פרשת בלק –"אֲשֶׁר אֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול" -מה מלמדת אותנו האתון ?

פרשת בלק–"אֲשֶׁר אֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול"-מה מלמדת אותנו האתון של בלעם.

זאב ( ווה) פרידמן

אני "מקנא" ( במרכאות כפולות ומכופלות) באותם האנשים ההחלטיים,שהכול ברור להם, שהם כה בטוחים בעצמם ומשוכנעים שהאמת היא רק בידם. רק הם הצודקים והאחרים רק טועים.

הם אותם האנשיםהנחרצים בעליהאידיאה פיקס (Idea Fix),שקשה להם מאוד להקשיב לדעות שונות מדעתם.קשה להם לקבל ביקורתופעמים רבות מורידים מסך, כנגד עובדות העלולות לשבש את נחרצותם וביטחונם המלא. רק עמדתם, רק השקפתם ורק דעתם, הן הנכונות ,הצודקות והקובעות. הם אותם האנשים שחושבים שככל שירימו קולם או יצעקו בסוג של ויכוח, הם יהיו צודקים יותר.

אנשים אלו רואים ושופטים סוגיות מורכבות בחיינו, באמות מידה של שחור או לבן, בגישה בינרית של 1 או 0.אין אפור. כך למשל , הם יסווגו את האנשים לשתי קבוצות בלבד,לימין או לשמאל. לא חסרות לכךדוגמאות.

בעיני אנשים אלו, הכול מאד מוחלט וברור, אין קיום למנעד ,לספקטרום או לערכים שהם גם יחסיים ולא מוחלטים. הם אוחזים בגישה שיפוטית ומכלילה. הם מאד קיצוניים בדעתם ,מתבצרים בעמדתם ואינם מוכנים להיפתח לכל שיח או דיאלוג, שדורש מהםפתיחות ,הקשבה והכלה של דעות אחרות. מילים כמו - "אלמד ואשקול הדבר...יש לי ספק מסוים...... אולי טעיתי...אולי עלי לשנות החלטתי ודעתי...." ,כל אלו אינם בנמצא במילון המושגים שלהם.

אז מה לכל זה לפרשתנו ?

פרשתנו קרויה על שמו של בלק מלך מואב ששכר את שירותיו של בלעם , נביא אומות העולם לקלל את ישראל. שתי דמויות אלו צרובות בתודעה שלנו כגיבורי הפרשה. אבל בעיון נוסף, ניווכחשגיבורה בולטת אחרת בפרשה, היא דווקא אתונו של בלעם.

האתון זוכה שאלוקים פתח את פיה ונתן לה את כוח הדיבור של בני האדם והיא אף זוכה למפגש עם מלאך ד':"וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ד' .... וַיִּפְתַּח ד', אֶת פִּי הָאָתוֹן;וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם, מֶה עָשִׂיתִי לְךָ, כִּי הִכִּיתַנִי, זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים... וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל בִּלְעָם, הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָעַד הַיּוֹם הַזֶּה הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי, לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה; וַיֹּאמֶר, לֹא".(כב', כז'-ל').

הבה נתבונן בפרשתנו במרחב הפיזי שבו מתרחש המפגש של האתון עם מלאך אלוקים, שאותו היא רואה ואילו אדונה הנביא בלעם אינו רואה אותו : "וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ ד', עֲבוֹר; וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר,אֲשֶׁר אֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול. וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ד', וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם; וַיִּחַר אַף בִּלְעָם, וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל..... וַיְגַל ד', אֶת עֵינֵי בִלְעָם, וַיַּרְא אֶת-מַלְאַךְ ד' נִצָּב בַּדֶּרֶךְ, וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדוֹ; וַיִּקֹּד וַיִּשְׁתַּחוּ, לְאַפָּיו.....וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל מַלְאַךְ ד', חָטָאתִי כִּי לֹא יָדַעְתִּי,כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ;וְעַתָּה אִם רַע בְּעֵינֶיךָ, אָשׁוּבָה לִּי". (כב', כו'-לד').

המפגש מתרחש במרחב אשר בו –"אֲשֶׁר אֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול".

