פרשת במדבר ויום ירושלים - "אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ, וְאֶל מַשָּׂאו"- על הדברים הקטנים והגדולים
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן *
נושא דיוננו בפרשתנו יעסוק בשאלה - מה חשוב לנו יותר בחיים- הדברים הקטנים או הדברים הגדולים ?
מדרש נפלא שופך אור לנושא דיוננו, בהקשר לפסוקים האחרונים בפרשתנו, המציבים תמרורי אזהרה למשפחות הקהתי הלויים, העוסקים יחדיו באותו מרחב עבודה במשכן: "וַיְדַבֵּר ד', אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. אַל תַּכְרִיתוּ, אֶת שֵׁבֶט מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי, מִתּוֹךְ, הַלְוִיִּם. וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם, וְחָיוּ וְלֹא יָמֻתוּ, בְּגִשְׁתָּם, אֶת קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים: אַהֲרֹן וּבָנָיו, יָבֹאוּ, וְשָׂמוּ אוֹתָם אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ, וְאֶל מַשָּׂאוֹ. וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ, וָמֵתוּ" . (במדבר ד׳, יח׳- כ׳).
המדרש מעמיק בנושא, בהביאו דעות של שני חכמים, המתארים ומנתחים את הסיטואציה המיוחדת , בעבודת שבט הקהתי במשכן: ״ אמר רבי אלעזר בן פדת בשם ר׳ יוסי בן זמרא (כהן אמורא בדור השני והשלישי של אמוראי א״י), מתוך שהייתה האש יוצאת ושפה (מוחצת) בטועני הארון, היו מתמעטין ( מרוב קדושתו של הארון היו ניזוקין). והיו כל אחד ואחד רצין ( מן הארון), זה נוטל את השולחן וזה נוטל את המנורה וזה נוטל את המזבחות ובורחים מן הארון מפני שהיה מזיקן...עשו להם תקנה, כדי שלא יהיו מניחין הארון ובורחין...איש איש על עבודתו ואל משאו, כדי שלא יוכלו להתחלף מעבודה לעבודה וממשא למשא״
רבי שמואל בר נחמן (אף הוא אמורא שישב בלוד באותה תקופה) אומר: " חס ושלום, לא היו בני קהת מניחין את הארון ורצין לשולחן ולמנורה, אלא אף שמתמעטין, היו נותנים נפשם על הארון...ומפני שידעו שכל מי שטוען בארון שכרו מרובה, והיו מניחין את השולחן והמנורה והמזבחות וכולם רצים לארון ליטול שכר....והיו נוהגים בקלות ראש בשאר הכלים, והייתה השכינה פוגעת בהם...,אמר אלוקים למשה, עשה להם תקנה, כדי שלא יתכלו מן העולם...אלא יסדרו אותם על עבודתם ואל משאם, שלא יריבו זה עם זה״.(מדרש רבה, ה׳, א׳).
הנה לנו תיאור עבודתם של שבט הקהתי במשכן ובכליו. לפי החכם הראשון, המשרתים בקודש מטפלים בכל כלי הקודש במשכן, מלבד הארון ואף בורחים מטיפול בו. לפי החכם השני, כולם רצים ורוצים להתעסק רק בארון וזונחים את הטיפול בכלים האחרים. שני החכמים רואים את אותה תמונה, אך כל אחד מתאר אותה באופן שונה.
הכיצד ? האם קיימת משמעות כלשהי למחלוקת בין שני החכמים?
פרופ' נחמה ליבוביץ ( 1905-1997) בפרשנותה, שופכת אור למשמעות העמוקה במהות המחלוקת בין שני החכמים: "רבי אלעזר בן פדת, רואה את הפגם ואת הסכנה שיש להילחם בה, בכך שיברחו הלוויים מן הארון, שירצו בתפקיד הקל, בתפקיד המחייב פחות, בתפקיד אשר דרישתו מן האדם קטנה, אשר קדושתו פחותה, הלוא היא הבריחה מן האחריות ומכובד האחריות. זה רץ לשולחן וזה רץ למנורה וזה למזבחות, והארון מתבזה. לפיכך יש להתקין תקנה שכל אחד מן הלויים ,יעשה את עבודתו כפי שצווה על ידי אהרון ובניו. ואולם רבי שמואל בר נחמן, רואה את הסכנה בגישה המנוגדת לחכם הראשון, ואף היא פסולה. אין הם בורחים מן הארון, חס ושלום, תפקיד קדוש ונורא זה לשאת את הארון בלבד, אינו מפחידם, להיפך, אלא בורחים הם מן התפקיד הקטן, האפור, בזים הם לקטנות. ומי יעשה את הקטנות, אם כל אחד ואחד, רק לתפקיד הרם והנישא ישא עיניו? מי יהיו נושאי כליהם של העניינים הקטנים הדורשים אף הם טיפול והתמסרות?, לפיכך ״איש איש על עבודתו ואל משאו״, כל אחד ימלא את תפקידו המיוחד, באשר אין אחר שיוכל למלאו במקומו״.
הנה לנו מציאות חיים המוכרת לנו מאד בחיי היום יום , של "אנשי הדברים הקטנים" אל מול "אנשי הדברים הגדולים".
"אנשי הדברים הגדולים", מוכרים לנו למשל, בהשתוקקות וריצה אחר התפקידים בגדול והעיסוקים היוקרתיים, כמו הארון, תוך כדי הפגנת זלזול במילוי התפקידים והעיסוקים הקטנים.
אנו עדים לכך למשל, בפוליטיקה, בריצה של מועמדים לעבר תיקים ומשרדים יוקרתיים וגדולים ואי רצון לדרוש משרדים ונושאים ,כביכול קטנים, שנותרים לצערנו בתא המטען האחורי, במרכבת הרכבת הממשלה. כל המועמדים לשרים, משתוקקים נלחמים ועושים לובינג, לקבל משרדים גדולים ויוקרתיים כמו: ביטחון, אוצר, משפטים וכו' ואילו משרד חברתי כמו לדוגמא, משרד הרווחה, איננו נחשק בלשון המעטה
מדוע? מפני שלקוחותיו אינם בעלי הון והשפעה ורבים מהם, מייצגים את קול הדממה של האנשים הקטנים הדוממים והשקופים בשולי החברה.
או למשל, הנהירה של צעירים ללמוד מקצועות יוקרתיים, של הדברים הגדולים, כביכול, כמו, משפטים, ראיית חשבון, הנדסה ,מינהל עסקים, שיש בהם יוקרה, הכנסה גבוהה וזאת בניגוד למקצועות שכביכול הם פחות יוקרתיים, של הדברים הקטנים, כביכול, כמו, הוראה, סיעוד, גריאטריה ועבודה סוציאלית.
או אותם אנשים המשתוקקים, להיות רק מנהלים ולא עובדים מן השורה. הם אינם רוצים לעסוק במשימות קטנות ואפורות, שאינן מוארות באור הזרקורים.
כך גם אנו מכירים סוג אחר של אנשים, הנמנים על "אנשי הדברים הקטנים". אנשים הנרתעים לקחת אחריות גדולה ומעורבות פעילה במשימות המצריכות הגדלת ראש חיובי. הם לא אחת, גם אותם האנשים בעלי הרטוריקה, הנושאים בפיהם את רוממות האתגרים והמשימות הגדולות, אבל בפרקטיקה , בידיהם עושים בפועל, רק את המשימות הקטנות, את המינימום הנדרש, בקיצור, מקטינים ראש.
אנו מכירים את אותם " אנשי הדברים הגדולים" היודעים לגלגל על גבם של אחרים ,משימות קטנות ואפורות, באומרם - לי זה לא מתאים, זה לא לכבודי, אני שייך רק לדברים הגדולים, הוא האחר- יותר מתאים ממני להתעסק עם הדברים והפרטים הקטנים .
