פרשת בשלח – "וַיּוֹרֵהוּ ד' עֵץ, וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם"- "כי האדם עץ השדה"

מערכת היחסים בין האדם לעץ, היא סוג של האנשה, של זוגיות, של הדדיות

פרשת בשלח – "וַיּוֹרֵהוּ ד' עֵץ, וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם"- "כי האדם עץ השדה"

זאב ( ווה) פרידמן

מאמר הפרשה ידון בחיבור של שלושה, המייצגים את הרעיון השלם : "כי האדם עץ השדה",

על משמעויותיו וממדיו השונים.

הראשון, מייצג את העץ שבפרשתנו. השני, מייצג את אווירת השירהשבפרשתנו. השלישי, מייצג את טו׳ בשבט שיחול השבוע.

העץ שבפרשתנו : "וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף, וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר; וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר, וְלֹא מָצְאוּ מָיִם. וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה, כִּי מָרִים הֵם; עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ, מָרָה. וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, מַה נִּשְׁתֶּה. וַיִּצְעַק אֶל ד' וַיּוֹרֵהוּ ד' עֵץ, וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם, וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם; שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט, וְשָׁם נִסָּהוּ.( טו', כב'- כה')..

מדוע נבחר דווקא העץ ,להפוך את המר למתוק ואת הלימון ללימונדה?

דומה שהתשובה לכך היא: "כי האדם עץ השדה".

המקור לרעיון זה בספר דברים,כ',יט' :"כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ, לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל, וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת; כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה, לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר: רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא אֹתוֹ תַשְׁחִית".

מערכת היחסים בין האדם לעץ, היא סוג של האנשה, של זוגיות, של הדדיות.

רש"י מטיב להאיר לנו את מערכת היחסים בין האדם לעץ, בפירושו בפרשתנו: "שׁם שׂם לו "– במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם: שבת, פרה אדומה ודינים".

מדוע נבחרו דווקא אלו השלושה ,להישען על עץ החוק והמשפט ?

כי העץ הוא מורה הדרך לאדם היהודי, בעיצוב זהותו, באלו השלושה, המשמשים לווית חן למותג –"כי האדם הוא עץ השדה".

הבה נעמיק באלו השלושה- שבת, פרה אדומה ודינים, בזיקה למודל היהודי שמציג לנו המהר״ל מפראג, ( 1525-1608 ) בספרו "תפארת ישראל". המהר"ל מתאר את חיי היהודי ,כפירמידה בעלת שלוש קומות: טבע, שכל ותורה. לדעתו, זה השילוב המנצח, של היות היהודי בעת ובעונה אחת נטוע בשלושה מרחבים: הטבע-העבודה המתמדת ליישובו של עולם, לתיקון הטבע, לעובדו ולשומרו, במימוש האחריות, של הקיום והצמיחה היום יומית. השכל- האחריות לשיפורו קידומו והשבחתו של השכל, בבחינת רכישת השכלה ,ידע ומיומנויות. התורה-האחריות לשמירת הזהות האמונית ,הרוחנית והתורנית .

הבה נחבר את פרשנותו של רש"י, לפסוק : "וַיּוֹרֵהוּ ד' עֵץ... שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט", למודל של המהר"ל.

בשבת- טמון הרעיון של המהר"ל ,בקומת השכל. שכן ,מה יותר שכלי וחכם, בהנחלתה של השבת את הערכים של - מנוחת הגוף והנפש, של הערך הסוציאלי , של שהייה במרחב של רוח ומשפחה.

בפרה- טמון הרעיון של המהר"ל , בקומת התורה. שכן, היא מקפלת בתוכה את הזהות היהודית והחיבור גם למצוות וצווים שאין לדרוש את טעמם וסיבתם. כמו ציות לתמרור או חוק שאינך מסכים או מבין אותו. אבל שייכותך למסגרת של חברה, עם ומדינה, שהיא הזהות שלך, מחייבת לא אחת לקבל אותה כפשוטה.

