www.hamikra.org & www.tanach5.org & info@hamikra.org
אפשר בבקשה להיות שותפים בתרומה גם דרך האתר שלנו ולקבל אישור מס 46,נא להכנס כאן לאתר: www.hamikra.org
QR-כניסה דרך הסורק לתרומה לחברה לחקר המקרא.
****************************************************************
סיכום שנה לפעילות החברה לחקר המקרא , סרטון בן דקה וחצי ואפשר בבקשה להפיץ
https://drive.google.com/drive/folders/11FbUoYn0yxbQ3ro2RHe-CXJiDw-E7vUD
******************************************************************
מדוע הרב זקס סירב לקרוא בתורה? פודקאסט בעזרת הבינה לקראת חג שבועות הקדמה לספר של הרב זקס בהוצאת קורן מגיד 2024 "אני מאמין בתרגומו של צור ארליך", בחסות החברה לחקר המקרא ובאדיבותו של דוד פטרפרוינד.
https://drive.google.com/file/d/1_U6y_55ZXf21dvdmGRcgYT3_HIoSgPDb/view?usp=drivesdk
***************************************************************************
הרב שמואל הרשלר בשיעור בזום דברי הימים בימינו ביום א הקרוב, ב' סיון, 17/5 בשעה 20.30 על:
היחס בין דברי הימים למגילת רות( לקראת שבועות).
******************************************************************
פרשת במדבר ויום ירושלים - "אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ" – דגל הזהות והמשמעות -ד"ר זאב ( ווה ) פרידמן *
גם מי שלא מתחבר ומתעמק בעולם האירוויזיון, לא יכול שלא לחוש גאווה והתרגשות, עת נועם בתן צעד בטקס פתיחת האירוויזיון בווינה, לצלילי הבה נגילה ועם דגלי ישראל. כך גם סיפר נועם, שבעת הופעתו, מפגינים פרו פלסטינאים שישבו בקהל באולם, וקראו לעברו קריאות בוז והניפו דגלי פלסטין, בניסיון לשבש את הופעתו מעל במת האירוויזיון, היישיר נועם מבט ממוקד בדגלי ישראל שהונפו בקרב הקהל וזכה להופעה מרשימה ביותר.. הנה המשמעות של דגל ישראל, המנפנף בזקיפות קומה בנתיבי ההיסטוריה , בימים ההם בזמן הזה.
כך קרה שבפרשתנו נולד הדגל הראשון, בדמותם של דגלי השבטים, על פי מיקומם ,במבנה החנייה והמסע המדברי, בואכה לארץ המובטחת - ארץ ישראל.
וכך מתארת זאת פרשתנו: המחנה הראשון ,מיקומו במזרח, בראשו יהודה וכולל את זבולון ויששכר :"הַחֹנִים קֵדְמָה מִזְרָחָה, דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה לְצִבְאֹתָם; וְנָשִׂיא לִבְנֵי יְהוּדָה, נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב". המחנה השני ,מיקומו בדרום, בראשו ראובן וכולל את שמעון וגד :"דֶּגֶל מַחֲנֵה רְאוּבֵן תֵּימָנָה, לְצִבְאֹתָם וְנָשִׂיא לִבְנֵי רְאוּבֵן, אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר". המחנה השלישי ,מיקומו במערב, בראשו אפרים וכולל את בנימין ומנשה : "דֶּגֶל מַחֲנֵה אֶפְרַיִם לְצִבְאֹתָם, יָמָּה וְנָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרַיִם, אֱלִישָׁמָע בֶּן עַמִּיהוּד". המחנה הרביעי, מיקומו בצפון, בראשו דן וכולל את אשר ונפתלי: "דֶּגֶל מַחֲנֵה דָן צָפֹנָה, לְצִבְאֹתָם; וְנָשִׂיא לִבְנֵי דָן, אֲחִיעֶזֶר בֶּן עַמִּישַׁדָּי".
ר' משה אלשיך (1593 - 1508 ) מציג לנו קריאה לנשיאים המנהיגים נושאי הדגל בפרשתנו :" עוד עשה הוא יתברך בתורתו, בל יתגאה יהודה באומרו - אני ראשון לכולם. על כן אמר: והחונים קדמה מזרחה דגל מחנה יהודה לצבאותם, כלומר, לא עתה יבושו השאר, פן יאמר יהודה: גדול אנכי, כי אני ראשון לכולם- כי הלא אינו לפניהם, רק כאילו האחרים קידמוהו ובתוספת וי"ו, כאילו הוא נוסף עליהם....וגם נזכר דגלו כלאחר יד ולא כאחרים....לבל תזוח דעתו על הקדימה" .
הבה נשאל - מהו ערכו ההיסטורי ומשמעותו של הדגל, לעם הנודד במדבר הגלויות והגיע לבסוף לארצו המובטחת, בדמותה של מדינת ישראל ?
במדרש נאמר: "איש על דגלו, חִבָּה גְּדוֹלָה חִבֵּב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁעֲשָׂאָן דְּגָלִים כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ נִכָּרִין בְּנֵי רְאוּבֵן לְעַצְמָן וּבְנֵי שִׁמְעוֹן לְעַצְמָן". מדברים אלה עולה ייעוד הדגל, סמל הזדהות חברתית. אך לדגל יש חשיבות לא רק כלפי פנים, אלא אף כלפי חוץ (תנחומא שם, יא): "קדושים וגדולים ישראל בדגליהם, וכל האומות מסתכלין בהם" (תנחומא במדבר י').
הרב י"ד סולובייצ'יק ( 1903 – 1993) נתן לדגל משמעות נוספת, הלכתית, הנקשרת בהקמת מדינת ישראל " בגדי יהודי מקבלים קדושה מסוימת כשהם מוכתמים בדם קדוש. והדברים קל וחומר בן בנו של קל וחומר לדגל הכחול לבן, שטבול בדמם של אלפי צעירים יהודים (דתיים ולא דתיים) שנפלו במלחמת השחרור בהגנתם על הארץ והישוב"(חמש דרשות, ירושלים תשל"ד, עמ' 89). עתה נשאל, היכן היא ראשיתו של דגל מדינת ישראל, הכחול לבן ?
"במוצאי שבת 31 באוגוסט 1897, נפתח בעיר באזל שבשוויץ הקונגרס הציוני הראשון. לפי המסופר, ביום שישי אחר הצהריים עדיין לא הוחלט מה יהיה הדגל שיונף למחרת מעל בניין הקזינו בבאזל, שהיה אולם קונצרטים מפואר ויפהפה במרכז העיר. בסוגיית הדגל טיפל עוזרו של הרצל דוד וולפסון, שהציע :" הטלית בה אנו מתעטפים לתפילה יום יום, בחול ובשבת, בימי המעשה ובימי המועד – לבנה היא ופסי תכלת עוטרים אותה. יהי נא דגלנו לבן עם פסי תכלת… עלינו להוציא את דגלנו המקופל מתיקו והיה לנו לנס וגאון, לעיני כל ישראל ולעיני כל העמים. ציוויתי לעשות דגל לבן תכלת ולציין בו מגן דוד" (ספר הקונגרס לציון עשרים וחמש שנים לקונגרס הציוני הראשון, ירושלים תרפ"ב). כך נברא דגלנו הלאומי. שנים רבות הניפו את הדגל הכחול-לבן אך לא הוענק לו מעמד רשמי. התנועה הציונית הקדישה לשאלת הדגל דיון מיוחד רק בקונגרס השמונה-עשר שנערך ב-1933. למעמד רשמי ומחייב זכה הדגל רק בעת החלטת מועצת המדינה הזמנית (פרוטוקול מועצת המדינה הזמנית 28.10.1948). באותה ישיבה אמר שר הדתות הרב יהודה הכהן פישמן (מימון): "לדידי נתקדש דגל זה במסורת עתיקה מאז – תכלת ולבן...דוד וולפסון הציע זאת (את הדגל) על יסוד צבע הטלית שהיא תכלת ולבן, ואני חושב שיש לקבל את ההצעה עם התוספת של מגן דוד, שנתקדש גם הוא במסורת ישראל". כפי שמצאנו, דגל הכחול-לבן ומגן דוד במרכזו היו מוכרים שנים לא מעטות לפני הקונגרס הציוני הראשון ". (המקור: ד"ר יואל רפל, דגל כחול לבן, המועצה לקידום המורשת הישראלית, נוסטלגיה און ליין).