עד כמה שגור הביטוי בחיינו: ״אלוקים והשטן בפרטים הקטנים״. מקורו של הביטוי הוא מהאדריכל הגרמני לודוויג מיז ואן דה רוהה, במאמר "על איפוק בעיצוב", ניו יורק הראלד טריבון, 28.6.1959. אפשר למצוא את המקור גם בדברי קספר ברליאוס, הומניסט בן המאה ה-17, שאמר "אלוקים נחבא בחתיכות הכי קטנות". מוכרת לנו הנטייה של אנשים לעסוק ולהתמקד רק בדברים הגדולים- " עזוב אותי מהפרטים הקטנים, דבר איתי רק בגדול,רק על הדברים הגדולים", משפט מוכר ושגור במקומותינו.
הזלזול בדברים הקטנים שנראים לכאורה לא חשובים, כדברי שירה של נעמי שמר:""מפרסתו הימנית, של סוס קרבות דוהר בבוקר צח וזיווני, נפל פתאום מסמר. הכול בגלל מסמר קטן ...הובס הקרב נפלה העיר, כסוס קרבות דוהר וכל השיר, וכל השיר - חדל בגלל מסמר קטן". לצערנו היינו עדים לזלזול בפרטים הקטנים, שהביא לא אחת, לגרימת נזקים ואסונות גדולים וחמורים. הירידה לפרטים הקטנים וההקפדה על ביצועם, למשל ,בתכנון ובביצוע מבצע צבאי או אזרחי, עשויים לחסוך חיי אדם. על כך נדרש יוני נתניהו ז"ל בדבריו כמפקד: "אני מאמין בירידה לפרטי פרטים. כל מי שלא יעשה זאת וינסה לחסוך מעצמו עבודה – סופו שיחטא למטרה העיקרית – הכנת היחידה למלחמה".
אל לנו לזלזל בפרטים הקטנים. אל לנו לנהוג בשטחיות ורדידות במשימות חיינו. היום קוראים לזה גם :Micro Management.
מתן תשומת לב לדברים הקטנים, מחייבת אותנו למתן יחס וכבוד ,בהענקת כבוד, חיוך ותשומת לב, לאותם אנשים קטנים, אפורים, לפעמים שקופים בשולי החברה, שואבי המים וחוטבי העצים, הקופאית במרכול, השומר והמאבטח, עובדי הכפיים, העוסקים בדברים הקטנים, שבלעדיהם תחומי שירות רבים בחיינו, לא היו מתקיימים.
מתן תשומת הלב לפרטים הקטנים, מוכרת לנו לראשונה עוד מיעקב אבינו: "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר" (בראשית ל"ב, כ"ג-כ"ה). מפרש רש"י :"ויוותר יעקב - שכח פכים קטנים וחזר עליהם" .כן, ההתחברות לדברים הקטנים צרבו מאוחר יותר את תודעתו של יעקב.
אך המדרש הנפלא בפרשתנו מביא לנו מסר חשוב נוסף, שהוא כה רלוונטי לימינו אנו.
המדרש מלמדנו שעל מנת לקיים את אחדות הניגודים במרחב חיים משותף אחד ולמנוע מחלוקות, קנאות, שנאות וריבים, יש צורך חיוני להגדיר מראש את כללי המשחק – " אמר אלוקים למשה, עשה להם תקנה, כדי שלא יתכלו מן העולם...אלא יסדרו אותם על עבודתם ואל משאם, שלא יריבו זה עם זה״.
כך למשל, בימים אלו מתקיים בבית הנשיא בירושלים תהליך לא פשוט, בניסיון להגיע להסכמות אודות כללי המשחק , שיאפשרו קיום משותף ושפוי של אחדות הניגודים של הדברים הגדולים וגם הדברים הקטנים ,שהם סלע קיומנו.
הנה כי כן, יום ירושלים אותו אנו חוגגים היום, מאיר באורו של עולם , את כורח אחדות הניגודים במרחב חיים משותף ,של אנשי הדברים הגדולים ואנשי הדברים הקטנים כאחד, בעיר שחוברה לה יחדיו , עיר שעושה את כל ישראל חברים.
הנביא ישעיהו מתנבא על בניינה של העיר ירושלים:״וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ, וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח; וְכָל-גְּבוּלֵךְ, לְאַבְנֵי-חֵפֶץ". (ישעיהו נד׳,יב׳).
המדרש דן במילה ״כַּדְכֹד ״,בה משתמש הנביא ישעיהו, לתאר את אבני חומות העיר, ומציג מחלוקת בין המלאך גבריאל לבין המלאך מיכאל: לפי גבריאל, ירושלים תיבנה מאבן השוהם ולפי מיכאל, מאבן הישפה. בא הקב״ה ומכריע ביניהם ,״כדין וכדין״. כלומר, ירושלים נבנית גם מאבן השוהם וגם מאבן הישפה, וזאת המשמעות של המילה היחידנית והנדירה בתנ״ך-״כדכד״.
המהרש״א (רבי שמואל אליעזר הלוי איידלס 1555 - 1631), בדבריו על הגמרא בבא בתרא ע״ה, בסוגיית אבני ירושלים, אומר, כי שוהם, היא אבנו של יוסף והיא מסמלת את הכוח הגשמי והחומרי בישראל ואילו הישפה ,מסמלת את הכוח הרוחני בישראל, היא אבנו של בנימין שבחלקו הוקם בית המקדש.
דומה שאבן השוהם, מייצגת את הדברים הקטנים והקיומיים, של ירושלים דמַטָּה, היא מייצגת את-"אנשי הדברים הקטנים", בפרקטיקה ובשגרה, בהקשר למילוי הצרכים הקיומיים החומריים היום יומיים. היא ייצוגו של יוסף המשביר הלאומי המנהל את מצרים בתקופת שנות הרעב .
אבן הישפה לעומתה, מייצגת את - "אנשי הדברים הגדולים" ,הנושאים את הדברים הגדולים והרוחניים, ברומו של עולם, של ירושלים דמעלה. היא ייצוגו של בנימין, במרחב הרוחני של בית המקדש. הנה באה ירושלים ,עיר שלם, שאוחדה בתשכ"ז וקוראת לשילוב וסינרגיה, של הדברים הקטנים עם הדברים הגדולים. גם וגם : " כעיר שחוברה לה יחדיו"(תהילים קכב', ג').
ירושלים קוראת לשילוב ידיים, של "אנשי הדברים הגדולים" עם "אנשי הדברים הקטנים". ירושלים קוראת לחיבור אנשי השמים, העוסקים כביכול ,בנושאים הגדולים ברומו של עולם, עם אנשי הארץ, העוסקים כביכול, בנושאים הקטנים, בקרקע המציאות. ירושלים קוראת לחיבור של אנשי מַטָּה עם אנשי מעלה.
"עַל הַר גָּבֹהַ עֲלִי לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם, הָרִימִי אַל תִּירָאִי אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה הִנֵּה אֱלֹהֵיכֶם"( ישעיהו, מ',ט').
ירושלים משמיעה קולה ומביאה את בשורתה: אלו חשובים וגם אלו חשובים, גם הדברים הגדולים וגם הדברים הקטנים.
שבת שלום וחג יום ירושלים שמח
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן ,מנכ"ל מלב"ב ( מרכזים לטיפול באנשים עם דמנציה ואלצהיימר ובבני משפחותיהם בקהילה). לשעבר, מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו ומנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות.
&
פרשת במדבר - יגאל גור אריה
פרשת במדבר, 32 פרקים לספר. *שלושים ושתיים אבני דרך*, המציינות את מסלול המעבר מהמון עבדים חסר פרצוף אל עם מגובש ומסודר, הנושא זהות ויעוד ברורים.
