פרשת דברים - שבת חזון - "אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל"– פרידה והנחלת מורשה

פרו' אביעד הכהן - נשיא מכללת שערי משפט, הוד השרון

"כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן", הִקְשִׁיבוּ הָאֶחָד לַשֵּׁנִי וּפָחוֹת תִּשְׁתַּמְּשׁוּ בְּ"אֲנִי"

פרשת דברים-שבת חזון-"אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל" – פרידה והנחלת מורשה

                                                 זאב ( ווה ) פרידמן

לפני מספר שנים פנתה אלי קרובת משפחה  וסיפרה לי שלאחר מות אביה כתוצאה ממחלה ממושכת, היא הרגישה נקיפות מצפון ואף רגשות אשמה ,שלא  הצליחה לקיים פרידה בעלת תוכן ומשמעות עם אביה. היא סיפרה שבתקופה האחרונה לחייו, היא הפעילה את כל מנגנוני ההכחשה וההימנעות ולא אפשרה לה וגם לאביה , לקיים תהליך פרידה, שיש בו סיכום חיים, חוויות, תחנות דרך משמעותיות, הצגת תכנים של מסרים, תובנות וצידה לדרך. זכורים לי דבריה :  "מאיפה שואבים כוח לעמוד לפני המוות ולהשלים עם מותו של אדם קרוב ואהוב? מאיפה שואבים כוח לדעת שעוד מעט נצטרך להיפרד ולתמיד ולנצל את הרגע על מנת להיפרד, לנצל את ההזדמנות כל עוד היא קיימת, לשמוע ולהשמיע דברים שככה סתם לא מדברים עליהם? מאיפה שאב יעקב אבינו ומאיפה שאבו בניו, כוח להשמיע ולשמוע דברי פרידה".

אנו מכירים במקומותינו  תהליכי הנחלת צוואות ליקירים. אך ברוב המקרים, הצוואה היא חומרית, כספית כלכלית- צוואה של חלוקת משאבים. לצערנו, מיעוטן של  צוואות  , שכוללות בתוכן הנחלת מורשה של  תכנים רוחניים , צידה לדרך ומפת דרכים, חינוכית, חברתית, מוסרית וערכית.

אנו עדים יותר ויותר להחמצת הזדמנויות של קיום תהליך פרידה, של אדם הסמוך למיתתו שאינו מותיר מורשה רוחנית . עדיין לא הצלחנו לצרוב את תודעתנו הציבורית, המשפחתית והאישית לחשיבות קיומו של תהליך פרידה והנחלת מורשה.

הנה הרלוונטיות לפרשתנו. משה רבנו ניצב סמוך למיתתו ופרידתו מעם ישראל, כולם יודעים זאת – הקב"ה, משה , יהושע ובני ישראל.  אנו נוכחים בקיומו של תהליך פרידה והנחלת מורשה, בדמותו של נאום ארוך, שמשתרע על פני כל ספר דברים.

כך מחברת אותנו ראשיתה של פרשתנו ופרשנותו של רש"י, לסוגיית הפרידה והנחלת המורשה:

"אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר, הַיַּרְדֵּן:  בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין-פָּארָן וּבֵין-תֹּפֶל, וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב.    אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב, דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר, עַד, קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ.   וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה, בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ; דִּבֶּר מֹשֶׁה, אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ד'  אֹתוֹ, אֲלֵהֶם.    אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ, אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי, אֲשֶׁר יוֹשֵׁב, בְּחֶשְׁבּוֹן  וְאֵת, עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן, אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּעַשְׁתָּרֹת, בְּאֶדְרֶעִי.    בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, בְּאֶרֶץ מוֹאָב, הוֹאִיל מֹשֶׁה, בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר".( א', א'-ה' ).

מפרש רש"י : "מלמד שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה. ממי למד, מיעקב שלא הוכיחן  אלא סמוך למיתה.....אין מוכיחין את האדם אלא סמוך למיתה".