כך נישא דגל ישראל באגרתו של הראי"ה קוק ( 1865- 1935 ) לגדוד העברי שלחם עבור הבריטים במלחמת העולם הראשונה: "וברכה לכל אחינו בני הגדוד, נושאי דגל ראשית צמיחת ישועתנו. צור ישראל יברכם בעוז וחיל, ויחד נזכה לראות בישע עמנו בתשועת אמת וגאולה שלמה בכל הודה והדרה" (איגרות הראי"ה, ג', ירושלים תשכ"ח, עמ' רפב',מאלול תרע"ט)
כך גם מתנופף דגל ישראל באיגרתו של הרצל לברון הירש בשנת תרנ"ה: "הלא שאול ישאלוני בלעג: דגל? ומהו זה? מוט עם סמרטוט? לא, אדוני. דגל הוא יותר מזה, בדגל מובילים את העם לכל אשר נרצה גם לארץ הבחירה".
הדגל על צורתו, גווניו וצבעיו מתכתב עם יום ירושלים אותו נחוג היום. הנה משמעות הדגל בזיקה ליום ירושלים.
הבה נמצא את יסודותיו של דגל ישראל, בדגש לזיקה המדויקת שבין שמים לארץ ובין חומר לרוח, כפי שהם משתקפים בדגל ישראל וננסה להבין ההקשר ליום ירושלים.
צבעי הדגל מייצגים כמה משמעויות: מפגש של שמים וארץ, מפגש של רוח וחומר, מפגש של האין עם היש.
הצבע הלבן בדגל, מייצג את המציאות הגשמית. הוא מסמל את המרחב הארצי שבו האדם פועל. מבחינה חומרית, הלבן הוא הבד עצמו, התשתית הפיזית שבלעדיה לא ניתן להניף דגל. הוא מייצג את הטוהר של הכוונה האנושית כאן למטה, בארץ.
הצבע הכחול בדגל , מייצג את מציאות השמים והרוח . הכחול הוא הצבע של השמים, שמסמלים את הרוחניות והאינסוף.
הצבת פסי הכחול על הרקע הלבן, היא הניסיון לצבוע את החומר ברוח. הדגל לא כחול כולו, כרוחניות מנותקת, ולא לבן כולו כחומריות ריקה, אלא שילוב המבטא רוחניות שנוכחת בתוך המציאות הארצית.
הפסים האופקיים המקבילים בדגל, מייצגים את קו האופק. הוא המקום היחיד שבו העין האנושית רואה את השמים והארץ נושקים זה לזה. הפס העליון מסמל את השמים , הפס התחתון מסמל את הארץ. המרחב הלבן ביניהם, הוא המרחב שבו מתקיימים החיים האנושיים, השואפים לחבר בין שמים וארץ.
המגן דוד בדגל, הוא הצורה שמבטאת את החיבור הזה, בצורה הגיאומטרית העמוקה ביותר:
המשולש שקודקודו פונה מעלה, מייצג את החומר השואף לרוח. זוהי הארץ, המנסה להתעלות, המאמץ האנושי, המעשה הפיזי שרוצה ליצוק בעצמו משמעות.
ואילו המשולש שקודקודו פונה מטה, מייצג את הרוח היורדת לחומר. אלו השמים, האידיאלים או השפע הרוחני שמבקשים להתממש בתוך העולם הגשמי.
השילוב של שני המשולשים זה בזה, יוצרת קשר שלא ניתן להפרדה. זוהי התפיסה שאין רוח ללא חומר שיכיל אותה, ואין ערך לחומר ללא רוח שתנחה אותו. המרכז של המגן דוד, המשושה הפנימי, הוא נקודת המיזוג המוחלטת ביניהם.
על פי תורת הקבלה, המגן דוד ,המורכב משני משולשים משולבים, מבטא את המושג -"איתערותא דלעילא",התעוררות מלמעלה, ואיתערותא דלתתא", התעוררות מלמטה.
המשולש שקודקודו מטה, מייצג את השפע האלוהי, הרוחני והשמימי שיורד אל תוך העולם הזה. ואילו המשולש שקודקודו מעלה, מייצג את המאמץ האנושי, את התפילה ואת עבודת האדם בעולם החומר, המבקשים להתעלות ולהתחבר אל הרוח.
השילוב של שניהם מלמד , שאין הרוח יכולה להתקיים בעולם ללא כלי , שהוא החומר, שיכיל אותה, ואין לחומר משמעות ללא הנשמה, שהיא הרוח שמחיה אותו.
הנה כאן בדיוק, נוכח החיבור והשילוב של שמים וארץ, של הרוח והחומר, של התעוררות למעלה והתעוררות למטה, המשתקף ומואר באורה של ירושלים, ביום חגה, לרגל איחודה בשנת תשכ"ז.
הנביא ישעיהו מתנבא על בניינה של העיר ירושלים:״ וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ, וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח; וְכָל גְּבוּלֵךְ, לְאַבְנֵי חֵפֶץ" (ישעיהו נד׳,יב׳).
המדרש דן במילה ״ כַּדְכֹד ״,בה משתמש הנביא ישעיהו, לתאר את אבני חומות העיר, ומציג מחלוקת בין המלאך גבריאל לבין המלאך מיכאל: לפי גבריאל, ירושלים תיבנה מאבן השוהם ולפי מיכאל, מאבן הישפה. בא הקב״ה ומכריע ביניהם ,״כדין וכדין״. כלומר, ירושלים נבנית גם מאבן השוהם וגם מאבן הישפה, וזאת המשמעות של המילה היחידנית והנדירה בתנ״ך-״כדכד״ (תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ע"ה, עמוד א' , פסיקתא דרב כהנא, פסקה י"ח ,ילקוט שמעוני, ישעיהו, רמז דתע"ח ).
המהרש״א (רבי שמואל אליעזר הלוי איידלס 1555 - 1631), בדבריו על התלמוד והמדרש אומר, כי שוהם, היא אבנו של יוסף והיא מסמלת את הכוח הגשמי והחומרי בישראל ואילו הישפה ,מסמלת את הכוח הרוחני בישראל, היא אבנו של בנימין שבחלקו הוקם בית המקדש.
