פרשת בחוקותי ," וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת " – מפסח לשבועות - הגשר משואה לתקומה

הָאֱמוּנָה הִיא לִי שְׁמַרְטַף וְהִיא בָּסִיס לִי לְשֻׁתָּף.

פרשת בחוקותי ," וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת " – מפסח לשבועות - הגשר משואה לתקומה.

זאב ( ווה) פרידמן

פרשתנו החותמת את ספר ויקרא, ניצבת על גבי הגשר המתוח שבין פסח לשבועות ובין יום העצמאות ליום ירושלים. פרשתנו ניצבת על ציר הזמן של ספירת העומר- "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה" (ויקרא, כג', טו').

במרכזה של הפרשה, מוצג אתוס הברכות והקללות, שמופיע גם בספר דברים בפרשת ״כי תבוא״. הפרשה כוללת שלושים פסוקי תוכחה לעומת שלושה עשר פסוקי ברכות.

פסוק מעניין באתוס הברכות הוא : ״אֲנִי ד' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת".(כו',יג').

המילה קוממיות, מפורשת על ידי רש״י, כזקיפות קומה. הרשב"ם (רבי שמואל בן מאיר, 1085-1158 ) מפרש: "קוממיות- כשהוסר העול זוקף את ראשו.

כיצד קוממיות מתקשרת לגשר ספירת העומר המתוח מפסח ועד לשבועות, שעל גביו ניצבים יום העצמאות ויום ירושלים ?

התשובה לשאלה, מונחת במהות מחלוקת הפוסקים בדיני ספירת העומר. המחלוקת מייצגת שתי גישות שונות. הגישה הראשונה רואה את ימי הספירה, כמקשה אחת ,דהיינו, כל הימים רצף אחד ואם אדם שכח לספור יום אחד, הרי קטע את הרצף והשלמות ואיננו יכול יותר לספור בברכה את היום הבא. הגישה השנייה רואה כל יום מימי הספירה כיום יחידני העומד בפני עצמו ואז אם שכח לספור יום מסוים, הרי יכול להמשיך ביום שלאחריו, לספור בברכה. פסיקת ההלכה היא, על פי הגישה הראשונהוממילא אם שכח לספור יום אחד, הרי אינו יכול לספור בברכה ביום שלמחרת .

אשר על כן, יש לראות את תקופת ימי ספירת העומר ,כרצף אחד וכמקשה אחת – "שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה". ימים אלו מאופיינים כימי אבלות, בטרגדיה שפקדה את שנים עשר אלף תלמידי רבי עקיבא שמתו במגפה בימי הספירה , כיון שלא נהגו כבוד אחד בשני ועיניהם הייתה צרה איש ברעהו. בהתנהגותם זו, הם הכריזו על עצמם כיחידים וניתקו עצמם, מהכלל והקולקטיב ובעצם קטעו את הרצף של הקהילתיות, במקום להתחבר לאחריות הכוללת ולראות את התמונה השלמה. הם לא הטמיעו מילות השיר: " כי כולנו רקמה אנושית אחת". דומה שהם אנטי תיזה, לגישה שהתקבלה להלכה והרואה את ימי הספירה כקולקטיב אחד כרצף אחד ומקשה אחת.

האם קיימת זיקה לרעיון של ספירת העומר– "שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה", לגשר הקוממיות של מנעד הגאולה וקיבוץ גלויות, שבעה שבועות ,המאפיינים את המעבר שבין שואה לתקומה והאירועים המיוחדים שבין פסח לשבועות?

הבה נדון במנעד האירועים ומאפייניהם שבין פסח לשבועות, בתקופת ימי ספירת העומר:

פסח ,יום השואה, יום הזיכרון, יום העצמאות ויום ירושלים.

האירוע המכונן הראשון מתרחש בפסח - סנחריב מלך המעצמה העולמית אשור בשנת 710 לפני הספירה, מגיע לאזור ירושלים, במטרה להכניע אותה. הוא נוקט בזלזול ובטוח בניצחונו: "עוד היום בנוב לעמוד ,ינופף ידו הר בת ציון גבעת ירושלים" (ישעיהו, י'). תנועת הביטול שלו בידו, מסתבר שלא מצליחה לשבור את מנהיגותו האמונית של המלך חזקיהו - "בה' אלוקי ישראל בטח ואחריו לא היו כמוהו בכל מלכי יהודה ..... בכל אשר יצא ישכיל וימרוד במלך אשור ולא עבדו" (מלכים ב' , יח', ה'- ו'). " ויתן שרי מלחמות על העם ויקבצם אליו אל רחוב שער העיר וידבר על לבבם לאמור:חיזקו ואימצו, אל תיראו ואל תחתו מפני מלך אשור ......ויסמכו העם על דברי חיזקיהו מלך יהודה" (דברי הימים, ב', לב').

