פרשת "האזינו" – "צוּר יְלָדְךָ, תֶּשִׁי וַתִּשְׁכַּח, אֵל מְחֹלְלֶךָ" - בין זיכרון לשכחה

רשתנו היא פרק נאום הסיכום של משה בסיומו של סמינר ההכשרה של בני ישראל לקראת כניסתם לארץ. משה מציג את המודל של בין זיכרון לשכחה, שהוא אבן היסוד והתשתית, למהות מערכת היחסים ואופייה, של עם ישראל עם הקב"ה מחד, והיחסים בין אדם לחברו מאידך

מהי הקאפסולה של הזיכרון בפרשתנו?

פרשת "האזינו" – "צוּר יְלָדְךָ, תֶּשִׁי וַתִּשְׁכַּח, אֵל מְחֹלְלֶךָ" - בין זיכרון לשכחה

פרשתנו היא פרק נאום הסיכום של משה בסיומו של סמינר ההכשרה של בני ישראל לקראת כניסתם לארץ. משה מציג את המודל של בין זיכרון לשכחה, שהוא אבן היסוד והתשתית, למהות מערכת היחסים ואופייה, של עם ישראל עם הקב"ה מחד, והיחסים בין אדם לחברו מאידך.

הנאום מאד חשוב למשה, שיוטמע בקרב בני ישראל, ולכן, הוא מגייס שני גורמים מקדמים לסייע לו במשימתו: שירה ועדות. משה משתמש בנאומו זה בניגוד לנאומיו הקודמים בסמינר ההכנה לאורך פרשות ספר דברים, בכלי של שירה, שפונה לרגש ולא רק לשכל : "וַיָּבֹא מֹשֶׁה, וַיְדַבֵּר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּאָזְנֵי הָעָם: הוּא, וְהוֹשֵׁעַ בִּן-נוּן " (לב', מד'). החיבור לרגש הוא בעל השפעה גדולה על האדם. לא בכדי ביקש שלמה המלך מהקב"ה : לב שומע- " ונתת לעבדך לב שומע, לשפוט את עמך, להבין, בין טוב לרע" (מלכים א', ג', ט'). בנוסף, משה מגייס אליו בנאומו, שני עדים : את השמים ואת הארץ ,שכן , על פי שני עדים יקום דבר: " הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, וַאֲדַבֵּרָה; וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ, אִמְרֵי-פִי ". ( לב', א').הטמעת הנאום יכולה להיות אפקטיבית, רק אם נחבר את השמים והארץ, את המדרש עם המעשה, את התיאוריה עם הפרקטיקה. משה עדיין תחת הזיכרון הקשה במפגשו הראשון עם בני ישראל, עוד במצרים :" ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה". עתה, בנקודת הזמן של אקורד הסיום, משה ועם ישראל במקום אחר לחלוטין.

בסיוע כלי השירה ובתמיכת העדים, משה בנאומו בפרשתנו מציג מודל שכולל שני צירי רצף -פלוס ומינוס המייצרים מעגל חשמלי, הנעים בזרימה כמטוטלת, בין זיכרון לשכחה:

רצף הציר החיובי : זיכרון > הכרת הטוב > הכרת תודה.

2.רצף הציר השלילי : שִׁכְחָה >השכחה (מלשון: להשכיח) > בגידה.

הבה נדגים את המודל על שני ציריו, כפי שמשתקף בשירת "האזינו" הנפלאה.

רצף הציר החיובי (+): זיכרון > הכרת הטוב > הכרת תודה:

בציר זה, הרצף הוא בנתיב של התפתחות חיובית. קיימת הנכחה של הזיכרון המתאר מעשים טובים שהקב"ה עשה לבני ישראל. כתוצאה מהזיכרון הטוב, יודע העם להכיר בטוב. אך אינו מסתפק רק בהכרת הטוב כמצב צבירה פסיבי ותודעתי, אלא העם יודע באופן אקטיבילהכיר תודה ומודה באופן מעשי לקב"ה ולמשה שליחו על הטוב שנעשה.

מהי הקאפסולה של הזיכרון בפרשתנו? – " זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר; שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ. בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם, בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם; יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים, לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. כִּי חֵלֶק ד', עַמּוֹ: יַעֲקֹב, חֶבֶל נַחֲלָתוֹ. יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר, וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן; יְסֹבְבֶנְהוּ, יְבוֹנְנֵהוּ יצְּרֶנְהוּ, כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ. כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ, עַל-גּוֹזָלָיו יְרַחֵף; יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ, יִשָּׂאֵהוּ עַל-אֶבְרָתוֹ. ד', בָּדָד יַנְחֶנּוּ; וְאֵין עִמּוֹ, אֵל נֵכָר. יַרְכִּבֵהוּ עַל במותי (בָּמֳתֵי) אָרֶץ, וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע, וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר " (לב', ז'-יג').