דומה שאבן השוהם, מייצגת את ירושלים דמַטָּה, בהקשר למילוי הצרכים הקיומיים החומריים היום יומיים. היא ייצוגו של יוסף המשביר הלאומי בתקופת שנות הרעב במצרים.
אבן הישפה לעומתה, מייצגת את ירושלים דמעלה. היא ייצוגו של בנימין, במרחב הרוחני של בית המקדש.
המילה ״ כַּדְכֹד ״,בה משתמש הנביא ישעיהו, לתאר את אבני חומות העיר, היא ליבת דגל ישראל, המוטמע בסינתזה של אבני השוהם והישפה , הבוהקות ומאירות את דגלנו המתנוסס במצעד הדגלים בנתיב - משואה לתקומה של עם ישראל. כל מחנה עם ישראל הערבים זה לזה, מתלכד יחדיו סביב הדגל.
ירושלים ,עיר שלם, שאוחדה לפני 59 שנים, קוראת לשילוב וסינרגיה, של השוהם והישפה- "כעיר שחוברה לה יחדיו" (תהילים קכב', ג'). כך מאיר המלבי"ם( ר' מאיר ליבוש וייזר 1809-1879 ) את אורה של ירושלים, על הפסוק בתהילים קכ"ב, ג):" כעיר שחוברה לה יחדיו". עיר המחברת את הקצוות, המאחדת ומקרבת את הרחוקים: " ירושלים היא העיר שחוברה לה יחדיו ויתחברו האיברים הפרטיים להיות גוף שלם, יחול בו רוח החיים ונפש המשכלת ונפש האלוקית".
פינו מלא שירה במצעד הדגלים במסע המדבר בפרשתנו , המתחבר עם מצעד הדגלים ביום ירושלים , המהדהד בשירו של נח רוזנבלום, משנת תרנ"ח :"שְׂאוּ צִיּוֹנָה נֵס וָדֶגֶל דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה מִי בָּרֶכֶב מִי בָּרֶגֶל נֵעָשׂה נָא לַאֲגֻדָּה... אַל נָא יָבוֹא מֹרֶךְ בָּנוּ מִפְּנֵי חֶרֶב יוֹנָה .נִקַּח לָנוּ מַה שֶּׁלָּנוּ, נִשָּׂא נֵס צִיּוֹנָה".
שבת שלום ויום ירושלים שמח
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון.
&
בלומה טיגר-דיכטוולד-ב"ה. לפרשת במדבר תשפ"ו
שאו את ראש: המִפקד כמהפכה של כבוד האדם
לכאורה, אין דבר המבטל את ייחודו של הפרט יותר מאשר הפיכתו למספר בתוך מפקד של מאות אלפים. התורה מבצעת כאן מהפכה תפיסתית הפוכה: המפקד אינו כלי לביטול היחיד, אלא הטקס הדתי המכונן ביותר להעצמתו.
בפרשת במדבר, הציווי המרכזי הוא: "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר א', ב'). הרב זקס מדייק כי הביטוי "לשאת ראש" הוא היפוכו של "לספור". בספירה טוטליטרית או ביורוקרטית, הפרט מאבד את שמו והופך למספר. בתורה, הספירה היא אקט של הרמה. לספור מישהו פירושו לומר לו: "אתה נחשב". (הביטוי, לא סופר אותו, הוא ביטוי גנאי של זלזול, העדר חשיבות).
רעיון זה מקבל משנה תוקף בפרשת נשא, שם מתמקד המפקד בלוויים (בני גרשון ובני מררי). כאן, המפקד הוא תפקודי: "מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה... כָּל הַבָּא לִצְבֹא צָבָא לַעֲבֹד עֲבֹדָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד" (במדבר ד', כ"ג). לכל משפחה ולכל פרט יש "משא" ו"עבודה" ייחודיים. החלוקה הברורה בין נושאי הארון (בני קהת) לנושאי הקרשים (בני מררי) מלמדת שאין תפקיד "קטן". המבנה הארגוני של המשכן הוא ה"כלי" המאפשר לכל פרט לבטא את שליחותו הייחודית.
כדי להעמיק בתובנה זו, ראוי לבחון את דברי רש"ר הירש: " במספר שמות: בשעת המפקד קוראים בשמו של כל יחיד; ונמצא, שכל אחד מצטרף אל הכלל מתוך תודעת החשיבות של אישיותו...
אין כלל האומה אלא סכום כל הפרטים שבה, ואין הכלל יכול למלא את ייעודו, אלא אם כן כל פרט ופרט שבו יהיה חדור הכרה של ייעודו ותפקידו.. המניין לא בא לקבוע את המספר הכולל, אלא להעמיד כל יחיד ויחיד על ערכו העצמאי ועל חובתו האישית כלפי הכלל. כל גולגולת היא אישיות עצמאית, וכל אישיות היא חוליה הכרחית בשרשרת האומה".
לפנינו הבחנה בין "המון" לבין "עדה". המון הוא קולקטיב חסר פנים המונע מכוח אינסטינקטיבי. עדה, לעומת זאת, היא גוף שבו כל פרט הוא "עד" (מלשון עדות). המפקד בבמדבר נועד לוודא שעם ישראל לעולם לא יהפוך להמון. כל יחיד נמנה "לבית אבותם", כשהוא נשען על שורשיו וזהותו האישית. כל אחד מתייצב לפני הנהגת האומה (משה ואהרון ונשיאי השבטים). הכלל אינו קיבוץ של פרטים, כל אחד מהם הוא עולם מלא.
בעל "עקידת יצחק" (רבי יצחק עראמה) אומר:" כי המספר הזה לא היה להודות על הריבוי בלבד, אלא להעמיד כל אחד על מעמדו ועל דגלו...כדי שיהיה כל אחד מהם ניכר וידוע בפני עצמו, ולא כעדר צאן...אלא כצבאות מסודרים אשר לכל אחד מהם מקום מיוחד ותועלת מיוחדת בכלל המערכה" (שער עא).
הכלל ההלכתי אומר: "דבר שבמניין – אינו בטל". בטבע, הפרט בטל בתוך הכלל. אך ביהדות, ברגע שהאדם נספר ("דבר שבמניין"), הוא מקבל מעמד של חשיבות עצמית שאינה ניתנת לביטול. המפקד מוציא את האדם מהגדרת "מין" (המין האנושי), והופך אותו ל"אישיות".
אולם, בנתינת תפקיד לפרט טמונה סכנה של גאווה. כאן נכנס פירושו של ה"כלי יקר" על המילים "נשא את ראש". הוא אומר: "לפי שכל אחד מישראל יש לו מעלה וחשיבות מצד עצמו, על כן נאמר שאו את ראש- לשון התנשאות ומעלה, לומר שכל אחד מהם ראוי להיות ראש...וזהו שאומר לגולגולתם, להורות שכל גולגולת וגולגולת היא חשובה לפניו יתברך, כאילו לא היה בעולם כי אם הוא לבדו" .כל אחד מישראל הוא חלק א-לוה ממעל. לשיטתו, הרמת הראש היא רוחנית: על האדם להיות "נשוא מעל החטא". המִפקד הוא רגע של חשבון נפש. אתה משמעותי אך אינך יכול להתחבא בתוך ההמון, אתה אחראי.
