנו מלהשתנות ומלהתפתח. אבל המחירים ארוכי הטווח שאנחנו משלמים עבור הרווחים קצרי הטווח הללו הם כבדים מנשוא.
בכל דור ודור חייב כל אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים
שבת שלום ובשורות טובות
הרב אבי רזניקוב
&
אין סומכים על הנס- פרשת בא הרב אברהם רזניקוב -בהקלטה
&
הרב עמיהוד סלומון-רב קהילה- במסר מוקלט לפרשת בא
על מה החיפזון
&
פרשת בא – מסרים חינוכיים- בועז חדד חבר הנהלת החברה לחקר המקרא- רכז תנ"ך אורט מעלות.
1 .חשיבות עבודת הצוות להצלחת המשימות העתידיות של כל אחד מאיתנו .
בתחילת פרשת בא אומר השם למשה בפרק י פסוק א "בא אל פרעה " ,השאלה הנשאלת
היא מדוע כתוב בא אל פרעה ולא לך אל פרעה ? באותו פרק פסוק ג' כתוב "ויבא משה
ואהרון אל פרעה " , קרי משה הוא המוביל , אבל הוא לא מגיע לבדו , למרות שהשם מטיל
את המשימה על משה בלבד . אם כך מהו המסר החינוכי שמסתתר פה ? התשובה לכך היא
לדעתי, חשיבות עבודת הצוות , משה יודע שהוא איננו מושלם , הוא עדין חסר ביטחון בדרך
העברת דבר השם לפרעה ,שהרי נאמר שמשה היה כבד פה וכבד לשון , בורא עולם מעודד
אותו ואומר לו ,בא אני איתך ,משה גם משתף את אחיו אהרון באותה פגישה עם פרעה ,
אהרון הוא כמו הפסיכולוג שעוזר למשה להתמודד עם אותן חרדות וחששות מהפגישה עם
פרעה , אהרון גם משמש לדובר של משה כמו שאמר השם למשה בספר שמות פרק ד'
פסוק ט"ז "הוא יהיה לך לפה ואתה תהיה לו לאלוהים " , כלומר אהרון הוא הפסיכולוג
הדובר ומשה הוא האיש החכם שאומר לאהרון מה לומר . בעבודת צוות כל אחד תורם
מהחוזקות שהוא טוב בהם לצוות ובעקבות זאת ההישגים של עבודת צוות שכזו ,טובה
בעשרות מונים מהאדם הבודד .
2 .החשיבות של העברת מסרים לתלמידינו , ילדינו הפרטיים לא רק בצורה טכנית , שכלית ,
אלא גם בדרך של הומור שפוגע ישר בלב .
בפרק י' פסוק ב' אומר השם אל משה "ולמען תספר באוזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי
במצרים ואת אותתי אשר שמתי בם " . נשאלת השאלה , מדוע לא הסתפק בורא עולם
באמירה , ספר לבני ישראל על אותתי , קרי על המכות שקבלו המצרים . מדוע חשוב היה
להדגיש את רעיון ההתעללות במצרים ? רש"י מפרש התעללתי , כלומר שיחקתי בפרעה ,
צחקתי עליו ,המסר החינוכי ה , לדעתי הוא , ללמד אותנו המורים , הסבות והסבתות ,
שכאשר אנו רוצים להעביר מסר לתלמידינו , לנכדנו , המסר צריך לפגוע לא רק במוח , אלא
גם בלב וכאשר אנו מעבירים את המסרים החינוכיים גם בהומור , בצחוק , המסר נכנס ללב
והנכד או התלמיד לא ישכח אותך ולא ישכח גם את המסר שהעברת לו ,לעולם .
3 .עלינו להשכיל ולנצל את הרגע , במידה ולא נעשה זאת בזמן , אנו נחמיץ את ההזדמנות ,
שלעיתים יכולה לפגוע בנו גם כלכלית וגם פיסית .
בפרק י' פסוק א' אומר בורא עולם למשה "בא אל פרעה כי אני הכבדתי את ליבו .." אנו
מדברים בפרשת בא ,על שלוש מכות אחרונות :ארבה , חושך ובכורות . בשלוש המכות הללו
,השם הוא זה שמכביד את ליבו של פרעה וגרם לו , לא לשלוח את בני ישראל ממצרים ,
לעומת זאת ,בשבע המכות הקודמות ,בפרשת "וארא " ,פרעה הוא זה שמכביד את ליבו .