משה רבנו בסוף דרכו, עוסק   בסוג של תוכחה פדגוגית שיש בה משנה סדורה של : "בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר". משה מקיים תהליך מסודר של פרידה  והנחלת צידה לדרך של: " תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה, מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב " ( דברים, לג', ד').

המשורר אמיר גלבוע ( 1914- 1984 ) בשירו "כל שיכול " מאיר לנו את החלופות השונות ,באיזה מהן יבחר אדם, בסיטואציה של היותו סמוך למותו : " מַה חוֹשֵׁב אִישׁ בְּיוֹם שֶׁמַּרְגִּישׁ/שֶׁעִתּוֹ קְרֵבָה?/יֵשׁ נוֹתֵן דַּעְתּוֹ וְלִבּוֹ שֶׁהַכֹּל הָיָה אַךְ לַשָּׁוְא/יֵשׁ חָשׁ קֵיבָתוֹ רְעֵבָה/מַמָּשׁ תּוֹקְפוֹ הָרָעָב/לַכֹּל שֶׁלֹּא טָעַם וְלֹא אָכַל/בִּימֵי חַיָּיו/וְיֵשׁ מְהַרְהֵר בֵּינוֹ לְבֵינוֹ/אִם אָמְנָם עָשָׂה כָּל שֶׁיָכוֹל/בְּכָל אוֹתִיּוֹת הַכְּתָב/הָחֵל בְּאָלֶ"ף וְכַלֵּה בתָי"ו/וְאָדִישׁ לַכֹּל מְסַכֵּם/שֶׁאִם אָמְנָם הֶחְסִיר (וְעוֹד אֵיךְ)/יִהְיוּ נָא אֵלֶּה לַבָּאִים אַחֲרָיו/וּפָנָיו/אֶל הַקִּיר הוֹפֵךְ"

משה רבנו אמנם אינו בגדר של חולה הנוטה למות , אך המציאות הפסיכולוגית נפשית בה הוא נתון, מאפיינת תהליכים העוברים על  אדם, שבצלילות הדעת , הוא וסביבתו הקרובה, יודעים שסופו קרב.

משה רבנו המנהיג הכול יכול , שחלומו להיכנס לארץ ישראל נגוז על הסלע במי מריבה , שיודע שהנה הוא סמוך למיתתו ועומד להיפרד מעמו, איננו בוחר בחלופה  של  שקיעה ,התבודדות, פסיביות ,דיכאון והמתנה למוות. משה גם איננו בוחר בחלופה של  כעס, התרסה, מחאה ותרעומת. משה בוחר בצלילות הדעת, בחלופה הפרואקטיביות של  פרידה והנחלת מורשה.

פרופ' ארנולד רוזין (1930- 2018) ראש מערך הגריאטריה במרכז הרפואי שערי צדק ומייסד עמותת מלב"ב, בספרו-"אתגר התקשורת עם זקנים ובני משפחתם" מחדד את חשיבות קיומו של תהליך הפרידה והנחלת המורשה בסיטואציה של אדם הסמוך למיתתו: " הדחף של החולה לשוחח על מצבו, משקף את רצונו הכמוס להביע מחשבות על החיים או על המוות, לדבר על ערך חייו ומטרתם ולהביע את דאגותיו האישיות בנוגע לבני משפחתו או עתידם...סקירת החיים ואירועים ספציפיים שנחוו במהלך החיים תופסים מקום נכבד בהרהורים ובמחשבות בסגנונות שונים של אנשים המתקרבים לקץ החיים.....הצד החיובי בדיון על העתיד מצוי גם בדברי הצאצאים המציגים את העקרונות שעל פיהם ניהל את חייו ושהעביר להם כזיכרון חי  אחרי מותו.... מסרים ולקחים שהדור הנוכחי והדורות הבאים יכולים להפיק מהמורשת שתיוותר אחריו...אדם זקן מעביר את ערכיו לבני הדורות הבאים-בנים, נכדים ונינים, ואלה עשויים לראות בו "זקן השבט" שצבר חוכמה וניסיון רב ". (הוצאת ג'וינט ישראל אשל 2017, עמ' 100-101).