בימינו אנו עדים לפרדוקס: מצד אחד, אינדיבידואליזם קיצוני, ומצד שני, טכנולוגיה ההופכת אותנו לנתונים סטטיסטיים בתוך "Big Data". המסר של פרשת במדבר אקטואלי מתמיד: חוסנה של חברה נמדד ביכולתה לראות את היחיד. חברה בריאה אינה דורשת "אחידות", אלא שואפת ל"אחדות" – שבה כולם שונים אך פועלים למען מטרה משותפת. המפקד מלמד שכל אדם הוא "עולם מלא" שבלעדיו המניין הלאומי חסר.
סיכום: פרשת במדבר נקראת לקראת חג השבועות כדי להדגיש שהתורה שייכת לכל יחיד. כדי להגיע למדרגה של "כאיש אחד בלב אחד", על כל פרט להרגיש שראשו "נשוא" ושיש לו ערך סגולי.
כאן מתגלה שיא תפארתו של המפקד ה-אלוהי, כפי שמנסחת זאת המשנה (סנהדרין ד', ה'):
"לְהַגִּיד גְּדֻלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: שֶׁאָדָם טוֹבֵעַ כַּמָּה מַטְבְּעוֹת בְּחוֹתָם אֶחָד וְכֻלָּן דּוֹמִין זֶה לָזֶה, וּמֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא טָבַע כָּל אָדָם בְּחוֹתָמוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן וְאֵין אֶחָד מֵהֶם דּוֹמֶה לַחֲבֵרוֹ." המשנה ממשיכה ואומרת: לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר: בשבילי נברא העולם".
זוהי תמצית העמדת הפרט במרכז- לא מתוך אגואיזם, אלא מתוך הבנת האחריות הכבדה הנובעת מהיות כל אחד ייחודי לעצמו.
התורה מלמדת אותנו שסדר וארגון אינם אויבי החירות, אלא שומריה. המִפקד הוא הצהרת אהבה לכל יחיד: בתוך הים הגדול של האומה, אינך משוכפל כמטבע חסר פנים. יש לך שם, יש לך תפקיד, וקולך הייחודי הוא חלק בלתי נפרד מהסימפוניה של מתן תורה. רק מתוך הכרה בייחודיות הזו, אנו יכולים לעמוד יחד כ"ממלכת כהנים וגוי קדוש".
בלומה דיכטוולד. כ"ה אייר תשפ"ו
&
דבר תורה - במדבר תשפ"ו - נחשון בן עמינדב א'
נחשונים מול הכתות - מייקל אייזנברג
בפרשת השבוע, פרשת במדבר, נפתח ספר במדבר בארגון המחנה - שבטים ומנהיגיהם, דגלים, מבנה מחנות, ומפקד של יוצאי הצבא בישראל. נחשון בן עמינדב, ראש מטה יהודה, ביחד עם השבטים יששכר וזבולון תופסים את הצד המזרחי של המחנה, וכשיוצאים שוב לדרך הם נעים ראשונים. לכאורה, אין כאן סיפור אישי גדול אלא תפקיד ציבורי מסודר, ולכן נחשון תמיד מופיע ברשימה לצד מקביליו מהשבטים האחרים. כך גם בפרשה הבאה במסגרת הקרבת הנשיאים את הקורבנות עם חנוכת המזבח והמשכן, כך גם כשהוא מוזכר לבדו, הוא מוזכר רק כבדרך אגב כאחיה של אלישבע אשת אהרן, וכך גם במסגרת רשימת הדורות של שושלת בית דוד במגילת רות: "פֶּרֶץ הוֹלִיד אֶת חֶצְרוֹן. וְחֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת רָם וְרָם הוֹלִיד אֶת עַמִּינָדָב. וְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת נַחְשׁוֹן וְנַחְשׁוֹן הוֹלִיד אֶת שַׂלְמָה. וְשַׂלְמוֹן הוֹלִיד אֶת בֹּעַז וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת עוֹבֵד. וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת יִשָׁי וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד" (רות ד, יח - כא).
עם זאת, נראה שחכמים קראו אחרת את המקורות ונחשון בן עמינדב נתפס על ידם כדמות מוערצת המבטאת פריצה וראשוניות. הרשימה של שושלת בית דוד, המתחילה בפרץ שנקרא כך כי התפרץ החוצה בלידתו: "וַיְהִי בְּעֵת לִדְתָּהּ וְהִנֵּה תְאוֹמִים בְּבִטְנָהּ. וַיְהִי כְּמֵשִׁיב יָדוֹ וְהִנֵּה יָצָא אָחִיו וַתֹּאמֶר מַה פָּרַצְתָּ עָלֶיךָ פָּרֶץ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פָּרֶץ" (בראשית לח, כז-כט), היא רק הסימן הראשון. נחשון, ושבט יהודה שמאחוריו, עם יששכר וזבולון הם לא במקרה בצד המזרחי של המחנה, אלא הם ראש-חץ במסע לכיוון ארץ ישראל. זה שילוב של מנהיגות צבאית עם תשתיות של יוזמה במסחר, ויכולות לוגיסטיות (כפי שהסברתי במאמר 'ים יבשה' בספר הראשון בסדרת 'עץ החיים והכסף', בנוגע לשבט יששכר שכונה: "יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם" (בראשית מט, יד)). ובנוסף, כגיסו של אהרן הכהן, הוא החוליה שמחברת בין אנשי יהודה העומדים בראש הצבא והממשלה, לכהונה - המנהיגות הרוחנית והערכית של עם ישראל. כלומר, כבר בפסוקים עצמם נחשון איננו רק “אחד מן הנשיאים”, אלא הוא האיש שהמחנה מתחיל ממנו. בהתאם לכך, למרות שראובן היה הבן הבכור, בשבוע הבא ארחיב על כך שנחשון הקריב ראשון ולא נשיא שבט ראובן, כי סדר ההקרבה לא נקבע על פי סדר התולדות, אלא על פי סדר המסע לכיבוש הארץ.
הקירבה לקודש, או הקדימות, נקבעות לפי מידת היוזמה והנשיאה בעול. לא על בסיס מעמד, ולא על פי תיעדוף שאין לאדם שליטה עליו. זו גם לא פריוולגיה. יש פה הערכה ליוזמה, והכרה בכך שהרבה יותר קשה להיות אלו ההולכים בראש. כמו שטבע חיים שטורמן בשנת 1935 בעין חרוד: "נופלים ההולכים ראשונה", כשהספיד את חברו משה רוזנפלד, ראשון הנופלים במאורעות תרצו-תרצט שנרצח על ידי כנופיית עז א-דין אל-קאסם. כך הסכימו כבר חכמי המשנה שהרחיבו שכאשר בני ישראל עמדו על ים סוף והמצרים רדפו אחריהם, נחשון היה הראשון שקפץ לים ולכן נמצא ראוי גם להנהגה וגם לקדושה:
זה אומר: "אין אני יורד תחילה לים", וזה אומר: "אין אני יורד תחילה לים". קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה… ועליו מפרש בקבלה: "הוֹשִׁיעֵנִי אֱ-לֹהִים כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ" (תהלים סט, ב)...