אתונו של בלעם שנפלה בחלקה זכות גדולה שנבראה בין השמשות בערב שבת, מלמדת אותנו שיעור מאלף, על משמעותה של הדרך( תרתי משמע) שאין לנטות בה לקיצוניות - ימינה או שמאלה.

רוצה לומר, אפשר לקיים את דרך החיים ולהתקדם בו במשעול הצר המורכב של החיים בשביל הזהב, מבלי צורך להיגרר לקיצוניות- ימינה או שמאלה . גם מבלי הצורך לתייג את האנשים, לתוך מגירות סגורות , ברדידות ובשטחיות, של או אתה ימין או אתה שמאל. אז אם אתה ימין, אז אתה משלי וכן להפך, אם אתה שמאל, אז אתה משלי.

אנו ניווכח ונראה שאם נסיר את האריזות המתויגות ונעסוק בגופם של נושאים ותכנים, ניווכח שיש לנו הרבה מן המשותף, של ערבות הדדית וסולידריות ופחות מהמפריד, שהוא לא אחת, רק סוג של כותרות ולא יותר.

אולי כך נבין הדברים ביתר שאת , בעקבות דברי חז"ל במסכת אבות, פרק ה' משנה ח', שפי האתון של בלעםהוא אחד מעשרה הדברים שנבראובערב שבת בין השמשות: " עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן – פי הארץ, פי הבאר,פי האתון, הקשת , המן, והמטה והשמיר, הכתב, והמכתב והלוחות ויש אומרים אף המזיקין וקבורתו של משה ואילו של אברהם אבינו ויש אומרים אף צבת בצבת עשויה".

בהקשר לכך כותבת הסופרתאמונה אלוןבפרשנותה לפרשתנו : " מן הסופרתמירה מגןשמעתי לא מזמן את ההשערה היפה שאולי הדבר החשוב ביותר, שברא הקב"ה באותה השעה, הוא את...אותה השעה, שעת "בין השמשות ",שעה שהיא בין היום ובין הלילה, ספק יום וספק לילה. כלומר, רגע לפני הוודאות של : " ויכולו השמיים והארץ וכל צבאם", ברא הקב"ה את הספק. את החריץ, שבין נחרצות לנחרצות, את האפשרות לא להיות תמיד כל כך נחרץ ובטוח בכל עניין, לא תמיד לדעת כל דבר בוודאות, אלא להיפתח לכל האפשרויות ולראות את האמת....לאור דמדומי בין השמשות מקבלת בריאת פי האתון, דווקא בשעת הספק הזאת, משמעות חדשה.בלעם מכה את אתונו מפני שהוא בטוח שאין כל הצדקה לעצירתה באמצע הדרך. הוא אינו מטיל ספק במה שרואות עיניו ועיניו הרי רואות שהדרך פנויה. הדבר האחרון שהוא מסוגל להעלות על דעתו הוא, כי בהמה זו שהוא רכוב עליה רואה משהו שהוא הנביא הגדול אינו רואה......בזכות פי האתון הוא לומד שלא הכול ברור ונחרץ, ובעיקר שלא הכול תלוי בו. ובלומדו להטיל ספק במציאות הארצית".

אכן זה בדיוק מה שקורה בפרשתנו, האתון מבינה שמשעולי דרכי החיים, אינםבהצמדות חסרת פשרות ונחרצת , לימין או לשמאל.האתון מבינה שהחיים האמיתיים במשעול החיים הצר, מתרחשים דווקאבמרחב האפור של מציאות מורכבתשבה קשה להתקדם, כי משהו או מישהו חוסם לנו את ההתקדמות בה.

אז איך מתקדמים במציאות מורכבת כזאת בה קשה לחיות?

את זאת נלמד מאתונו של בלעם.

עלינולקדש את הספק,הביקורת העצמית, הפתיחות, הפשרהוהוויתור,במציאות מורכבת של משעול חיים צר שיש בו ניגודים, גישותואינטרסים שונים.

במציאות כזאת , יש להקים את אותו גשר צר מאד, שבו העיקר הוא לא לפחד , להגיע לתוצאה שלWINWIN.במרחב משעול החיים הצר, יש להימנע מדווקנות של "יקוב הדין את ההר", שבגללו חרב בית המקדש: "דאמר רבי יוחנן, לא חרבה ירושלים, אלא על שדנו בה דין תורה...שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין" (בבא מציעאל' עמ' ב').