אכן כך, משה נושא נאום פרידה ומורשה  שיש בו שני חלקים : הראשון,  תיעוד הזיכרון והאירועים הייחודיים. השני, הצגת מערך של מצוות חברתיות שהן ארגז הכלים, החברתי, החינוכי והמוסרי שאותו מוסר משה  בדברי פרידתו לעם ישראל, לקראת כניסתו לארץ.

פרשתנו פותחת בדיון עומק רטרוספקטיבי, סוג של תחכים שעושה משה רבנו, שנמשך לאורך ספר דברים, תחכים העוסק בדרך התנהלות המנהיגות והעם, בציוני דרך מיוחדים במדבר. משה רבנו ברום גילו וניסיונו, לאחר שהנהיג את האירועים והמשברים מיציאת מצרים דרך המסעות במדבר ועד הכניסה לארץ ישראל, כפי שמתוארים בספר במדבר, שם שימש  בתפקיד המנהיג , המנהל והמפקד העליון , מקבל  החלטות ומנהל  משברים, נוטל על עצמו בספר דברים בתהליך הפרידה והמורשה , את תפקיד ההיסטוריון, החוקר המנתח ,וכמי שמקיים תחכים יסודי, בהקשר להחלטות הנוגעות לאירועים מרכזיים, במסע עם ישראל, ממצרים לארץ ישראל.

בפרשתנו, מנחיל משה מורשה שכוללת -  לקחים, מסקנות ותובנות,  הנגזרים משלושה אירועים מכוננים:

הראשון ,בהנחלת החוסן האמוני והביטחון העצמי ,כפי שמשתקף  באירוע חטא המרגלים- ההחלטה לשלוח 12 מרגלים לתור את הארץ  :" וַתִּקְרְבוּן אֵלַי, כֻּלְּכֶם, וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ, וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ  ..... וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים, אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט....וַתַּמְרוּ, אֶת פִּי ד' אֱלֹהֵיכֶם.    וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם, וַתֹּאמְרוּ, בְּשִׂנְאַת ד' אֹתָנוּ, הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי, לְהַשְׁמִידֵנוּ.    אָנָה אֲנַחְנוּ עֹלִים, אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ לֵאמֹר עַם גָּדוֹל וָרָם מִמֶּנּוּ, עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת, בַּשָּׁמָיִם; וְגַם בְּנֵי עֲנָקִים, רָאִינוּ שָׁם.   וָאֹמַר, אֲלֵכֶם:  לֹא תַעַרְצוּן  וְלֹא תִירְאוּן, מֵהֶם.  ד' אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם, הוּא יִלָּחֵם לָכֶם:  כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם, בְּמִצְרַיִם לְעֵינֵיכֶם ".( א', כב'- ל').

השני, בהנחלת פרופיל המנהיגים והשופטים ותשתית המשפט, כפי שמשתקף באירוע הייעוץ הארגוני של יתרו - ההחלטה להקים ארגון פירמידלי היררכיוני של שרי אלפים, מאות ועשרות: " אֵיכָה אֶשָּׂא, לְבַדִּי, טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם, וְרִיבְכֶם.    הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים, וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם; וַאֲשִׂימֵם, בְּרָאשֵׁיכֶם . וַתַּעֲנוּ, אֹתִי; וַתֹּאמְרוּ, טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת.    וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם, אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים, וָאֶתֵּן אוֹתָם רָאשִׁים, עֲלֵיכֶם:  שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת, וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת, וְשֹׁטְרִים, לְשִׁבְטֵיכֶם.    וָאֲצַוֶּה, אֶת שֹׁפְטֵיכֶם, בָּעֵת הַהִוא, לֵאמֹר:  שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק, בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ.    לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט, כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ, כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים  הוּא; וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם, תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו".