באותה שעה היה משה מאריך בתפלה. אמר לו הקדוש-ברוך-הוא: "ידידיי טובעים בים ואתה מאריך בתפלה לפני?!" אמר לפניו: "רבונו של עולם ומה בידי לעשות?" אמר לו: "דבר אל בני ישראל ויסעו!..." (שמות יד, טו). לפיכך זכה יהודה לעשות ממשלה בישראל שנאמר: "היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו" (תהלים קיד, ב) - מה טעם היתה יהודה לקדשו וישראל ממשלותיו? משום ד"הים ראה וינוס". (בבלי, סוטה לז, א)
התיאור שנחשון ירד לים, ולא עצר אפילו שהגיעו מים עד נפש, מהדהד מדרש אחר על כל שאר בני ישראל שהיו אובדי עצות:
בארבע כתות עמדו ישראל על הים, אחת אומרת ניפול לים, ואחת אומרת נחזור למצרים, ואחת אומרת נעשה מלחמה, ואחת אומרת נצווח כנגדן: זו שאמרה ניפול לים אמר להן התיצבו וראו את ישועת ה', וזו שאמרה נחזור למצרים אמר להם לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם, וזו שאמרה נעשה מלחמה אמר להם ה' ילחם לכם, וזו שאמרה נצווח כנגדן אמר להם ואתם תחרישון. (מכילתא דרשב"י, יד)
כאן מתברר ההבדל המשמעותי בין נחשון לבין ארבע הכתות שעל הים. המכילתא מתארת ארבע תגובות: כת אחת מבקשת ליפול אל הים, ולהתאבד, אחת לשוב למצרים, אחת לעשות מלחמה חסרת סיכוי, ואחת לצעוק. אלו ארבע צורות של פסיביות: ייאוש, נסיגה, מאבק חסר כיוון, ורוחניות שאינה הופכת למעשה. נחשון איננו שייך לאף אחת מהן. הוא אינו נשבר מול העתיד, אינו חוזר אל המוכר, אינו מחליף התקדמות במלחמת קיום סגורה, ואינו מסתפק בצעקה או תפילה. הוא לא נופל אל הים אלא עושה את הדבר היחיד שהרגע דורש: “וְיִסָּעוּ” - מהלך שהמדרש מרשה לעצמו לומר שאפילו משה, פספס לרגע. נחשון, ראה בים מעבר. הוא לא קפץ כדי למות, אלא כדי להתקדם אל הצד השני, מתוך אמונה שהדרך חייבת להיפתח.
מכאן עולה גם השוואה נוקבת לימינו. נחרדתי השבוע למשמע דבריו האפלים והשטניים של הרב יעקב חנניה העומד בראש ישיבת "רוממות האדם" בוכה כמו בהספד בהיכל הישיבה על תלמיד שהתגייס לצבא, ומאחל לו שיכשל בכל העברות היותר חמורות. עומד ומחרף את הקדושים שנפלו במערכה על הגנת העם והארץ, משביע את תלמידיו שלא להיות בקשר עם חבר שלהם שהלך לצבא, ומפציר בהם להלשין זה על זה כדי שיוכלו "להציל" מבעוד מועד כל מי שיש לו מחשבות נחשוניות. ממש תסמינים של כת שמשתלטת על החירות ובהחלט הפוך בדיוק מ"רוממות האדם" שבגרונם.
מסתבר שמול שאלת השותפות החרדית בנשיאת עול הביטחון, ההנהגה החרדית מאמצת את כל ארבע הכתות שעמדו חסרי אונים על הים. יש קול אובדני של ייאוש מן האפשרות להילחם: "נמות ולא נתגייס". ההמלצה מבחינתם היא שכל המדינה תתאבד יחד איתם; כמו מי שבשעתו רצו לחזור למצרים, כיום יש קול המבקש לחזור אל דפוסי הגלות, לחזור למצבנו שלפני מאה שנים באירופה, שם עמנו הועלה על מוקד הכבשנים כשרבני הדור ההוא מאסו בארץ חמדה (בה יורשיהם חיים היום); יש קול של מלחמה, אבל זו מלחמה במדינה במקום מלחמה על קיומה. קול של התבדלות במקום קול של אחריות; ויש קול שמעמיד תורה ותפילה כתחליף מלא למעשה הנחשוני-ציבורי. כמו אז, כשתפילות משה לא בקעו את הים ולא עצרו בעד המצרים המאיימים לכלותנו, גם היום, הים סוער ברוח קדים עזה. וכמו אז, רק יוזמה של נחשון ההולך בראש המחנה ומניע את הציבור כולו, מועילה. לא סתם נרמז בשמו של נחשון שהוא בנו של עמינדב.
הקדושה הוא ביוזמה. ולכן, הביקורת כאן אינה על לימוד תורה ואינה על פרישות, אלא על הפיכתן למחסה מפני “וְיִסָּעוּ”. כמו משה שננזף במדרש: "ידידיי טובעים בים ואתה מאריך בתפילה לפניי?!" כך יאמר גם לרב משה הלל הירש, שהוציא לאחרונה מכתב נגד בחורי הישיבה שמתגייסים לתוכנית קודקוד, ולשאר הצועדים בראש המחנה שמתגייסים לחטיבת החשמונאים. כך יאמר גם לרב דוב לנדו שמכנה בשמות גנאי את תורתם ותעוזתם של הנופלים. נחשון מלמד שתורה שאינה מסוגלת ללכת בראש המחנה עלולה להפוך לתורה שעומדת על שפת הים ומסבירה מדוע אי אפשר לחצות אותו. תורה שמובילה לאין מוצא ולאבדון. לא התורה שתוביל לחנוכת משכן לה' בקרב המחנה.
אז לכל מי שמתלבטים - אל תרדו לשפל ההלשנה ואל תגורו מפני איש. השאלה היחידה שאמורה להעסיק כל אחד ואחת מאיתנו היא: האם אני באחת מארבע הכתות התבוסתניות? ואם לא, כמה עמוק במים העזתי.
מייקל אייזנברג.
&
ב"ה, שבת פרשת במדבר. יום ירושלים. חג השבועות תשפ"ו -
מהמניין אל האירוסין -אריה דיכטוולד
חומש במדבר הנפתח בקריאה "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", משרטט את המעבר של עם ישראל מחירות פסיבית להתארגנות אקטיבית לקראת כיבוש הארץ. המִפקד שנערך בחודש אייר, שנה לאחר יציאת מצרים, אינו רק פעולה סטטיסטית, אלא מהלך מדורג המשלב צרכים אסטרטגיים, חברתיים ורוחניים.
המִפקד נועד לבסס את התשתית הלאומית בארבעה מישורים מרכזיים:
א. היערכות צבאית: זיהוי הגברים מגיל עשרים ומעלה כ"כל יוצא צבא בישראל", לצורך בניית כוח הלחימה.
ב. סדר וארגון: יצירת מנגנון ניהולי המאפשר שליטה בכוח האדם הקיים.
ג. מבנה היררכי: חלוקת העם לדגלים ומחנות סביב המשכן, המבטיחה תנועה מסודרת בשדרות מסע.
ד. תשתית אזרחית: בסיס לחלוקת נחלות הארץ בעתיד, מתוך התאמה למספר הנפשות בכל שבט.
מלבד הצורך המעשי, חז"ל מדגישים כי המנייה מבטאת את חיבתם של ישראל לפני המקום. בניגוד לַמְּפַקֵּד צבאי עליון שאצלו החייל הוא רק מספר, כאן המנייה נעשית "לְגֻלְגְּלֹתָם" – עמידה אישית של כל פרט מול משה ואהרן, המדגישה את ערכו הסגולי של היחיד בתוך הכלל.