בפרשתנו עם ישראל מצווה על סדר חנייה מיוחד במדבר, שבו לכל שבט יש מקום קבוע, דגל וסמל. הדרכה זו היא התשתית ליצירת עם. קביעת מסגרות קבועות, מסר אחד וברור גם כאשר יגיע העם לארץ ישראל ויחיה בה, לכל שבט תהיה נחלה משלו ובה הוא מניף את דגלו. כל דגל של כל שבט היה בצבע אבן החושן השייכת לאותו השבט. על הדגל הופיע סמלו המיוחד של השבט המאפיין את תכונותיו ואת תפקידו. כך למשל על דגל מחנה יהודה הופיע סמל המלוכה- אריה; אצל זבולון סמל יורדי הים– ספינה וכך הלאה.
מצד אחד יש כאן בידול והפרדה, מאידך הבלטה זו מדגישה כי בכדי להגיע לאחדות כל אחד מהחלקים צריך להכיר בערכם של החלקים האחרים היוצרים את המכלול את השלם. גם אם הם שונים ממנו.
לא אחת אנו ההורים נקראים להתלבט בשאלת היחס שבין כפייה לבחירה, בין מסגרת ברורה וקבועה שבה אנו מעצבים את אורח חייהם של ילדינו לבין חינוך לאוטונומיה אישית.
המבנה המשפחתי חייב להציב בבסיסו אדנים של כפייה, הכרח, קווים אדומים. אולם אל לנו להסתפק בכך. מסע משפחתי ארוך נועד לאפשר לכל אחד מבני הבית להפוך את העמדה המשפחתית לעמדה אישית, נבחרת, שעמה הוא מזדהה ומתחבר.
כתב שי פירון; "אהבה זקוקה לכללים. *אי אפשר לבנות מערכות יחסים רק על רגשות, על כמיהה ומשיכה*. חיים זקוקים לכללים. כך זה בין אדם לאלוהים, וכך זה גם בין הורים לילדים. מי שאוהב את ילדיו ידגיש בפניהם את מחוזות האסור והמותר, לא יתבייש להבהיר מה חוצה את רף החיים הרצויים בבית שלנו. מי שפוחד מילדיו או בעיקר מרוכז בעצמו, יפחד מכללים של מותר ואסור, הוא עלול להפוך את ילדיו לאומללים. אולי אפילו אומר זאת בחריפות גדולה יותר: אנשים שאוהבים את הילדים שלהם, *מגבשים כללים מוסריים ומבהירים לילדים מה מותר ומה אסור, מה טוב ומה רע*. אנשים שאוהבים את עצמם, מתחמקים מכללים, מסתתרים מהבחנות מוסריות שעלולות להעמידם בפני קונפליקטים. חבל".
בימים משוגעים אלו יש לטפח את אחדות הלבבות הנשענת על מתן לגיטימציה לייחודיות האחר. יש לזכור כי בטיפוחה של האחדות אין הכוונה ליצירת אחידות.
חברה הטרוגנית המאמינה ב ״*אחדות מתוך השוני*״ תחתור לביסוס האחדות תוך הכרה בשוני שבין חבריה, ובד בבד תפעל לאיתור המשותף והמחבר בין השונים.
מתן לגיטימציה לקיומם של צרכים, דעות, אמונות, שאיפות, כישורים ומנהגים שונים לצד שמירה על המאחד בין הגוונים השונים עשוייה לעודד את הפרט להפנות את משאביו הייחודים לטובת סביבתו על בסיס המכנה המשותף ביניהם- למשל נטע ברזלאי היא הדוגמא הטובה לקבלת האחר- זה המסר החשוב לימים משוגעים אלו.
אני מבקש להוסיף בשם ראובן פוירשטיין, ואהבת לרעך כמוך זו מצווה קלה האתגר הוא *לאהוב את חברך שאינו כמוך, ששונה ממך*.
שבת שלום!
שבת שלווה וענוגה!!
יגאל גור אריה
&
מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון,חבר בפורום התנ"ך בחברה לחקר המקרא.
בינה בתורה ויקרא-במדבר, לפרשת במדבר:
צבא העם נוסד במדבר
בפרק הראשון מתואר המפקד לצבא ישראל, והעיקרון החוזר בו (פעמיים ביחס לעם כולו, ועוד 12 פעמים במנין כל שבט) הוא "במספר שמות" – לא לספור בני אדם כדי לעשותם חיילים 'יוצאי צבא' (כמקובל בצבאות העולם עד היום) – אלא לספור 'שמות' – כל חייל עם שמו הפרטי, ועם ייחודו האישי.
'מספר' ו'שם' הם שני רעיונות הפוכים ממש! השם מייחד את האדם מכל אדם אחר, ואילו המספר האישי עם המדים מפקיעים לכאורה את פרטיותו והופכים את החייל לחלק מצבא, מסה של לוחמים שיוצרת כוח גדול לשם הכרעה במלחמה.
איך מקימים צבא שבו המספרים, והפרופיל הצבאי (הוא המונח כֹּל יֹצֵא צבא, החוזר בפרק 12+2 פעמים, כשהכוונה לכל מי שמתאים לתפקיד צבאי) הקובע התאמות לתפקידים צבאיים וליחידות, אינם מוחקים את השמות האישיים ואת עולמם?
תשובת התורה לכך היא: כל חייל מביא איתו את שייכותו למשפחה ולשבט: "תולדֹתם למשפחֹתם לבית אבֹתם", הצבא בישראל הוא צבא העם והוא בנוי על השבטים למשפחותם.
למיטב ידיעתי, בשום בית מדרש אין לימוד מסודר בנושא זה של מצוות התורה, על בניית צבא עם שיתפקד "במספר שמות". גם מוני המצוות בספרי המצוות לא מנו את מצוות המפקד ואופי הצבא בישראל, כמצוות לדורות! לדעתי, חייהם בגלות כאשר צבא ישראלי לא נמצא כלל באופק, לא יכלו לאפשר עיון הלכתי במצוות אלה. זכות זו שמורה לנו, בצה"ל שבמדינת ישראל, מדינת קיבוץ הגלויות; מכונני צה"ל הבינו עיקרון זה בתחושת עומק, וצה"ל שומר מכל משמר על הקשר של כל חייל עם משפחתו; צה"ל הוא צבא עם – למיטב ידיעתי, יחיד בעולם – שמקפיד ושומר מאוד על חופשותיו ועל קשר החייל עם משפחתו, אפילו בזמן מלחמה.
הייתי בעיר סואץ במלחמת יום הכיפורים כארבעה חודשים; מייד אחרי הפסקת האש עם מצרים החלו סבבי חופשות, וחיל האוויר הנחית מטוסים מעבר לתעלת סואץ, בסיכון רב, רק כדי להוציא חיילים לחופשות, לשמירת הקשר עם הבית. הטיסות האלה המחישו לי את חשיבות החיבור בין כל חייל בצה"ל לבין הבית והמשפחה, והיו עבורי חוויה מדהימה.
המחנות והדגלים
בני ישראל כבר חוו מלחמות, מייד בצאתם ממצרים, עם צבא פרעה שרדף אחריהם וטבע בים סוף, ובמלחמה הראשונה ברפידים, שבה לחמו בעמלק "אנשים" לוחמים שנבחרו מישראל. המלחמות ההן היו חלק מעיצוב החירות של העם היוצא ממצרים, עוד לפני שהוקם צבא מסודר. גם בימינו, מלחמת העצמאות פרצה לפני שהוקם צה"ל, ובעול הקרבות הקשים ביותר נשאו לוחמי ההגנה והפלמ"ח המתנדבים.