השלישי, בהנחלת ערך הסולידריות והערבות ההדדית – "כָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה בָּזֶה"( סנהדרין, כז' עב'),כפי שבא לידי ביטוי, באירוע   שניים וחצי השבטים,  ראובן גד וחצי המנשה. ההחלטה לאשר להם ישיבה ומגורים בעבר הירדן: "  וְלָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי נָתַתִּי מִן הַגִּלְעָד, ..... וָאֲצַו אֶתְכֶם, בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר:  ד' אֱלֹהֵיכֶם, נָתַן לָכֶם אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ חֲלוּצִים תַּעַבְרוּ לִפְנֵי אֲחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כָּל בְּנֵי חָיִל.   רַק נְשֵׁיכֶם וְטַפְּכֶם, וּמִקְנֵכֶם, יָדַעְתִּי, כִּי מִקְנֶה רַב לָכֶם יֵשְׁבוּ, בְּעָרֵיכֶם, אֲשֶׁר נָתַתִּי, לָכֶם.   עַד אֲשֶׁר יָנִיחַ  ד'  לַאֲחֵיכֶם, כָּכֶם, וְיָרְשׁוּ גַם הֵם, אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ד'  אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָהֶם בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן; וְשַׁבְתֶּם, אִישׁ לִירֻשָּׁתוֹ, אֲשֶׁר נָתַתִּי, לָכֶם" (ג', טז'- כ').

אנו גם יודעים על הדרך בה בחר שלמה המלך להיפרד מעמו ומעולמו ולהנחיל להם את מורשתו: " אבל לעת זיקנת שלמה, סמוך למיתתו, שרתה עליו רוח הקודש ואמר 3 ספרים הללו: משלי, שיר השירים וקוהלת"  (ברייתא סדר עולם רבה טו', מיוחס לתנא ר' יוסף בן חלפתא תלמידו של ר' עקיבא).

פרשתנו הפותחת את ספר משנה תורה , היא גם שבת חזון, על שם ההפטרה של הנביא ישעיהו :

"חֲזוֹן, יְשַׁעְיָהוּ בֶן-אָמוֹץ, אֲשֶׁר חָזָה, עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם...  בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי, וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי.  יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ, וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו; יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע, עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן.... לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ד', שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים; וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים, לֹא חָפָצְתִּי. כִּי תָבֹאוּ, לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם, רְמֹס חֲצֵרָי.  לֹא תוֹסִיפוּ, הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא, לִי; ....חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי, הָיוּ עָלַי לָטֹרַח; נִלְאֵיתִי, נְשֹׂא.....גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה, אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ:  יְדֵיכֶם, דָּמִים מָלֵאוּ.... לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, .....  שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים, וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד, וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים;  וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה, וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה; אַחֲרֵי כֵן, יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה, נֶאֱמָנָה. צִיּוֹן, בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה; וְשָׁבֶיהָ, בִּצְדָקָה".

עמוס חכם( 1921-2012 )בפרשנותו בדעת מקרא עמ' כ', נדרש לעיתוי  הפטרתנו וכך הוא כותב:  "דעות שונות למפרשים בעניין זמנה של הנבואה הזאת ואין הכרע בדבר. אבל נראה שתאור חורבן הארץ בפסוקים ה'- ט', הוא תיאור המצב בימי חזקיהו המלך, כאשר עלה סנחריב והחריב ערים רבות ביהודה וביקש גם לכבוש את ירושלים".

אם כן, דומה שישעיהו נושא את נבואתו וחזונו בהפטרתנו בערוב ימיו ויש בכך מאפיין של פרידה והנחלת מורשה, בדרך של תוכחה, כפי שמצינו אצל משה בפתח פרשתנו. ישעיהו בתוכחתו, מנחיל לעם ישראל מורשה שגם משה עסק בה, שיש בה דרישה ליושרה, לאמת ולצדק.

