ניתןלתרום כאן וגם באתר העמותה ולקבל מיד אישור החזר מס 46 www.hamikra.org
ההרצאה הקרובה של הרב שמואל הרשלר בזום חינם ב"דברי הימים בימינו" ביום ראשון הקרוב ב' באייר תשפ"ו 19/4 שעה 20.30 (8.30 בערב)
שימו לב בבקשה לשינוי בשעה!
הנושא: הקשר בין מלכי דברי הימים ויום הזכרון וחג העצמאות
בית המדרש של החברה לחקר המקרא
קוד כניסה לזום
https://us06web.zoom.us/j/84948389581?pwd=d19m0EWGq8Wjm8ZUoIaJ7hbf8QRbRO.1
Meeting ID: 849 4838 9581
Passcode: 144708
**********************************************************
פודקאסט מתוך שיעורו של הרב לורד יונתן זקס זצ"ל. בעזרת הבינה Ai באדיבותו של דוד פטרפרוינד ובחסות החברה לחקר המקרא.
פרשת תזריע מצורע -מדוע היולדת טמאה למרות פלא הלידה??
https://drive.google.com/file/d/1VaFQ_ygu8y2Hh04aiMLmET-j8FK1bQmd/view?usp=drivesdk
***********************************
ופודקאסט נוסף בסגנון דיבייט באותו נושא פשוט מקסים:
https://drive.google.com/file/d/1q6Fz6rTR6ZQ7yGzbXI58Qf6SEy7Jugac/view?usp=drivesdk
*****************************************************************
פרשת תזריע מצורע – "כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן, טָהוֹר הוּא " - נגע השיפוטיות וההכללה -ד"ר זאב ( ווה ) פרידמן *
ימי מלחמת "שאגת הארי" הם ימים מאתגרים. כשהתותחים רועמים, מעל פני השטח לכאורה, אנו חווים סוג של אחדות והתלכדות של העם שבציון, להצלחת המטרה לבער את הרוע בדמות אויבינו בני החושך. אבל מתחת לפני השטח ,כבר מתחממים התותחים הפנימיים שבתוכנו .
הנה בימים אלו מבליחה לה הפסקת אש – האם זמנית? האם קצרה? האם ארוכה? עננה של אי וודאות מרחפת לה בעולמנו. התותחים החיצוניים מתמתנים ואז באבחה אחת, מתחילים לרעום התותחים הפנימיים שבתוכנו.
זאת היא מלחמה פנימית שמאופיינת, בקיטוב, בתיוגים בינאריים, בהיעדר - הקשבה, שיג ושיח, בין איש לרעהו. זאת מלחמה פנימית שלא אחת מייצרת "פיגועים" משפחתיים, קהילתיים וחברתיים.
במלחמה הפנימית, אנו נחשפים יום יום לאנשים המוחלטים, שהכול ברור להם, שהם כה בטוחים בעצמם ומשוכנעים שהאמת היא רק בידם. רק הם צודקים והאחרים רק טועים. הם אותם האנשים הנחרצים בעלי האידיאה פיקס ( Idea Fix),שקשה להם מאוד לקבל ביקורת ופעמים רבות מורידים מסך, כנגד עובדות העלולות לשבש את נחרצותם וביטחונם המלא, שרק עמדתם, השקפתם ודעתם הן הנכונות ,הצודקות והקובעות. אנשים אלו רואים ושופטים סוגיות מורכבות בחיינו, באמות מידה של שחור או לבן, בגישה בינרית של 1 או 0. אנשים אלו אוחזים בגישה שיפוטית והכללה מוקצנת. הם מתבצרים בעמדתם ואינם מוכנים להיפתח לכל שיח או דיאלוג, שדורש מהם פתיחות, הקשבה והכלה של דעות אחרות.
אחד המחוללים את רעם התותחים של המלחמה הפנימית שבתוכנו, הוא נגע השיפוטיות וההכללה. הנגע אוחז במברשת הטבולה בצבע שחור ונוטה לצבוע בשחור מכף רגל ועד ראש אובייקטים, כגון - מוסדות, ארגונים, קהילות, קהלים ומגזרים. כך למשל, נגע השיפוטיות וההכללה מציג תמונה ,שהכול שחור, שהכול רע, כנגד סמלי שלטון -בית המשפט ושופטים,פרקליטות ופרקליטים, משטרה ושוטרים, ועוד. אנו שומעים לא אחת משפטים כמו:״ כל ה…. מושחתים, שונאים, מטומטמים … ״. נגע השיפוטיות וההכללה אוהב מאד להשתמש במילים מתריסות כמו - אתם , הם ...
נגע השיפוטיות וההכללה רואה דרך משקפיו החד ממדים, רק עולם בינרי- שחור או לבן. אין אפור. אין משהו באמצע. הוא נוהג בשטחיות, מתייג ומכניס למגירות בינאריות , קהלים ומגזרים שונים כגון, דתי או חילוני, ימני או שמאלני, אשכנזי או מזרחי ועוד. כך גם נמצא שנגע ההכללה והשיפוטיות נוכח גם בקצה השני, באוחזו במברשת הטבולה בצבע לבן - כמו למשל ,הכול –נפלא, מצוין, יוצא מן הכלל. סוג של גלוריפיקציה.
אחד ממאפייני נגע ההכללה והשיפוטיות הטוטאלי, הוא בהיותו חסר סבלנות להקשיב לאחר ולנהל תרבות של דיון וויכוח. הוא גם נעול ומתבצר בעמדתו ותפיסתו ונוהג בנחרצות ובוודאות בלתי מעורערת , שמביאה לא אחת לאלימות מילולית שהמרחק ממנה לאלימות פיזית הוא מאד קצר. נגע השיפוטיות וההכללה בולם כל העלאת ספק או ביקורת עצמית.
הנה באות פרשותינו המחוברות , העוסקות בנגעי הצרעת ומציגות לנו תובנה לימודית וחינוכית , ביחס לנגע השיפוטיות וההכללה. הנה שני מצבי צרעת:
המצב הראשון , אם ניגלה נגע צרעת בגופו של האדם , אפילו נקודת צרעת קטנטנה והכהן ראה ואבחן זאת כנגע צרעת , הרי האדם טמא. מסגירים אותו בהסגר ועליו לעבור תהליך של טהרה : "וַיְדַבֵּר ד', אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. אָדָם, כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת, וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ, לְנֶגַע צָרָעַת וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים. וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע בְּעוֹר הַבָּשָׂר וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן, וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרו נֶגַע צָרַעַת, הוּא; וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן, וְטִמֵּא אֹתוֹ"( ויקרא, יג', א'-ג' ).
המצב השני, אם ניגלה שכל גופו של האדם, מכף רגל ועד ראש, נגוע בנגע צרעת, והכהן אבחן ופסק שכל הגוף אכן נגוע בנגע צרעת, אז במקרה זה למרבית הפלא - האדם טהור: "וְאִם פָּרוֹחַ תִּפְרַח הַצָּרַעַת בָּעוֹר, וְכִסְּתָה הַצָּרַעַת אֵת כָּל עוֹר הַנֶּגַע, מֵרֹאשׁוֹ וְעַד רַגְלָיו לְכָל מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן. וְרָאָה הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה כִסְּתָה הַצָּרַעַת אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ וְטִהַר, אֶת הַנָּגַע: כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן, טָהוֹר הוּא". (ויקרא, יג', יב'- יג' ). הכול תמוה ואבסורדי. שכן, ההיגיון שלנו אומר, שככל שהצרעת חמורה ומפושטת יותר בנוכחותה בגוף האדם, הרי האדם יהיה במצב טומאה חמור יותר.