אולם המשימה הראשונה של הצבא המאורגן במדבר לא הייתה קרבות ומלחמות, אלא ארגון המחנה לקראת המסע במדבר אל הארץ, לפי שבטים ודגלים, וסיום האנרכיה ששררה במחנה, ככל הנראה מיציאת מצרים. המשימה החשובה של סדר וארגון במחנה עומדת במרכז הפרק, וחשיבותה עולה ככל שאנו מבינים את הפער העמוק בין עם ישראל לשבטיו במצב הטבעי, לבין סדר וארגון.
המסע מים סוף לחורב והמלחמה בעמלק ברפידים, התנהלו כנראה בחיפזון ובארגון מאולתר; עד היום אנו נראים כך: מאלתרים פתרונות יצירתיים תוך כדי תנועה – כנראה עם לא משתנה גם אחרי אלפי שנות נדודים.
בהובלת הארגון מחדש של המחנה במדבר נתכבד שבט יהודה, שבט של מנהיגות טבעית מאז יעקב ובניו, ועד נחשון בן עמינדב מנהיגו ביציאת מצרים ובמדבר, שחז"ל (מכילתא בשלח פרשה ה', סוטה לז, א) ייחסו לו עוד לפני כן את הובלת בני ישראל אל תוך המים בים סוף, לנוכח האיום החמור של מרכבות פרעה. במלחמת העצמאות, המבצע הראשון של לחימה מאורגנת על פריצת הדרך לירושלים הנצורה נקרא 'מבצע נחשון', לפי אותו מדרש חז"ל.
המפקד אמנם התנהל לפי סדר השבטים עם ראובן בראש, ושמעון אחריו (רק גד נכנס במקום לוי), אבל בארגון המחנות והדגלים הוביל שבט יהודה ועמו שבטי יששכר וזבולון, ומכאן שינוי הסדר מפרק א', פרק המפקד, לפרק ב', פרק המחנות והדגלים.
מכהונה ביתית למשכן ריכוזי
עבודת הקודש בעם ישראל הקדום הייתה נתונה בידי הבכורות, שקדושתם מבטן ייעדה אותם, ונס הצלת הבכורות ביציאת מצרים חתם את בחירתם:
קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל... לי הוא; (שמות י"ג, ב)
היו למערכת זו שני יתרונות גדולים:
והנה עברה (רק) שנה מיציאת מצרים, וכבר ה' הופך את הכול, ומחליף את הבכורות בשבט לוי, כחלק ממשכן מרכזי אחד. מדוע?
בפרק הקודם הסברנו, שהארגון המסודר והמדוקדק בא בניגוד חריף לאנרכיה שככל הנראה שררה בפועל בשנה של יציאת מצרים. לכך צריך לצרף את חטא העגל שבו הגיעה האנרכיה לשיאים – בלי משה ויהושע ששהו בהר סיני ההנהגה התפרקה, ולדעת חז"ל (ויקרא רבה י', ג) המנהיג השני במחנה, חוּר משבט יהודה, נרצח! חטא העגל היה גם מלחמת אחים, שאהרן אוהב השלום (אבות א', יב) ניסה למנוע על ידי כך שנתן יד ליציקת עגל הזהב ולחגיגה סביבו. שלושת אלפים איש נהרגו במלחמה ההיא, ואי אפשר היה להמשיך בלי ארגון מחדש.
הפתרון ההכרחי היה משכן אחד ריכוזי, ששבט לוי שומר עליו מסביב; כל מי שקרב אל אוהל מועד היה צריך לעבור דרך המחנות של משפחות הלויים.
ההגנה הכפולה של בני לוי
משפחות הלויים נחשבו חגורת הגנה דו-צדדית – הגנה על המשכן וכליו מפני ניסיונות חילול מבחוץ, ולא פחות מזה גם הגנה על בני ישראל מפני חרון אף ה', שכבר התפרץ לא רק בחטא העגל, אלא גם במותם של נדב ואביהוא בהקריבם "אש זרה".
ההגנה הכפולה, גם מפני חילול וגם למניעת אסון, הייתה נחוצה במיוחד בהתארגנות למסעות – המשכן בתור 'הר סיני נודד' עם האש הטעונה בו, חִיֵּב שמירה יוצאת דופן בכל פירוק והקמה מחדש; אהרן ובניו יכסו בפרוכת את ארון העדות, קודש הקודשים, מבלי שייחשף כלל, ובני קהת יישאו את הכלים בכתף, בזהירות ובכבוד הראויים. כיסויי הכלים יאפשרו לזהות את ארון העדות מרחוק, על פי בגד התכלת הפרוש רק עליו מלמעלה.
אחריות הפיקוד ניתנה בידי בני אהרן, אלעזר ואיתמר, שמות אחיהם ניצב לפניהם תמיד, כתמרור אזהרה מהבהב.
אם בצבא ישראל היו משרתים לוחמים מגיל 20 ועד גיל 60, הרי בצבא העבודה של הלויים נדרשה סיבולת וכושר עבודה מיוחדים, ולכן שֵרתו בו "מבן שְלֹשים שנה ומעלה ועד בן חֲמִשים שנה" (ד', ג, כג, ל, לה, לט, מז); כאשר אנו מוצאים בהמשך (ח', כד) שהלויים יבואו "לִצְבֹא צבא בעבדת אהל מועד" כבר בגיל 25, הסבירו חז"ל (רש"י שם), שחמש שנים נמשכו ההכשרה והאימונים של הלויים לתפקידיהם המסוכנים והמפרכים.
מעת לעת אנו חוזרים ושומעים, שבני הישיבות המקדישים את עצמם ללימוד התורה דומים לבני לוי (בעיקר בעקבות ניסוחו של הרמב"ם, שמיטה ויובל י"ג, יג), שלא שֵרתו בצבא ישראל כי הוקדשו לעבודת אוהל מועד – אולם בני לוי פרקו והעמיסו עגלות, וגם שמרו על המשכן בעבודה קשה!
הייתי קורא לבני הישיבות הקדושות להתנדב למשימות של חילוץ והצלת חיים במיוחד בשעת חירום, ובזה לזכות ולהתקרב למעלתם של בני לוי באמת.
המג"ד שלי מינה אותי כאחראי על בדיקת הצרכים לחופשות מיוחדות, ארוכות יותר, לפתרון מצוקות קשות במשפחות של חיילי הגדוד בשירות מילואים בזמן מלחמה.
חשוב לשים לב, שיהושע בן-נון הוא שנצטווה מפי משה לבחור לוחמים, ולצאת לקרב מול עמלק, הקרב הראשון שבו נלחם צבא ישראלי אי פעם; אחר כך הוביל יהושע את השלמת כיבוש הארץ והנחלתה לשבטים. הרב ד"ר יואל בן-נון
&
בע"ה, לפרשת במדבר
על פרט וכלל - בלומה טיגר-דיכטוולד
" שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם: " (במדבר א, ב).
מספר סיבות למפקד בני ישראל:
רש"י אומר על פסוק זה, "מתוך חיבתו לפניו מונה אותם כל שעה, כשיצאו ממצרים, וכשנפלו בעגל כשבא להשרות שכינה עליהם מְנָאָם".
בספר שמות המטרה היא להשתמש במחצית השקל כדי לבנות את המשכן וכליו.
בפרשת במדבר המטרה היא למנות את יוצאי הצבא, ועל כן מונים את הגברים בני עשרים ומעלה לצורך המלחמה על כיבוש הארץ וחלוקתה.
אין מונים את בני ישראל באופן ישיר אלא על ידי כופר שהוא מחצית השקל כדי שלא יהיה בהם נגף, וכך מצינו אצל דוד שֶׁמְּנָאָם לפי ראשים והיה בהם נגף (שמואל ב, כד).