שבת חזון הסמוכה ליום תשעה באב שבו נתאבל על חורבן ירושלים, מחברת את פרשתנו והפטרתנו לדברי פרידתנו מבית האבל: " המקום ינחמך בתוך שאר אבלי ציון וירושלים ולא תוסיף דאבה עוד".

מהו המקום?

דומה שהכוונה היא "למקום"- המכיל בתוכו את , המורשה הערכית, המוסרית והרוחנית שמנחיל ומותיר הנפטר לצאצאיו.

שבת שלום

צום מועיל.

אֵיכָה שֶׁל בְּכִיָּה וְהַבְטָחָה / דוד אשל

"אֵלֶּה הַדְּבָרִים" וְאֵלֶּה הַזְּמִירוֹת

לִפְנֵי וְגַם אַחֲרֵי בְּחִירוֹת.

מֹשֶׁה כְּבָר לֹא עוֹמֵד לִבְחִירָה

וּבְכָל זֹאת, "הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה",

הוּא מוֹתִיר בְּיָדֵינוּ מִסְמָךְ יִחוּדִי

כֵּיצַד יִנְהַג אָדָם אוֹ מַנְהִיג יְהוּדִי,

וּכְשֶׁהוּא אוֹמֵר: "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי..."

הוּא קוֹבֵעַ, שֶׁהָעֹל חַיָּב לִהְיוֹת הֲדָדִי.

"הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבוֹנִים"

כָּאֵלּוּ הַיְּדוּעִים כַּאֲמִינִים וּכְמַאֲמִינִים,

הֵם יִפְעֲלוּ כְּרָאשֵׁי הַשְּׁבָטִים

וְהֵם יְמַנּוּ אֶת הַשּׁוֹפְטִים,

וְהָעִקָּר הוּא : "שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם"

וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּינֵיכֶם,

לְלֹא הַפְלָיָה וְעִמְעוּם

"כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן",

הִקְשִׁיבוּ הָאֶחָד לַשֵּׁנִי

וּפָחוֹת תִּשְׁתַּמְּשׁוּ בְּ"אֲנִי",

הַקְשִׁיבוּ כְּדֵי לַעֲזֹר

כְּדֵי לְנַסּוֹת וּלְהַצִּיעַ מָזוֹר.

אֶת מְדִינָתֵנוּ בָּנוּ חֲכָמִים וּנְבוֹנִים

וּלְכָאן הֵם הִגִּיעוּ מִכָּל הַכִּוּוּנִים,

הֵקִימוּ בָּתִּים וְשָׁתְלוּ עֵץ פּוֹרֵחַ

וְנִסּוּ לְהַגִּיעַ גַּם לַיָּרֵחַ,

הֵם שָׁתְלוּ אֶת הַזֶּרַע הַנּוֹבֵט

וּמֵאָז, אַרְצֵנוּ נִבְנֵית וְנִבְנֵית.

כְּשֶׁנִּקְרָא בְּיוֹם צוֹם אֶת "אֵיכָה" וְנִתְעַנֶּה

נְבַכֶּה אֶת הַחֻרְבָּן בִּגְלַל הַשּׂוֹנֵא,

נִזְכֹּר שֶׁבְּפָרָשָׁתֵנוּ לִפְנֵי "אֵיכָה"

קָדְמָה הַבְטָחָה לַהַצְלָחָה,

"יוֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים",

נִשְׁתַּקֵּם מִן הַחֻרְבָּן בְּכָל הַתְּחוּמִים,

"יוֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם"

אִם תְּקַיְּמוּ : "שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם",

הֱיוּ מְעֹרָבִים

וּמִנְעוּ שִׂנְאָה וְרִיבִים.