השם נותן לפרעה שבעה מועדים להשתנות ולתקן את דרכיו , אולם פרעה לא מנצל את
ההזדמנויות ולכן עם תחילת הפרשה שלנו , השם שולל מפרעה את אפשרות הבחירה
,פרעה לא ניצל את ההזדמנויות שניתנו לו ועבר את "הקו האדום " . המסר לחיינו אנו הוא
שעלינו לנצל את ההזדמנויות שניתנו לנו בחיים ,קרי ,לנצל את הרגע , כאשר אנו צעירים
ועדיין כוחנו במותנינו ,עלינו לנצל כל רגע בחיים ,לא ר ק לעבודה ופרנסה ,אלא גם לטובת
הנפש , כמו טיולים , ספורט , בילויים ,כמו אוכל טוב ועוד .אם לא ננצל זאת בזמן ,לאחר
שכבר נגיע לעת זקנה ,יתכן וזה כבר יהיה מאוחר , כמו שאמר שלמה המלך בספר קהלת
פרק י"ב פסוק ג' "ביום שיזועו שומרי הבית }=הידיים ירעדו { והתעותו אנשי החיל
}=הרגלים כבר כפופות { ובטלו הטוחנות }=אין שיניים { וחשכו הראות בארובות }=אדם כבר
לא רואה { ".
4 .כאשר לא טוב לנו ואנו סובלים במקום מסוים בו אנו נמצאים ,עלינו לעזוב באומץ ולא לפחד
מהבלתי נודע .
משה ואהרון מבקשים מפרעה ללכת ולחגוג לשם במדבר , אבל פרעה מנס ה להטיל עליהם
אימים ואומר להם ,במידה ותצאו יקרה לכם משהו רע מאוד , לא כדאי לכם לצאת ממצרים
,פרק י' פסוק י "כי רעה נגד פניכם ", אולם , משה לא נרתע מדברי ההפחדה של פרעה .
לעיתים כאשר אנו עובדים במקום מסוים שאנו לא מרגישים בנוח ,מרגישים מנוצלים ,
מושפלים , ובעל הבית אומר לנו , לא כדאי לכם לעזוב את מקום העבודה הנוכחי , במידה
ותעזבו מצבכם הכלכלי יהיה גרוע יותר , ובכך הוא מנצל את חולשתנו , אל לנו להיעתר
לדבריו ,עלינו לעזוב ולחפש מקום שנרגיש בו יותר בנוח ,יותר מוערכים ולא מושפלים. דוגמא
נוספת היא ,האישה המוכה , שלעיתים , מכוון שאין לה משפחה , אין לה עבודה , היא
פוחדת לעזוב את הבית למרות שהיא אישה מוכה ומושפלת , מחשש מהבלתי נודע ,קרי
איך אני אסתדר בחיים ללא עזרתו של הבעל המכה ? המסר שמנחיל לנו משה הוא , לא
לחשוב פעמיים ולצאת בכל הכוח אל הבלתי נודע ,מתוך תקווה ואמונה שהעתיד יהי טוב
יותר.
5 .עלינו להתחשב ברגשותיהם ובאמונתם של אותם אנשים שהם מרגישם וחושבים אחרת
מאיתנו .