אם כן, מדוע אם נִגֶלֵת באדם נקודה זעירה של נגע צרעת, אזי האדם טמא ועליו להיות מושם בהסגר מחוץ לקהילתו ולעבור תהליך של היטהרות, ואילו אם ניגלה שכל הגוף מכף רגל ועד לראש מכוסה בנגע צרעת, אז במקרה זה, האדם טהור ופטור ממחנה הסגר ומתהליך של טהרה?. מהו ההיגיון ?
פרשותינו המחוברות מלמדות אותנו, שאם כל הגוף מכוסה בנגע צרעת, במקרה זה האדם טהור. שכן, לא יתכן שהאדם "נצבע" במברשת של צבע שחור, באופן טוטלי, ודאי, דווקני ופסקני לחובה, מכף רגל ועד ראש. לא יתכן שלא נמצא בו אפילו נקודת זכות אחת. לא יתכן שלא נמצא בו נקודת אור אפילו קטנה בתוך החושך המוחלט כביכול. על כך כבר אמר ר' אלימלך מליז'ענסק (1717 – 1787 ): "אדרבא- שנמצא את מעלות חברנו ולא רק את חסרונן".
אנו גם מכירים מעולם המשפט העברי, שבית משפט הדן דיני נפשות שכולל לפחות 23 דיינים, יכול להחליט על פסק דין מוות לאדם, גם במקרה ש-22 דיינים מחייבים מול דיין מזכה אחד. אבל אם סנהדרין כולה אומרת - חייב, כלומר, שכל הדיינים מחייבים את הנידון, ללא הטלת ספק כלשהו, במקרה זה האדם יוצא זכאי בדינו. דמיון רב למצב של נגע צרעת הפושה בכל הגוף, שהכהן המשמש כפוסק, מטיל סוג של ספק וקובע שהאדם לא טמא במקרה זה.
כך קביעה טוטלית ומוחלטת של נגע השיפוטיות וההכללה, כנגד מסגרת או קהל ומגזר מסוימים.
כך גם נלמד אודות מצב שלישי של צרעת הנִגֶלֵית בביתו של האדם: "וַיְדַבֵּר ד' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה; וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת, בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם. וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת, וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר: כְּנֶגַע, נִרְאָה לִי בַּבָּיִת"( ויקרא, יד', לג'- לה').
כבר נשאל, מדוע בעל הבית שבא לכהן ומתאר לו את מה שהוא רואה, משתמש במילה – כְּנֶגַע ולא במילה המוחלטת והפסקנית - נֶגַע? מפרש רש"י במשנה נגעים יב', משנה ה' : " כנגע- שאפילו הוא חכם ויודע שהוא נגע ודאי, לא יפסוק דבר ברור, לומר : נגע נראה לי, אלא "כְּנֶגַע, נִרְאָה לִי ". הפרשן ר' אליהו מזרחי ( 1435-1526) מפרש אף הוא : " אבל שמעתי מרבותיי, שאין הכתוב מקפיד כאן בין ודאי לספק מפני טומאת הנגע וטהרתו, אלא מפני דרך ארץ בלבד. שלא יאמר אדם טומאה אפילו על דבר הברור לו - "ודאי", אלא ספק. וזהו שאמרו חז"ל ( ברכות ד', ע"א): " למד לשונך לומר: איני יודע".
הנה לנו תובנה חשובה בזכות העלאת הספק וכנגד הוודאות והנחרצות הטוטלית המוחלטת שאנו לוקים בה לא אחת. ערך הספק מודגש בפרשנותה של פרופ' נחמה ליבוביץ ( 1905 – 1997 ) לנגע הצרעת : " והוא ודאי לקח גדול לכל אדם ובכל שעה. ובפרט בתקופה שכל אדם חי מפי אנשי תקשורת כעיתונאים, אנשי רדיו, שדרי טלוויזיה, שהם כולם יודעים כל הנגעים ולעולם לא יאמרו " כנגע" אלא "נגע", ואף אין מנהגם לומר " נראה לי", אלא " יודע אני", ומחדירים דבריהם לכל בית ולכל פינה נידחת וכל העולם יודע " ודאי" ואינו לומד לומר " לא ידעתי". נשמע מוכר ?
אמברוז בירס ( 1842 - 1914), סופר אמריקאי, מרומם את מרחב הספק: "במקום שבו קיים ספק, קיימת אמת. הספק הוא צילה של האמת".
נגע השיפוטיות וההכללות המאיץ את רעם התותחים במלחמה הפנימית שבתוכנו, מעצים אתהקיטוב הפוליטי שבתוכנו. בסקר שערך מכון Pew בארה"ב בשנת 2020, דיווחו כ-75%-80% מהאמריקנים כי יש להם "מעט מאוד" או "כלל לא" חברים מהצד הפוליטי הנגדי.
נתונים מדאיגים נוספים הגיעו מאיגוד הפסיכיאטרים האמריקני (APA): סקר שערך האיגוד בשנת 2024 מצא כי כ-21% מהאמריקנים ניתקו קשר עם בן משפחה על רקע פוליטי, 22% חסמו בן משפחה ברשתות החברתיות, ו-19% החרימו אירועים משפחתיים בשל מחלוקות פוליטיות..
במחקר אחר שנערך באוניברסיטת מיזורי בשנת 2021, אף תועדו מקרים בהם אנשים "התכחשו" לקרוביהם או שחדלו לראות בהם בני משפחה בשל דעותיהם הפוליטיות . במקרים מסוימים, הדור הצעיר תיאר את עמדות הוריו כפגם מוסרי או כסימן לבורות, בעוד שההורים ראו בילדיהם מוסתים או קיצוניים. הסופר ג'ורג' אורוול ( 1903 - 1950 תיאר דינמיקה דומה ביצירתו "1984": "הילדים בסין גויסו באופן שיטתי נגד הוריהם, וחונכו לרגל אחריהם ולדווח על סטיותיהם. המשפחה הפכה לזרוע של משטרת המחשבות". ההיסטוריון היווני תוקידידס מהמאה ה-5 לפנה"ס טבע את המשפט: "קשר המפלגה חזק, מקשר הדם". תוקידידס תיאר כיצד בימי מלחמת אחים, בעת מלחמות האזרחים ביוון העתיקה, אדם ראה באחיו הביולוגי אויב, אם השתייך למחנה היריב, בעוד שבן סיעתו הפוליטית נחשב לקרוב אליו יותר ממשפחתו.
פרופ' ליליאנה מייסון מאוניברסיטת ג'ונס הופקינס 2018 טוענת שאין מדובר בפער אידיאולוגי פשוט בין ימין לשמאל, אלא בעימות בין "זהויות-על". לטענתה, בעשורים האחרונים התמזגה ההזדהות הפוליטית עם זהויות נוספות - אתניות, דתיות, תרבותיות וגיאוגרפיות , ונוצרו "מחנות על" בעלי מאפיינים ברורים ורמת קיטוב גבוהה במיוחד , התוצאה הייתה, שמחנה היריב נתפס כמעט כעם אחר או כשבט זר.