המלך סנחריב וצבאו הגדול נוחלים מפלה, של רבים בידי קומץ מעטים. "ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ד' ויך במחנה אשור מאה שמונים וחמישה אלף וישכימו בבוקר והנה כולם פגרים מתים" (מלכים ב', יט', לח').

באירוע מכונן זה בפסח- "לפי שמפלתו של סנחריב בליל פסח היה " (מגילה, לא'), מתרחש נס קיבוץ גלויות והקוממיות, כפי שאנו קוראים בהפטרה ביום השמיני של פסח ביו"ט שני של גלויות וביום העצמאות: "וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ". (ישעיהו, י').

חזקיהו אוחז בגישה אמונית, הרואה את האירועים משואה לתקומה, כרצף אחד וכמהלך כולל.

האירוע המכונן השני מתרחש בעשרת ימי תשועה - משואה לתקומה- מיום השואה ליום העצמאות. ההפטרה של חזון העצמות היבשות אותה אנו קוראים בפסח ,צורבת את התודעה שלנו והזיכרון הקולקטיבי- משואה וחידלון, לתחיה, לתקומה ולגאולה.

" וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם, הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה; וָאֹמַר, ד' אלוקים, אַתָּה יָדָעְתָּ.... וַיֹּאמֶר, אֵלַי, בֶּן-אָדָם, הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה. הִנֵּה אֹמְרִים, יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ--נִגְזַרְנוּ לָנוּ. לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, כֹּה אָמַר ד' אלוקים הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם, עַמִּי; וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל. (יחזקאל, ל"ז ).

הבה נבחן את מנעד הגישות וההשקפות השונות לרצף האירועים המכוננים, בנס הקוממיות וקיבוץ הגלויות, על גבי גשר השואה והתקומה, שבין פסח לשבועות.

האם יהדות, גאולה וקוממיות, מתכתבים עם ציונות ומדינה ?

נבחן שאלה זאת באירועים הבאים: לידת הציונות ,הקמת המדינה- יום העצמאות ויום ירושלים, על מנעד המחייבים, התומכים והמתחברים, אל מול השוללים, המתנגדים והמתנתקים.

מנעד המחייבים והמתחברים במגזר החרדי , לתהליך הציונות, הקוממיות והגאולה.

הבה נקרא את המנשר החד פעמי של ראשי הישיבות החרדיות בשנת תש"ט : " נודה לד' על שזכינו ברוב רחמיו וחסדיו, לראות את הניצנים הראשונים של האתחלתא דגאולה , עם הקמתה של מדינת ישראל. מאת ד' הייתה זאת, להראות לנו , כי הגיעה שעת רצון המחייבת אותנו לבוא לעזרת ד' בגיבורים. כדי שארצנו ומדינתנו תיבנה ותכונן על טהרת הקודש " (דבר רבני ישראל אל עם ד' בציון, חתמו,- הרבנים הראשיים, כל רבני הארץ, ראשי ישיבות מרכז הרב, חברון, שפת אמת, עץ חיים, מאה שערים קול תורה, היכל התלמוד. כ' טבת תש"ט ).

כך מבטא עמדתו האדמו"ר מגור בשנת תרצ"ז : " ואני כופל את דברי, אשר על אגודת שלומי אמוני ישראל ולעורר את כל החרדים, שישתדלו להרבות היישוב בארץ הקודש...בעשר קדושות שבארץ ישראל, יכולים גם עתה להנות מטובה, הן בעלי בתים, הן פרושים, הן חסידים, הן בעלי מדרגה וכו'".( האדמו"ר, רבי אברהם מרדכי אלתר מגור, בנו של ה"שפת אמת" ובעל "אמרי אמת", מכתב שכתב לבנו ולחתנו בחזרתו מביקור בארץ ישראל, מתוך " אוסף מכתבים ודברים מכ"ק מרן אדמו"ר מגור", ורשה תרצ"ז, בספר של הרב יואל בן נון, נס קיבוץ גלויות, ידיעות ספרים, עמ' 180, 2011).