בפרק י' פסוק ג' כתוב "ויבא משה ואהרון אל פרעה ויאמרו אליו .. שלח את עמי ויעבדוני "
ובפרק ח' פסוק כ"ג בפרשת וארא אומר משה לפרעה "דרך שלושת ימים נלך במדבר וזבחנו
ליהוה אלוהינו כאשר יאמר אלינו ". השאלה הנשאלת היא מדוע משה אומר לפרעה שהוא
רוצה לזבוח לשם במדבר? מדוע ללכת כל כך רחוק ? מדוע לא במצרים ? התשובה לכך
מופיעה בפרק ח' פסוק כ"ב "ויאמר משה לא נכון לעשות כן כי תועבת מצרים נזבח ליהוה
אלוהינו , הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו ?", כלומר משה אומר לפרעה אנו
לא רוצים לפגוע ברגשותיהם של המצרים , שהרי הבהמות שבני ישראל מתכוונים להקריב ,
הוא איסור גמור בעיני המצרים , משום שבעיני ה מ צרים הן נחשבות קדושות לאלוהיהם . גם
בחיינו אנו ישנן דוגמאות רבות , שבהן אנו צריכים להתחשב ברגשות האחר , כמו נסיעות
ביום שבת בתוך שכונות חרדיות , כאשר אנו מודעים לכך שדבר זה יפגע ברגשותיהם ,
דוגמא נוספת ,שכן חילוני שגר בבלוק יחד עם שכן דתי ומשמיע בקולי קולות מוסיקה ביום
שבת ואפילו ביום כיפור ,מהצד השני גם האדם הדתי צריך להתחשב באדם החילוני , שרוצה
תחבורה ציבורית בשבת כדי שיוכל להתנייד ביתר קלות מביתו לבית הוריו , או לבילוי ביום
השבת , לאפשר זאת ולא לעורר מהומות ,במידה והתחבורה לא עוברת בשכונה החרדית
,ובכך לא פוגעת ברגשותיו .
6 .ישנה חשיבות עליונה לאחדות בינינו כעם החפץ חיים ,שנראה איש את רעהו ולא נתעלם
מהקשיים ,של אל ה מאיתנו ,ה זקוקים לעזרתנו .
מכת חושך היא אחת משלוש המכות הקשות , המכה שלפני המכה האחרונה , שהיא מכת
בכורות . נשאלת השאלה , מדוע מכת החושך נחשבת למכה קשה במיוחד ? הרי ,אפשר
להדליק אש , כדי להאיר את המקום . הרי לא מדובר בפגיעה כלכלית חמורה , כמו במכת
הארבה שחיסלה את היבול של מצרים ולא מדובר במכת בכורות , שהרגה כל בכור בארץ
מצרים . לדעתי , במכת החושך לא מדובר על חושך כפשוטו , אלא בורא עולם גרם לפילוג
בקרב המצרים , אף אחד לא ראה את השני "ממטר " , כלומר אף אחד לא עזר לשני , כמו
שכתוב בפרק י' פסוק כ"ג "לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו }לא קמו לעזרת
האחר שנמצא במצוקה {" בורא עולם גרם למחלוקות בקרב המצרים , פיצול ויריבות ביניהם
לבין עצמם . מצב שכזה עלול לגרום למלחמת אחים ולהתפוררותו של עם , לעומת זאת ,
על בני ישראל נאמר , בהמשך הפסוק ,ו"לכל בני ישראל היה אור במושבתם ", כלומר למרות
המצוק ה והסבל של בני ישראל , הם בכל זאת "ראו אחד את השני " ,התייחסו אחד לשני,
סייעו איש לחברו ,זהו המסר החינוכי שאנו חייבים להעביר לדורות הבאים ,למרות הקשיים
הלא מעטים , נקודות המבט השונות של כל אחד מאיתנו ,עלינו "לראות אחד את השני " ,
קרי לסייע איש לרעהו וזה לא חשוב אם האדם דתי או חילוני, ימני או שמאלני . כדברי
אברהם ללוט בן אחיו בספר בראשית פרק י"ג פסוק ח' "אל נא תהיי מריבה ביני ובנך ... כי
אנשים אחים אנחנו ".
7 .השבוע ביום שני בתאריך 23.1.22 היה ראש חודש שבט , הלבנה שוב מפציעה את אורה ,
יחד נתפלל שיהיה לנו חודש טוב ,של בריאות הצלחה , נחת , ואושר בכל מעשה ידינו
ושנמשיך לעשות טוב לעצמנו ולא פחות חשוב , גם לאנשים הסובבים אותנו שזקוקים
לעזרתנו ונקיים את דברי הנביא ישעיהו בפרק מ"א פסוק ו "איש את רעהו יעזרו ולאחיו
יאמר חזק " . שבת שלום לכולם , בריאות ואושר ממני באהבה גדולה חדד בועז !!!