בין הפרשה למעמד הר סיני
קריאת פרשת במדבר סמוך לחג השבועות ולראש חודש סיוון אינה מקרית. כפי שתיקן עזרא הסופר, קוראים את הקללות שבספר ויקרא לפני חג השבועות "כדי שתכלה שנה וקללותיה" (בבלי מסכת מגילה דף לא ע"ב), מתוך תפיסה ששבועות מהווה ראש השנה לפירות האילן ונקודת התחדשות רוחנית. המעבר מהמדבר אל מתן תורה מסמל את הטיהור וההכנה לקראת כניסה לברית.
סיפור על אירוסין
ההפטרה בנביא הושע משלימה את תמונת המִפקד והופכת אותה לסיפור אהבה. בעוד הפרשה מונה מספרים, הנביא חוזה את היום שבו מספר בני ישראל יהיה "כחול הים" ומתאר את הקשר בין הקב"ה לעם כאירוסין: "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם... בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים".
על פי המסורת, תקופת המדבר והזמן שבו אנו נמצאים כעת מוגדרים כ"ימי אירוסין". בתפיסה ההלכתית, האירוסין הם שלב של קשר מחייב (קידושין) שבו הכלה נאסרת על אחרים, אך עדיין מתכוננת בבית אביה לקראת הכניסה לבית החתן (הנישואין).
התורה כארוסה: חז"ל (מדרש תנאים לדברים פרק לג, ד ) דורשים את הפסוק (פרשת וזאת הברכה): " תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב" כ'מורשה=מאורסה' – התורה היא ארוסתו של עם ישראל, קשר בלעדי ואינטימי המבדיל אותם מן האומות.
חסד הנעורים: הנביא ירמיהו מזכיר את לכֶת עם ישראל במדבר כ"אהבת כלולותייך", שלב של אמון מוחלט שבו הכלה יוצאת אחרי חתנה ל"ארץ לא זרועה".
וכמה זמן ימשכו האירוסין? מצאנו במדרש. (שמות רבה (וילנא) פרשת בא פרשה טו) ... "החדש הזה לכם" (שמות פרשת בא. פרק יב ), משל למלך שקִדש אשה וכתב לה מתנות מועטות כיון שבא ללקחה כתב לה מתנות רבות כבעל, כך העולם הזה =הוא] אירוסין היו שנאמר (הושע ב) "וארשתיך לי לעולם" ולא מסר להם אלא =קידוש] הלבנה בלבד שנאמר החדש הזה לכם,
אבל לימות המשיח יהיו נישואין שנאמר (ישעיהו פרק נד, ה) 'כי בֹּעליך עושיך' באותה שעה מוסר להן את הכל, ...
מלבי"ם (רבי מאיר ליבוש וויזר 1809-1879 האימפריה הרוסית) רוקם רעיון מהפכני: 'זכרתי לך חסד נעוריך'. מְדַמֶּה תחילת התחבר דבר האלוהי עם עמו, כחיבורי חתן וכלה ארוס וארוסה, וכאן נכנס הטוויסט בעלילה
...כאיש אחד הבא מרחוק, ובת עשיר היפה בנשים הכניסה אותו לבית אביה ועשתה עמו חסד, ואחרי זה דבקה נפשה בו והתחתנה עמו =התארסה], ואחרי זה האמינה בו ויצאה עמו מבית אביה =אחרי אירוסין] אל המדבר לאשר היה רוחו ללכת
וכן בנמשל תחלה שמרו האבות ובניהם אחריהם דרך ה' והודיעו א-להותו בעולם בעודו היה גר בלתי ניכר פה לכל העמים שעבדו עצבים וחמנים =פסלי שמש], וזה חסד נעוריך, ואחרי זה התחתנו עמו ונכנסו בברית ואהבת כלולות =אירוסין] בהוציאם ממצרים וקבלת התורה, שבאו בברית עמו, וזה אהבת כלולותיך, ואחרי זה האמינו בו ויצאו אחריו אל המדבר, מרוב חשקם אל הדבקות הא-לוהית. הם שלושה מיני זְכִיּוֹת שיש לישראל, א. קודם השדוכין=אירוסין. ב. בשדוכין עצמם, ג. אחר השדוכין =אבל עדיין לא היו נשואין], וזכיות אלה עודן זכורים בלבי לא אשכחם,
וכיצד שומרים על הקשר בכל יום? (שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפילין סימן כז סעיף ח): אורך רצועה של יד כדי שתקיף את הזרוע ויקשור ממנה הקשר ותמתח על אצבע אמצעית ויכרוך ממנה על אצבעו שלשה כריכות ויקשור... שלש כריכות על אצבע האמה. ומדוע נוהגים (פרט לתימנים) להוסיף את "וארשתיך לי" בעת הכריכות ?
מצאתי תשובה בספר "פסקי תשובות" (הרב שמחה בן ציון אייזיק רבינוביץ-ישראל- סימן כז הערה 148 ): "והנה ב"ראשית חכמה" שער הקדושה סוף פרק ו' בשם תיקוני זוהר (=קבלה מאת האר"י ז"ל) שכריכות אלו, הם בסוד קידושין ונתינת הטבעת, ולכן נוהגים לומר 'וארשתיך לי לעולם' וכו' בעת עשיית כריכות אלו על האצבע, ..".
# צא ולמד: פרשת במדבר מזכירה לנו שהסדר, המניין והארגון הטכני הם ה"כלים" המחזיקים את הברכה, והם התשתית ההכרחית לקשר הרוחני העמוק–בין ישראל, התורה והבורא.
בזוהר נקבע הקשר הבלתי נפרד הזה בהיגד הידוע - קב"ה אורייתא וישראל חד נינהו (זוהר ח"ג עג א).
הנביאים ובעקבותיהם חז"ל, תיארו קשר זה כקשר שבין חתן כלה. חז"ל בחרו בהפטרת במדבר מתוך הנביא הושע, הפותחת במניין בני ישראל והמסתיימת בהכרזת האירוסין. נשאלת השאלה, מדוע אירוסין ולא נישואין ("כונסה לביתו")? התשובה היא שהברית מתחדשת בכל יום עד שלעתיד לבא בימות המשיח היא תמומש ע"י "כונסה לביתו" שבירושלים.
המסלול שעוברים החתן והכלה הוא ברור: מדבר-תורה-אירוסין-צפייה-גאולה
המדבר - המקום הפיזי והרוחני שבו נוצר הקשר ("ארץ לא זרועה").
התורה - הכלי והתוכן של הברית.
האירוסין המעמד הנוכחי שלנו – קשר בלתי נפרד שטרם הגיע לשיאו המלא.
במדבר סיני, רגע לפני העצרת, אנו נספרים כבני אהובה, מתנקים מקללות העבר, ומתכוננים לקבל את פני התורה – ארוסתנו=אהובתנו.