הזיכרון משמש כעוגן מרכזי בקהילת הזיכרון של עם ישראל. הזיכרון הוא ערך מכונן בקיומו של עם ישראל ובשימור זהותו, לאורך ההיסטוריה. הזיכרון הוא הגורם המניע להכרת הטוב ולהכרת התודה של עם ישראל לקב"ה. בהכרת הטוב והתודה , גומל עם ישראל לקב"ה , כמו בן המודה לאביו, שעמל בגידולו והתפתחותו לאורך שנים .כמו ילד בבר מצווה שהגיע לבגרות ומודה להוריו, שהביאוהו עד הלום. כפי שמבטא זאת משה בפרשתנו : " הַלְד', תִּגְמְלוּ זֹאת ....... הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ, הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ ".(לב', ו').כלומר, אם קיימת הנכחת הזיכרון, הרי הכרת הטוב האקטיבית ,היא מתבקשת.

הכרת הטוב והתודה, התפתחה בימינו למדע של ממש המעוגן במחקרים רבים, מבית מדרשה של הפסיכולוגיה החיובית. מחקר שהחל ב2009 במבצע "עופרת יצוקה" ונמשך ב2012 בישראל, על ידי החוקרים: פרופ' אורן קפלן, ושות' ושפורסם ב2015 ב The Journal of Positive Psychology,בדק את ההשפעה של התכונה וההתנהגות, של הכרת הטוב והתודה , על תסמינים של תגובות דחק של פוסט טראומה, בקרב תלמידי כתות ז'-יב', בדרום הארץ, שנחשפו למתקפות של טילים מהחמאס. תוצאות המחקר היו חד משמעיות: תלמידים בעלי נטייה להכרת תודה, כלומר אלו שחשו לפני התקפת הטילים רמת הכרת תודה גבוהה כלפי אחרים ועל מה שיש להם בחיים, סבלו פחות מתסמינים פוסט טראומתיים לאחר ההתקפה. ילדים אלו מאופיינים כבעלי חוסן ועמידות בהתמודדות עם מצבי חירום ומשבר כדוגמת נפילת טילים.

מחקרים אחרים במדע הכרת הטוב והתודה, מצאו, שפיתוח רגש הכרת הטוב, משפר את הבריאות הגופנית ואת החיסון בפני מחלות. רגש ההודיה מפחית רגשות מכאיבים כגון, טינה, תסכול וחרטה ואת ההסתברות לדיכאון. הכרת הטוב והתודה מסייעת להימנע מתגובת יתר, לחוויות שליליות בדמות שאיפת נקם. גם מסייעת לשינה טובה יותר ומעודדת את הכרת הערך העצמי. מצמצת את הסיכויים שאדם יקנא בזולתו על הישגיו והצלחותיו. לאנשים מכירי טוב, יש מערכות יחסים מוצלחות יותר. מסקנה- כדאי להימנות על מכירי הטוב והתודה.

כמה טוב לנו להיות בצד של אלו שחושבים חיובי. יודעים לראות גם את חצי הכוס המלאה. שומרים בזיכרוננו את הטוב שמישהו עשה לנו ויודעים להכיר בטוב ולהגיד תודה. כמה טוב עושה לנו, כאשר אנו זוכים למילה טובה, למשוב חיובי, להכרת תודה, של מישהו שעשינו לו טוב. אין אדם בעולם, שאיננו אוהב ומצפה לקבל מילה טובה, של תודה והכרת הטוב. אנו יודעים לספר, כיצד המורה אמרה לנו מילה טובה, או כיצד הבוס אמר עלינו משהו טוב, או כיצד מישהו אמר עלינו דברים טובים ויודע להכיר טוב ולהגיד תודה. אנו כבני אנוש, זקוקים ומצפים להכרת הטוב ותודה על מה שעשו לנו. אנו לא אחת מאוכזבים ממישהו, שעשינו לו טובה והוא אף לא יודע להכיר הטוב, במילה אחת: תודה. איננו מצפים לתמורה או לתגמול כספי, אלא למילה אחת בלבד: תודה. כמה כיף לנו להיות במחיצת אנשים שמייצרים סביבנו, סביבה עם אנרגיות חיוביות, שיש בה גם הכרת הטוב והתודה. זהו רגש אנושי. היהדות מקדשת את ערך הכרת הטוב והתודה, בברכת "מודים אנחנו לך", כאשר המתפללים נוטלים חלק פעיל "במודים דרבנן". זו הברכה היחידה בתפילת שמונה עשרה בחזרת שליח הציבור, שהקהל אינו מסתפק בה באמירת אמן. הרב אליהו שפירא ( 1660-1712 ), בספרו "אליהו רבה", מסביר שאמירת תודה היא דבר שאי אפשר להשאיר לאחרים לעשות בשמנו. התודה צריכה לבוא ישירות מאתנו.