מדוע אסורה ספירה ישירה של העם?
ספירה ישירה של העם מעמידה את הפרט למשפט. האם זכאי הוא או חייב.
אמר רבנו בחיי (שמות ל, יב פרשת כי תשא): "וגלה לך הכתוב כי העם הנפרט במניינו כל אחד לגולגולתם, הנה הוא מושגח מבעל ההשגחה יתעלה וכל מעשיו נפרטין לפניו ואז יחול הנגף, מה שאין כן בתחילה שהיה ענינו נמשך בכלל הרבים, אבל עתה בהיות כל יחיד ויחיד וכל מעשיו נפרטין אי אפשר מבלתי עונש"
על פי הפסוק הראשון בפרשת במדבר, הפרט הוא חלק ממשפחה, שהיא חלק משבט, שהוא חלק מעם. אך הפרט נושא באחריות אישית להתנהלותו, ואינו יכול להסתתר מאחורי משפחה או שבט. זו הסיבה שהפסוק אומר "שאו את ראש כל עדת ישראל...לגולגולתם".
אמנם כל השבטים הם בני יעקב, אך הם שונים זה מזה כפי שראינו בחומש בראשית בפרשת דינה במעשה שמעון ולוי בשכם, וכן בעמדת ראובן שניסה להציל את יוסף ולהשיבו לאביו מול יהודה שהציע למכרו. לכל אדם יש מעגלי שייכות שהוא פועל במסגרתם, אך אחריותו לעולם אישית היא. נקודה זו חשובה ביותר כי יש נטייה ללכת בעקבות העדר ולהתקרנף. לא קל לעמוד מול הקבוצה כשאתה חש שהיא טועה.
בספר האלגורי בעל זבוב (Lord of the Flies) של ויליאם גולדינג, מתוארת קבוצת ילדים בעת מלחמת העולם השנייה שבעקבות פגיעה במטוסם נוחתת באי שומם. חבורה זו גדלה על ערכים דמוקרטיים הכוללים מנהיג נבחר וקבלת החלטות באסיפה בה יש לכל ילד זכות הבעת דעה והצבעה. בה יש מקום לפרט במסגרת הכלל. אבל כאשר הפחד וחוסר הביטחון האישי משתלט על הילדים, הוא מאפשר את ביטולו של הפרט וזכויותיו. השליטה עוברת למנהיגות רודנית שהופכת את הילדים לציידים פראיים עוטי מסכות, שבמהלך אקסטזה פולחנית רוצחים את אחד מחבריהם.
לא בכדי מקפידה הגמרא להביא את המחלוקת ולתת במה גם לדעת מי שאין הלכה כמותו. "לא תהיה אחר רבים לרעות" מזהיר אותנו הכתוב (שמות כ"ג, ב).
רש"ר הירש בפירושו לפרשתנו אומר: " אחד היה ישראל אבינו; אולם גם כשהיו צאצאיו ששים ריבוא גברים, עדיין היו כולם חברים של "בית אחד", בנים של "איש אחד"; עדיין חותמת אחת טבועה בליבם ובנפשם; והם מעבירים מדור לדור את המורשה שבידיהם - של תפקיד אחד ושל גורל אחד.
הייעוד האחד המשותף לכל אדם יוגשם על ידי כל פרט - למרות ייחודו; הוא יוגשם ברב - גווניות של סגולות ותכונות אופי, של מקצועות ועמדות חיים; והגשמה זו תהיה למופת לכלל המין האנושי. כל שבט בייחודו וכל משפחה בסגולותיה יְעַבְּדוּ את התפקיד המשותף של בית ישראל; יעצבוהו ויחנכו לו את בניהם ויורישוהו לבניהם".
כלומר, האדם בא כאינדיבידואל ונותן את מחצית השקל, ונתינה זו מזכה אותו במעמד בקרב הבריות, אך תרומת היחיד אינה דבר שלם אלא כשהיא חלק מתרומת הכלל.
כ"ה אייר תשפ"ג - בלומה דיכטוולד
&
מעדנים לשולחן שבת ד"ת מספר 234 -מקומו של עולם- חיים קופל
1) פרשתנו פותחת בפסוק "וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמר" (א-א). מקשה "אור החיים" הקדוש, מדוע כשהזכיר הודעת המקום, הקדים הכתוב את מדבר סיני (הכללי), למקום "אהל מועד" (הפרטי). ואילו כשהזכיר הודעת הזמן, הקדים את "באחד לחדש השני"(זכרון הפרט) ואח"כ הזכיר בשנה השנית (כללות הזמן).
2) מתרץ אור החיים, שאכן יש תמיד להקדים את הפרט אל הכלל, וכפי שהקדים הכתוב בציון הזמן. אלא שכשמדובר בקב"ה, הוא תמיד נחשב המרכז והכלל, וכפי שנאמר במדרש: " מפני מה מֵכָנִין שמו של הקב"ה וקוראין אותו מקום? שהוא מקומו של עולם, ואין עולמו מקומו, דכתיב "הנה מקום אתי" (שמות ל"ג-כ"א) הוי הקב"ה מקומו של עולם, ואין עולמו מקומו" (ב"ר פרשה ס"ח פרק ט').
פירוש: כל מקום טפל בפני הקב"ה, כל מקום שחונה בו הא-להים, הוא המרכז והכלל, וכל מקום אחר טפל לשם. ומכיוון שכל קיומו וישותו של מדבר סיני בעולם אינו אלא מכח (בזכות) "אהל מועד", ממילא "אוהל מועד" הוא המרכז, הכלל, והַמִּדְבָּר הוא הפרט. לכן בהודעת המקום, הקדים הכתוב את הפרט (הַמִּדְבָּר) לכלל (אוהל מועד).
3) אנו רגילים למדוד כל שטח במ"ר, לפי זה "מדבר סיני" אכן גדול "מאוהל מועד". אך ישנה מדידה אחרת של "ישות רוחנית", לפי קנה מידה זה "אוהל מועד" גדול יותר ובעצם הוא מחזיק את "מדבר סיני".
4) את הרעיון שהזכרנו, ניתן למצוא אצל רב חיים שמואלביץ זצ"ל. הגמרא אומרת, שאין לחייב על מלאכת סותר בשבת אלא אם כן הוא סותר על מנת לבנות (מחדש) במקומו. אבל אם הוא סותר על מנת לבנות במקום אחר, אין זה נחשב סותר (מהתורה). ומקשה הגמרא הרי כל מלאכות שבת נלמדות מהמשכן ושם היה "סותר" על מנת לבנות מחדש בחניה הבאה (לא באותו מקום). מתרצת הגמרא: מכיוון שכתוב "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו" (ט-כ) זה נחשב סותר על מנת לבנות במקומו.
5) פירוש הדבר: מיקומם של בני ישראל במדבר היה כולו רק על פי ה'. כך שאין משמעות למקום זה, או אחר, הכל נקבע על פי רצון ה', זה הַמְּכַנֶּה הַמְּשֻׁתָּף לְכֻלָּם.
6) משל לתינוק הנישא ע"י אמו, שמטיילת בכל העולם. האמא אומנם הייתה בהרבה מקומות, אבל התינוק היה כל הזמן במקום אחד: בזרועות אמו. (שיחות מוסר תשל"ג מאמר כ"ב).
7) ומעניין, על רב חיים שמואלביץ גם מסופר שהפליג בספינה עם קבוצת אברכים מִשַּׁנְחַאי לארץ ישראל. כל הדרך הוא עסק בלימוד בספר "שֵׁב שְׁמַעְתְּתָא". באחד הימים, ביושבם על הסיפון, פנה אחד האברכים אל חברו ושאל אותו, ראה הכל סביבנו מים וים האם אתה יודע היכן אנו נמצאים? ואז נשמע קולו של רב חיים שמואלביץ: כן אנו נמצאים "בשמעתתא ג' ". אצל הרב שמואלביץ "השֵׁב שְׁמַעְתְּתָא " הוא העולם, זהו הכלל, כשם שאוהל מועד הוא הכלל. וכל הים הגדול, כמו המדבר הגדול, הוא טפל לכך.