בכל יום בו כשמניחים תפילין ואומרים את הפסוק הנפלא " וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם... " אנו מקבלים עלינו מחדש את יחודו ויחודנו. לפי המדרש, כל תקופת העולם הזה היא בבחינת אירוסין, בהם קיבלנו "מתנות מועטות" (כדוגמת מצוות קידוש הלבנה). הנישואין המלאים, איחוד גמור שבו ימסור הקב"ה את הכול לעמו, שמורים לעתיד לבוא, לימות המשיח. והציפייה? היא האמונה שמחזקת אותנו בכל יום.- אריה דיכטוולד כ"ה אייר תשפ"ו
&
פרשת במדבר תשפ"ו ד"ת מספר 394ב -הציור שבמראה -חיים קופל
1) "וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא.. בְּהַקְרִיבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי ה' בְּמִדְבַּר סִינַי" (ג,ד). רש"ר הירש מסביר שנדב ואביהוא חָטְאוּ בְּיֻהֲרָה עֵקֶב יִחוּסָם הַמִּשְׁפַּחְתִּי, ועשו כרצונם. (לקחו את המחתה שלהם ולא את כלי המקדש) בעוד שבעבודת המקדש יש לבטל את הרצון העצמי וְלִפְעֹל רַק לְפִי צִוּוּי ה'. ועוד הקורבן שהקריבו, היה שלא כדין, שלא ציווה ה'.(ויקרא י,א). נִרְאֶה שֶׁהַדְּבָרִים מִשְׁתַּלְּבִים עם דברי ר' נחמן מברסלב.
2) רב נחמן מתחיל כדרכו בסיפור. מעשה במלך שבנה פְּלָטִין (אַרְמוֹן) חָדָשׁ וְרָצָה לְעַטֵּר שְׁנֵי קִירוֹת בְּצִיּוּרִים. הוא פנה לשני ציירים וביקש אותם לציר כל אחד ציור לקיר אחד, וקבע תאריך להצגתם. צייר אחד, התייחס למשימה ברצינות, הוא השתלם בציור מיוחד, ובחומרים מיוחדים. ואומנם בהגיע התאריך, הוא מילא את הקיר בציורים מרהיבים של אנשים, נוף, ובעלי חיים.
3) הצייר השני, לא עשה מאומה בזמן שעמד לרשותו, ורק יומיים בטרם הציג את עבודתו, מרח לקה על הקיר שהיה מול הקיר של הצייר הראשון, ובכך הפך אותו לראי, וכל הציור של הראשון השתקף עליו. הוא כיסה את הקיר בווילון, והמתין ליום שבו יציג את ציורו.
4) הגיע יום הצגת הציורים. המלך התרשם לטובה מעבודתו של הצייר הראשון, ומיד פנה לצייר השני, שצייר על הקיר מולו. כשהגיע המלך, הסיט הציר, את הווילון שכיסה את הקיר, ומיד נִשְׁתַּקֵּף עָלָיו הַצִּיּוּר של הצייר הראשון במלוא הדרו. יתירה מזו, בציור השתקף גם חדר העבודה של הצייר וכלי עבודתו. כמו כן, ניתן היה להוסיף לציור, בקלות רבה אביזרים נוספים, לכן העדיף המלך את ציורו.
5) והסביר רב נחמן את הנמשל. שני הציורים הם שני סוגים של עובדי ה', שמקיימים את ציווי ה'. הראשון הוא צדיק, עובד ה' מאז ומעולם באותה מסירות. ואילו השני הוא "בעל תשובה" שתקופה ארוכה, הִתְבַּטֵּל וּבִזְבֵּז אֶת זְמַנּוֹ. לא למד ולא עשה את רצון ה'. לכן, ביום הקובע הוא אינו מסוגל להציג את רצון ה'. וכמוצא מכובד, ובהתחשב ברצונו לקיים את ציווי ה', הוּא מִתְבַּטֵּל כְּלַפֵּי הַצַּדִּיק, שאותו הוא מכיר ומוקיר. אומנם עד היום הוא לא היה בסדר , אך היום הוא יותר מרבו, הוּא חָסִיד, הוּא מֵשִׂים עַצְמוֹ כְּמַרְאָה, וכולו פנוי, לקלוט 100% מֵעֲשִׂיַּת רַבּוֹ.
6) ובמשל הצירים, הַצַּיָּר הָרִאשׁוֹן, הִכְנִיס בְּצִיּוּר מֵעַצְמוֹ, מֵאִישִׁיּוּתוֹ, לְתוֹךְ הַצִּיּוּר, ואין מקום להשפעה נוספת. ואילו הצייר השני, אינו יודע לצייר, אך הוא מוכן לבטל את עצמו לגמרי כלפי הראשון, אֵין לוֹ מֵעַצְמוֹ מְאוּמָה, וְיֵשׁ לוֹ הַרְבֵּה מָקוֹם לִקְלֹט רְשָׁמִים מִבַּחוּץ, אוֹ מָקוֹם לקב"ה, בַּנִּמְשָׁל.
7) במובן זה, נדב ואביהוא, בני אהרון, היה להם יִחוּס מִשְׁפַּחְתִּי, היה להם גם ידע אותו רכשו, ממילא נשאר בקרבם, פחות מקום לרצון ה'. תפקיד הכוהנים לבטל רצונם לגמרי ולעשות את הכל רק בגלל ציווי ה'.
8) תשובות לפרשת בהר
א) פסוק מפרשת בהר שיש בו שש מילים רצופות המתחילות באותה האות? תשובה: האות היא "ש". "וספרת לך שש שבתות שנים, שבע שנים, שבע פעמים" (כה,ח).
ב) למה הציווי על מצוות שמיטה נאמר בלשון יחיד. " שש שנים תזרע שדך" (כה,ג), ואילו הציווי על מצוות היובל, נאמר בלשון רבים " וקדשתם את שנת החמישים שנה" ?(כה,י) .תשובה: שמיטה נוהגת תמיד, ואילו יובל נוהג רק ברבים כשכל ישראל עליה, לכן הציווי נאמר בלשון רבים.
9) שאלות לפרשת במדבר
א) פסוק בפרשתנו שבו מספר מילים הרב ביותר? מצא בפרשת נשא פסוק בעל מספר מילים רב יותר?
ב) מה יוצא דופן בְּמִסְפַּר הַפְּקוּדִים, של שבט גד?
ג)שאלת אתגר מגלעד הרשושנים: מצא בפרשה שני פסוקים שונים, אך שווים באותיותיהן (מכילים בדיוק את אותן האותיות) רמז (נמצאת בפרק שבו נמצאת המילה בעלת המספר הרב ביותר של אותיות שבפרשה) שבת שלום
תגובות/הערות/הארות/ כולל בקשת הצטרפות, ניתן לשלוח לחיים קופל
בדוא"ל hkop77@gmail.com או בווטסאפ 052-3604905
פרשת במדבר תשפ"ו ד"ת מספר 394ב
&
רעיונות לפרשת *במדבר*-יגאל גור אריה
פרשת במדבר, הפותחת את חומש הפקודים, נקראת תמיד לפני חג השבועות הקרב ובא עלינו לטובה.
פרשת במדבר, 32 פרקים לספר. *שלושים ושתיים אבני דרך*, המציינות את מסלול המעבר מהמון עבדים חסר פרצוף אל עם מגובש ומסודר, הנושא זהות ויעוד ברורים.