בדינים- טמון הרעיון של המהר"ל, בקומת הטבע. שכן, דינים, מתמקדים בתשתית של קיום חברה אנושית ומוסרית, שיודעת לקיים צדק חברתי ושוויון של כולם בפני החוק והמשפט. דינים מתייחסים לחוקי הטבע של יושרה, הגינות, סולידריות וערבות הדדית. יש כאן מסר לאדם ,לנהוג באחריות ובשליטה גם על טבעך (הטבע שלך) שלפעמים מאיים עליך בפיתויים בעלי יצר.

מהי מהות היחסים בין האדם לטבע?

השקפת היהדות של השפעתנו על הטבע בניגוד לדתות אחרות, מוצאת הד בוויכוח המתנהל בין רבי עקיבא לבין טורנוסרופוס הרומאי : מה חשוב יותר – יצירתו של הקב"ה או יצירתו של האדם ? "אמר לו (רבי עקיבא): של בשר ודם נאים. ...... אמר לו (טורנוסרופוס): למה אתם מולין ? אמר לו (רבי עקיבא): אני הייתי יודע שעל דבר זה אתה שואלני, ולכך הקדמתי ואמרתי לך, שמעשה בני אדם נאים משל הקדוש ברוך הוא. הביא לו רבי עקיבא שיבולים וגלוסקאות( כעכים ). אמר לו (רבי עקיבא): אלו מעשה הקדוש ברוך הוא, ואלו מעשה ידי אדם. אמר לו: אין אלו נאים יותר מן השיבולים? ..... לפי שלא נתן הקדוש ברוך הוא את המצוות לישראל, אלא לצרף אותם בהם. (מדרש תנחומא, תזריע, ה', ה'). ההכרעה ברורה, יצירתו של האדם גוברת. לאדם יש תפקיד ויעוד להשפיע ולתקן את הטבע.

אווירת השירה בפרשתנו, כמוה כשירת דואט של האדם והעץ ,שיש בה ביטוי מרגש של "האדם עץ השדה". אנו מוצאים ביטוי לכךבשירו של נתן זך :"כי האדם עץ השדה. כמו האדם גם העץ צומח. כמו העץ האדם נגדע.....אהבתי וגם שנאתי,טעמתי מזה ומזה, קברו אותי בחלקה של עפרומר לי, מר לי בפהכמו עץ השדה. כמו העץ הוא צמא למים,כמו האדם הוא נשאר צמאואני לא יודעאיפה הייתי ואיפה אהיהכמו עץ השדה.... ומר לי, מר לי בפהכמו עץ השדה".

הנה שירו של נתן זך, מתכתב עם הפסוק בפרשתנו, שהוא עוגן דיוננו : "וְלֹא מָצְאוּ מָיִם. וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה, כִּי מָרִים הֵם; עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ, מָרָה. וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, מַה נִּשְׁתֶּה. וַיִּצְעַק אֶל ד' וַיּוֹרֵהוּ ד' עֵץ, וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם, וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם". הנה ביכולתו של העץ וגם האדם, להפוך המר למתוק, להפוך הלימון ללימונדה, להפוך הקושי להזדמנות, להפוך הייאוש לתקווה, מדוע? "כי האדם הוא עץ השדה".

מהי מהות היחסים בין האדם לאדמה?

כמו שהעץ מחובר לאדמה, כך גם האדם מחובר לאדמה.

מרטין בובר ( 1878-1965), חוקר ופילוסוף, בספרו ״בין עם לארצו״,מדגיש את החיבור המיוחד, של האדם לאדמתו :״האדם מושם תחת עול מצוות האל, המגלה לו את רצונו, והוא ניתן על ידי מעשה הבריאה של אותו אל, בחיבור כה אמיץ עם האדמה, עד שהתייחסותו למצווה האלוקית, גורמת במישרין לטובת האדמה או לרעתה״.