כך גם קריאתו של מנהיג אגודת ישראל : " בכל אופן יש להתייחס לתנועה הציונית כאל מכשיר מטעם ההשגחה, יהא אפוא, לא נכון הדבר להניח מכשולים בדרך הציונים, ואפילו הרביזיוניסטים-לקבל מאת המעצמות הגדולות בטוחה, שמדינת ישראל תוקם בארץ ישראל".(יעקב רוזנהיים, נשיא אגודת ישראל, מרס,1943 ,מתוך "הציונות-אוצר התעודות הפוליטיות", אסף וסידר, ח' מרחביה,ירושלים,1943,עמ' 564)

לעומתם, הבה נבחן את מנעד המתנגדים השוללים והלא מתחברים בקרב החרדים :

"וגם אנכי ידעתי את ההירוס הגדול אשר המה עושים בכנסת ישראל, ולבי עליי דווי....ואיה לאום. אם משליכים תורתנו הקדושה ומצוותיה לארץ חו', ואיככה נקרא מדינת ישראל ללא תורה ומצוות חו' "(הרב אליקום שלמה שפירא מהורדנא,תר"ס,1900,התפרסם בספר ,אור לישרים, עמ' 56 ).

"גם במונקאטש (קודמתה של סאטמר) היה, ושם אמרו :"כתוב בתורה בפרשת ציצית:" ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם...",אחרי לבבכם: זה הרצל(הרץ=לב),ואחרי עיניכם: זה (הרב) קוק (קוק=ראיה)".( בספר של הרב יואל בן נון, נס קיבוץ גלויות, ידיעות ספרים, עמ' 212, 2011)

מתנגדים היו גם בקרב מנהיגים חילוניים, בתקופת ערב הקמת המדינה.

פרופ' מגנס, נשיא האוניברסיטה העברית. עמד בראש תנועת אינטלקטואלים- תנועת איחוד.

מגנס החשיב עצמו לתלמיד של מהטמה גנדי והנביא ירמיהו, התנגד לכל סוג של לאומיות המבוססת על כוח צבאי. ערב ההכרזה על העצמאות ומלחמת הקוממיות הוא כותב ביומנו :"כבר יותר מדור, אני מטיף לשלום, פיוס והבנה. איך אני יכול שלא להתייצב בפני העולם ולהגיד: חברים עצרו את שפיכות הדמים. הבנה היא אפשרית. זהו הרגע שלו המתנתי כל השנים האלה (12.4.48 )....יש צורך בגישה אמיצה וקונסטרוקטיבית כמו שלי. הגיע הזמן ,יחד עם אחרים, או לבדי, אסע לארה"ב כדי להעביר את המסר...מלחמה לא יכולה להתנהל בלי כסף ובלי תחמושת....אני יוצא לניו יורק בתקווה שאוכל לתרום לשלום ירושלים....רוב ניכר של היהודים יגידו ,שאם רק יאפשרו להם עלייה ובנייה למשך עוד 20 עד 30 שנה, אין להם צורך במדינה. מדינה ניתן להשיג רק באמצעות מלחמה, ומלחמה לא בונה שום דבר...אנחנו יכולים לקחת את חיפה, טבריה, יפו ועוד הרבה נקודות בארץ, אבל נהיה כמו הגרמנים, בסוף נפסיד את המלחמה...יש מיליונים של מוסלמים בעולם, והם לא לחוצים בזמן...מיליונים על גבי מיליונים של ערבים מוכנים לסבול הקרבה של חיים, שהם מבחינתם זולים יחסית, לעומת השארית האומללה של היהודים בעולם(ניו יורק, אפריל 1948 ).....שום פתרון של בעיית פלשתינה אינו אפשרי, אלא אם הערבים והיהודים יובאו יחד ,כדי לפעול למען ישועתם. משטר נאמנות יספק להם את האפשרות הזו....אדוני מזכיר המדינה ,אני רוצה לשאול אותך באופן ישיר: האם יש סיכוי לכפות משטר נאמנות?(פגישה עם מרשל,4.5.48 )

(מיומניו של יהודה לייב מאגנס, נשיא האוניברסיטה העברית, פרסום של "הארץ",5.5.2008 ).

מנגד ,מתייצבת מנהיגותו של דוד בן גוריון והכרעתו בנחישות להכריז על הקמת המדינה : "לקבל את תביעת ארה"ב, לדחות את הכרזת העצמאות לשעת הכושר" (משה שרתוק-שרת)..."ריזיקו50:50 (גולדה מאיר).....חיים שפירא אל מול הרב מימון. "נוכל לעמוד וגם לנצח....לא חשוב מה יאמרו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים"(דוד בן גוריון). ("שבת בשבתו", הרב ישראל רוזן).

הבה נבחן את המתחברים במגזר החרדי, ביחס ליום ירושלים :

"שעה גדולה באה לנו, שעת התגלות רצון ההשגחה העליונה בהאירה לנו פניה... חיילי ישראל שדהרו על פני ארץ ישראל, ראו את ענני האש , עננים שהאדירו את כבוד ישראל...