הפסיכולוגים סמואל גרטנר וג'ון דובידיו 2000 הצביעו על פתרון: אם מגדירים מחדש את כלל המשתתפים כחלק מקבוצה רחבה ומשותפת, למשל: "משפחה אחת", "קהילה אחת" או "אומה אחת", פוחתת תחושת העוינות, גם אם המחלוקות עדיין לא נפתרו.
סוניה רוקס ומרילין ברוור מאוניברסיטת אוהיו בארה"ב, זיהו שני מנגנוני חשיבה מרכזיים המשפיעים על מידת הקיטוב בחברה, וטענו כי שליטה בהם עשויה לסייע בצמצום השסעים החברתיים.
המנגנון הראשון הוא "זהות פשוטה" המתכתב עם נגע השיפוטיות וההכללה . זה המצב שבו אדם מגדיר את עצמו דרך קבוצה מרכזית אחת בלבד, כגון "דתי", "חילוני", "ימני" או "שמאלני". החוקרות מסבירות שכאשר אנו מאמצים זהות צרה כזו, אנו נוטים לראות גם את האחרים מבעד לאותה עדשה צרה, דבר המוביל לקיטוב עמוק ולפיחות בסובלנות כלפי מי שאינו חלק מהקבוצה שלנו. המנגנון השני הוא "זהות מורכבת" . זאת גישה המאפשרת לנו להכיר בכך שהזהות שלנו ושל אחרים, מורכבת ממספר שכבות, קבוצות והקשרים שאינם חופפים בהכרח. כך למשל, אישה בשם אדווה אינה רק בעלת עמדה פוליטית מסוימת, אלא גם אזרחית שומרת חוק, בת משפחה טובה, חובבת יוגה וחברה בפורום אימהות. ניצן הוא סטודנט, העשוי להיות גם חובב ספורט וגם אזרח המעורב בקהילה. ראו עד כמה המנגנון השני מתקיים כל כך יפה, בשירות המילואים בצה"ל.
כך דוד אשל כותב: "בַּשִּׂיחַ הַצִּבּוּרִי שׁוֹלֶטֶת טְרֵפָה וְהַנֶּגַע הַחֶבְרָתִי הוּא הַיּוֹם מַגֵּפָה. וּבְהֶתְאֵם לִבְשׂוֹרַת הַתּוֹרָה גַּם צָרַעַת זוֹ, אֶפְשָׁר לְהַדְבִּירָהּ פָּשׁוּט לְהַרְחִיקָהּ מִתּוֹךְ הַחֶבְרָה. לְהַפְנוֹת גַּב וּלְהָרִים קוֹל מְחָאָה עַל כָּל גִּלּוּי שֶׁל שִׂנְאָה, לְהַחְרִים כָּל מַשְׂנִיא וְלֹא לִהְיוֹת כְּלַפָּיו סַלְחָנִי. נוֹסִיף לְהִתְוַכֵּחַ, לְהָשִׂיחַ וּלְהַסִּיג בְּשָׂפָה מְכַבֶּדֶת, נַצְלִיחַ וְנַשִּׂיג, וּבְיוֹם הַמָּחָר שֶׁיָּבוֹא, צִרְעַת הַחֶבְרָה תֵּעָלֵם מֵרְחוֹבוֹ".
הנה האתגר העומד לפתחנו, לקראת יום העצמאות ה-78 למדינתנו האהובה. נגע השיפוטיות וההכללה, איננו גזירת גורל. רק בידינו להנמיך את עוצמת רעם התותחים שבתוכנו. רק בידינו לתקן ביחד את הנגע שבתוכנו, שנמצא את מעלות חברנו ולא רק את חסרונן.
שבת שלום וראש חודש אייר מבורך וחג עצמאות שמח - תחי מדינת ישראל
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון.
&
בלומה דיכטוולד -ב"ה. תזריע מצורע תשפ"ו - המצורע כאיש בשורה
פרשות תזריע מצורע, מעמידות אותנו בפני דמות מורכבת במקרא. המצורע אינו חולה, הוא דמות שמודרת מהמרחב הציבורי. "בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ " (ויקרא יג, מו). המטפל בו אינו רופא אלא הכהן, המחליט גם מתי יוכל לשוב אל המחנה. צרעת באה על אדם עקב לשון הרע (לצד חטאים נוספים), הדוגמה היא מרים הנביאה שדברה סרה במשה ולקתה. הצרעת מדגישה את כוחה ואת חשיבותה של המילה היוצאת מפינו. יצחק אינו מבטל את ברכתו ליעקב לאחר בכיו של עשו על שנלקחה ממנו ברכתו בעורמה, אלא אומר לעשו: "גם ברוך יהיה". מילה בוראת מציאות, לא ניתן להשיבה. כך גם יפתח השופט סבור שעליו לקיים את נדרו הנורא, הקרבת בתו היחידה. "וְאָנֹכִי פָּצִיתִי פִי אֶל ה' וְלֹא אוּכַל לָשׁוּב" (שופטים יא, לה). עוצמת המילה באה לידי ביטוי אדיר בעובדה כי ה' ברא את העולם באמירה, 'יהי אור ויהי אור'.
סיפור חסידי מספר על אדם בעיירה קטנה שהפיץ שמועות זדוניות על רב העיר וגרם לו עוגמת נפש רבה. האיש פנה אל הרב וביקש עצה כיצד יכפר על מעשיו. הרב הציע לו ליטול כרית נוצות, לקרעה, ולפזר את הנוצות לרוח. האיש חזר שמח אל הרב לאחר ביצוע המשימה, וציפה לסליחה. עכשיו אמר לו הרב, לפניך עוד משימה אחת בלבד. אסוף את כל הנוצות חזרה אל הכרית. כמה קל לפזר מילים, כמה קשה להשיבן. כבר לימדנו ספר משלי (יח, כא), כי "חיים ומוות ביד הלשון". זלדה המשוררת לימדה אותנו בשירה "לכל איש יש שם": לכל איש יש שם שנתנו לו הוריו...שנתנו לו חטאיו...שנתנו לו שונאיו. למילה יש כוח.
מדוע מורחק המצורע מן המחנה, והכהן מכריז עליו טמא? ללמדנו כי מי שחטא בלשונו כלפי הזולת, אינו ראוי להיות חלק מן המחנה. הישיבה בדד נועדה לעשות תיקון לא רק ענישה. זהו זמן להתבוננות שקטה פנימה, לחשבון נפש. רק בבוא התיקון יכריז הכהן , טהור, (שוב שימוש במילה) והאדם יוכל לשוב אל החברה. כאשר צועק משה אל ה': אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ, (למרים מן הצרעת), משיב לו ה': " וְאָבִיהָ יָרֹק בְּפָנֶיהָ הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְאַחַר תֵּאָסֵף " (במדבר יב, יג-יד). המסע במדבר נעצר. העם ממתין למרים הנביאה והמנהיגה שבעה ימים. בשובה אל המחנה היא טהורה ולא טמאה. המילה מצורע היא מילה בעלת קונוטציה שלילית. מצורע הוא מנודה על חטא.
המצורע כמבשר גאולה כיצד?
"וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְצֹרָעִים פֶּתַח הַשָּׁעַר וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ מָה אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים פֹּה עַד מָתְנוּ" (מלכים ב ו, ג-ד). האירוע, בימי המלך יורם בן אחאב והנביא אלישע. בן הדד מלך ארם וצבאו צרים על שומרון ורעב כבד פוקד את העיר עד כדי קניבליזם. ארבעת המצורעים, הם לפי חז"ל גיחזי נערו של אלישע ובניו. על מה באה צרעת על גיחזי? על ששיקר ושביקש מנעמן שר צבא מלך ארם, תשלום על כך שאלישע ריפא אותו מצרעתו. כשנודע על כך לאלישע הוא העניש את גיחזי בצרעת (מלכים ב ה, כ-כז). ארבעת המצורעים פנו אל מחנה ארם וגילו שאין שם איש, כי ה' המם את צבא ארם והם נמלטו. במנוסתם הם הותירו אחריהם מזון ומשקה, כסף וזהב. המצורעים נהנים מן השלל, אך מחליטים להיות אנשי בשורה. " וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ לֹא כֵן אֲנַחְנוּ עֹשִׂים הַיּוֹם הַזֶּה יוֹם בְּשֹׂרָה הוּא וַאֲנַחְנוּ מַחְשִׁים וְחִכִּינוּ עַד אוֹר הַבֹּקֶר וּמְצָאָנוּ עָווֹן וְעַתָּה לְכוּ וְנָבֹאָה וְנַגִּידָה בֵּית הַמֶּלֶךְ ". לפנינו מעשה של תיקון מצד המצורעים, המזכה אותם בתואר מבשרי הנס שנעשה לישראל.
המשוררת רחל בשירה "יום בשורה" (מהקובץ ספיח), מתייחסת לסיפור המצורעים.
בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הָאוֹיֵב הַנּוֹרָא
אֶת שֹׁמְרוֹן הֵבִיא בְּמָצוֹר;
אַרְבָּעָה מְצֹרָעִים לָהּ בִּשְּׂרוּ בְּשׂוֹרָה.
לָהּ בִּשְּׂרוּ בְּשׂוֹרַת הַדְּרוֹר.
כְּשֹׁמְרוֹן בְּמָצוֹר – כָּל הָאָרֶץ כֻּלָּהּ,
וְכָבֵד הָרָעָב מִנְּשׂא.
אַךְ אֲנִי לֹא אֹבֶה בְּשׂוֹרַת גְּאֻלָּה,
אִם מִפִּי מְצֹרָע הִיא תָבוֹא.
הַטָּהוֹר יְבַשֵּׂר וְגָאַל הַטָּהוֹר,
וְאִם יָדוֹ לֹא תִמְצָא לִגְאֹל –
אָז נִבְחָר לִי לִנְפֹּל מִמְּצוּקַת הַמָּצוֹר
אוֹר לְיוֹם בְּשׂוֹרָה הַגָּדוֹל.
השיר שלה מהדהד את האירוע המקראי, אך בניגוד לסיפור המקראי היא מסרבת לקבל את בשורת הגאולה מפי מצורע שהוא טמא. אין ללכת שולל אחר כל מבשר היא טוענת, יש לבדוק אם הוא ראוי. רק הטהור יבשר וגאל הטהור ואם אין טהור, נבחר לנפל ממצוקת המצור.
סיפור ארבעת המצורעים שהכתוב מביאו בהרחבה, בא ללמדנו כי נסתרות דרכי האל. שליחים רבים לגאולה אלוהית, והיא יכולה לבוא גם משולי החברה. הסיפור המקראי מזכיר לנו שאין אדם שאין לו שעה, ואין מצב, קשה ככל שיהיה, שאין בו פתח לבשורה גדולה. סיפור המצורעים מלמדנו שיעור בענווה חברתית. לעיתים דווקא מי שנדחק אל מחוץ למחנה, מי שחווה ניכור ובדידות, הוא זה המסוגל לראות את הישועה לפני כולם. גם מן המקום הנמוך ביותר, ניתן למצוא את העוצמה שתשנה את המציאות.
בלומה דיכטוולד, כ"ח ניסן, תשפ"ו
&
דבר תורה - תזריע-מצורע תשפ"ו - סמכות פורמאלית חלולה
מייקל אייזנברג-משקיע ומנהל קרן הון סיכון
השבוע נקרא את פרשות תזריע-מצורע העוסקות בהרחבה בדיני נגע הצרעת החל משלב האבחון של אירוע כנגע צרעת, דרך שלבי ביניים שונים הכוללים הרחקת המצורע ומעקב אחר התפתחות הנגע, וכלה בשלבי הריפוי, הטהרה והשיבה אל המחנה:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים. וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע בְּעוֹר הַבָּשָׂר וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ נֶגַע צָרַעַת הוּא וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְטִמֵּא אֹתוֹ. וְאִם בַּהֶרֶת לְבָנָה הִוא בְּעוֹר בְּשָׂרוֹ… צָרַעַת נוֹשֶׁנֶת הִוא בְּעוֹר בְּשָׂרוֹ וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן לֹא יַסְגִּרֶנּוּ כִּי טָמֵא הוּא. וְאִם פָּרוֹחַ תִּפְרַח הַצָּרַעַת בָּעוֹר וְכִסְּתָה הַצָּרַעַת אֵת כׇּל עוֹר הַנֶּגַע מֵרֹאשׁוֹ וְעַד רַגְלָיו לְכׇל מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן. וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה כִסְּתָה הַצָּרַעַת אֶת כׇּל בְּשָׂרוֹ וְטִהַר אֶת הַנָּגַע כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן טָהוֹר הוּא…
וְהַבֶּגֶד כִּי יִהְיֶה בוֹ נֶגַע צָרָעַת בְּבֶגֶד צֶמֶר אוֹ בְּבֶגֶד פִּשְׁתִּים… נֶגַע צָרַעַת הוּא וְהׇרְאָה אֶת הַכֹּהֵן. וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנָּגַע וְהִסְגִּיר אֶת הַנֶּגַע שִׁבְעַת יָמִים…
זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טׇהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן. וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ. וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת…
כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם. וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת. וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַנֶּגַע… וְאִם בֹּא יָבֹא הַכֹּהֵן וְרָאָה וְהִנֵּה לֹא פָשָׂה הַנֶּגַע בַּבַּיִת אַחֲרֵי הִטֹּחַ אֶת הַבָּיִת וְטִהַר הַכֹּהֵן אֶת הַבַּיִת כִּי נִרְפָּא הַנָּגַע. וְלָקַח לְחַטֵּא אֶת הַבַּיִת שְׁתֵּי צִפֳּרִים וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב… (ויקרא פרקים יג - יד)
בשני פרקים ארוכים אלו מובאים מקרים רבים ומסועפים כאשר הגיבור הבלתי מעורער של האירוע הוא הכהן. הכהן מופיע כמעט 100 פעמים והוא רואה, מסגיר, מטמא, ומטהר את הנגע ואת האדם, בגדיו, ובהמשך, עם ירושת הארץ, אפילו את הבתים. כאשר המצורע מתרפא הכהן יוצא אל מחוץ למחנה, מה שבקריאה רחבה מבטא שהוא לא מחכה שיבואו אליו, אלא "יורד לשטח" כדי לבדוק אם אפשר להתחיל בהשבת המצורע לחיק המחנה. אחר כך הוא מצווה, מעמיד, מניף, דם שמן וקרבנות, עד שהוא מכפר ומחזיר את המצורע בהדרגה אל המחנה ואל המקדש. הכהן בפרשה מתחיל כשופט הבלעדי של אירוע הצרעת והופך להיות סוכן של מעבר: מן החוץ אל הפנים, מן הטומאה אל הטהרה, מן הנתק אל השיבה לחיי המעשה. הטהרה כאן היא לא מצב רפואי חדש, אלא הכרה מוסדית שהאדם מוכן לשוב לתפקוד. הסיומת בנגעי בתים מבהירה שהכהן פועל לשמירת תקינותם של כל מרחבי החיים, ולא רק של סביבת המקדש.