מסתבר שהאתון היא מאד אפקטיבית ומצליחה ללמד את אדונה שיעור בחיים וגם להביא אותו לכדי שינוי ,שיש בו - ביקורת עצמית, הכרה בטעות ושינוי דעה : "וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל מַלְאַךְ ד', חָטָאתִי כִּי לֹא יָדַעְתִּי,כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ;וְעַתָּה אִם רַע בְּעֵינֶיךָ, אָשׁוּבָה לִּי".

כך מתחבר השיעור שמלמדתנו האתון, להפטרה של פרשתנו ,מהנביא מיכה המורשתי:"הִגִּיד לְךָ אָדָם, מַה טּוֹב; וּמָה ד' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת, עִם אֱלֹהֶיךָ ".(מיכה ו', ח' ).

אכן בלעם הרשע שאת שירותיו לקלל את עם ישראל, שכר בלק מלך מואב ובלהט רצונו העז לקלל את ישראל ,חבש בעצמואת אתונו בראשית הפרשה: "וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ; וַיֵּלֶךְ, עִם שָׂרֵי מוֹאָב"(כב', כא').מפרש רש"י:"מכאן שהשנאה מקלקלת את השורה, שחבש הוא בעצמו".

אך בלעם עובר כאמור סוג שלטרנספורמציהבהמשכה של פרשתנו: "חטאתי.......ועתה אם רע בעיניךאשובה לי". כל כוונותיו ודבקותו לקלל את ישראל, הפכו להן לברכות ולאידיליה.

דומה שלא מקרה הוא שדווקא האתון ,היא זאת שנבחרה כדמות מרכזית בפרשתנו ולא נבחר בן זוגההחמור, שעליו כבר נאמר:"רק חמור לא משנה את דעתו". האתון כן יודעת לשנות דעה ,תפיסה או עמדה, בהתאם לנסיבות משתנות ומציאות חיים מורכבת וגם מצליחה להשפיע על אדונה בלעם.

אתונו של בלעםהמלמדת אותנו, כיצד עלינו לנהוג במשעולי החיים הצרים והמורכבים שבדרכנו, מחברת אותנולשלושה עוגניםבנבואתו שלמיכה המורשתיבהפטרתנו, שעשויים לסייע לנו בהתמודדות עם מציאות חיים מורכבת ולא פשוטה: העוגן הראשון,עשיית משפטשלא מנותקת ממציאות מורכבת ואיננה מעמידה את הדין על ייקוב הדין את ההר. העוגן השני, אהבת חסדשיש בה דרישה לחמלה ולרגישות לאחר, בעשיית החסד לא כמצוות אנשים מלומדה, אלא מתוך אהבה אמיתיתוהעוגן השלישי, שדורש מעמנו לנהוגבצניעותראויה בעולמנו המורכב .

בלימוד הכה חשוב שאנו לומדים בפרשתנומאתונו של בלעם, מתנגנים בשפתותינו מילות שירה שלנעמי שמר:"ופתאום מעל ראשי נפתחת קשת, מניפה צבעונית נפרשת,מבשרת חיים, מבשרת תקווה ושלום ושלווה וחסד", ונחקקיםבברכת "מַה טֹּבוּ" בפרשתנו ,בה אנו פותחים את שידורנו כל בוקר: ""מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב; מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל. כִּנְחָלִים נִטָּיוּ, כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר; כַּאֲהָלִים נָטַע ד', כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם. יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו, וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים "(כד', ה'-ז' ).

שבת שלום

זאב ווה

חמשיר לשבת:

שִׁיר לַמַּעֲלוֹת / דוד אשל

אָדָם חוֹשֵׁב, כּוֹתֵב וְעוֹרֵךְ

כִּי הִזְמִינוּ אוֹתוֹ לְבָרֵךְ,

אֲבָל לְהַזְמִין אָדָם לְקַלֵּל ?