8) תשובות מפרשת בהר בחוקתי
א) מה אסור לעשיר ומותר לעני? תשובה: למכור שדהו. רש"י אומר על הפסוק "כי ימוך אחיך ומכר מֵאֲחֻזָּתוֹ"
(כ"ה-כ"ה): מלמד שאין אדם רשאי למכור שדהו אלא מחמת דוחק עוני.
ב) מילה בפרשת בהר בעלת הערך בגימטרייה הגבוהה ביותר היא: "השנה התשיעת" (כ"ה-כ"ב) = 1,185
בפרשת בחוקתי מילה בעלת ערך בגימטרייה הגבוהה ביותר היא: " שבתה בשבתתיכם" (כ"ו-ל"ה) = 1,174
9) שאלות מפרשת השבוע
א) אישיות מסוימת מוזכרת בפרשה פעמיים: כל פעם בצורה שונה, מי האיש?
ב) היכן בפרשה מוזכרים במפורש בגתן ותרש?
שבת שלום
מחיים קופל- מעדנים 234 פרשת במדבר תשפ"ג
תגובות/הערות/הארות/ כולל בקשת הצטרפות ניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"ל hkop77@gmail.com
&
רו"ח יעקב זיצר- חיפה - איש על דגלו!
השבת אנו מתחילים את חומש במדבר,המכונה חומש הפקודים. בפרשת ״במדבר״ אנו קוראים על המפקד של בני ישראל :״שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם(כתוב ללא ו)במספר שמות כל זכר לגלגלתם״. ואכן התורה נותנת פירוט מדויק כמה מונה כל שבט ושבט ומיהו ראש השבט,כפי שכתוב:״ואתכם יהיו איש איש למטה(לשבט) איש ראש לבית אבותיו״. לאחר המפקד וציון כמה מונה כל שבט ושבט התורה מנחה את סדר חניית וסדר המסע של כל מחנה ומחנה (כאשר כל מחנה מונה 3 שבטים). התורה מציינת ״וחנו בנ״י איש על מחנהו ואיש על דגלו לצבאתם״. הרב שביב זצ״ל מציין בספרו ״ מסיני בא״ שאת פרשת במדבר קוראים תמיד סמוך לחג השבועות-חג מתן תורה,וטוען הרב שביב שיש פה מסר :
״דרך ארץ קדמה לתורה״-ארגון החיים בסדר ובצורה נכונה ונבונה קודם לקבלת התורה. נמצא כי המדבר שבו ניתנה התורה אינו מדבר של תוהו ובוהו חברתי ,אלא מדבר מסודר עם משטר מסודר ומאורגן,כפי שמציינת התורה ״איש על מחנהו ואיש על דגלו״.
בפרקי אבות מופיע :״דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום״. מי יתן ונדע לקיים את האמור דלעיל ולזכור ״דרך ארץ קדמה לתורה״,ו״דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום״.
יהיו הדברים לכבודם ולהצלחתם של אור ועמיחי להרבה שנים טובות של אושר בריאות מזל והצלחה יחד עד 120. שבת שלום. הזיצרים
&
פרשת במדבר - שמות וגורל - מייקל אייזנברג- משקיע הון סיכון.
בפרשת השבוע פרשת במדבר מפרטת התורה את שמות נשיאי השבטים ומדגישה "אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְּשֵׁמוֹת":
וְאֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יַעַמְדוּ אִתְּכֶם לִרְאוּבֵן אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר. לְשִׁמְעוֹן שְׁלֻמִיאֵל בֶּן צוּרִישַׁדָּי. לִיהוּדָה נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב. לְיִשָּׂשכָר נְתַנְאֵל בֶּן צוּעָר. לִזְבוּלֻן אֱלִיאָב בֶּן חֵלֹן. לִבְנֵי יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם אֱלִישָׁמָע בֶּן עַמִּיהוּד לִמְנַשֶּׁה גַּמְלִיאֵל בֶּן פְּדָהצוּר. לְבִנְיָמִן אֲבִידָן בֶּן גִּדְעֹנִי. לְדָן אֲחִיעֶזֶר בֶּן עַמִּישַׁדָּי. לְאָשֵׁר פַּגְעִיאֵל בֶּן עָכְרָן. לְגָד אֶלְיָסָף בֶּן דְּעוּאֵל. לְנַפְתָּלִי אֲחִירַע בֶּן עֵינָן. אֵלֶּה קְרוּאֵי הָעֵדָה נְשִׂיאֵי מַטּוֹת אֲבוֹתָם רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל הֵם. (במדבר א)
משחר הבריאה השמות תפסו מקום של כבוד, הרבה מעבר לזיהוי הספציפי של האובייקט. בבראשית א', א-להים קרא לאור יום ולחושך לילה, לרקיע שמים, ליבשה ארץ ולמקוה המים ימים. בבראשית ב' האדם קרא שמות לחיות, ולאשתו קרא אשה ואחר כך חוה. בבראשית ד' חוה קוראת לבנה שת ושת קורא לבנו אנוש, וכך גם בהמשך עם נח, אברהם ושרה, ישמעאל ויצחק, עשו ויעקב, בני יעקב, בני יוסף, ומשה. השמות הם לפעמים משאלות לב ״זה ינחמנו״ ולפעמים מבטאים מצב נפשי ״כל השומע יצחק לי״ או ״אסף א-להים את חרפתי״.
ניתוח השמות בפרשה שלנו מגלה פנים שונים בקריאת השמות. שמות כמו אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר, שְׁלֻמִיאֵל בֶּן צוּרִישַׁדָּי, נְתַנְאֵל בֶּן צוּעָר או גַּמְלִיאֵל בֶּן פְּדָהצוּר, מבטאים קריאה מתוך מצוקה, ומנציחים את העובדה שהיינו צריכים את עזרת צור ישראל וגואלו.
שמות כמו: נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב, אֲחִיעֶזֶר בֶּן עַמִּישַׁדָּי או אֶלְיָסָף בֶּן דְּעוּאֵל, מבטאים את תקוות העם לעתיד. נחשון יהיה נחוש לחולל שינויים, ומכאן המדרש על כך שקפץ ראשון לים. כבן של עַמִּינָדָב הוא יוביל את העם אחריו, כראש המסע במדבר וכמלך ישראל בארץ, תוך שהוא מתווה נורמה של נדיבות . אֲחִיעֶזֶר בֶּן עַמִּישַׁדָּי נשיא שבט דן יהיה הנשיא האחראי על השבט שהולך בסוף המחנה, השבט המאסף שמתפקידו לסייע ולעזור לאחיו החלשים שמשתרכים מאחור ומתקשים להדביק את התקדמות העם. אֶלְיָסָף בֶּן דְּעוּאֵל נשיא שבט גד מבטא את האתגר של שבט גד שעתיד להתיישב בעבר הירדן המזרחי. האתגר הוא שלמרות ההבדלה הגיאוגרפית השבט יתווסף לעם ישראל וישמור על הזהות הדתית שלו.