גם המהר"ל ( רבי יהודה ליווא בן בצלאל מפראג 1520-1609) מדגיש את מהות החיבור של האדם לאדמה: "שהאדם שיש בו השכל נקרא אדם על שם אדמה. וזהו כי דומה אל האדמה שנזרע בו החיטה, שהוא זרע נקי, והאדמה מוציאה זרע אל הפועל, עד שהיא בפעל. וכך נזרע בגוף האדם – שהוא נברא מן האדמה – הנשמה, שהיא זכה ונקיה בלא פסולת. וצריך האדם להוציא אל הפעל הדבר אשר נזרע בו" (נתיבות עולם, נתיב התורה, פרק ט"ו).

אכן, השם אדם, הוא שורש המילה אדמה. בידיו של האדם לקלקל האדמה ולהפכה שדה בור או להשביחה לשומרה לטייבה ולטפחה. כך אצל האדם- האם מהותו של האדם לקלקול מידותיו ולקלקולו של עולם, או לתיקון מידותיו ולתיקונו של עולם.

טו' בשבט הוא חג האילנות, הוא חגיגת המשמעות האנושית והחברתית של :" האדם עץ השדה".

האם"האדם עץ השדה", מוביל אותנו להכלה של השונות ,לאחדות ולא לאחידות?

הרב שלמה וולבה מגדולי תנועת המוסר (1914-2005 ),מטיב להסביר ולנתח זאת, בהשאילו דימויים מעולם עצי הפרי: " אין ילד דומה לחברו. אם ההורים אינם יודעים זאת, ומייחסים לילד כוחות שאין לו - החינוך והעמל שהם משקיעים, לא יהיה מכוון כלל אל אותו ילד... אם ברצוני לחנך ילד, עלי להתבונן ולבדוק מה היא דרכו האישית של הילד הזה עצמו. דבר מובן הוא ששיח הבננה צריך טיפול אחר מאשר עץ התפוח. אם נגדל שיח בננות ועץ תפוחים, ונעניק לשניהם טיפול זהה, לפחות אחד מהם לא יגדל טוב, ואולי שניהם גם יחד לא יצמיחו פרי. כך עם ילדים, אני חייב לדעת, מהן התכונות האישיות של הילד ולהתחשב בהן". ( "זריעה ובניין בחינוך", תשנ"ו, עמ', יח').

אני משער שתאוריית ״שמונה האינטליגנציות המרובות״: שפיתחהווארד גרדנר, פסיכולוג התפתחותי יהודי מאוניברסיטת הרווארד (1983) : לוגי מתמטי, לשוני, מוסיקלי, מרחבי, גופני תנועתי, בין אישי, תוך אישי ונטורליסטי, היא אולי , תוצאת התחכים האקדמי של בית הספר להורים במודל ״היחד בצד הייחוד״, ביכולת ההבחנה המושכלת של הורים, בשונות ובהבדלים בין ילדיהם. לדעת להכיל ולתמוך ולא לדחות לתייג ולהדיר ולהעדיף ילד אחד על ילד אחר. לדעת לאחוז ביד ימין המקרבת, ולהטמיע את החזון של בית הספר להורים: "חנוך לנער על פי דרכו".

כך אני מבין את הסיפור על האילן- מסכת תענית, דף ה' עמ' ב' : "אִילָןאִילָן בַּמֶּה אֲבָרֶכְךָ
אִם אוֹמַר לְךָ שֶׁיְהוּ פֵּירוֹתֶיךָ מְתוּקִין,הֲרֵי פֵּירוֹתֶיךָ מְתוּקִין.שֶׁיְהֵא צִלְּךָ נָאֶה,הֲרֵי צִלְּךָ נָאֶה
שֶׁתְהֵא אַמַּת הַמַּיִם עוֹבֶרֶת תַּחְתֶיךָ,הֲרֵי אַמַּת הַמַּיִם עוֹבֶרֶת תַּחְתֶיךָ.אֶלָא יְהִי רָצוֹן
שֶׁכָּל נְטִיעוֹת שֶׁנוֹטְעִין מִמְךָ יִהְיוּ כְּמוֹתְךָ".