השכל האנושי אינו מסוגל להבין עוד זאת וספק אם טובי האסטרטגים הצבאיים בעולם, יוכלו לפרש את המאורעות במילים אנושיות מובנות, אם לא יזדקקו ללשון שבו צריך לדבר העם היהודי המלומד בניסים, וכימי צאתנו מארץ מצרים הראה לנו ה', איש מלחמה נפלאות שאין להן משל ודוגמא בתולדות העמים מאז ועד עתה. רק מי שעינו טחו מראות, אינו רואה את יד ה' שהנחתה את צבא הגנה לישראל, במדבר סיני, בשערי ירושלים, לפני חומות יריחו, בגוש עציון, בדרך לחברון עיר האבות מקום מערת המכפלה, שם ינוחו ישני חברון שבזכותם באנו עד הלום. ובמיצרי ים סוף שנפתחו שוב בפני ספינות ישראל במסע בזק...הודו לה' כי טוב, לעושה נפלאות לבדו שבשפלנו זכר לנו ויפרקנו מצרינו, כי לעולם חסדו." (עיתון המודיע, כ"ט אייר תשכ"ז).

פרשתנו מאירה את ייחודיותו של גשר הקוממיות והגאולה, המתוח בין פסח לשבועות, בימי הספירה- "שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה", גשר שעל גביו ניצבים אירועים מכוננים המעוצבים במגילת העצמאות של מדינת ישראל: "בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל ־אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי" .

השבוע חל יום הזיכרון של דודי, זאב ווה מנדלסון הי"ד, שאני נושא את שמו, שנפל בירושלים במלחמת הקוממיות והעצמאות, וכך הוא אמר לאימו טרם נפילתו: "זכות גדולה נפלה בגורלנו, להיות מכובשי אדמת ישראל וממקוממי המדינה. אשרינו".(כד' אייר תש"ח, מתוך ספר יזכור, בהוצאת משרד הביטחון).

חזק חזק ונתחזק

שבת שלום

ד"ר זאב פרידמן (Ph.D)

חמשיר לשבת- בְּחֻקֹּתַי- דוד אשל

בְּחֻקֹּתַי / דוד אשל

כָּךְ אָמְרָה לִי צְעִירָה

שֶׁזּוֹהִי דַּעְתָּהּ :

שֶׁכִּפָּה אֵינֶנָּה תַּפְאוּרָה

יֵשׁ בָּהּ אֲמִתָּה.

אַף אִם גָּדְלָהּ הִיא רַק טִפָּה

לִי חֲשׁוּבָה נוֹכְחוּתָהּ,

כִּי לֹא גָּדְלָהּ שֶׁל הַכִּפָּה

יְגַלֶּה לִי, מִי אַתָּה.

שִׁקּוּל הַדַּעַת לֹא יֻכְרַע

גַּם אִם אֶרְאֶה תְּצוּגָה,

שֶׁל רֹאשׁ חוֹבֵשׁ כִּפָּה שְׁחֹרָה

אוֹ רֹאשׁ חוֹבֵשׁ כִּפָּה סְרוּגָה.

אַךְ אִם עַל רֹאשׁ אֵין כְּלַל כִּפָּה

שׁוֹנָה תִּהְיֶה הַהַכְרָעָה,

כִּי זוֹהִי נְקֻדַּת תֻּרְפָּה

וְהַבְּרֵרָה הַזּוֹ רָעָה.

כִּי אִם הוּא רֹאשׁ בְּלִי אֱמוּנָה

אוֹמַר לוֹ בְּגָלוּי :

שֶׁלֹּא תִּהְיֶה אִי הֲבָנָה

אַךְ הַהֶמְשֵׁךְ תָּלוּי ,

בְּדֵעָה שֶׁמְּגַשֶּׁרֶת

וְתָכִיל אֶת שְׁנֵינוּ,

דֵּעָה כָּזוֹ שֶׁמְּאַפְשֶׁרֶת

לִשְׁמֹר עַל שְׁלוֹם בֵּיתֵנוּ.

הָאֱמוּנָה הִיא לִי שְׁמַרְטַף

וְהִיא בָּסִיס לִי לְשֻׁתָּף.

וְהָיָה אִם יֵלֵךְ "בְּחֻקֹּתַי"

אַכְנִיסֵהוּ תַּחַת כְּנָפִי,

אִם יַתְחִיל לִלְמֹד "מֵאֵימָתַי"

הוּא יִהְיֶה אִישִׁי וְאַלּוּפִי.

"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ",( ויקרא, כ"ו/3)

אִם הַבּוֹרֵא נוֹתֵן הִזְדַּמְּנוּת

מִי אֲנִי, שֶׁאֲגַלֶּה סַרְבָנוּת ?

חזק...חזק...ונתחזק !!!