בפרשתנו עם ישראל מצווה על סדר חנייה מיוחד במדבר, שבו לכל שבט יש מקום קבוע, דגל וסמל. הדרכה זו היא התשתית ליצירת עם. קביעת מסגרות קבועות, מסר אחד וברור גם כאשר יגיע העם לארץ ישראל ויחיה בה, לכל שבט תהיה נחלה משלו ובה הוא מניף את דגלו. כל דגל של כל שבט היה בצבע אבן החושן השייכת לאותו השבט. על הדגל הופיע סמלו המיוחד של השבט המאפיין את תכונותיו ואת תפקידו. כך למשל על דגל מחנה יהודה הופיע סמל המלוכה- אריה; אצל זבולון סמל יורדי הים– ספינה וכך הלאה.
מצד אחד יש כאן בידול והפרדה, מאידך הבלטה זו מדגישה כי בכדי להגיע לאחדות כל אחד מהחלקים צריך להכיר בערכם של החלקים האחרים היוצרים את המכלול את השלם. גם אם הם שונים ממנו.
לא אחת אנו ההורים נקראים להתלבט בשאלת היחס שבין כפייה לבחירה, בין מסגרת ברורה וקבועה שבה אנו מעצבים את אורח חייהם של ילדינו לבין חינוך לאוטונומיה אישית.
המבנה המשפחתי חייב להציב בבסיסו אדנים של כפייה, הכרח, קווים אדומים. אולם אל לנו להסתפק בכך. מסע משפחתי ארוך נועד לאפשר לכל אחד מבני הבית להפוך את העמדה המשפחתית לעמדה אישית, נבחרת, שעמה הוא מזדהה ומתחבר.
כתב שי פירון; אהבה זקוקה לכללים. *אי אפשר לבנות מערכות יחסים רק על רגשות, על כמיהה ומשיכה*. *חיים זקוקים לכללים. כך זה בין אדם לאלוהים, וכך זה גם בין הורים לילדים. מי שאוהב את ילדיו ידגיש בפניהם את מחוזות האסור והמותר, לא יתבייש להבהיר מה חוצה את רף החיים הרצויים בבית שלנו. מי שפוחד מילדיו או בעיקר מרוכז בעצמו, יפחד מכללים של מותר ואסור, הוא עלול להפוך את ילדיו לאומללים. אולי אפילו אומר זאת בחריפות גדולה יותר: אנשים שאוהבים את הילדים שלהם, *מגבשים כללים מוסריים ומבהירים לילדים מה מותר ומה אסור, מה טוב ומה רע*. אנשים שאוהבים את עצמם, מתחמקים מכללים, מסתתרים מהבחנות מוסריות שעלולות להעמידם בפני קונפליקטים*. חבל.
החיים הם מה שקורה לך כשאתה עסוק בלתכנן תכניות אחרות, שר פעם ג'ון לנון. אנחנו נכנסים לתקופה של בין לבין, בין מערכת בחירות אחת לשנייה. בלי לשים לב, שנה שלמה יכולה להפוך לתקופת המתנה די מבוזבזת.
בשבת הזו מתחילים לקרוא את ספר במדבר. יש פרשנים שטוענים שהוא החומש החשוב ביותר, דווקא כיוון שהוא מתרחש בין לבין. הם מכנים אותו ספר של *בלכתך בדרך*. בין יציאת מצרים לבין הכניסה לארץ ישראל. איך אנחנו מתייחסים לדרך? האם אנחנו נותנים לה ערך וחשיבות, או מזלזלים ומחכים שהיא תיגמר כבר? האם אנחנו מנצלים היטב גם את הרגעים שבין לבין (בתור, בפקק, בהמתנה), גם את התקופות בחיים שהן תקופות מעבר, או רק מחכים כבר להגיע לאיזה יעד נכסף? הרבי מקוצק אמר על כך משפט עוצמתי, שמלמד אותנו לא להמתין אלא להתרכז בכאן ובעכשיו: *אני אף פעם לא בדרך לאנשהו. אני תמיד כבר במקום*.
בימים משוגעים אלו יש לטפח את אחדות הלבבות הנשענת על מתן לגיטימציה לייחודיות האחר. יש לזכור כי בטיפוחה של האחדות אין הכוונה ליצירת אחידות.
חברה הטרוגנית המאמינה ב ״*אחדות מתוך השוני*״ תחתור לביסוס האחדות תוך הכרה בשוני שבין חבריה, ובד בבד תפעל לאיתור המשותף והמחבר בין השונים.
מתן לגיטימציה לקיומם של צרכים, דעות, אמונות, שאיפות, כישורים ומנהגים שונים לצד שמירה על המאחד בין הגוונים השונים עשוייה לעודד את הפרט להפנות את משאביו הייחודים לטובת סביבתו על בסיס המכנה המשותף ביניהם- למשל נטע ברזלאי היא הדוגמא הטובה לקבלת האחר- זה המסר החשוב לימים משוגעים אלו.
אני מבקש להוסיף בשם ראובן פוירשטיין, ואהבת לרעך כמוך זו מצווה קלה האתגר הוא *לאהוב את חברך שאינו כמוך, ששונה ממך*.
שבת שלום! -שבת שלווה וענוגה!! -שבת של מנוחה לנפש ובשורות טובות!-*יגאל גור אריה*
&
פרשת במדבר תשפ"ו-דובי פריצקי-קק"ל
התורה ניתנה באש, במים ובמדבר.
האש מסמלת תשוקה, התלהבות ואנרגיה המדליקה את האדם מבפנים.
המים הם מקור חיים השייך לכולם, ויורדים מן השמים לכל אדם בשווה.
והמדבר – מקום פתוח, ללא גבולות וללא בעלות, הפתוח לכל. שקט המדבר מאפשר את שמיעת הקול האלוקי.סדר המחנות נבנה כך שלכל שבט היה תפקיד ייחודי, ומתוך כך נוצרה הרמוניה של גיוון ואחדות, כדי שישלימו זה את זה.
במרכז עמד המשכן – הלב הרוחני שממנו נובעת הקדושה והזהות של האומה. שם נמצאו הלויים, שתפקידם לחבר בין הרוח לבין חיי המעשה.
שבט יהודה, יחד עם יששכר וזבולון, חנה במזרח – צד המסמל הנהגה, מלכות ויוזמה. צבע הדגל תכלת, הרומז לתכלית ולשאיפה רוחנית.
בדרום חנו ראובן, שמעון וגד – מחנה המבטא כוח, אחריות וגבורה, תחת דגל אדום המסמל עוצמה וחיות.
במערב חנו אפרים, מנשה ובנימין, המבטאים רוחניות, פנימיות ואיזון.
ובצפון חנו דן, נפתלי ואשר. דגלם הזכיר את אבן הספיר, ועל דגל דן הופיע נחש – סמל ליכולת להתמודד עם מצבים מורכבים ומפותלים, ומזכיר את הפסוק: “מצפון תיפתח הרעה”.
בהפטרת הפרשה אנו מוצאים את הפסוק שאנו אומרים בהנחת תפילין:
“וארשתיך לי לעולם, וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים. וארשתיך לי באמונה, וידעת את ה׳”.
פסוקים אלו מלמדים אותנו שאמונה במקרה היא נאמנות.
“וידעת את ה׳” איננו רק בידיעה שבלב, אלא בעיקר בעשיית צדק, משפט ורחמים.
הברית בין הקב״ה לעם ישראל נבחנת בפרקטיקה של חיינו – בדרך שבה אנו נוהגים ביושר, בחסד וברחמים כלפי הזולת. שנזכה לעמוד במבחן זה.
שבת שלום מסידני, אוסטרליה️ -דובי פריצקי
