פרשת בהעלותך – "וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה " – עיקרון הפרדת הרשויות השלטוניות

פרשת בהעלותך – "וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה " – עיקרון הפרדת הרשויות השלטוניות.

זאב ( ווה) פרידמן

פרשתנו מאתגרת אותנו לדיון, בנושא מאד אקטואלי בימינו- הפרדת הרשויות, מבית מדרשו של מונטסקייה ( פילוסוף צרפתי 1689-1755). לדעת מונטסקייה, הממשל הטוב ביותר הוא הרפובליקה, שהיא השולטת במידות הטובות ביותר של האדם. טענותיו הן שכל משטר צריך לשאוף ולהבטיח את חירות האדם, וכדי לעשות זאת יש להפריד בין שלוש הרשויות, תוך שמירה על איזונים ובלמים. שלוש הרשויות שהוא מתאר הן: הרשות המבצעת ,הרשות המחוקקת והרשות השופטת.

נעסוק בהפרדת הרשויות: הכהונה והנבואה, כפי שהיא משתקפת בפרשתנו וגם נתחבר להפטרה, בהצגת הפרדת הרשויות: הכהונה והמלוכה.

דיוננו יתמקד בחקר מקרה המתרחש בפרשתנו.

חקר המקרה עוסק באירוע הדרמטי של המתנבאים במחנה, אלדד ומידד: " וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו, וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים; וַיְהִי, כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ, וַיִּתְנַבְּאוּ, וְלֹא יָסָפוּ. וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ, וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים, וְלֹא יָצְאוּ, הָאֹהֱלָה; וַיִּתְנַבְּאוּ, בַּמַּחֲנֶה " .( יא',כו' –כט' ).

באירוע הדרמטי של המתנבאים במחנה, אלדד ומידד, כפי שנדון בהמשך, משתקפות שתי הרשויות ומאפייניהם: רשות הכהונה המציגה את המרחב הסגור, המסודר ,של שמרנות והצמדות לכללים ולגבולות ברורים, אל מולרשות הנבואה המציגה את המרחב הפתוח, של העצמה ויצירתיות .

רשות הכהונה בדמותו של אהרון הכוהן וכל הכוהנים משרתי הקודש במשכן, מייצגים את ההקפדה על כללי המסגרת ובדווקנות, ללא כל חריגה במילוי הנחיות הקב"ה. כך ראינו בפרשות במדבר ונשא וגם בפרשתנו:"וַיְדַבֵּר ד', אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר, אֶל אַהֲרֹן, וְאָמַרְתָּ, אֵלָיו: בְּהַעֲלֹתְךָ, אֶת הַנֵּרֹת, אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת. וַיַּעַשׂ כֵּן, אַהֲרֹן"( ח',א'-ג') .

אך מה קורה כה דרמטי במקרה של אלדד ומידד, שמציג באופן כה חד, את הפער שבין רשות הכהונה, לבין רשות הנבואה ?

הבה נבחן את המקרה של אלדד ומידד, על רקע המופעים השונים, על פי סדר הופעתם, שקדמו לו.

המופע הראשון - "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה, נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ד', אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם; לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ, כִּי ד' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֵלָיו, לֹא אֵלֵךְ: כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי, אֵלֵךְ. וַיֹּאמֶר, אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ: כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ, חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר, וְהָיִיתָ לָּנוּ, לְעֵינָיִם. וְהָיָה, כִּי-תֵלֵךְ עִמָּנוּ: וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא, אֲשֶׁר יֵיטִיב יְהוָה עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ" (י',כט'- לב').

דומה שמשה לאחר שהטמיע את הייעוץ הארגוני של חותנו יתרו, בדמות המבנה הארגוני הפירמידלי של שרי האלפים, המאות החמישים והעשרות,חש נפשית, שהוא עדיין זקוק לתמיכה רגשית ונפשית של חותנו. משה זקוק לווברוח נבואתו ,כנראה חזה את מה שעתיד להתרחש במופע הבאבפרשתנו, באירוע קברות התבערה : "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים, רַע בְּאָזְנֵי ד'; וַיִּשְׁמַע ד', וַיִּחַר אַפּוֹ, וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ד', וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה. וַיִּצְעַק הָעָם, אֶל מֹשֶׁה; וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל ד', וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ. וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא, תַּבְעֵרָה: כִּי בָעֲרָה בָם, אֵשׁ ד' ".(יא', א-ג).