&
מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון, נביאים מול מעצמות פרק י"ט:
חבר פורום התנ"ך החברה לחקר המקרא
המשלחת מבבל (ישעיהו ל"ט)
בזמן מחלתו ורפואתו של חזקיהו באה משלחת מבבל לבקרו:
בָּעֵת הַהִיא שָׁלַח מְרֹדַךְ בַּלְאֲדָן בֶּן בַּלְאֲדָן מֶלֶךְ בָּבֶל סְפָרִים וּמִנְחָה אֶל-חִזְקִיָּהוּ,
וַיִּשְׁמַע כִּי חָלָה וַיֶּחֱזָק;
וַיִּשְׂמַח עֲלֵיהֶם חִזְקִיָּהוּ וַיַּרְאֵם אֶת בֵּית נְכֹתֹה,
אֶת-הַכֶּסֶף וְאֶת-הַזָּהָב וְאֶת הַבְּשָׂמִים וְאֵת הַשֶּׁמֶן הַטּוֹב וְאֵת כָּל בֵּית כֵּלָיו וְאֵת כָּל אֲשֶׁר נִמְצָא בְּאֹצְרֹתָיו,
לֹא הָיָה דָבָר אֲשֶׁר לֹא הֶרְאָם חִזְקִיָּהוּ בְּבֵיתוֹ וּבְכָל מֶמְשַׁלְתּוֹ;
) ישעיהו ל"ט, א-ב).
על פי הכתוב חזקיהו אכן קיבל משלחות של מורדים באשור, והנביא ישעיהו הגיב בחריפות יוצאת דופן. הסיפור ברור ומפורש, והוא מוסיף למחאת "ערום ויחף" של ישעיהו נגד כל מעורבות של יהודה במרד האשדודי. המשלחת מבבל לא באה רק לביקור חולים. כדי להבין את האירוע יש לברר מה מעמדה של בבל באימפריה האשורית.1]
בתקופתו של מְרֹאדַך בַּלאֲדָן (המחצית השנייה של המאה השמינית לפנה"ס) תפסו הכשדים עמדות השפעה בבבל. מראדך נמנה עליהם, ועל פי המקורות האשוריים הוא היה נסיך של בית יַכּין, ושלט על שבט כשדי לא הרחק משפך הנהרות אל המפרץ הפרסי. אפשר לראות במרֹאדך חלוץ של ההנהגה הבבלית־כשדית שתתעצם מאה שנה אחריו (נבוכדראצר). תחילה היה נאמן לאשור, ואחר כך איחד את השבטים הכשדיים וניסה ליצור כוח כנגד אשור.
התהליך החל עוד בימיו של תגלת פלאסר (השלישי), אך אז מְרֹאדַך נאלץ להיכנע לאשור. אחרי מות שלמנאסר (החמישי, 722 לפנה"ס), חשב מְרֹאדַך בַּלאֲדָן שהגיעה שעתו. הוא יצר קשרים עם גורמים מדיניים שונים: עם עילם, עם שבטים ערביים, והגיע עד קצות סוריה וארץ ישראל. מרֹאדך ליכד את השבטים הכשדיים (והארמיים) והמליך את עצמו על העם הכשדי. אז כבש את בבל, וסרגון לא עצר כוח לעמוד בפניו והכיר במלכותו. תקופת גדולתו של מְרֹאדַך ארכה כעשר שנים. בשלהי התקופה הזאת טווה קשרים עם מלכים רבים במרחב, על מנת להרוס כליל את השלטון האשורי. החוקרים חלוקים בשאלה מתי באה משלחתו של מְרֹאדַך לירושלים, אבל הקשר (המפורש במקרא) למחלת חזקיהו והמשלחות הרבות ששלח מראדך באותו הזמן, מחזקים את הדעה כי האירוע שמתואר במקרא הוא חלק מהניסיון הזה (שנת 712 לפנה"ס).