תמונה דומה בנוגע לדומיננטיות של הכהן בקביעת סדרי חיים שונים עולה מהציווי המפורש בספר דברים שמשווה את סמכות הכוהנים בתחומם לסמכותו הבלתי מעורערת של בית הדין הגדול:
כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ. וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט. וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ… וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל הַכֹּהֵן הָעֹמֵד לְשָׁרֶת שָׁם אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ אוֹ אֶל הַשֹּׁפֵט, וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל. (דברים יז, ח - יב)
לאור זאת המשנה בנגעים מפתיעה מאוד: "הכל כשרים לראות את הנגעים, אלא שהטומאה והטהרה בידי כהן. אומרים לו: "אמור טמא", והוא אומר: "טמא; "אמור טהור", והוא אומר: "טהור"" (נגעים ג, א). פירוש הדברים הוא שכל אדם יכול לאבחן נגעי צרעת, והכהן הוא מי שעושה את ההכרזה הפורמאלית. אמנם בסופו של דבר המשנה משמרת את הדרישה הטכנית שהכהן יאמר, אבל במהות היא מרוקנת מתוכן את מעמדו של הכהן, ופוגעת ביוקרת תפקידו. הקביעה במשנה מורידה מכבודו של הכהן כשמישהו אחר מאבחן את הנגע ואומר לו, והכהן מתפקד ככרוז בלבד. מי זה אותו מישהו ואיך זה מסתדר עם הפסוקים? במדרש ההלכה היריעה רחבה יותר:
וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן״ - אֵין לִי אֶלָּא אַהֲרֹן עַצְמוֹ, וּמְנַיִן לְרַבּוֹת כֹּהֵן אַחֵר? תִּלְמֹד לוֹמַר ״הַכֹּהֵן״… וּמְנַיִן לְרַבּוֹת כָּל יִשְׂרָאֵל? תִּלְמֹד לוֹמַר ״אוֹ אֶל אַחַד״. אִם סוֹפֵנוּ לְרַבּוֹת כָּל יִשְׂרָאֵל, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים״? אֶלָּא לְלַמֵּד שֶׁאֵין טֻמְאָה וְטַהֲרָה אֶלָּא מִפִּי כֹּהֵן. הָא כֵיצַד? חָכָם שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל רוֹאֶה אֶת הַנְּגָעִין, וְאוֹמֵר לְכֹהֵן אַף עַל פִּי (שהכהן) שׁוֹטֶה: ״אֱמֹר ׳טָמֵא׳!״ וְהוּא אוֹמֵר ״טָמֵא״, ״אֱמֹר ׳טָהוֹר׳!״ וְהוּא אוֹמֵר ״טָהוֹר״. (מדרש תורת כהנים)
המדרש שתמה על עצמו: "אִם סוֹפֵנוּ לְרַבּוֹת כָּל יִשְׂרָאֵל…" מודע לאבסורד שבדבריו. אחרי שהפרשיות בתורה מתעקשות על תפקידו של הכהן, איך ייתכן שכל ישראל יכולים לאבחן את הנגעים? נראה, שהמציאות בשטח לא הותירה למדרש כל ברירה. לא ניתן היה להפקיר את הציבור ל"כהן שוטה" כלשון המדרש, וכוהנים מומחים לא היו בנמצא כלל ועיקר.
עוד לפני שאנסה לשער איך נולד "כהן תוכי" שכזה, ואם כבר עשו מהפכה מדוע השאירו את הרובד הטכני בפיו של הכהן, ברצוני לציין שלאור האבסורד אכן היו התנגדויות לדברי המשנה והמדרש. בתלמוד הבבלי במסכת שבועות (ו, א) ר' עקיבא אומר: "כל כהן שאינו בקי בהן ובשמותיהן אינו רואה את הנגעים" וכנראה הוא רצה לבטל דה-פקטו את נושא טומאת נגעים וסמכותם של הכוהנים, שהרי אם הכהן, כוכב המקרא, לא יכול לפסוק שנגע הוא טמא, הטומאה לא תחול. אבל, לאור המשנה בנגעים שהעניקה לכל אחד את האפשרות לראות נגעים, הפרשנים הסבירו שהכוונה של ר' עקיבא היא שכהן שאינו בקי לא רואה נגעים כשאין חכם לצידו. בתלמוד הבבלי במסכת ערכין (ג, א) הציעה הגמרא לחלק בין מי שמסבירים לו ומבין, שיכול לראות את הנגעים, לבין, מי שלא מבין אפילו כשמסבירים לו, שלגביו נאמר שלא רואה את הנגעים. רש"י שם הסביר שמדובר על כהן שמבין נקודתית גם אם איננו בקי באופן כללי, ובכך הגביל את החידוש במשנה, וגם את התמיהה עליה. אבל, תוספות שם פירש שהכהן בכל מקרה לא מבין כפשט המשנה שהכהן רק חוזר על מה שאומרים לו, והשאלה בסוגיה בערכין היא מה מידת בקיאותו והבנתו של החכם שמורה לכהן מה להוציא מהפה. במקביל, נראה שגם הרמב"ם הבין שהכהן סומך באופן בלעדי על הוראת החכם ולכן ניסח בהלכות טומאת צרעת פרק ט: "אף-על-פי שהכל כשירין לראות נגעים הטומאה והטהרה תלויה בכהן. כיצד? כהן שאינו יודע לראות, החכם רואהו ואומר לו: 'אמור טמא' והכהן אומר: 'טמא'; 'אמור טהור' והכהן אומר: 'טהור'".