מכאן עובר משה למופע הבא - שכולו משבר נפשי ורגשי : "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ד', לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ, וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן, בְּעֵינֶיךָ: לָשׂוּם, אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי. הֶאָנֹכִי הָרִיתִי, אֵת כָּל-הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי, יְלִדְתִּיהוּ: כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ, כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו. מֵאַיִן לִי בָּשָׂר, לָתֵת לְכָל-הָעָם הַזֶּה: כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר, תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה. לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי, לָשֵׂאת אֶת-כָּל-הָעָם הַזֶּה: כִּי כָבֵד, מִמֶּנִּי. וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי, הָרְגֵנִי נָא הָרֹג--אִם-מָצָאתִי חֵן, בְּעֵינֶיךָ; וְאַל-אֶרְאֶה, בְּרָעָתִי" ( יא',יא'- טו').

משה הנביא מעז ומרשה לעצמו לקיים סוג דיאלוג כזה עם הקב"ה, כפי שהוא עושה במקומות אחרים. אין ספק שאהרון הכהן, או כל כהן אחר לא היה מעז לקיים דיאלוג דומה עם הקב"ה. יש כאן שני סוגי DNA, של הנביא לעומת הכוהן.

אַחַד הָעָם (אשר צבי הירש גינצברג 1856- 1927) שהיה מראשי הוגיה של הציונות, מייסד הזרם של הציונות הרוחנית, במאמרו המפורסם "כהן ונביא" משנת תרנ"ג . לדעת אחד העם, הנביא נעלה על הכהן , משום שרעיון מוסרי ממלא את ליבו , " עד שאין ביכולתו להסיח דעתו ממנו אף רגע. הנביא נלחם כל חייו על אמונותיו והאידיאלים שלו , גם במחיר היותו "איש ריב ומדון ואיש לכל הארץ" ( ירמיהו טו) . לעומתו הכהן איננו איש מלחמות , והוא צועד בדרך הסלולה ".ההבחנה של אחד העם, בהבדל המהותי בין הכוהן לבין הנביא, שופך אור לחקר המקרה של אלדד ומידד,שבו אנו עוסקים .

הבה נבחן את המופע הבא בפרשתנו, בתגובתו של הקב"ה לדבריו של משה : "וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה, אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָדַעְתָּ, כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו; וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ. וְיָרַדְתִּי, וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם, וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ, וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם; וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם, וְלֹא-תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ"( יא, טז'-יז').

ההנחיה של הקב"ה מאד ברורה – שבעים איש , לא פחות ולא יותר.

אך כאן מתרחש באופן דרמטי המופע הבא, שהוא הbreaking newsושיאה של פרשתנו :

"וַיֶּאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ, מִזִּקְנֵי הָעָם, וַיַּעֲמֵד אֹתָם, סְבִיבֹת הָאֹהֶל. וַיֵּרֶד ד' בֶּעָנָן, וַיְדַבֵּר אֵלָיו, וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו, וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים; וַיְהִי, כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ, וַיִּתְנַבְּאוּ, וְלֹא יָסָפוּ. וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ, וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים, וְלֹא יָצְאוּ, הָאֹהֱלָה; וַיִּתְנַבְּאוּ, בַּמַּחֲנֶה. וַיָּרָץ הַנַּעַר, וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר: אֶלְדָּד וּמֵידָד, מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה. וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר: אֲדֹנִי מֹשֶׁה, כְּלָאֵם. וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה, הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי; וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ד', נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ד' אֶת רוּחוֹ, עֲלֵיהֶם".( יא', כד'- כט').

כאן מזדקרת לנגד עינינו ההבחנה הברורה בין רשות הכהונה, לבין רשות הנבואה.

יהושע , אמנם איננו כהן וגם לא נביא , מייצג במקרה של אלדד ומידד, את המאפיינים של רשות הכהונה , שבה כפופים לנהלים, לסדר ולכללי התנהגות ברורים וידועים והחשיבה היא בדרך כלל בתוך הקופסא. דומה שיהושע איננו חסיד של מודל ההעצמה ((empowerment. לכן, באירוע כה חריג של התנבאות אלדד ומידד, ללא רשות וסמכות, התגובה של יהושע , מחייבת הפעלת אכיפה וענישה,- " אֲדֹנִי מֹשֶׁה, כְּלָאֵם ". יהושע מגנה את ההתנהגות החריגה של אלדד ומידד. יהושע פועל במדויק על פי ההנחיות-שבעים מתנבאים ולא יותר. כל חריגה מבחינתו, תיענה באפס סובלנות.