סרגון עמד על המתרחש והקדים תרופה למכה. הוא נלחם בבעלי בריתו של מְרֹאדַך (710 לפנה"ס) ומְרֹאדַך עצמו ברח לגבול עילם, ולפי כתובת סרגון אף נפל בשבי. כשמת סרגון ובמקומו עלה בנו סנחריב (705 לפנה"ס), סבר מרֹאדַך שהגיעה שוב שעתו. הוא לא יכול היה לחזות כי דווקא סנחריב עתיד להיות אחד השליטים האשוריים האכזרים והמוכשרים ביותר. מראדך אזר עוז וכבש את בבל, אך שנתיים אחר כך (703 לפנה"ס) היכה אותו סנחריב, כבש מידו את בבל ודחק אותו שוב לחבל 'יַכּין'. לאחר שלוש שנים חזר סנחריב וגירש אותו גם ממבצרו זה, הוא ברח שוב למקום לא ידוע במפרץ הפרסי ושם מת כעבור שנים אחדות.
על רקע זה ניתן להבין את כל אירוע ביקור המשלחת, את רוגזו הגדול של ישעיהו ואת נבואתו הקשה. חזקיהו קיבל את המשלחת מבבל סמוך לקשר שנוצר עם מורדי אשדוד ועם קואליציית מצרים. בזה צירף חזקיהו את יהודה למעגל המדינות המבקשות להתעצם נגד אשור. ישעיהו התייצב כדי להתריע מפני הצעד הזה. בכל פעם שהגיעה משלחת בעניין זה היה ישעיהו יוצא "ערום ויחף" ובפיו זעקה – זה מה שמחכה למורדים באשור. בפעם הזאת חזקיהו התעלם לגמרי מזעקת הנביא והראה לאנשי המשלחת את כל אוצרות ביתו. כך היה נהוג בין מלכים שווים במעמד המבקשים לחזק את הקשר ביניהם. חזקיהו הגדיל לעשות ופתח לפני המשלחת גם את אוצרות יהודה ולא הסתיר דבר.
עם יציאת המשלחת פרץ ישעיהו בנבואה קשה כלפי המלך:
וַיָּבֹא יְשַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא אֶל הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ;
וַיֹּאמֶר אֵלָיו: מָה אָמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה וּמֵאַיִן יָבֹאוּ אֵלֶיךָ?
וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ: מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה בָּאוּ מִבָּבֶל;
וַיֹּאמֶר: מָה רָאוּ בְּבֵיתֶךָ?
וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ: אֵת כָּל-אֲשֶׁר בְּבֵיתִי רָאוּ לֹא הָיָה דָבָר אֲשֶׁר לֹא הִרְאִיתִם בְּאֹצְרֹתָי;
וַיֹּאמֶר יְשַׁעְיָהוּ אֶל חִזְקִיָּהוּ: שְׁמַע דְּבַר ה';
הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְנִשָּׂא כָּל אֲשֶׁר בְּבֵיתֶךָ וַאֲשֶׁר אָצְרוּ אֲבֹתֶיךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה בָּבֶלָה
לֹא יִוָּתֵר דָּבָר, אָמַר ה';
וּמִבָּנֶיךָ אֲשֶׁר יֵצְאוּ מִמְּךָ אֲשֶׁר תּוֹלִיד יִקָּחוּ; וְהָיוּ סָרִיסִים בְּהֵיכַל מֶלֶךְ בָּבֶל;
וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ אֶל יְשַׁעְיָהוּ: טוֹב דְּבַר ה' אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ;
וַיֹּאמֶר: הֲלוֹא אִם שָׁלוֹם וֶאֱמֶת יִהְיֶה בְיָמָי?!
(מלכים-ב כ', יד-יט; ישעיהו ל"ט, ג-ח – בהבדלים קלים).
נראה שחזקיהו לא הבין תחילה מה מבקש ממנו הנביא. שאלתו של ישעיהו 'מה אמרו ...] ומאין יבֹאו' אינה שאלה תמימה. סביר להניח שכל ירושלים ידעה על הביקור הממלכתי הזה. גם המעטפת הדיפלומטית של הביקור (להביא מנחה למלך חזקיהו החולה) לא הטעתה איש, וכולם הבינו שהיה זה גישוש פוליטי מדיני. חזקיהו השיב לנביא בגאווה לא מוסתרת: 'מארץ רחוקה באו, מבבל'. הוא ייחס ערך רב לעובדה ששמעו יצא לרחוק כבן ברית בכוח להתארגנות. חזקיהו המשיך וסיפר בגאווה איך פתח לפני הבבלים את כל אוצרותיו, ואז הטיח בו ישעיהו חזון נורא: 'הנה ימים באים ונשא כל אשר בביתך ואשר אצרו אבתיך עד היום הזה בבלה לא יִוָּתֵר דָּבָר אמר ה'; ומבניך אשר יצאו ממך אשר תוליד יקחו והיו סריסים בהיכל מלך בבל'.