אז מה הסיפור? להבנתי, רמז לסיפור הכלכלי שעומד מאחורי הדרשה הדרמטית טמון במדרש תנחומא:
אמר ר' יצחק בשם רבי יוחנן: ראה מה כתיב "כֹּהֲנֶיהָ חָמְסוּ תוֹרָתִי וַיְחַלְּלוּ קׇדָשַׁי, בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל לֹא הִבְדִּילוּ וּבֵין הַטָּמֵא לְטָהוֹר לֹא הוֹדִיעוּ" (יחזקאל כב, כו) - "כהניה חמסו תורתי ויחללו קדשי", למה? "בין קדש לחול לא הבדילו ובין הטמא לטהור לא הודיעו"... ראה כמה חביבה תרומת כהנים, שנתנה לכהנים בני תורה; אבל תרומת המשכן קראה הקדוש-ברוך- הוא לשמו, שנאמר: "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה" (תנחומא, שמות כה, ב)
הקישור לתרומה שניתנה לכהנים וההגדרה שהיעוד שלה היא דווקא ל"כהנים בני תורה" שפועלים בקרב העם, מתפקדים בשירות הציבור ומבדילים בין קודש לחול ולא חיים רק בעולם של קודש, מספר לדעתי את הסיפור. הכהנים זכאים לקבל תרומה מהיבולים. אבל, יש פעולות במסגרת תפקידם שהן לכשעצמן לא מזכות את הכהן במתנה כזו או אחרת. אם הכוהן נדרש לכתת את רגליו לראות נגע בבית שנמצא איפשהו בצפון או בדרום, רחוק מהמשכן בשילה או מהמקדש בירושלים, אף אחד לא מממן את כל העלות הזו. ממילא, סביר שבמשך הזמן הכהנים זנחו את כל הידע שאיננו מניב עבורם. ידע שכהנים בני תורה אמורים להחזיק ואמורים להפעיל לטובת העם במסגרת תפקידם ושירותם הציבורי.
“אבל תרומת המשכן, קראה הקדוש-ברוך-הוא לשמו, שנאמר: ויקחו לי תרומה", כלשון המדרש, מבטאת ניגוד חד בין מימון תשתית, שכולם יכולים להתחבר אליה ולהנות ממנה, לבין מימון מוסד המבוסס על ידע אנושי. מוסד, שבמשך הזמן עלול להסתאב, להדרדר, למעול בתפקידו הציבורי ולהתרכז אך ורק בדאגה לשאיבת מימון ציבורי לטובת ״אנשי הקודש״ של המערכת.
אבל האבסורד לא יכול להמשיך ולהתקיים לאורך זמן. אם מנהיג רוחני או פוליטי,שופט או בעל שררה, צריך שרשרת עסקנים, פקידים, עוזר וועדה או כל תפקידן אחר, ״גיחזים" למיניהם, שיתווכו לו את המציאות או הדין, כי הוא בור בתורה, או חסר ידע בתהליכים המתרחשים בעולם הכללי, או כי הוא לא מחובר ולא מתעסק בריאליה של החיים, הסמכות הפורמלית תתקשה לזכות באמון הציבור. בסוף גם המוסד וגם המעמד יקרוס. הוא חלול כי חיללו אותו. ההלכה עשויה להשאיר בידי הכהן את האמירה הטכנית אבל הביזיון הציבורי הוא בעצם נורת אזהרה. זו קריאת השכמה שאומרת לכהן, למנהיג הפוליטי או הרוחני, לשופט או לפקיד, שאם המצב ימשיך כך, אז הפוטנציאל שבידיו להיות בר-סמכא משמעותי יתמסמס לחלוטין. קליפת הסמכות הפורמלית תתפורר במשך הזמן, כי כולם רואים ומרגישים שאין פה באמת יכולת אמיתית, וממילא אי אפשר לבסס את הסמכות.
לסיום, בהפטרה שנקרא השבת מתחולל מהפך אפילו גדול יותר כאשר המצורעים הם אלו שמשיגים ידע שאין לאחרים. לא לכהנים, לא לפקידי הממשל ולא למלך. בהפטרה, מספר מלכים ב פרקים ו-ז, מתואר הרעב בעיר שומרון, עיר הבירה של ממלכת ישראל, בעקבות המצור של חיל ארם. כאשר אלישע הנביא ניבא שבתוך יום יהיה שפע מזון, השליש, הפקיד מטעם המלך, סירב להאמין. אבל למחרת, בלחץ הרעב ארבעה מצורעים שישבו בחוץ-בפנים בפתח שער העיר, החליטו שעדיף להם ליפול בשבי מחנה ארם מאשר למות ברעב והם עוזבים את העיר הנצורה. להפתעתם כאשר הם מגיעים למחנה האויב הם מגלים שכל החיילים ברחו משם. בהתחלה הם אוכלים ובוזזים כסף, זהב ובגדים מצבא ארם, אבל אחר כך הם תופסים את עצמם ואומרים שאסור להם להשאיר את הידע רק ברשותם. הם מביאים את הבשורה לעיר, וכך מתממשת תחזיתו הבלתי אפשרית של הנביא. אם כן, כשהמנהיגות או הפקידות לא מחוברות למה שקורה במציאות בשטח, מתעלמות משינויים בשדה הקרב, בגיאופוליטיקה, בכלכלה, בגבולות או בתמורות טכנולוגיות וחברתיות, וממשיכות בקו של אתמול, דווקא המצורעים, הטמאים והמרוחקים, הם אלו שמביאים את הגאולה. כשזה קורה, הציבור כולו פורץ והמערכות המסואבות והמנותקות מתפוררות: "וְהַמֶּלֶךְ הִפְקִיד אֶת הַשָּׁלִישׁ אֲשֶׁר נִשְׁעָן עַל יָדוֹ עַל הַשַּׁעַר, וַיִּרְמְסֻהוּ הָעָם בַּשַּׁעַר וַיָּמֹת".
מייקל אייזנברג
&
ב"ה, פרשות תזריע– מצורע. יום העצמאות תשפ"ו-
אריה דיכטוולד. תפילה על לשון הרע
נגע הצרעת עלול להופיע בשלושה מקומות: בגופו של האדם, בבגדיו ובקירות ביתו. זהו סדר אזכור הצרעת בפרשות, גוף-כלים-בתים. על פי תורת הצרעת, הנגע מופיעה במציאות בסדר הפוך: בתים-כלים-גוף. הסדר הזה מצביע על כך שאין מדובר בארוע קליני-פיזיולוגי או בתקלה תחזוקתית, אלא בתופעה רוחנית-דתית. אם מחלה היא התראה על כשל במערכת החיסון הגופני-תחזוקתי, הרי הצרעת היא התראה על כשל בחוסן הרוחני של האדם.
מה פגע במערכת החוסן הרוחני של האדם? התלמוד (בבלי, מסכת ערכין דף טז ע"א) דן בגורמים לנגע הצרעת:
אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יוחנן, על שבעה דברים נגעים באים: על לשון הרע, ועל שפיכות דמים, ועל שבועת שווא, ועל גילוי עריות, ועל גסות הרוח, ועל הגזל, ועל צרות העין. על לשון הרע, ככתוב: מְלָשְׁנִי בַסֵּתֶר רֵעֵהוּ אוֹתוֹ אַצְמִית גְּבַהּ עֵינַיִם וּרְחַב לֵבָב אֹתוֹ לֹא אוּכָל (תהלים קא, ה) וכו' ודוק: לשון הרע מופיע ראשון לפני גילוי עריות. מדוע?
מידה כנגד מידה
מהר"ל (רבי יהודה ליווא ב"ר בצלאל מפראג (1520-1609):
על שבעה דברים נגעים באים וכו'. דע כי הנגעים דבר שיוצא מן הסדר (=גורם לשיבוש) של המציאות, כי אין ראוי שיהיה באדם נגעים שהוא דבר זר כמו זה. ולכך אמרה תורה על המצורע 'בדד ישב מחוץ למחנה מושבו', שאינו בכלל שאר הבריות כי הוא דבר זר אינו ראוי שיהיה משותף לבריות.