משה הנביא המייצג את רשות הנבואה , בניגוד ליהושע, מציג באירוע המתנבאים במחנה, גישה שונה לחלוטין. משה איננו רוצה "לכלוא את הרוח" ( קהלת ח', ח' ). הוא חושב מחוץ לקופסא, באופן מקורי ויצירתי. " הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי; וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ד', נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ד' אֶת רוּחוֹ, עֲלֵיהֶם"(יא, כט'). משה לא צמוד להנחיה של שבעים מתנבאים בלבד. משה מעניק רוח גבית להתנהגותם של אלדד ומידד. משה מיישם את מודל ההעצמה, כדברי הרש"ר הירש : "הוראינו לדעת שביסוד המנהיגות הרוחנית העליונה, לא ניתנה זכות מיוחדת( מונופולין) על הרוח למישהו. כישרונות הרוח הניתנים מאת ד', אינם מותנים במשרה ואינם זכויות של מעמד.האחרון שבאומה יכול לזכות ברוח ד' כיושב ראשונה במלכות".

דומה שלא מקרה הוא שההפטרה לפרשתנו, העוסקת בחזונו של הנביא זכריה, מבליטה את ההבחנה וההפרדה בין רשות הכהונה ,לבין רשות המלוכה. הנה שתי רשויות שלטוניות, שיש להקפיד על ההפרדה ביניהן.

כך מספרת לנו ההפטרה : "וַיַּרְאֵנִי, אֶת יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, עֹמֵד, לִפְנֵי מַלְאַךְ ד'; וְהַשָּׂטָן עֹמֵד עַל יְמִינוֹ, לְשִׂטְנוֹ ....וִיהוֹשֻׁעַ, הָיָה לָבֻשׁ בְּגָדִים צוֹאִים....וָאֹמַר, יָשִׂימוּ צָנִיף טָהוֹר עַל רֹאשׁוֹ; וַיָּשִׂימוּ הַצָּנִיף הַטָּהוֹר עַל רֹאשׁוֹ, וַיַּלְבִּשֻׁהוּ בְּגָדִים, וּמַלְאַךְ ד', עֹמֵד. וַיָּעַד מַלְאַךְ ד', בִּיהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר. כֹּה אָמַר ד' צְבָאוֹת, אִם בִּדְרָכַי תֵּלֵךְ וְאִם אֶת מִשְׁמַרְתִּי תִשְׁמֹר, וְגַם אַתָּה תָּדִין אֶת בֵּיתִי, וְגַם תִּשְׁמֹר אֶת חֲצֵרָי וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים, בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה. שְׁמַע נָא יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, ... כִּי הִנְנִי מֵבִיא אֶת עַבְדִּי, צֶמַח. ( זכריה , ג', א - י )..... וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי, לֵאמֹר, זֶה דְּבַר ד', אֶל זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר: לֹא בְחַיִל, וְלֹא בְכֹח כִּי אִם בְּרוּחִי, אָמַר ד' צְבָאוֹת. מִי אַתָּה הַר הַגָּדוֹל לִפְנֵי זְרֻבָּבֶל, לְמִישֹׁר; וְהוֹצִיא, אֶת הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה תְּשֻׁאוֹת, חֵן חֵן לָהּ.וַיְהִי דְבַר ד', אֵלַי לֵאמֹר. יְדֵי זְרֻבָּבֶל, יִסְּדוּ הַבַּיִת הַזֶּה וְיָדָיו תְּבַצַּעְנָה; וְיָדַעְתָּ, כִּי ד' צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם. (זכריה, ד', ו'-ח').

הנה לנו יהושע מהפרשה בדמותו של יהושע הכוהן בהפטרה, שנקבעת לו מסגרת התנהלות מדויקת ,ברשות הכהונה.

אבל על יהושע הכוהן לדעת, שקיימת גם רשות המלוכה – הרשות המבצעת, בדמותו של זרובבל. גם לכוהן וגם לנביא, יש תפקיד חשוב ועליהם לכבד אחד את השני.

אך מה קרה בתקופה מאוחרת יותר? הרמב"ן מוצא את חטאם של החשמונאים, בכך שלא ידעו לשמור על הפרדת הרשויות – כהונה ומלוכה : "וזה היה עונש החשמונאים שמלכו בבית שני, כי היו חסידי עליון ואלמלא הם, נשתכחו התורה והמצוות מישראל ואף על פי כן נענשו עונש גדול, כי ארבעת בני חשמונאי הזקן, החסידים המולכים,זה אחר זה, עם כל גבורתם והצלחתם, נפלו ביד אויביהם בחרב...בעבור זה שמלכו ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד והסירו השבט והמחוקק לגמרי..."( רמב"ן, בראשית, מט', י'). חטאם של החשמונאים, שהיו כוהנים גדולים והחליטו לעסוק גם במלוכה. הם שברו את עיקרון הפרדת הרשויות – כהונה ומלוכה.

פרשתנו והפטרתנו קוראות לנו, לשמור מכל משמר , על עיקרון הפרדת הרשויות השלטוניות והאיזונים והבלמים הנדרשים.

שבת שלום

זאב ווה

חמשיר לשבת.

שלום לכולם,

"וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַאֲוָה..." (במדבר, י"א/4)

הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה / דוד אשל

לֹא מִסְתַּפְּקִים בַּיֵּשׁ, רוֹצִים תִּסּוּף

זוֹהִי "תַּאֲוָה", יִצְרָם שֶׁל אֲסַפְסוּף.

הַתַּאֲוָה אֵינָהּ נוֹבַעַת מֵחֶסֶר

אֶלָּא, מֵאִי שְׁלִיטָה עַל הַיֵּצֶר,

הַתַּאַוְתָן אֵינוֹ מְחֻשָּׁב

אֶת תַּאֲוָתוֹ הוּא רוֹצֶה, כָּאן וְעַכְשָׁו.

תַּאַוְתָן הוּא כְּמֻכֶּה בַּסַּנְוֵרִים

בֵּין אִם זוֹ תַּאֲוַת בְּשָׂרִים,

תַּאֲוָה לְמָמוֹן

אוֹ, תַּאֲוָה לִחְיוֹת בְּהַרְמוֹן,

וְכַמּוּבָן תַּאֲוָה לַסַּמִּים

הַמְּבִיאָה עַד כְּדֵי, שְׁפִיכוּת דָּמִים.

הַתַּאַוְתָן אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁתַּאֲוָתוֹ הִיא מִגְרַעַת

כִּי בְּגִינָהּ הוּא אִבֵּד אֶת מִדַּת שִׁקּוּל הַדַּעַת,

לְמַעַן תַּאֲוָתוֹ הוּא יַהֲפֹךְ עַרְמוּמִי

וְהוּא עָלוּל לְהַוּוֹת גַּם סִכּוּן לְאֻמִּי.

תַּאֲוָה לְכוֹחָנִיּוּת

מְבִיאָה לִידֵי אַכְזָרִיּוּת,

תַּאֲוָה לְשִׁלְטוֹן

תַּעֲלֶה מַנְהִיגוּת עַל שִׂרְטוֹן,

וְשַׁלִּיט תַּאַוְתַן

סוֹפוֹ לִהְיוֹת שַׁרְלָטָן.

כָּל מִי שֶׁנּוֹדַע כְּ "תַּאֲוָנִי"

הוּא בַּעַל אֶגוֹ, הַחוֹשֵׁב רַק עַל "אֲנִי".

כָּזוֹ הִיא הַתַּאֲוָה :

הוֹרֶסֶת כָּל חֶלְקָה טוֹבָה.

לְכֹל עַם יֵשׁ, "וְהָאֲסַפְסוּף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ" (במדבר, י"א/ 4)

חוֹבָה לְהַרְחִיקָם מֵהַשְׁפָּעָה עַל לִבּוֹ,

וְהָאֲסַפְסוּף מְזֹהִים עִם הַ"עֵרֶב רַב"

וְאוֹתָם יֵשׁ לְנַצֵּחַ, אֵין לְוַתֵּר עַל הַקְּרָב.

סוּגִים שׁוֹנִים לָהּ לַתַּאֲוָה

וְגַם טוֹבִים הִיא שׁוֹבָהּ,

עַל חֶבְרָתֵנוּ מְרַחֵף הַצִּוּוּי :

לְהַצִּיל מִיָּדָהּ כָּל שָׁבוּי.

שבת שלום על כל בית ישראל,

בלהה ודוד אשל

‍