מה המשמעות - שֶׁכָּל נְטִיעוֹת שֶׁנוֹטְעִין מִמְךָ יִהְיוּ כְּמוֹתְךָ" ?

שכל נטיעות שנוטעין ממך, מציג מסר של הכלת השונות וספקטרום הדעות ,ההשקפות ואורח החיים, בזכות האילן, הפתוח, הליברלי הפלורליסטי והמכיל. כלומר, כל הנטיעות יהיו כמותך, במובן של מתן מקום, כבוד והכלה לכולם, שיכולים לחסות בצילך..

כך אני גם קורא את שירת העשבים של רבי נחמן מברסלב - : "דע לך שכל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד משלו. דע לך שכל עשב ועשב יש לו שירה מיוחדת משלו ומשירת העשבים נעשה ניגון של רועה". רבי נחמן מברסלב נותן 100% תשומת לב ויחס ,לכל עשב ועשב, שלכל אחד יש את השירה המיוחדת שלו. היחד בצד הייחוד.

כך אני גם קורא את השיר –"ירדה לנו השבת". מילותיו של השיר, של יהושע רבינוב ובלחנו של דוד זהבי ( 1946 ),משרים בעולמנו, עם כניסת השבת, אוירה של רוגע, רגישות, המונעת כל קנאה.לכולם יש מקום. כל אחד מפרגן לשני. ממש אידיליה בעת ירידת השבת הקדושה:" יָרְדָה הַשַּׁבָּת אֶל בִּקְעַת גִּנּוֹסָר, וְנִיחוֹחַ עַתִּיק בְּשׁוּלֶיהָ...נָשְׁקָה הַשַּׁבָּת לְרֹאשׁוֹ שֶׁל הַבְּרוֹשׁ, לָאֵזוֹב שֶׁבַּסֶּלַע נָשָׁקָה. וַיְּהִי הַדַּרְדַּר לְשַׁרְבִיט שֶׁל מַלְכוּת עַל רָמוֹת דְּמָמָה מְרוֹנֶנֶת. יִמְשֹׁךְ אָז הַתּוֹר בְּקוֹלוֹ הַמָּתוֹק חֶמְדַּת כִּסּוּפִין מְעַדֶּנֶת.....וְהָיְתָה הָעֶדְנָה בְּבִקְעַת גִּנּוֹסָר לְנִשְׁמַת עִבְרִיּוּת נֶאֱצֶלֶת".

כוחה של השבת ונשמתה היתירה, המסלקת כל קנאה בין יצירותיו של הקב"ה בעולמנו – השבת מעניקה תשומת לב מלאה לכולם - לברוש, לאזוב, לדרדר ולתור. השבת מכילה את כולם.

הרעיון של " האדם עץ השדה, בדיון בפרשתנו והקשרו לטו' בשבט, מודגשת בחזונו של הרצל באלטנוילנד: "כל מה שנטעתם....יהיה חסר ערך ויקמול, אם חופש המחשבה והביטוי, הנדיבות ואהבת הבריות, לא יפרחו אצלכם".

בטו' בשבט נקפיד לאכול בשירת החירות והעצמאות ,פירות טריים מאדמת ארץ ישראל ולא פירות מיובשים מאדמות ניכר של טורקיה ורומניה. יהא לכך ביטוי ממשי למשמעות יצירתו של האדם ותפקידו בעולם, של עם בן חורין בארצו ובמולדתו.

"כי האדם עץ השדה".

שבת שלום וטו' בשבט שמח

זאב ווה

שִׁירָה לְדוֹרוֹת / דוד אשל

"אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה"

וַאֲנַחְנוּ כְּמוֹתוֹנַעֲשֶׂה,

הַמַּנְהִיג הָפַךְ גַּם לִמְשׁוֹרֵר

כְּשֶׁהָעָם מֵּעַבְדוּתוֹ הִשְׁתַּחְרֵר,

נָשִׁיר אֶת שִׁירוֹ כָּל שָׁנָה

שִׁירָה, שֶׁלְּעוֹלָם אֵינָהּ יְשָׁנָה.