יש תזה בשם nominative determinism, המייחסת לשמו של אדם השפעה מכרעת על המשך קורות חייו, הקריירה בה יבחר ועוד. התזה לא הוכחה אבל מה שכן, לשמות יש משמעות, ולפעמים גם תוכן היסטורי, המעצבים תודעה. תודעת נשא השם ותודעת הסובבים אותו. האומה שלנו נקראת "ישראל" כי כשהחליפו ליעקב את השם לישראל נאמר: ״כי שרית עם א-להים ועם אנשים ותוכל״. נדרש מאמץ, לא הכל חלק, ההיסטוריה רוויה אתגרים שבונים חוסן, ולפעמים, כמו יעקב שיצא צולע מהמפגש ההוא, נדרשים לשלם מחירים. ברשימת השמות בפרשתנו התורה קוראת לנו לחשוב על עצמנו, על השמות שלנו ועל חלקנו באומה שיש לה שם שמבטא אתגרים וציפיות, תקוות, ולפעמים גם אכזבות. כל אלו בונים את משמעות החיים.
מייקל אייזנברג
אשמח לקבל תגובות בכתובת: treeoflifeandprosperity@gmail.com
מתחילים חומש במדבר - האם קראתם את ספרי חלב, דבש ואי-וודאות ?
&
הרב אבי רזניקוב- רב בית החולים איכילוב תל אביב.
"ממדבר עמים לירושלים"
פרשת במדבר, עוסקת - כשמה וכשם הספר - בחיי עם ישראל במדבר. היא פותחת במניין השבטים המצטרף למניין העם, ועוברת לסדר המחנה, מיקומו של כל שבט ושבט.
בניגוד לתפישות שונות בנות ימינו, התורה משמרת מבנה זה ואף מדגישה כי לכל שבט צריך שיהיה "דגל" משלו, סמל משלו, מסר ייחודי. עולמה של יהדות דוגל באחדות, אך מגנה את האחידות.
הצורך באחדות אינו חייב להיהפך לעיסה דביקה אחת שבה הכל חושבים אותו דבר, דוברים באותה שפה ונראים אותו דבר. להפך: ריבוי הדעות והגוונים מבורך הוא, והמחלוקת היא יסוד מוסד בתורת ישראל.
הרב שמשון רפאל הירש, ביאר את ברכתו של יעקב אבינו לבניו: "כאשר נקבצו בני יעקב לשמוע את ברכת אביהם, והלה ראה בהם את שבטי ישראל שלעתיד, לא ראה רק כוהנים ומורי הוראה. הנה עמד שם שבט הלוויה ושבט המלוכה, שבט הסוחרים, שבט האיכרים ושבט הלוחמים. עמד שם לנגד עיניו העם כולו, על כל סגולותיו הרבגוניות, ועל כל דרכי התפתחותו. את כולם הוא ברך, "איש אשר כברכתו ברך אותם"(בראשית מ"ט, כ"ח), איש איש כסגולותיו המיוחדות לו. כי ברית ה' ...חפצה באומה בריאה, שלמה ורעננה. מטרתה לבנות חיי עם שלמים על כל צורותיהם הרבגוניות, על מנת לכוון אותם אל התפקיד הגדול האחד, לשמור דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. הכוח והאומץ, לא פחות מהמחשבה והרגש, ימצאו שם את גיבוריהם העובדים לה', ובמקצועות שונים יקיימו כולם את התפקיד הגדול של הכלל".
הרב קוק כתב, החלוקה עלולה להפוך למחלוקת.
הרב קוק מוצא ברכה שמופיעה בשכחת יחוס השבטים ועניינם המיוחד
שכחת השבטים לייחוסם היא הכנה לאחדות האומה. על ידי הזיכרון של חלוק השבטים הייתה הגלות גורמת, שכל שבט יחולק וייפרד לגמרי מכללות האומה, וארס הנוכריות היה חודר בחלקים המיוחדים והבדודים. …ומתוך האחדות הבלולה, המלאה ערבוב וחסרון סדור, יצא לאור תכן חיים מתוקן ומסודר... וישראל ישוב על מכונו וכח שבטיו ישוב אליו באחדות הרמונית.
כל עוד חונים שבטי ישראל במחנה אחד, ופני כולם מכוונים, כולם אהובים, כולם ברורים, וכולם רצויים לפני המקום ברוך הוא.
שבת שלום ויום ירושלים שמח
הרב אבי רזניקוב
&
נס איחוד ירושלים ומורא מקדש
הרב ד"ר יואל בן-נון - הנבואות על ירושלים לנגד עינינו
אין עיר שנבואות התנ"ך עסקו בה כמו ירושלים. שחרור ואיחוד ירושלים בששת הימים הוא ראוי ומתאים לנבואות שנכתבו עליו.
"כְּצִפֳּרִים עָפוֹת כֵּן יָגֵן ה'... עַל יְרוּשָׁלִִָם גָּנוֹן וְהִצִּיל ..." (ישעיהו לא, ה);
"וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם" (ישעיהו כז, יג);
"כֹּה אָמַר ה' עוֹד יִשָּׁמַע בַּמָּקוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים חָרֵב הוּא מֵאֵין אָדָם וּמֵאֵין בְּהֵמָה בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם...
קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה קוֹל אֹמְרִים הוֹדוּ אֶת ה'...
כִּי טוֹב ה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" (ירמיהו לג, י-יא);
"בַּיָּמִים הָהֵם תִּוָּשַׁע יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם תִּשְׁכּוֹן לָבֶטַח" (ירמיהו לג, טז);
"כֹּה אָמַר ה'...: עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת (=כיכרות, גנים רחבים) יְרוּשָׁלִָם... וּרְחֹבוֹת (=גנים רחבים) הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ;
כֹּה אָמַר ה'...: כִּי יִפָּלֵא בְּעֵינֵי שְׁאֵרִית הָעָם הַזֶּה בַּיָּמִים הָהֵם?
גַּם בְּעֵינַי יִפָּלֵא נְאֻם ה'...?" (זכריה ח, ד-ו).
כשהייתי בן שמונה נסענו לטיול בית ספר מחיפה לירושלים. בעלייה לירושלים, הראה לנו המדריך את נבי סמואל בראש ההר ממול, ואמר לנו: שם התותחים הירדניים!
שאלתי: והם יכולים לירות עלינו? – ענה המדריך: כן!
אינני יכול לשכוח את התכווצות הבטן, פחד טבעי של ילד בתוך אוטובוס, שעלול להפוך ברגע אחד למלכודת מוות, בעלייה לירושלים.
בגיל 21, בשרות המילואים הראשון שלי בחטיבת הצנחנים 55, עם פרוץ המלחמה היינו ערוכים (ליד גבעת ברנר, מול תל נוף) לצניחה בסיני, מדרום לאל-עריש.
איש לא חשב שנילחם בירושלים!
בסביבות 11 לפני הצהריים החלו הירדנים לירות בירושלים, ולאורך כל הקו הירוק, וכעבור שעתיים בוטלה הצניחה! עלינו לירושלים בדרך צובא-כסלון, כי כביש 1 היה סגור; הירדנים ירו (כמו שאמר אז המדריך); כשהגענו לגובה, ראיתי במו עינַי מנבי סמואל הבהקים של ירי תותחים, ונזכרתי במראה ובהרגשה מגיל שמונה.
הירדנים ירו על ירושלים הנצורה, 60 יום בתש"ח, ועוד יום אחד, בתשכ"ז.
שלושה שבועות לפני כן, בליל העצמאות התשכ"ז בישיבת מרכז הרב בירושלים, מו"ר הרצי"ה זצ"ל (בשיחה הידועה בכינוי 'מזמור י"ט') לא צפה עתידות, אלא תיאר רק את נשמתו הקרועה מתש"ח, עם החלטת החלוקה שקרעה את הארץ; אבל הוא חש את גודל השעה ההיסטורית (בדיוק כשהחל השריון המצרי לנוע לתוך סיני, ולאיים על ישראל), וזעק מנשמתו הפצועה:
'איפה חברון שלנו? ואנחנו שוכחים את זה?