ולכך כל מי שהוא יוצא מן הראוי ומן הסדר ראוי שיבואו עליו נגעים חוץ לסדר, כמו הגזל הוא כָּנס ממון] שאינו שלו יבא הכהן ויפזר ממונו, ... וכן מה שאמר בשביל צרות עין שהיה מייחד ביתו אליו, הטעם כיון שנבדל לעצמו שהרי מייחד ביתו אליו, הוא נבדל מן הנמצאים כאשר לוקח עצמו לצד אחר, ולפיכך נגעים באים עליו ויהיה חוץ למחנה מושבו. ( חידושי אגדות למהר"ל ערכין טז א)
ומדוע המספֵר לשון הרע יוצא מחוץ לחברה האנושית? תשובת המהר"ל נתנה בספרו נתיבות עולם נתיב הלשון פרק ח:
ומיוחד לזה לשון הרע שהוא יוצא מן הסדר הראוי ולפיכך נגעים שהוא דבר זר באים עליו. וכל הדברים האלו הם דברי חכמה מאוד ובפרט מה שזכר מתחלה לשון הרע שהוא יותר ראשון כמו שהתבאר למעלה, כי נקרא לשון הרע ובזה יוצא מן כל הנמצאים שבהם הטוב וזה הוא רע לגמרי, ולכך נבדל מן כל הנמצאים וראוי שיבא עליו נגעים המבדילים את האדם מן הנמצאים. ואח"כ זכר שפיכות דמים ... וכל עניין זה שפועל בעל לשון הרע ההרחקה שהוא מרחיק הבריות, ולכך בעל לשון הרע עצמו נכרת ונקצץ גם כן, וכתוב: יַכְרֵת ה' כָּל שִׂפְתֵי חֲלָקוֹת לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדֹלוֹת (תהלים יב, ד)...
ודוק: המניע העיקרי של מספר לשון הרע - לגרום לפירוד ולהרחקה של בני אדם זה מזה.
ומה הוא תיקונו של החוטא ? שונה ומנוגד לרפואה המקובלת
רבי חיים בן משה בן עטר "אור החיים" (1696-1743 מרוקו) : "עוד נראה לפרש על זה הדרך להיות שהצרעת כפי הטבע תכונתו תתהווה מעפשות וזיהום הגוף ותגבורת המרה אשר תתגבר באדם ועושה רושם בבשרו, ודבר זה יסובבנו העיצבון וצרת הלב ושממון השכל, והרפואה הטבעית לזה היא הרחקות העיצבון ועניינים המרחיבים לבו של אדם ומשמחים אותו,... אבל בנגע הצרעת הרחקתו מרפאה ולכן:
והנה בבוא נגע צרעת על האדם יכול אדם לומר כי חולי טבעי הוא אשר יקרה לאדם, ובאמור לו כי הוא זה בשביל לשון הרע לא יאמין ולא יצדיק הדברים, לזה נתחכם אל עליון וצווה שיסגיר המצורע, בדד ישב ובגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה, ודברים אלו הם כפי הטבע נגדיים =הפוכים] לרפואת סיבת הנגע ואדרבה יולידו הנגע מחדש, אבל וכאשר יראה האדם שהגם שעשה דברים אלו שהם נגדיים אף על פי כן =הסבר: הצרעת מקלקלת את צורת גופו של האדם. והנה במקום לנקות את הפצע ולרפאו ברפואה טבעית, כאן אומרים למצורע 'המשך לכער את צורת גופך']. והתרופה היא:
...שהרהר תשובה והתוודה חטאתו כי בעוונו אשר פשט לשונו גילה הנגע את עינו ועל ידי כך וישוב מחטאתו ויטהר לשונו ויראה כי הפך הנגע את עינו בזה ידע ויוכיח הוכחה ברורה שלא בא לו הנגע אלא לצד שדבר לשון הרע, ... שהגם שעשה דברים נגדיים לחוליו כנזכר אף על פי כן נטהר, בזה ידע כי תורת לשונו הרע הוא זה ולא מקרה הטבעי ... (ויקרא פרק יד)
תפילתו של רבי יהודה הנשיא אחרי התפילה (מתורגם)
תלמוד בבלי (מסכת ברכות דף טז עמוד ב): 'רבי אחר שהתפלל אמר כך: יהי רצון ... שתצילנו מעזי פנים ומעזות פנים ! =שמלעיזים עלי עד כדי הטלת ספק בייחוסם של בני], מאדם רע ומפגע רע, מיצר רע, מחבר רע, משכן רע, ומשטן המשחית, ומדין קשה ומבעל דין קשה, בין שהוא בן ברית בין שאינו בן ברית".
ובסידורי נוסח ספרד ועדות המזרח נוסף גם לשון הרע.
תפילה מאת ה"חפץ חיים"
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ אֵל רַחוּם וְחַנּוּן,
שֶׁתְּזִכֵּנִי הַיּוֹם וּבְכָל יוֹם לִשְׁמֹר פִּי וּלְשׁוֹנִי מִלְּשׁוֹן הָרַע וּרְכִילוּת.
וְאֶזְהַר מִלְּדַבֵּר אֲפִלּוּ עַל אִישׁ יָחִיד, וְכָל שֶׁכֵּן עַל כְּלַל יִשְׂרָאֵל אוֹ עַל חֵלֶק מֵהֶם.
וְאֶזְהַר מִלְּדַבֵּר דִּבְרֵי שֶׁקֶר, חֲנֻפָּה, מַחְלֹקֶת, כַּעַס, גַּאֲוָה, אוֹנָאַת דְּבָרִים, הַלְבָּנַת פָּנִים, לֵיצָנוּת, דְּבָרִים בְּטֵלִים וְכָל דִּבּוּר רַע - וְיִהְיוּ כָּל דִּבּורַי לְשֵׁם שָׁמַיִם.
אָנָּא אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, זָכַּנִי הַיּוֹם וּבְכָל יוֹם, לִשְׁמֹר אוזנַי ועינַי מִקְּרִיאַת דְּבָרִים וּמִשְּׁמִיעָתָם שֶׁלֹּא כִּרְצוֹנְךָ - לָשׁוֹן הָרַע וּרְכִילוּת, דִּבְרֵי מַחְלֹקֶת וּדְבָרִים בְּטֵלִים וְכָל דְּבָרִים אֲסוּרִים...
הנוסח המלא מופיע בסוף ספר "שמירת הלשון"]
צא ולמד: לשון הרע פירושו לומר דבר אמת על הזולת או על קבוצת אנשים, אלא שאמת זו מספרת על השלילי –על הרע- רע שפוגע בשמו של אדם או מזיק לו. הוצאת דיבה (דברי לעז) היא אמירת דבר שקר על אדם או על קבוצה. הוצאת דיבה נדונה בית הדין. לשון הרע היא בידי שמיים. חז"ל חיברו בין הצרעת ובין לשון הרע. האם זה עונש או מניעה?
המצורע יוצא אל מחוץ למחנה, אל מחוץ לחברה (בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ)", כדי לברר האם מדובר במחלה טבעית או תוצאה טבעית בהיותו מדבר לשון הרע. חולה זקוק למעטפת חברתית תומכת ומעודדת. למספר לשון הרע אין חברה תומכת. מדוע ? מידה כנגד מידה.