דַּע לְךָ,

שֶׁמֹּשֶׁה הָרוֹעֶה

יֵשׁ רַק אֶחָד

וְשִׁירוֹ, גּוֹאֶה וְגוֹאֶה

וְנִיגוּנוֹ מְיֻחָד.

דַּע לְךָ,

שֶׁלְּכָל מַכָּה וּמַכָּה

יֵשׁ לוֹ שִׁירָה מְיוּחֶדֶת,

שִׁירָה עִם זִיקָה

אֶל הָאֵ-ל הִיא סוֹגֶדֶת.

וְעִם גַּבָּם אֶל הַיָּם

וּפְנֵיהֶם אֶל הַחוֹל,

פּוֹצְחִים מֹשֶׁה וּמִרְיָם

בְּשִׁיר וּבְמָחוֹל.

שִׁירַת הָיִינוּ עֲבָדִים

לֹא שִׁירַת הָעֲשָׂבִים.

שָׁם...עַל קַצְוֵוי יְשִׁימוֹן

בֵּין צוּקִים וְהָרִים דּוֹמְמִים,

אֵין בָּאוֹפֶק עֵץ רִמּוֹן

וְאַף אֵין...עֵצִים דּוֹמִים.

אֵין גֶּפֶן וְלֹא תְּאֵנָה

יֵשׁ מִדְבָּר וּסְלָעָיו

וְהֵם שָׁרִים עַל אֱמוּנָה

וְעַל בֵּית מִצְרַיִם שֶׁחָרַב.

כְּשֶׁיּוֹצֵא הַנִּיגוּן מִפִּיהֶם :

"שִׁירוּ לה' כִּי גָאֹה גָּאָה",

כְּשֶׁשּׁוֹמְעִים הַשִּׁירָה שֶׁלָּהֶם

כַּמָּה יָפֶה הִיא וְנָאָה.

וּכְשֶׁהַלֵּב מִן הַשִּׁירָה מִתְעוֹרֵר

וּמֵאָז נִמְשָׁךְ וְהוֹלֵךְ...

יָקוּם עוֹד נִיגוּן וְעוֹד מְשׁוֹרֵר

וְיִשְׁאַל : בַּמֶּה אֲבָרֵךְ ?

נִתְבָּרֵךְ בְּשִׁירָה מְיוּחֶדֶת

וְשִׁירַת עֲשָׂבִים נְשַׁלֵּב.

עִם שִׁירִים עַל אֶרֶץ מוֹלֶדֶת,

נַעֲשֶׂה...נִיגוּן שֶׁל הַלֵּב.

נִפְעַם הַמִּדְבָּר וְהִתְרוֹנֵן

וּבְמֵיטַב מַחְלְצוֹתָיו הִתְלַבֵּשׁ,

לְתוֹךְ מֶרְחָבָיו עַם הִסְתַּנֵּן

וְאִתּוֹ עַמּוּדִים שֶׁל עָנָן וְשֶׁל אֵשׁ.

הַרְרֵי חוֹל כְּצֶבַע הַזָּהָב

רוּחַ מִדְבָּרִית וּנְפִילֵי אָבָק,

וְעַם, שֶׁבְּחֶלְקוֹ מְאֻשָּׁר וּבְחֶלְקוֹ מְאֻכְזָב

עַם הַיּוֹדֵעַ...שֶׁלְּפָנָיו מַאֲבָק.

עַם שֶׁלְּעִתִּים מִתְחַזֵּק וְהוֹלֵךְ

וּלְעִתִּים...כּוֹחוֹ מְדֻלְדָּל,

עַם מִתְלוֹנֵן וְעַם מְחַיֵּךְ

עַם, שֶׁמֵּאָז הַמִּדְבָּר לֹא חָדַל.

וְגַם, אִם הוֹלֵךְ הוּא סְחַרְחַר

הוּא תָּמִיד יִשָּׁאֵר...הָעָם הַנִּבְחָר.

שבת מבורכת על כל בית ישראל

בלהה ודוד אשל