זֹאת רָשַׁם בָּלָק כְּמוֹדֶל,

וּמוֹדֶל זֶה שֶׁל בָּלָק

בְּיָמֵינוּ שֶׁלָּנוּ, הוּא יוֹתֵר מְתֻדְלָק,

כִּי בִּמְקוֹם לְבָרֵךְ עַל הַטּוֹב הַקַּיָּם

קוֹל הָרֹעַ גּוֹבֵר, עַל שְׁאוֹן גַּלֵּי הַיָּם,

בִּמְקוֹם לִשְׁמֹעַ : "מָה טֹבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב"

שָׂשִׂים הַדּוֹבְרִים, עַל גַּלֵי הַשִּׂנְאָה לִרְכֹּב,

וְהַדּוֹבֵר מַגְבִּיר קוֹלוֹ וְצוֹהֵל

בְּהַנִּיחוֹ שֶׁשְּׁלִיחוּתוֹ הִיא : "וּלְכָה זָעֲמָה יִשְׂרָאֵל",

כִּי הֲרֵי חוֹבָה לְהָאִיר אֶת הַשְּׁלִילִי

שֶׁקַּיָּם אֵצֶל אַחֵר וְכַמּוּבָן לֹא אֶצְלִי.

יִהְיֶה מִי שֶׁיִּהְיֶה הַמָּעֳמָד

לִקְחוֹ שֶׁל בָּלָק טֶרֶם נִלְמַד,

שֶׁאֶפְשָׁר לְשַׁנּוֹת בְּשָׂפָה חִיּוּבִית

וְלֹא בְּעֶזְרַת קְלָלָה מוֹאָבִית.

יִתְבּוֹנֵן כָּל מָעֳמָד בָּרְאִי

וְיִבְדֹּק אִם אֵינוֹ מְקַלֵּל מִקְצוֹעִי,

כִּי קְלָלָה הִיא גַּם גִּדּוּף וְהַעֲלָבָה

וּלְשׁוּם בְּעָיָה, הִיא אֵינֶנָּה תְּשׁוּבָה.

אֲפִלּוּ הָאָתוֹן בְּדַרְכָּהּ הָעֲקִיפָה

בִּרְאוּתָהּ אֶת הַמַּלְאָךְ עִם חַרְבּוֹ הַשְּׁלוּפָה,

הֵיטִיבָה לְהַבְהִיר לְבִלְעָם

שֶׁלֹּא רְאוּיָה שְׁלִיחוּתוֹ לְקַלֵּל עַם,

וַאֲנַחְנוּ, שֶׁמּוּל עֵינֵינוּ אֵין סְפֹר חֲרָבוֹת שְׁלוּפוֹת

שִׂפְתֵי נִבְחָרֵינוּ מַשְׂנִיאוֹת וּמְגַדְּפוֹת.

עָלֵינוּ לְהַקְשִׁיב לַמַּשָּׁב

מַמָּשׁ מִיָּד וְעַכְשָׁו,

וְלִמְנֹעַ מֵעַם מְפֹרָד

לְהַמְשִׁיךְ וְלָנוּעַ בַּמּוֹרָד,

שִׁירוּ לַמַּעֲלוֹת

וְלֹא לִקְלָלוֹת.

אַף שֶׁדֵּעוֹתֵינוּ כְּמִגְוַן צִבְעֵי הַקֶּשֶׁת

כֻּלָּנוּ לְכוּדִים בְּאוֹתָהּ הָרֶשֶׁת,

וְעִם שְׂפָתֵנוּ הָעֲשִׁירָה

חַיָּבִים אֲנַחְנוּ לְשַׁנּוֹת אֲוִירָה

מִבְּלִי לְהַחְטִיא שׁוּם מַטָּרָה.

לֹא נִלְמַד מִבָּלָק לְקַלֵּל

וְאֶת נַפְשֵׁנוּ וּשְׂפָתֵנוּ לֹא נְחַלֵּל,

נִלְמַד כֵּיצַד לְבָרֵךְ

וְדַוְקָא בִּלְעָם לִמְּדָנוּ אֵיךְ,

אַךְ תֵּחָשֵׁב לוֹ לְרָעָה

הַצָּעָתוֹ לַהַחְטָאָה,

וְהָאָתוֹן לִמַּדְתָּנוּ לְהִזָּהֵר

שֶׁבַּדֶּרֶךְ אֶל שְׁלִיחוּת, טוֹב לְהַרְהֵר.

שבת מבורכת על כל בית ישראל,

בלהה ודוד אשל

‍