נשיא ארה"ב אברהם לינקולן, ב3 באוקטובר 1863, בעיצומה של מלחמת האזרחים, פרסם הודעה על הפיכת חג ההודיה לחג לאומי. בדבריו על הכרת הטוב והתודה לאל, אמר הנשיא: " הם מתת חסדו של האל הנעלה מכל עליון, אשר בחמת זעמו על חטאינו משפיע עלינו מרחמיו...אני מזמין אפוא את עמיתיי האזרחים בכל חלקי ארצות הברית....לייחד ולשמור את יום החמישי האחרון של נובמבר הקרוב, כיום של הודיה ושבח למיטיבנו, אבינו שבשמים". אני זוכר בשליחותי בת 3 השנים בארה"ב עם משפחתי, כיצד ביום זה, עוטה את העם האמריקאי, אווירה מיוחדת של הכרת הטוב והתודה, חג ההודיה ,באנגלית: Thanksgiving Day, בדמות חג אזרחי, שבו מבטאים אסירות תודה על יבולי הסתיו והכרת תודה כללית לאלוהים. ביום זה מתקיים הטקס המסורתי של אכילת תרנגול ההודו בחוג המשפחה, בהודיה לאל ולאבות האומה האמריקאית הקדמונים, על היציאה מעבדות לחירות ועל הביטחון באל שיעניק שפע וטוב עם תחילתה של העונה החקלאית. יתכן שלינקולן שידע תנ"ך הושפע מהנרטיב של עם ישראל ומארון הספרים היהודי: " וזכרת כי עבד היית במצרים" (דברים, כד', יח') , "וזכרת את ד' אלוקיך, כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל " (דברים, ח', יח'). יתכן שגם הושפע מהאירוע המכונן של קהילת הזיכרון של עם ישראל במעמד הסדר וסיפור ההגדה בפסח, שמספר את סיפור יציאת מצריםויודע לזכור, להכיר בטוב ולהכיר תודה לקב"ה. המסר של משה לעם ישראל בפרשתנו הוא ברור: דִּבְקוּ בציר החיובי של -זיכרון>הכרת הטוב> ותודה. כמו בשיר הכרת הטוב והתודה של עוזי חיטמן : " תודה על כל מה שבראת תודה על מה שלי נתת . על אור עיניים, חבר או שניים על מה שיש לי בעולם, על שיר קולח ולב סולח שבזכותם אני קיים".

רצף הציר השלילי (-): שִׁכְחָה >השכחה (מלשון: להשכיח) > בגידה:

במודל הרצפים שבין זיכרון לשכחה המוצג על ידי משה בנאומו בפרשתנו, עם ישראל כושל ברצף הציר החיובי- במבחן הזיכרון והכרת הטוב והתודה. כמו בתהליך של מדרון חלקלק, עם ישראל לוקה בשכחה ועוד יותר חמור מכך, בהשכחה של אלוקיו ובגידה בו .משה מדגיש זאת בנאום אחר שלו בספר דברים: " הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ד' אֱלֹהֶיךָ, לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם..... וְרָם, לְבָבֶךָ; וְשָׁכַחְתָּ אֶת ד' אֱלֹהֶיךָ, הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים...וְאָמַרְתָּ, בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה. וְזָכַרְתָּ, אֶת ד' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ, לַעֲשׂוֹת חָיִל..... וְהָיָה, אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת ד' אֱלֹהֶיךָ, וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים...... כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן" (ח', יב –יד').

עוצמת השכחה , ההשכחה והבגידה וכפיות הטובה של עם ישראל כלפי אלוקיו, מתוארת בפרשתנו: " וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט, שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ. צוּר יְלָדְךָ, תֶּשִׁי וַתִּשְׁכַּח, אֵל מְחֹלְלֶךָ.(לב', טו', יח' ). מסביר זאת המגיד מדובנא (ר' יעקב קראנץ, 1741-1804), שהקב״ה יילד בנו את יכולת התשי- השכחה. אך במקום לעשות ביכולת זו שימוש מועיל, סלקטיבי, מידתי ומבוקר, עם ישראל עשה שימוש רע ולא הוגן ביכולת התשי- השכחה, בכך ששכח את "אל מחוללך", זה שיילד והעניק לך את יכולת השכחה. כך בחיים, על מנת לשרוד או להתקיים או להתקדם, מנגנון השכחה עוזר לנו לא אחת. אבל אל לנו להפעיל את מנגנון השכחה באופן לא ראוי ,לא הוגן, לא אתי ולא מידתי. לפעמים טוב לשכוח וגם להשכיח דברים לא טובים או מעצבנים שנגרמו לנו, כדי לא להישאר בתקיעות ולבזבז אנרגיות נפשיות ומשאבי זמן על דברים שהרגיזו אותנו. לפעמים טוב וחשוב להתקדם קדימה ולא לעשות כל הזמן חשבונות ופנקסנות עם אחרים, שלא אחת עלולים גם להביא אותנו לנקימה ולנטירה. דוגמאות לכך לא חסרות. אבל כל עוד זה נעשה באופן מבוקר ומידתי. במקרה של עם ישראל בפרשתנו, הם הלכו על כל הקופה ועשו שימוש ציני לשכוח ולהשכיח בזדון את הקב"ה שחולל והעניק להם את מנגנון התשי.

פרשתנו מנחה אותנו להאזין בקשב רב לנאומו של משה ולתובנות שבו, לדבוק בנתיבי הזיכרון הקולקטיבי והאינדוידואלי , ביחס לאותם האנשים והאירועים החשובים והמשמעותיים שקרו לנו בחיים ולדעת לשמר את הזיכרון ולא חלילה לשכוח או להשכיחוולדעת להכיר ולהוקיר זאת , בטוב ובתודה. פרשתנו מנחה אותנו להבין, שמערכת הקשרים שבין האדם לקונו ובין האדם לחברו, אינם תלויים בדבר של כדאיות והשגת תועלת זמנית ומזויפת, אלא הם קשרים ויחסים נקיים וטהורים, המעוגנים בזיכרון עמוק בעל משמעות ולהכרת הטוב והתודה,לאורח ולאורך חיים.

החכם באדם, שלמה המלך בספרו "קהלת", שאותו נקרא בחג הסוכות שנחגוג בשבוע הבא, מפנה אותנו לתסמונת השכחה וההשכחה של אלו שהיו לפנינו: "אין זיכרון לראשונים וגם לאחרונים שיהיו, לא יהיה להם זיכרון עם שיהיו לאחרונה "( קהלת, א', יא'). מפרש פרופ' מרדכי זר כבוד "בדעת מקרא" ( הוצאת מוסד הרב קוק) : "אין זכר לדורות הקדמונים....כי כך דרכו של עולם, האחרונים משכיחים את שהיו לפניהם". האם לא נשמע לנו מוכר ?,כיצד אנשים תרמו והשקיעו לאורך שנים במקום עבודה , תפקיד ,התנדבות ציבורית ולאחר שפרשו, אלו שבאו אחריהם - לא זוכרים, שוכחים ומשכיחים ואף בוגדים באלו שגידלו, טיפחו ,רוממו ומינו אותם להיות מחליפם וממשיכי דרכם. האם לא נשמע מוכר כיצד פוליטיקאים נכנסים למשרדם לאחר בחירות ומכריזים קבל עם ועדה, שעכשיו מתחיל היום הראשון של מעשה בראשית. הם אותם פוליטיקאים שמכריזים תחת כל עץ רענן, שכל מה שקיים ונעשה, התחיל בתקופתם. " אין זיכרון לראשונים".

המטוטלת בין הזיכרון לשכחה, מחייבת אותנו בהגינות וביושר לדעת להבחין ,בין העיקר לבין הטפל בחיים, לדעת להבחין בין מהות ותוכן לבין אריזה ועטיפה בחיים. לדעת להבחין בין האבנים המשמעותיות הגדולות לבין האבנים הקטנות בחיים. כך נוכל לעשות שימוש מושכל, אחראי ומבוקר ביכולת השימוש בשכחה המידתית אל מול המחויבות לזיכרון, שיביא להכרת הטוב והתודה. אנו נתונים בחיי היום יום במבחני חיים לא פשוטים, במערכות יחסים שבין אדם לאלוקיו, שבין איש לאשתו, שבין ילדים להוריהם, שבין אדם לחבריו, שבין אדם למקום עבודתו שבין אדם לקהילתו עמו מולדתו ומדינתו. בכל אלו אנו מתמודדים ונעים במטוטלת שלא אחת, היא דרמטית על גבי שני צירי הרצפים של : זיכרון > הכרת הטוב >הכרת תודה ועל גבי ציר השכחה > ההשכחה > הבגידה. מסקנה אחת בפרשתנו – הבחירה היא רק בידינו.

שבת שלום וחג סוכות שמח

זאב ווה

ד"ר זאב פרידמן (Ph.D)

‍