"בְּאֵר אֶת הַתּוֹרָה" מֹשֶׁה הוֹאִיל

מִי יִתֵּן וְנִזְכֶּה שׁוּב, לְמַנְהִיג כֹּה מוֹעִיל.

לתשעה באב , תשע"ח 4.8.2018

רחל ארזני 2 - 4023

א אֵיכָה יָשְׁבָה בָּדָד, הָעִיר רַבָּתִי עָם--הָיְתָה, כְּאַלְמָנָה; רַבָּתִי בַּגּוֹיִם, שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת – הָיְתָה, לָמַס. {ס} רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ, הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים. {ס} ג גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי. הִיא יָשְׁבָה בַּגּוֹיִים לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ...

לְיִרְמִיָּהוּ

1

חַיֵּךְ הַנָּבִיא, חַיֵּךְ

צֵא מֵאֶבְלֶךָ, הִתְעַטֵּף בְּמֶשִׁי רָקוּם וַעֲדֵה עֶדְיְךָ

שְׁלַח צְחוֹק מִתְגַּלְגֵּל מֵהַר הַבַּיִת

צָפוֹנָה, תַּימָנָה, קֵדְמָה וְיָמָּהּ

רוּחֲךָ תִּפַּעֵם, לֹא תַּכִּיר בָּהּ מָקוֹם

לְבַל תָּשׁוּט בָּהּ כְּתוֹעֶה

קַח עִמְּךָ מַפָּה וּמַדְרִיךְ

2

יְרוּשָׁלַיִם הַיּוֹם רַבָּתִי , רַבָּתִי !

וְגַם שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת

גְּבוּלוֹתֶיהָ מֵהָרִים אֶל הָרִים וּמִבְּקָעוֹת אֶל בְּקָעוֹת

וְלֹא מִבַּיִת ... אֶל בַּיִת

וְלֹא מֵהַר הַזֵּיתִים עַד...

3

לֹא עוֹד תֵּלֵךְ בָּהּ מֵעֲנָתוֹת לַחֲצַר הַמִּקְדָּשׁ,

וּמִשָּׁם אֶל הַבּוֹר – בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה

אֲשֶׁר בֵּית צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה1]

וְלֹא עוֹד מִנַּחַל קִדְרוֹן אֶל הַחוֹמָה

וּמִשָּׁם אֶל בֵּית הַיּוֹצֵר וּמִמֶּנּוּ אֶל הַתֹּפֶת...

מִגְדָּלֶיהָ בִּנְיָנֶיהָ, חוּצוֹתֶיהָ, שׁוּקֶיהָ וּבְנוֹתֶיהָ

רַבּוּ וְעָצְמוּ מְאֹד.

4

עַמָּהּ, יְלָדֶיהָ, הֵנֵצוּ לְאֵין מִסְפָּר

עֶרֶב וּבֹקֶר - בִּפְלִיאָה וּבְהִתְפַּעֲמוּת אוֹמֶרֶת יְרוּשָׁלַיִם:

"מִי יָלַד לִי אֶת אֵלֶּה ...וְאֵלֶּה מִי גִּדֵּל..."2]

וְרוּחָהּ עוֹבֶרֶת מֶרְחַקִּים, וּמְהַדְהַדֶת בְּעוֹלָם וּמְלוֹאו...ֹ

5

לֹא דִּמִּיתָ בַּחֲזוֹנְךָ שֶׁעַד אֵלֶּה תָּבוֹא יְרוּשָׁלַיִם שֶׁלְּךָ

זוֹ שֶׁאָהַבְתָּ וּבִכִּיתָ אֶת בָּנֶיהָ וּבְנוֹתֶיהָ

מְלָכֶיהָ, שָׂרֶיהָ, כּוֹהֲנֶיהָ וּנְזִירֶיהָ

אֲשֶׁר הֻכּוּ, הֻשְׁלְכוּ כְּדֹמֶן

וְהַנּוֹתָרִים נֶעֶקְרוּ וְהֻגְלוּ בָּבֶלָה.

6

רְאֵה!

הֵם שָׁבוּ בַּהֲמוֹנֵיהֶם מִקְּצוֹת תֵּבֵל

מִי יָחֵף בִּצְרוֹר וּבְמַקֵּל, מִי יָחִיד בְּעוֹר שִׁנָּיו

מִי בַּיָּם, מִי בַּיַּבָּשָׁה, וּמִי עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים

הֵם מְמַלְּאִים רְחוֹבוֹתֶיהָ כִּדְבַר הַנָּבִיא זְכַרְיָה:

"עוֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחוֹבוֹת יְרוּשָׁלַיִם,

וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים...

וּרְחוֹבוֹת הָעִיר יִמְלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים"...3]

בְּהֵיכְלוֹתֶיהָ וּבְגַנוֹתֶיהָ נִשְׁמָעִים

"קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה, קוֹל חָתָן וְקוֹל כָּלָה".4]

7

בָּנֶיהָ פָּסְעוּ כִּבְרַת דֶּרֶךְ בְּתַרְבּוּת הָאָדָם

חַיֵּי רוּחַ לָהּ, פּוֹרְצִים רוּחוֹת שָׁמַיִם

לֹא עוֹד בָּמוֹת לַבַּעַל, לֹא עוֹד נְבִיאִים לַאֲשֵׁרה

לֹא עוֹד נָשִׂים יוֹשְׁבוֹת מְבַכּוֹת אֶת הַתַּמּוּז5]

וְלֹא גְּבָרִים מִשְׁתַּחֲוִים קֵדְמָה לַשֶּׁמֶשׁ...6]

וְלֹא מִקְדָּשׁ מְחֻלָּל בְּקָרְבָּנוֹת לְשִׁקּוּצֵי הָעַמִּים וּלְגָרְמֵי הַשָּׁמַיִם.

8

שָׁמֶיהָ הַגְּבוֹהִים מוּאָרִים זָהָב בַּלֵּילוֹת

וּשְׁמֵי טֹהַר כְּחֻלִּים עַל הָרֶיהָ בַּיָּמִים.

9

הָחֵשׁ פְּסִיעוֹתֶיךָ, הַנָּבִיא ! הָחֵשׁ!

לָמָּה , אֲנִי שׁוֹמַעַת צְעָדֶיךָ מְהֻסָּסִים

אֵין כָּאן חֵילוֹת אַשּׁוּר, אֵין כָּאן חֵיל בָבֶל,

אֵין קַלְגַּסֵּי מֶלֶךְ יְהוּדָה דּוֹלְקִים אַחַר יִרְמְיָהוּ7]

אָבַד זֵכֶר פַּשְׁחוּר - אֲשֶׁר שָׂם אֶת יִרְמְיָהוּ עַל הַמַּהְפֶּכֶת

וְכָמוֹהוּ אֵין בְּדוֹרֵנוּ...

11

לָמָּה ,

לָמָּה תֵּלֵךְ רָהוּי?8] *

מַהֵר! מַהֵר!

צְעַד בְּקֶצֶב בָּנֶיהָ הַהוֹלְכִים בָּהּ בְּשִׁיר וּבְאוֹן

וּבִכְלֵי מָגֵן וְנַגֵּן

וּכְשֶׁתִּרְאֶה אָז תֹּאמַר: הַזֹּאת יְרוּשָׁלַיִם חֶמְדָּתִי ?!

הֲחוֹלֵם אֲנִי ?

אִם... הוֹזֶה ?

1]ירמיהו לב, 2,3.

2]ישעיה מט,21.

3]זְכַרְיָה, ח,4.

4]ירמי' לג, 1.

5]יחזקאל ח, 14.

6]יחזקאל ח,17.

7]ירמיה- כ,2.

8] רָהוּי- מהסס, רפה, מפוחד.

**********Paste this code as high in the of the page as possible************* ****************Additionally, paste this code immediately after the opening tag**********