ואיפה שכם שלנו? ואנחנו שוכחים את זה?
ואיפה יריחו שלנו? ואנחנו שוכחים את זה?
ואיפה עבר הירדן שלנו? ואנחנו שוכחים את זה?
ואיפה כל רגב ורגב מאדמת בית חיינו?'
זה היה רקע מכונן – כל מי שהיה שם לא נשאר מי שהיה, כי 'נהפכנו לאנשים אחרים' (לפי שמואל-א י, ו) חדורי שליחות לארץ אבותינו, חברון, שכם ויריחו, ורוח זו השפיעה על תלמידים ותלמידי תלמידים ועודנה מפעמת.
כ-24 שעות אחרי הרצי"ה נשמע בבנייני האומה בירושלים שירה המרגש כל כך של נעמי שמר ז"ל, 'ירושלים של זהב', ובו גם צער על העיר העתיקה הריקה מיהודים, "ואין יורד אל ים המלח בדרך יריחו" – רוב עם ישראל חי (עד היום) את ההלם של ששת הימים עם השיר הזה, עם ירושלים המאוחדת, וגם יורדים בשמחה "אל ים המלח בדרך יריחו", אך לתלמידי הרצי"ה יש בנשמתם גם חברון, שכם ויריחו.
תחת הלם ההפתעה וחרדת המלחמה הבלתי צפויה, קמה בירושלים המחולקת ממשלת אחדות לאומית לעם ישראל ערב ששת הימים – לראשונה מאז ימי דוד ושלמה (כי בבית ראשון היה פילוג בין יהודה לישראל, ובבית שני התגברה שנאת החינם בתקופה החשמונאית דווקא).
רק אז זכינו לשחרור ירושלים, ולחזרה גם ל'חברון, שכם ויריחו'.
אך לא מיד קרה הדבר. צה"ל צפה עשרת אלפים הרוגים (!) במלחמה ממושכת בסיני מול הצבא המצרי, והממשלה חששה ונרתעה. שלושה שבועות של היסוסים הובילו את מצרים וירדן לברית צבאית עם תרועות ניצחון בתקשורת הערבית. אולם לחיל האוויר שלנו הייתה תכנית מוכנה, והיא הצליחה מעל ומעבר לציפיות – בפעם היחידה בהיסטוריה נמחקו שבעה חילות אוויר בבסיסיהם בתוך שלוש שעות. מאז, ובגלל זה, חונים מטוסי קרב מתחת לאדמה, בכל העולם!
אך גם אז, מי חשב על שחרור ירושלים?
נשיא מצרים נאצר חשב שאם ישראל תעז לתקוף את מצרים, יכבוש הלגיון הירדני את ירושלים המערבית. הוא התסיס את ירדן עד שהמלך חוסיין נכנע, טס לקהיר, וקיבל עליו גנרל מצרי (עבד אל-מונעים ריאד) כמפקד עליון על צבאו! הגנרל המצרי בפקודת נשיאו אכן פתח באש בירושלים (ולאורך הקו הירוק), והכריח את מדינת ישראל לשחרר את ירושלים בקרבות קשים מאוד – 180 לוחמים נפלו במערכה על ירושלים, כמעט כולם ביום אחד, כ"ז באייר תשכ"ז.
אחרי יום הקרבות הראשון ההוא, היינו, גדוד 28 ומפקדת חטיבה 55, במוזיאון רוקפלר. באמצע הלילה הגיע הרב הראשי לצה"ל, הרב שלמה גורן זצ"ל. שאלתי אותו בזהירות: 'רבינו, אחרי כל הקרבות הקשים שעברנו עוד נישאר חלילה מחוץ לעיר העתיקה?' ענה לי: 'יואל אל תדאג, יהיה בסדר!' קיבלתי פקודה אישית מהרב הראשי לצה"ל לא לדאוג, והפסקתי לדאוג.
אולם הרב גורן דאג הרבה יותר ממני.
השמועות היו נכונות – צה"ל קיבל הוראה משר הביטחון משה דיין, לא להיכנס לעיר העתיקה, בה התבצר גדוד ירדני מצויד היטב, שרובו חנה בהר הבית!
כשנפטר הרב גורן, סיפר מפקדנו מוטה גור ז"ל, איך הרב גורן הגיע אליו לרוקפלר וניסה לשכנע אותו – 'ההיסטוריה היהודית מחייבת אותך לכבוש את העיר העתיקה! ההיסטוריה היהודית לא תסלח למפקד בצה"ל, שעמד בשערי העיר העתיקה, ולא כבש אותה!' 'כבוד הרב', ענה לו מוטה גור, 'מההיסטוריה היהודית אני מקבל השראה ותעצומות נפש – פקודות אני מקבל מממשלתי הנבחרת!'
ממשלת האחדות הלאומית הוזעקה באותו לילה לישיבת חרום, בידי יגאל אלון ממפלגת העבודה, ומנחם בגין מתנועת החרות, ונתקבלה החלטה היסטורית, להטיל על צה"ל לכבוש את העיר העתיקה; מוטה גור קיבל את הפקודה מממשלתו הנבחרת.
באותו הזמן ממש (ואחרי הירי הכבד מהר הבית אל סיירת הצנחנים מתחת לשער האריות), ביקש המפקד הירדני הנצור אישור לצאת מן העיר, כל עוד פתוחה לפניו הדרך משער האריות ליריחו. הוא לא רצה להילחם עד האיש האחרון.
הירדנים, 'שומרי המקומות הקדושים', בלי ספק לא היו מאשרים לו; אבל הגנרל המצרי שהכניס אותם למלחמה, לא הבין כלום ב'מקומות קדושים', וגם לא הכיר את העיר העתיקה, ואת הלחימה הצפויה בה מסמטה לסמטה, מחלון לחלון ומגג לגג –
הגנרל המצרי אישר לכוח הירדני לצאת מן העיר!
איש מאיתנו לא יכול אפילו לשער מה היה קורה אילו נפלו המוני חללים, שלנו ושלהם, ברחובות העיר העתיקה – איזה 'מִסְפֵּד בירושלים' היינו שומעים על המוני החללים? האם היינו יכולים להישאר בירושלים שלמה ומשוחררת, כשעולם ומלואו מתארגן 'להצלת המקומות הקדושים'?
צה"ל לא ידע שהכוח הירדני יצא מן העיר 'לפנות בוקר', והרעיש בתותחים את חומות העיר בשבע בבוקר; פגז אחד שלנו סטה מעט, והרג לנו שלושה לוחמים בכניסה לרוקפלר.
כאשר מפקדנו, מוטה גור ז"ל, הגיע להר הזיתים, וראה משם את הר הבית ריק מכוחות הלגיון (שבלילה עוד נלחמו משם נגד הסיירת שלנו) – שלח את כולנו אל שער האריות, ואל 'הר הבית בידי' – כך אני זוכר: 'בידי' – שהפך מיד ל'הר הבית בידינו'.
כשנכנסנו בשער האריות, פנינו אל שער השבטים, ונכנסנו להר הבית – ריח השמיכות של חיילי הלגיון עוד היה באוויר.
שום אדם לא יכול היה לביים חיזיון כזה – רק יד ה', או 'רגליו':
"הִנֵּה יוֹם בָּא לַה'... וְאָסַפְתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם אֶל יְרוּשָׁלִַם לַמִּלְחָמָה וְנִלְכְּדָה הָעִיר...
וְיָצָא חֲצִי הָעִיר בַּגּוֹלָה וְיֶתֶר הָעָם לֹא יִכָּרֵת מִן הָעִיר;
וְיָצָא ה' וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם הָהֵם כְּיוֹם הִלָּחֲמוֹ בְּיוֹם קְרָב;
וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּ
