אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אתכם להיות שותפים שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
....................................................................
הרצאות קודמות -לרפא עולם שבור-לאן ממשיכים מכאן ניתן להאזין בספוטיפי, כאן:
https://open.spotify.com/show/
32ke5eOsZNHpKm5n8bkFYZ?si=
dby4mUXARRqgkcc5KJIr2w
.....................................................................................
.
מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון,חבר פורום התנ"ך בהחברה לחקר המקרא 'מקראות בינה בתורה' לפרשת 'בשלח':
לזכר הנופלים במלחמת העצמאות השמינית שפרצה בשמיני עצרת, למען הצלתם ושחרורם של חטופינו, ולזכות הלוחמים במערכה על קיומנו ועתידנו בעזרת ה'.
"דרך ארץ פלשתים" מול "דרך המדבר ים-סוף"
מקור האיסור לשוב מצרימה ומשמעותו
פרשת 'בשלח' פותחת בפסוקים חריגים (י"ג, יז-יח) שמעוררים שאלות:
"וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם,
וְלֹא נָחָם אֱ-לֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא,
כִּי אָמַר אֱ-לֹהִים: פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה.
וַיַּסֵּב אֱ-לֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף, וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם";
מן הפירושים השונים עולה לכאורה עיקרון משותף אחד, לפיו א-לוהים רצה למנוע מן העם את המלחמה, לפחות בשלב המיידי של יציאת מצרים, בגלל החשש שמא יתחרטו על הכול וישובו למצרים בגופם. אם כנים הדברים, הרי דומה הדבר למי שברח מפני הארי ופגעו הדוב! שהרי בני ישראל פגשו על ים-סוף מלחמה מול צבא פרעה (י"ד, י-יד), לכאורה בניגוד מפורש לתכנית הא-לוהית, ואכן ביקשו לשוב מצרימה (י"ד, יא-יב) – בדיוק להיפך מהמטרה המוצהרת שבגללה לא הלכו דרך ארץ פלשתים.
לא ברור כיצד אפשר לייחס לתורה הסבר כזה, שלפיו אומנם רצה א-לוהים למנוע מהם את המלחמה בדרך הקצרה, ובו בזמן הביא עליהם אותה בדרך הארוכה?
גדולי פרשנינו (רש"י לפי המכילתא, רשב"ם, רמב"ם, רמב"ן ועוד) הרגישו בכך, כמובן, ותירצו בדוחק רב, בדרכים שונות.
הדרך הצבאית העתיקה ממצרים לארץ-ישראל
חוקרים חדשים (בעקבות א"ה גארדינר) מבינים פרשה זו בדרך שונה במקצת, הקרובה לפירוש הרמב"ן. תבליטיו של פרעה סתי ה-1 במקדש מצרי בכרנך יחד עם מסורות הכיבושים ומסעות המלחמה המצריים לכנען, בעיקר בימי הממלכה החדשה (ממחצית האלף השני לפנה"ס ואילך, לפי הכרונולוגיה המקובלת) לימדו אותנו עובדה חשובה: דרך החוף של צפון סיני מת'ארו (היא קנטרה בצדה המזרחי של תעלת סואץ') ועד רפח' (היא רפיח), היתה דרך צבאית בפיקוח מצרי ממלכתי, שלאורכה מצודות מצריות מבוצרות (ראו תמונה והסבר בסוף השיעור). לא פלשתים היו ב"דרך ארץ פלשתים", שכן גויי הים יוצאי כפתור טרם הגיעו לאיזור בזמן שבו מדובר. בדרך זו שכנו מצודות צבא מצריות.
פירוש חדש לפסוקים (לפי דברי הנביאים)
להלן אציע את פירושם של פסוקים אלה לפי דברי הנביאים ולפי דברי חז"ל, בתשומת לב לעובדת היות "דרך ארץ פלשתים" דרך צבאית מצרית.
"כי קרוב הוא": 'אף כי קרוב הוא',"פן ינחם העם בראֹתם מלחמה": בכל מלחמה עתידית, אם בכיבוש הארץ ואם בכל דור;"ושבו מצרימה": לבקש עזרה וחסות מפרעה!"ויסב א-להים את העם דרך המדבר ים-סוף": דווקא כדי שפרעה ירדוף ותתרחש מלחמה על הים.לא בא הכתוב למנוע מלחמה כדי לחוס על ישראל ולמנוע את פחדם, אלא להיפך!
א-לוהים לא חשש, כמובן, מפני המלחמה, לא מפני פלשתים, ולא מפני כנענים או עמלקים.
ה' הוביל אותם ישירות למלחמה, כדי שייצאו לעצמאות מלאה על הים. כך, עם ישראל ייצאו לא רק מעבדותם הפיזית והמשפטית, אלא גם מתחושת עבדותם העמוקה, שבעקבותיה אמרו בראותם את צבא פרעה רודף אחריהם:
"... חדל ממנו ונעבדה את מצרים, כי טוב לנו עֲבֹד את מצרים מִמֻתֵנוּ במדבר"; (י"ד, יב)
שחרור זה לדרגת עצמאות יבוא דווקא על-ידי מלחמה: "ה' ילחם לכם" – ועל-ידי ניצחון ושירה.
"היורדים מצרים לעזרה"
כאן יש להדגיש, כי "ושבו מצרימה" 'לבקש עזרה', הוא המובן הפשוט של 'שיבה' בדברי הנביאים, ואף בדברי התורה; כך מופיע בישעיהו:
"... הַהֹלְכִים לָרֶדֶת מִצְרַיִם וּפִי לֹא שָׁאָלוּ, לָעוֹז בְּמָעוֹז פַּרְעֹה וְלַחְסוֹת בְּצֵל מִצְרָיִם"; (ישעיהו ל', ב)
"הוֹי הַיֹּרְדִים מִצְרַיִם לְעֶזְרָה עַל סוּסִים יִשָּׁעֵנוּ, וַיִּבְטְחוּ עַל רֶכֶב כִּי רָב וְעַל פָּרָשִׁים כִּי עָצְמוּ מְאֹד, וְלֹא שָׁעוּ עַל קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת ה' לֹא דָרָשׁוּ"; (ישעיהו ל"א, א)
ברור מדברי הנביאים, שירידה או שיבה למצרים אינם בהכרח ירידה פיזית של כל העם או של מקצתו; די בכך שמלך ישראל או מלך יהודה שולח לבקש חסות מצרית ועזרה, ושליחיו מתייצבים לפני פרעה ואומרים בשם מלך ישראל: "עבדך ובנך אני" (כלשון החנופה של אחז מלך יהודה, שהסכים להיות 'מלך ואסאל', משועבד למלך אשור, מלכים-ב' ט"ז, ז), וכבר יש בכך מעשה חמור של 'שיבה למצרים' באופן ממלכתי ורשמי.
באמת, הדבר מפורש לא רק בנביאים אלא גם בתורה עצמה, בעיקר בפרשת המלך, בה נמצאים הציווים העיקריים על אופיו ודרכיו של משטר המלוכה בישראל:
"ולא ישיב את העם מצרימה למען הַרבּוֹת סוס..."; (דברים י"ז, טז)
אי אפשר לפרש שמדובר שם בירידה ממשית למצרים, כי מדובר באספקת סוסים למלך, ולכן, המשמעות היא איסור על המלך ועל המלוכה לבקש חסות ועזרה ממצרים כדי לקבל מהם סוסים (ומרכבות).
לפיכך, לא בשיבת אנשים לגור במצרים מדובר, כי אם בבקשת עזרה וחסות על-ידי המלך היושב בישראל, כי ה'שיבה למצרים' היא היפוכה של עצמאות היציאה משם, וזו הסיבה המפורשת לאסור על המלך להרבות לו סוסים, "וה' אמר לכם: לא תֹסִפוּן לשוב בדרך הזה עוד".
גם מהפסוק החותם את תוכחת הפורענות בספר דברים עולה פירוש זה:
"וֶהֱשִׁיבְךָ ה' מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת, בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְךָ לֹא תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ, וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת וְאֵין קֹנֶה"; (דברים כ"ח, סח)
עכשיו יכולים אנחנו לחזור אל ראשיתו של האיסור לשוב ולהשתעבד למצרים, המפורש פעמיים:
"...ו-ה' אמר לכם לא תֹסיפון לשוב בדרך הזה עוד"; (דברים י"ז, טז)
"בדרך אשר אמרתי לך לא תֹסיף עוד לראֹתה"; (שם כ"ח, סח)
היכן אמר ה' כך למשה ומה כדיוק אמר?
האם יש חפיפה בין "לא תֹסיפון לשוב...", לבין "לא תֹסיף עוד לראֹתה"?
הלשון החוזרת של "לא תֹסיפון" ו"לא תֹסיף", מובילה אותנו בבטחה לפרשת בשלח ביציאת מצרים, לפני קריעת הים, כאשר בני ישראל צעקו מרוב פחדם כי עדיפה להם העבדות. תשובת משה הייתה ש-ה' ילחם להם, והוא הוסיף:
"...כי אשר ראיתם את מצרים היום, לא תֹסיפו לראֹתם עוד עד עולם"; (י"ד, יג)
פירוש הפסוק הזה כך הוא, לדעתי (לפי המקבילות):
"כי אשר ראיתם את מצרים היום", כעיני עבדים אל יד אדוניהם, "לא תֹסיפו לראתם עוד", במבט כזה, "עד עולם"! שלושת הפסוקים אומרים דבר אחד, ואכן זוהי גם תפיסתם המפורשת של חז"ל במקומות רבים, והיא מסוכמת בדברי הרמב"ן:
"על דעת רבותינו היא מצוות לא תעשה לדורות; ואם כן, יאמר הכתוב אל תיראו, התייצבו במקומכם וראו את ישועת ה' שיושיע אתכם היום מידם, ואל תשובו לעבודתם, כי מצרים אשר ראיתם אותם היום, הקדוש ברוך הוא מצווה אתכם עוד שלא תוסיפו ברצונכם לראותם מעתה ועד עולם! ותהיה מצווה מפי משה לישראל ולא הוזכרה למעלה, וכן 'ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס, וה' אמר לכם לא תֹסיפון לשוב בדרך הזה עוד' (דברים, י"ז, טז), שהיא מצווה באמת, לא הבטחה"; (רמב"ן לשמות י"ד, יג).
כאמור, דרך ארץ פלשתים הייתה דרך ממלכתית צבאית שהייתה נתונה, כמו חלקים רבים של ארץ כנען עצמה, תחת שלטון מצרי! אילו הלכו בני ישראל בדרך ארץ פלשתים, היו מוכיחים בכך התנהגות טובה וידידותית כלפי פרעה, תוך הכרה בהמשך חסותו עליהם; במעבר הגבול היו מציגים את אישורו של פרעה כדין, וכן בכל מצודה בדרך, מפקדי הצבא המצרי היו מצדיעים ומרימים להם את המחסום, ואחר כך מדווחים לפרעה כי נתיניו, בני ישראל, עברו אצלם על-פי רשותו.
בכל מקרה שבו היו נתקלים בני ישראל בארץ בבעיה כלשהי, בעיקר במלחמה, היו שולחים אל פרעה מכתבים בנוסח שכתבו אליו מלכי כנען בתקופה ההיא. למשל:
"אל מלכי, אדוני ושמשי לאמור: כה אמר בירידיא עבדו הנאמן של המלך, תחת רגלי מלכי, אדוני ושמשי שבעתיים ושבעתיים משתטח אני" (מכתב לפרעה, ממלך מגידו נגד מלך שכם, ממכתבי תל אל-עמרנה).
אילו יצאו בני ישראל ממצרים ב"דרך ארץ פלשתים", לא היה פרעה רודף אחריהם כלל – הוא היה יכול לתת להם בארץ כנען את אזורי ההר ולהפוך אותם לסוכניו, נושאי ריבונותו שם; בכל עת מלחמה היה העם מתנחם על עצמאותו ו'שב מצרימה' להתנהג כבני חסות של פרעה.
יציאה כזאת ממצרים הייתה שונה לחלוטין מכוונת ההתגלות למשה בשם ה' – עם של עבדים בני חסות שעבר מגושן לכנען אמנם ניצל מעבדות קשה, אבל לא יצא לחירות כלל; עם כזה איננו יכול לקבל את התורה, מפני שאיננו ריבוני ואין השכינה שורה עליו! המלכת ה' אפשרית רק אחרי פריקת עול שעבוד מלכויות ומתוכה:
"אָנֹכִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים –
לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי"! (כ', ב)
כל נבואת משה והנהגתו, ומתן תורה בכלל זה, באו רק מכוח העצמאות המלאה מפרעה! לכן היה הכרח להובילם דרך המדבר ים סוף אל המרדף והמלחמה, אל ההצלה והשירה – כך שיגיעו אל העצמאות המלאה; רק בדרך זו יתקיים "לא תֹסיפו לראֹתם עוד", בעיני עבדים אל אדוניהם, "עד עולם".
אי אפשר שלא להוסיף דבר אחד הנוגע לימינו. בכל תולדות ישראל, אחרי יציאת מצרים ועד תקומת מדינת ישראל, לא היה עוד מאורע גדול של עצמאות כפולה – גם בהסכמת השליטים הגדולים בעולם ועל-פי חוקיהם, וגם במרדף ובמלחמה, בניצחון ובשירה. הצהרת כורש ובניית הבית השני התרחשו בחסות האימפריה הפרסית. הממלכה החשמונאית קמה מתוך מרד ומלחמה. אולם מדינת ישראל אושרה על-פי הסכמת האומות המאוחדות ועל-פי החוק הבינלאומי, ובמקביל, מדינת ישראל נולדה תוך כדי מלחמת שחרור ועצמאות מול צבאות ערב, בעיקר מול הצבא המצרי, וגם מול המעצמה הבריטית ששלטה עד אז בארץ (ולמרות פינוי כוחותיה, התכוונה לחזור באמצעות הצבא המצרי והלגיון הירדני, שהיו תחת חסותה). מלחמת העצמאות נסתיימה באורח כה סמלי, בהפלת 5 מטוסים בריטיים בנגב, מעל ניצנה.
עצמאות כזאת לא היתה לעם ישראל מאז יציאת מצרים.- הרב ד"ר יואל בן-נון
&
פרשת בשלח – על חרדות ופחד מדומה- אורי סוסוביץ-מנהל שותף בקרן הון סיכון
חרדות
אחד מכל ארבעה אנשים בעולם המערבי סובל מהפרעת חרדה במהלך חייו. חרדה היא מצב פסיכולוגי ופיזיולוגישבו האדם חש פחדואי שקט פיזי ונפשי, בשל מחשבהשמשהו רע עומד לקרות, גם כשאין סיבה אמיתית לחשוב כך. בעוד שהפחד מיועד להכין את האדם להתמודד עם מצבי סכנה ממשית או איום, החרדה היא רגש שלילי מעורפל שאינו קשור לגירוי חיצוני מסוים, והיא גורמת לתחושת חוסר אונים. כך, חרדה כללית (GAD) היא דאגה מוגזמת ותדירה לגבי דברים רבים שעלולים להשתבש בעתיד או ב/ממצבים שהאדם תופס ומפרש כמסוכנים אף שאינם כאלה.
אדם יכול להיות בריא, נשוי באושר, עם ילדים ועבודה טובה ועדיין לחיות בחרדה שמא משהו רע יקרה לו, גם כשאין סימנים שמעידים על כך. מנגנון הפחד שנועד לסייע לאדם להימלט מסכנה "נדלק" ללא הצדקה ומציף את האדם במתח ולחץ שלא משרתים ומקדמים אותו.
"פן יִנחם העם"
בסוף הפרשה הקודמת, פרשת בא, עם ישראל יוצא ממצרים לאחר מאתיים ועשר שנות עבדות. תהליך הוצאת העבדים העבריים ממצרים לא היה פשוט. המשעבד לא רצה לשחרר, וספק אם המשועבדים, שנולדו למציאות של עבדות, האמינו שהם מסוגלים להשתחרר משעבודם. עשר המכות נועדו להטיל את מוראם על פרעה, אך גם לסייע לעם של עבדים להרים ראש ולהאמין כי הם ראויים ואף עומדים באמת להיגאל. אך עדיין, "הרבה יותר קל להוציא את היהודים מהגלות מאשר להוציא את הגלות מהיהודים" א על אף כל האותות, הניסים והמכות, ולמרות שכל המציאות מסביב העידה כי הקב"ה חפץ בטובתם ובהצלתם של ישראל, עם ישראל נותר מפוחד. הפסוק הראשון בפרשתנו מתאר את ההחלטה להאריך את הדרך ביציאת מצרים, ולא לעבור דרך ארץ פלשתים הקרובה, מחשש שמא עם ישראל יפחד ממאבק עם הפלשתים, עד שיחליט לחזור על עקבותיו לבית העבדים המצרי, שממנו רק השתחרר: "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹקִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹקִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה" (שמות יג, יז).
סנדל המסומר
גזרת סנדל המסומר היא תקנת חכמים הקובעת כי אסור לצאת בשבת לרשות הרבים בסנדל עץ שבסולייתו ננעצו מסמרי ברזל. מאין הגיעה גזרה תמוהה זו?
בתקופת השלטון וגזרות של הרומאים בארץ, נאלצו יהודים רבים לנוס על נפשם ולהתחבא במערות מסתור כדי להציל את חייהם ולהמשיך לקיים אורח חיים יהודי. בתקופה זו, כל סימן המעיד על הגעת החיילים הרומאים היה מביא לחרדה ובהלה רבה, שהייתה לעיתים מסוכנת אף יותר מהחיילים עצמם.
בתלמוד הבבלי (מסכת שבת דף ס, א) מתואר כי יושבי המערות חששו שמא החיילים הרומאים יזהו יהודי שיוצא מהמערה וכך יתגלו ויהרגו כולם, ולכן גזרו: "הנכנס (למערה) יכנס, והיוצא אל יצא". האמורא שמואל מתאר כי "נהפך סנדלו של אחד מהם", כלומר, אחד מאלו שנכנסו למערה, לבש בטעות את סנדלו הפוך, כך שבעקבות שבעפר היה נראה כאילו אדם יצא מהמערה. המשך תיאור הגמרא מחריד: "כסבורין הם אחד מהן יצא, וראוהו אויבים ועכשיו באין עליהן, דחקו זה בזה והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו בהם אויבים". דעות נוספות בהמשך הגמרא מתארות מקרים דומים, שהמשותף לכולם הוא המצב החרדתי שבו היו מצויים יושבי המערות, עד שכל תנועה או קול חיצוני גרמו לדמיון כאילו הנוגש הרומאי עוד רגע מגיע והורג את כולם, זאת גם כשאף חייל לא היה באופק.
"ההשתקעות הדמיונית"
הרב קוק התייחס לסוגיית סנדל המסומר והזהיר כי עזיבת השכל והמידות הישרות לטובת הישענות על דמיונות כוזבים, מביאה להתמוטטות רוחו של אדם וממילא לנפילתו של הפרט או החברה. הדמיון, שלעיתים מתחיל כניסיון לאסקפיזם, לבריחה מהתמודדות עם אתגרי החיים, בסופו של דבר הופך לרועץ, משום שהוא מחליש את האדם עד לכדי אפיסת כוחות. במצב כזה, כל שינוי קל במציאות נדמה לאדם כקריסה קולוסלית. לעומת המבט הרציונלי והמפוקח המבין שהעולם דינמי, וצריך ללמוד להסתגל ולהתנהל מול אורחות החיים המשתנים, כשהדמיון "העכור" נתקל במצב "בלתי בהיר", הוא כבר רואה שחורות ומדמיין "תוצאות מרות וקשות":
וכך כתב הרב קוק (עין איה שבת ו, ו-ח):
"מקור הנפילה הוא התמוטטות הרוח, עזיבת השכל וההשתקעות הדמיונית... הדמיון משקיע את האדם ואת האומה בחורו, בתוך חומריותו הגסה ונטיותיו המכוערות והשפלות... התולדות היוצאות מזה הנן דומות לו במידתן, שפלות הנפש, פחד אויב...
הדמיון, הגורם מראשיתו לעזוב את ה', להזניח כל ארחות יושר, בעצמו נעשה שבט המוסר. הוא מעמיק את הרגשת הרע, הוא מרבה את החולשה הנפשית עד קצה האחרון. בשינוי כל שהוא מהרגלו כבר העולם נהפך עבורו. לא כמדת השכל, היודע "עת לכל חפץ". ואם יתחדשו מושגים ותנאים חדשים בכל הליכות החיים החומריים והרוחניים, תעז ידו (=של השכל) להנהיג את ארחות צידקו כראוי. לא כן הדמיון, רוח קמעא עוכרתו, מרעיון בלתי בהיר אחד כמה תוצאות מרות וקשות נכונות הנן... נהפך סנדלו של אחד מהם, מיד ההחלטה המפחידה והמיואשת באה, שראוהו אויבים והם באים עליהם".
בהמשך כתב הרב קוק שהחרדה הדמיונית אינה קונסטרוקטיבית, מועילה ומקדמת. היא אינה מפנה את כוחות הנפש לתיקון ויציאה מהקושי, אלא מכלה את הכוחות מרוב פחד. במקום שאדם יכיר בפער שבין מעשיו והתנהלותו המוסרית אל מול הרצוי, וידאג לתקן את דרכיו ולהתעלות מוסרית על מנת לשפר את מצבו, הדמיון מעכיר את האדם ומפילו:
"כשם שההחלטה הדמיונית היא מצדדת כלפי רעה, לצד נפילה ויאוש, כך היא בעצמה מכשלת את כח בעליה. לא תכשיר את האדם ואת הציבור לשום עין על דרכיהם לשוב אל על, להתרומם מעל המצב השפל בהטבה שכלית ומוסרית ולהתאזר עוז בעת צרה, כי אם להרבות המהומה והמשטמה בפנים, להתם (=לכלות) את שארית הכח הנשאר לפלטה. וזאת היא הרעה האיומה שהאדם נעשה מחבל את עצמו יותר מכל צר ואויב, הנמשכת והולכת מההסרה הראשונה מאור השכל הטהור, מזיו עליון, מאור אלוקי אמת, ללכת אחרי הבלי שוא ומדוחי מידות רעות אשר בדמיון יסודם...".
לסיכום
נהוג לומר כי חוסן נשען על שלושה מעגלים: זהות, קהילה ומסוגלות. כשעם ישראל יצא ממצרים הוא טרם קיבל את התורה שהעניקה לו זהות, משמעות וייעוד, והוא עדיין לא מגובש כעם וכקהילה. המכות והניסים העניקו לו ביטחון, אך לא יכלו לנסוך בו תחושת מסוגלות. כל זה יכול להסביר מדוע עדיין לא היו לעם ישראל החוסן והמסוגלות הדרושים כדי לצאת ממצרים ישירות אל עבר הארץ המובטחת.
זכינו כעם להגשים את החזון היהודי-ציוני לשוב לארצנו, אך בשנים האחרונות, על רקע מגפת הקורונה והמשבר הכלכלי, הקרקע רועדת לכולנו מתחת לרגליים, בריאותית וכלכלית. אנשים רבים חלו או שפרנסתם נפגעה משמעותית, ובקרב אנשים רבים סף החרדה מפני הבלתי נודע גבוה מאוד. במצבים כאלו אנו נבחנים כקהילה וכחברה. במקום ליפול לדמיונות כוזבים הנשענים על תסריטי אימה שלרוב מנותקים מהמציאות ומההיגיון הבריא, עלינו לנצל את ה"ביחד" הישראלי כדי לזהות את אלו הזקוקים לסיוע ולחזק את הסולידריות המשפחתית והקהילתית שלנו.
שבת שלום!
מתוך הספר "יש בתוכנו שמיים". להזמנת הספר ליחצו כאן או כנסו ללינק- https://tic.li/gMoWdoO
א אמירה המיוחסת לדוד בן גוריון.
&
בלומה דיכטוולד-טיגר - לפרשת בשלח-תשפ"ד - וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים
על המצרים נאמר "לא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ" (דברים, כג ,ח), וזאת למרות עבודת הפרך וגזירת הבנים שגזר פרעה על בני ישראל, ואילו על עמלק גזרה התורה השמדה טוטלית.
מיהו עמלק?
עמלק הוא נכדו של עשו, בנם של אליפז ופילגשו תמנע. צאצאיו הם עם תקיף וחזק. הם עם של נוודים במדבר בין ארץ ישראל למצרים. הם חיים על שוד וגזל של ישובים. בספר שופטים נאמר:
" וְהָיָה אִם זָרַע יִשְׂרָאֵל, וְעָלָה מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי קֶדֶם וְעָלוּ עָלָיו: וַיַּחֲנוּ עֲלֵיהֶם וַיַּשְׁחִיתוּ אֶת יְבוּל הָאָרֶץ עַד בּוֹאֲךָ עַזָּה וְלֹא יַשְׁאִירוּ מִחְיָה בְּיִשְׂרָאֵל וְשֶׂה וָשׁוֹר וַחֲמוֹר: כִּי הֵם וּמִקְנֵיהֶם יַעֲלוּ וְאָהֳלֵיהֶם יבאו וּבָאוּ כְדֵי אַרְבֶּה לָרֹב וְלָהֶם וְלִגְמַלֵּיהֶם אֵין מִסְפָּר וַיָּבֹאוּ בָאָרֶץ לְשַׁחֲתָהּ " (ו, ג-ה).
מדוע ציוותה התורה להשמיד את עמלק השמדה טוטלית ולא נהגה כך בעמים אחרים שֶׁהֵרֵעוּ לישראל? מדוע רק על עמלק נאמר:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם: וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ ה' נִסִּי: וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר: (שמות, יז, יד-טז) ?
מפרש רש"י: כי יד על כס יה-ידו של הקב"ה הורמה להישבע בכיסאו להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית...נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כיסאו שלם, עד שימחה שמו של עמלק כולו, וכשימחה שמו יהיה השם שלם והכיסא שלם.
עמלק הוא העם הראשון שלחם בבני ישראל בצאתם ממצרים. הוא לא נרתע מן האותות והמופתים שעשה ה' לעמו במצרים ועל ים סוף, ושאף לפגוע בעם שזה עתה יצא משעבוד, בשעתו הקשה.
לא בכדי חוזר הכתוב בספר דברים על הצו:
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם: אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים: " (דברים,כה, יח). עמלק מנצל את פגיעותו של עם ישראל. ההיגד "ולא ירא אלהים" יכול להיות מוסב על עם ישראל כביטוי לחולשתו הרוחנית. המלחמה הזאת מתחוללת לאחר הריב בין העם לבין משה על רקע המחסור במים. העם אומר למשה בפרשתנו "וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא: ", ומשה החש סכנה לחייו, פונה אל ה' ואומר: " מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי". עמלק תוקף בשעת משבר פיזי של עם שיצא זה עתה מבית עבדים, ובשעת משבר רוחני כפי שראינו בתגובת העם על המחסור במים.
פרעה מעלה נימוק לגזרותיו:
" וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ: הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ: " (שמות, א, ט-י).
פרעה מודאג מנושא הביטחון של מצרים. עם ישראל מתרבה, הוא גורם זר בארץ ויכול לחבור אל אויבי מצרים בעת מלחמה.
הכתוב אינו מציין נימוק למתקפת עמלק. לכן הפסוק האומר "ולא ירא אלהים" יכול להיות מוסב גם על עמלק. על שאלת אבימלך מדוע הטעה אותו אברהם ולא אמר כי שרה היא אשתו, משיב אברהם: "כי אָמַרְתִּי רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר אִשְׁתִּי " (בראשית, כ יא). מקום שאין בו יראת אלוהים הוא הפקר. אין בו כל קוד מוסרי אתי, אין בו חוקים וגבולות. תכונה זו מאפיינת את עם עמלק הנווד והאכזר החי על ביזת עמלם של אנשים עובדים.
לפיכך, דין עמלק שונה מדין עמים אחרים. מלחמה לו לא רק בבני ישראל אלא גם בה'. על כן מופיע הצו המורה להכחיד את זכר עמלק פעמיים. בפרשתנו, וגם בפרשת כי תבוא בספר דברים. הצו הוא בעצם ליהושע שעתיד להכניסם לארץ, שכן מחיית עמלק צריכה להתבצע רק לאחר שהם יורשים את הארץ. הפסוק מדגיש: " וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח: " (דברים, כה, יח).
שמואל הנביא אומר למלך שאול כי הגיע הזמן למחות את זכר עמלק.
" כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם: עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר: " (שמואל א', טו, ב-ג).
הצו הוא השמדה טוטלית. רק כך ימחק עמלק. שאול אינו ממלא את הצו. הוא חומל על אגג מלך עמלק ועל מיטב הצאן והבקר.
את אגג משסף שמואל. שאול נענש בהדחה, וה' ישלח את שמואל למשוח את דוד למלך. שאול לא השמיד את עמלק. בני שמעון בימי חזקיהו מלך יהודה הכו את שארית הפליטה של עמלק (דברי הימים א,ד ,מב-מג).
המן בן המדתא האגגי, מצאצאי עמלק, נהנה ממעמד גבוה כלכלית וחברתית בחצר המלך אחשוורוש. הוא בעל משפחה ענפה, אך העמלקיות טבועה בו. הוא רוצה לאבד ולהשמיד את היהודים מן הטעם הבא:
" וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁונוֹת מִכָּל עָם וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים וְלַמֶּלֶךְ אֵין שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם: אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִכָּתֵב לְאַבְּדָם וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף אֶשְׁקוֹל עַל יְדֵי עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה לְהָבִיא אֶל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ " (אסתר, ג, ח).
המן מציע לאבד את העם הזה תמורת תשלום נאה לקופת המלך, עשרת אלפים ככר כסף. הסיבה היחידה היא " ודתיהם שונות". בעולם פגני בו יש ריבוי אלים, ובו כל אחד רשאי לעבוד לאלוהיו, מתקיימת סובלנות דתית. אך המן כאבותיו העמלקים לא זקוק לטעם אמיתי כדי להכריז על מלחמה טוטאלית נגד היהודים. היותם שונים הוא נימוק חזק ומשמעותי עבורו.
ברור עתה מדוע יש למחות את עמלק, העם שאינו מאמין בחוק וסדר. לכן מלחמה לה' בעמלק מדור דור, ומכאן גם הצו האלוהי, " תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח"
בשורות טובות- בלומה דיכטוולד י"ד שבט תשפ"ד
&
סרטון על הפרשה - מחר -הרב עמיהוד סולומון -רב קהילה.
&
הרב אבי רזניקוב- רב קמפוס בית החולים איכילוב תל אביבט"ו בשבט הגיע
ראש השנה לאילנות -ט"ו בשבט מבשר התחלה של שנה חדשה לפֵרות האילן. ראש השנה לאילנות נקבע בשבט, חודש שבו העצים מחדשים את פריחתם ואת הבשלת פֵרותיהם. ט"ו בשבט הוא היום הקובע את סיומה של שנה אחת ואת תחילתה של שנה אחרת. יום זה הוא נקודת ציון שעל פיה קובעים את מניין שנות הפרי לעניין ערלה, והפרשת תרומות ומעשרות. לכן, פֵרות שחנטו (החלו להבשיל) לפני ט"ו בשבט נחשבים לפֵרות של השנה שעברה, ופֵרות שחנטו אחרי ט"ו בשבט נחשבים לפֵרות של השנה החדשה. בכל דוד ודור מתגלה מהותו של ט"ו בשבט בצורה קצת אחרת. ניתן לראות את האופן בו אנו מתייחסים לעצים, ומבינים את היחסים שלנו איתם, כמראה ליחסים שלנו אל הבריאה והחיים עצמם. האם העצים הם בעיקר מקור הזנה? ולכן שנת האילן היא שנת המיסים והמעשרות. האם העצים הם ישוב הארץ? אם כן מטרת הנטיעות היא ביסוס החזקה שלנו על האדמה. האם העצים ופירותיהם נושאים את הגעגוע למכורה ממנה גלינו? ככאלה הם ספר הזיכרונות שלנו, או האם העצים הם השער שלנו להכיר את הבריאה , הם מלמדים אותנו כיצד להיות חלק ממנה, להבריא אותה, ולקדש את קיומה..האידיאולוגיה הציונית רואה ביהדות שבין חורבן הבית לבין שיבת ציון יהדות מנותקת מאדמתה, יהדות שערכי טבע וחקלאות הפכו זרים לה. אנשים בעלי גישה אקולוגית ותפיסה מהפכנית פחות מנסים בימינו ללכת בדרך הפוכה ולהראות שעל אף שהיהדות הייתה מנותקת פיזית מארץ ישראל הקשר לטבע נשמר והמשיך להיות חשוב. במאבק על דמותה של היהדות היום, חשוב לגישה זו להראות כי מצוות הקשורות למשל בנטיעות, ממשיכות להיות בעלות חשיבות רבה גם בתקופת המשנה והתלמוד. המדרש למשל מדגיש כי המצווה הראשונה שמצווה א-לוקים את עם ישראל הנכנס לארץ היא מצוות הנטיעות. בוודאי שאין זה אלא עניין סימבולי ולפיכך מודגשת חשיבותה העקרונית: "כי תבואו אל הארץ ונטעתם. אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אף על פי שתמצאו אותה מליאה כל טוב , לא תאמרו נשב ולא נטע, אלא הוו זהירים בנטיעות שנאמר, "ונטעתם כל עץ מאכל". כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם היו נוטעים לבניכם" (מדרש תנחומא, פרשת קדושים).
כאשר מקובלי צפת תיקנו את תיקון ט"ו בשבט, הם ביקשו לחבר בין הרמות השונות של ההוויה בין הפירות השונים לרמות התודעה השונות. גם היום בעידן המשבר הסביבתי שאנו חיים בו, אנו נדרשים לחבר בין ההגות הרוחנית והמוסרית היהודית שלנו, לעולם המעשה, לבריאה עצמה, לעצים, למים, לאדמה. בשנים האחרונות ט"ו בשבט הפך להיות היום בו אנו עושים חשבון נפש סביבתי, מי ייתן ויום זה יפקח את עינינו לשמור על הבריאה שקיבלנו ולתקן את יחסינו אליה.
צו 8 - יציאה מהמשבר – קריעת ים סוףבמרכזה של פרשת השבוע קריעת ים סוף. כאשר בני ישראל מגיעים לים סוף התורה מתארת לנו מצב בלתי אפשרי "...וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם..'" (שמות, י"ד, ט'-י'). הים לפניהם ומצריים אחריהם. בני ישראל ניצבו בפני מבחן קשה מאוד. בבחנם את המצב שנראה נואש למדי באותו זמן, נחלקו דעותיהם באשר לצעדים שעליהם לנקוט. חז"ל כתבו שעם ישראל התפצל לארבע קבוצות, "ארבע כתות נעשו ישראל על הים. אחת אומרת לפול אל הים, ואחת אומרת לשוב למצרים, ואחת אומרת לעשות מלחמה כנגדן ואחת אומרת נצווח כנגדן". (מכילתא דר' ישמעאל, ב'), המדרש מציג בפנינו ארבע אפשרויות של תגובה ברגעי משבר, ללכת קדימה ומה שיהיה יהיה, לוותר ולהיכנע, להיאבק, או לבחור בצרחות, בלחץ, בהיסטריה. מול הים עומדים למעשה ארבעה סוגים של אנשים, ארבעה טיפוסים-המתייאש, הנסוג, הנלחם והמתפלל.
לפי אותו מדרש התשובה לכל אחת מהקבוצות רמוזה בפסוק עצמו "זו שאמרה נפול לים, אמר להן משה התיצבו וראו את ישועת ד' (התייצבו – אל תיפלו). זו שאמרה נחזור למצרים אמר להן משה כי את אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם (לא חוזרים למצרים). וזו שאמרה נעשה עמהן מלחמה אמר להן משה ד' ילחם לכם (הפעם המלחמה לא על כתפיכם), וזו שאמרה נצווח כנגדן אמר להן משה ואתם תחרישון" (אין הזמן מתאים להיכנס להיסטריה). שתים מתוכן מגלות ייאוש, אחת מעדיפה את המוות על השעבוד, ומוכנה ליפול לים. האחרת, מעדיפה את השעבוד על המוות ומוכנה לשוב מצרימה. שתי הכיתות האחרות מבקשות לצאת מן המצוקה, וגם כאן בשתי דרכים שונות, אחת מוכנה לצאת למלחמה, ואחרת אומרת "נצווח כנגדן", ייתכן והמדרש התכוון לתפילה, ויתכן, לצאת ולנהל משא ומתן על פשרה אפשרית. הרב יעקב מדן, משער כי חז"ל ביטאו במדרש זה את עמידתם ערב חורבן בית שני בעת המצור הרומאי. אנשי המנגנון וחבריהם מן האצולה, הנדמים לאלו המבקשים לשוב מצרימה. הקנאים הסיקריקים שאיבדו טעם בחיים, ומבקשים את מותם, אנשי אלעזר בן יאיר במצדה שנפלו על חרבם, הנדמים לאלו האומרים נקפוץ לים, הקנאים המתונים, שדרשו להילחם ברומאים, ורבן יוחנן בן זכאי וסייעתו המנסים באמצעות משא ומתן עם השלטון הרומאי להציל את מה שאפשר (כי קרוב אליך, שמות, עמ'195-196).
גם בעת הזאת, ישנן ארבע תנועות, ישנה תנועה של כבוד לאומי, 'פייטרים' הלוחמים כאריות. ישנה תנועה של מיואשים. ישנה תנועה האומרת הרוח תנצח, לימוד התורה והתפילה, ויש המייצגים את הריאליזם. מתגובת ד' נראה שכל הכיתות נדחו, מה שמלמד שאין דרך אחת והיא הראויה אלא שיש לבחון כל קבוצה וכל תגובה לגופו של עניין.
התשובה למצב המורכב מצויה בכתביו של הרב קוק. בהתייחסו למחלוקות בחברה המתגבשת עם תקומת ישראל וראשית התנועה הציונית, כתב "שלשה כוחות מתאבקים כעת במחננו. המלחמה ביניהם ניכרת היא ביותר בארץ ישראל, אבל פעולתם היא פעולה נמשכת מחיי האומה בכלל, ושורשיהם קבועים הם בתוך ההכרה החודרת במרחבי רוח האדם... הקודש, האומה, האנושיות, - אלה הם שלוש התביעות העיקריות, שהחיים כולם, שלנו ושל כל אדם, באיזו צורה שהיא, מורכבים מהם... " (אורות התחיה י"ח). אנשי אמונה משימתם לחבר בין הכוחות ולהוציא את הטוב שבהם לעולם.
הרב הרצוג בהתייחסו למדינת ישראל כתב את הדברים, "בדעתי נגמר שמדינת ישראל היא צורך חיוני לא רק מנקודת הראות של הצלת נפשות, לא רק מהבחינה ההיסטורית-לאומית של השאיפה לפריקת עול גלות, לא רק כדי לסלק את הסכנה של השמדת ישראל ח"ו המאיימת תמיד, לא רק כדי להכין מקלט לעת צרה, לא רק מהבחינה של כלות הנפש היהודית את חירות ישראל... בלבי נקבעה הדעה שהיהדות עצמה, בתוך תוכה, מהבחינה הכי עמוקה, זקוקה אליו במאד-מאד (הקדמה לספר "הלכה פסוקה", מכון אריאל).
אסיים בדבריו האופטימיים והנפלאים של הרב קוק במאמרי הראי"ה "נתוודע איש אל אחיו בשם ישראל הכללי, לא בשם מפלגתי ומחנתי, נדע, שיש לנו בכל מחנה הרבה מה לתקן והרבה מה לקבל מהאור והטוב זה מזה , ואז תופיע עלינו האורה העליונה הכללית אשר בה ניוושע תשועת עולמים, ותתקיים בנו התפילה המוקדשת קודש קודשים, שהננו עתידים להביעה בכל המיית נפש, ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם" (עמ' 77).
גישה זו גורסת כי כל קבוצה מחזיקה בעמדה שיש בה מן האמת, אולם חסרות בה איכויות ואמיתות המצויות בחלקים האחרים שבחברה. קיבלנו צו 8, לגלות את ההרמוניה בין החלקים השונים תוך שמירת ייחודיותו של כל חלק, תפיסה זו עשויה לאפשר התפתחות מוסרית ורוחנית של החברה כולה ולגלות יכולת עמידות והתגברות על האתגרים.
בראותם מלחמה - בימים ההם ובזמן הזה - פרשת ' בשלח' - הרב אברהם רזניקוב שליט"א -במסר מוקלט:
https://youtube.com/watch?v=Nhl5zIqzFic&si=rAHdZq5Z884pnoIl
בתקווה לימים טובים ולהתחדשות בארץ הטובה -ט"ו בשבט שמח ושבת שלום הרב אבי רזניקוב
&
מעדנים לשולחן שבת מספר 271 - תחשוב טוב יהיה טוב -חיים קופל
ובהתאמה, במתן תורה, למדו בני ישראל שהכח והעוצמה הא-להית, הם כוחות שהתורה רוצה להתייחס אליהם כנתונים בידי אדם. פרעה שומע קולות, פוחד, וְנוֹעֵל אֶת לִבּוֹ הֶעָרֵל. ואילו בני ישראל במתן תורה, שמעו קולות וברקים, הקדימו נעשה לנשמע, וזכו לקבל את התורה, כעבדי ה'.
א) פסוק בפרשה הכולל מילה אחת בַּעֲלַת משמעות הפוכה מהמילה שאחריה?
תשובה: "לא כן לכו נא הגברים" (י-י"א). לא כן, אוקסימורון.
ב) מצא רמז ליהושע בן-נון בפרשה? תשובה: על הפסוק "ראו כי רעה נגד פניכם" (י-י) מביא רש"י מדרש אגדה ובו כתוב בין היתר, שהקב"ה הפך את סימן הדם, לְדַם הַמִּלָּה שֶׁמָּל יהושע בן-נון את בני ישראל.
א) "וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם " ( י"ד-ה). מה ההבדל בים "ברח" לבין "נס", או "נמלט"?
ב) שתי מילים בפרשה בפסוק אחד. אותן אותיות אך נבדלות במשמעות. הָאַחַת שׁוֹכֶבֶת אָפְקִית, וְהַשְּׁנִיָּה מְנֻקֶּדֶת תַּחְתִּית. מהן המילים?
שבת שלום - מחיים קופל - מעדנים 271 פרשת בשלח תשפ"ד