המדבר לשון הרע עלול לגרום למי שדוּבָּר עליו רע, נזק כלכלי, חברתי ומשפחתי, וכתוצאה מכך, באופן כזו או אחר, יורחק מסביבתו הטבעית. יתר על כן, פעמים הוא עלול להיפגע פיזית עד כדי סכנת חיים. יודעים אנו מה הוא כוחה ההרסני של שמועה או הצגת עובדות לא מלאות או אמיתות חלקיות. זה נכון כלפי הפרט וזה נכון לא פחות כלפי ציבור או קבוצת אנשים. היו דברים מעולם ולא רק בימים רחוקים.
הוצאת לשון הרע – היא גם הדבקת תגים ותוויות שליליים על הזולת או על קבוצת אנשים שאינך מסכים עם דרכם ודעותיהם, גם אם מדובר באמת או באמת "מסוננת" . כשמדביקים תווית שלילית על אדם או על קבוצה, יוצרים דה-לגיטימציה העלולה להביא להתרת דמים.
זו הסיבה מדוע בראש הסיבות לנגעים מופיע לשון הרע, כי לשון הרע חוצב מדרון חלקלק עליו תדרדר החברה עד לשפיכות דמים, דרך שבועת שווא, גילוי עריות, גסות הרוח, גזל וצרות העין. הוצאתו של המצורע מחוץ למחנה אינה עונש אלא מניעת המדרון החלקלק - שמירה על יציבות יסודות החברה. על כך עלינו להתפלל בכל יום, ובמיוחד בימי ספירת העומר. אם "על שלא נהגו כבוד זה לזה" נענשו, על אחת כמה וכמה כשמדובר בלשון הרע. ספירת האומר היא כספירת העומר. מצווה מהתורה.- אריה דיכטוולד. כ"ז ניסן .
&
פרשת תזריע מצורע-קשה לכעוס ונוח לרצות -חיים קופל
א. יש אדם שיש לו לב טוב, חושב רק להיטיב עם הזולת, אך כשהוא כועס, הוא פועל דרך פיו, מְחָרֵף וּמְגַדֵּף, אומנם רק כלפי חוץ. כשהוא מסיים לכעוס, הוא חוזר לשגרה, ומטיב שוב לאחרים.
ב. ויש אדם "שלבו מקולקל", חושב רע על אחרים. וכשהוא כועס הוא עושה זאת "עם כל הלב" פיו ולבו שווים, וכעסו מבטא את מה שבלבו.
ג. וְיֵשׁ אָדָם שְׁלִישִׁי, שֶׁלִּבּוֹ רַע, אַךְ שְׂפָתָיו " נֹפֶת צוּפִים" וְדִבְרֵי חֲלָקוֹת , אַךְ "בְּלִבּוֹ יָשִׂים אוֹרְבוֹ". הוא תמיד מחכה להזדמנות להשמיץ ולהזיק. זה אדם מסוכן, כי אין לדעת מתי והיכן יזיק, בכדי שנוכל להתגונן.
א. מָה הַמְּכַנֶּה הַמְּשֻׁתָּף בֵּין נַגָּר לְתַרְנְגוֹל? תשובה: שְׁנֵיהֶם שֵׁמוֹת נוֹסָפִים שֶׁל הַדּוּכִיפַת: א) תרנגול הבר (כרבולתו כפולה). ב) נגר טורא (נקרא על שם מעשיו). ראה רש"י (יא,יט).
ב. היכן מצינו בפרשה, שיש לומר את האמת, גם שהדבר לא נעים? תשובה: לאחר תשובת אהרון למשה, בְּדִינֵי הַקְרָבַת אוֹנֵן, משה לא התבייש להודות שטעה (ושכח), ולא אמר : לא שמעתי. (רש"י י,כ).
א. איזה מבין "התארים" הבאים מוזכר בפרשה: א) פּוֹרֵחַ, ב) פִּקֵּחַ, ג) קֵרֵחַ, ד) גִּבֵּחַ ?
ב. מילה בפרשת תזריע, שבין אותיותיה יש רצף של חמש אותיות, (לאו דווקא לפי הסדר).?
שבת שלום -תגובות/הערות/הארות/ כולל בקשת הצטרפות, ניתן לשלוח לחיים קופל
בדוא"לhkop77@gmail.comאו בווטסאפ 052-3604905
&
רעיונות לפרשת *תזריע מצורע*- יגאל גור אריה
ברכות לאיזבל בר אילן לשבת בת מצווה
מחקרים מראים כי הדיבור בישראל הופך ליותר ויותר בוטה: "*לדבר מהבטן*" ול "*הגיד את האמת שלי* " הופכים לערכים מובילים בחברה הישראלית. לא משנה מי נרמס בדרך, השינוי העיקרי הוא אבדן הבושה. אם לפני עשור, כותבים מחברי הדו"חות, האלימות המילולית הייתה של טוקבקיסטים אנונימיים באתרי האינטרנט, הרי שהיום ברשתות החברתיות יש שם פרצוף מאחורי כל אחד. לכל איש יש שם, ולכל איש יש שיימינג . אף אחד לא חסין .
פרשת השבוע עוסקת בדיוק בכך. היא מדברת על הדיבור עצמו. על לשון הרע. הדיבור הוא אחד הכוחות העוצמתיים ביותר שניתן לאדם, השאלה כיצד להשתמש בו: מתי צריך לשתוק ולהימנע מלשון הרע, מתי חובה לדבר ולהתריע ואיך יודעים מה ההבדל.
זה אמור להיות אחד הנושאים המרכזיים ביותר על סדר יומנו. לאורך ההיסטוריה שלנו ניתן למצוא קשר עמוק בין דיבור לבין גלות.
הנחש דיבר לשון הרע, אדם וחווה האמינו לו וחטאו- והעונש היה גרוש. יוסף סיפר לשון הרע על האחים שלו. התוצאה גלות מצרים. המרגלים דיברו לשון הרע על ארץ ישראל. הם הודיעו לעם שזו ארץ רעה וקשה במקום לספר שזו ארץ זבת חלב ודבש – התוצאה עוד 40 שנות נדודים במדבר.
מה כל זה אומר לנו היום? שחוסן של חברה וערבות הדדית בין חבריה, הם קריטיים להישרדות שלה. שאם חברה מקללת, מטנפת, מביישת, צורחת, מרכלת – *היא תתפרק* .
במובן מסוים, יתכן שהקבינט הביטחוני אמור להתכנס ולדון גם בתרבות הדיבור שלנו ושל נבחרי העם. האחריות על מה שיוצא מפינו והדאגה לרמת השיח הם לא נושאים לשיעורי חברה הם *סלע קיומנו* .
ידוע כי חמניות פונה לכיוון השמש ביום בהיר... אבל מה קורה בימים מעוננים וגשומים שבהם השמש מוסתרת לחלוטין על ידי עננים ? הם פונים זה לזה כדי לחלוק את האנרגיה שלהם. הטבע מדהים! תארו לעצמכם אם היינו מיישמים את זה בחיינו.
אפשר לקבל דוגמה מחמניות? הן תומכות אחת בשנייה ומעצימות אחת את השנייה. הטבע מלמד אותנו הרבה. *לחלק חסד וחיוכים זה יחזור אליך*!
שבת שלום !שבת שלווה וענוגה !!-*יגאל גור אריה*
"תנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת. לכל אדם ובכל עת
." ובזה תנצל מן הכעס...וכאשר תנצל מן הכעס תעלה בליבך מידת הענווה-אגרת
...