תגובת חזקיה 'טוב דבר ה' אשר דיברת' נשמעת מוזרה, אולי מפני שאיננו שומעים את הטון שבו נאמרה. לקושי התייחס מלבי"ם בפירושו:
כי על כל פנים מדברי הנביא עולה ש]זה ודאי יתקיים – שיהיה שלום ואמת בימיי – לא כן הנבואה על בנַי (ועל בני ישראל בעתיד), תוכל להשתנות אם ייטיבו מעשיהם; (מלבי"ם לישעיהו ל"ט, ח).
חזקיהו חילק את הדבר שנאמר לו לשני חלקים. בחלק הראשון הוא ראה את הצד החיובי – הלוא הובטח לו שבימיו יהיה שלום, ועל זה אמר 'טוב דבר ה' אשר דברת'. לגבי העונש הקשה שבישר ישעיהו לבניו בחלק השני של הנבואה, האמין חזקיה שהוא עשוי להשתנות אם בניו ייטיבו מעשיהם.
אפשרות אחרת להבין את תגובת חזקיהו, תלויה בהבנת טון הדברים של המשפט האחרון שלו, שייתכן שנאמר בסימן שאלה ותחינה: 'האם יהיה אמת ושלום בימי כפי שאני מייחל'?
אך ייתכן גם שדבריו האחרונים של חזקיהו נאמרו בביטחון ובעוצמה, וחזקיהו המשיך בדרכו ובביטחונו שהוא פועל על פי רצון ה'. כמו במקרה נבואת ישעיהו על מותו, שהומרה והומתקה בזכות תפילתו מחדרי לבבו, כך האמין כי גם כאן פעולתו לטובת ירושלים ולטובת העם היושב בה יכולה לעלות לרצון לפני ה'. לכן היה בטוח ששלום ואמת יהיו בימיו ואולי גם בדורות הבאים.
ישעיהו המשיך לנקוט בקו שאפיין אותו כל ימיו – לא לפוליטיקה הארצית על שני ענפיה: לא למרידות ולא לכניעות. ישעיהו תבע מחזקיהו, כמו מקודמו אחז, להיות כפוף רק למלכות שמים ולתת למלכי המדינות לשחק את משחקי המלחמות והקואליציות. האוצרות שהראה חזקיהו בבלב רחב לשלוחי בבל הכשדית הפכו בעיני ישעיהו הנביא למעין מבשרים של הממלכה הכשדית־בבלית שעתידה להתעצם כעבור כמאה שנה.
מְרֹאדַך בַּלאֲדָן הכשדי־בבלי אמנם לא ישאיר את חותמו בהיסטוריה, אולם יבוא יום (אחרי כ־125 שנים) ונבוכדראצר, המלך הכשדי־בבלי, יחריב את ירושלים ואת בית ה' ובו תתקיים הנבואה הנוראה הזאת על כל פרטיה.2]
1] ראו: י' אליצור, 'ישעיהו מול חזקיהו ומרדאך בלאדן', בתוך ספרו: ישראל והמקרא, רמת גן תש"ס, עמ' 209-201.
2] הרצאה ברוח זו השמיע פרופ' יהודה אליצור בשדה בוקר, בחוג המקרא של דוד בן גוריון בתשכ"ה. כתגובה העיר בן גוריון: "כלום אמונה מחייבת שלא לעשות ברית?" והמרצה הגיב ב"חלילה וחלילה ...] בעת הזאת אינך ראוי להיות מעצמה".
אפשר לשמוע את החיים במדינת ישראל המתחדשת פועמים בחוג המקרא הזה.
