"אין זכר לדורות הקדמונים....כי כך דרכו של עולם, האחרונים משכיחים את אלו שהיו לפניהם"
.jpg)
פרשת "האזינו" - " וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת ..כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ " - שכחה בלתי הוגנת
זאב ( ווה ) פרידמן
בשבת האחרונה עסקנו בתסמונת הדמנציה המאפיינת סוג של שכחה. הפעם נעסוק בשכחה מסוג אחר. לשכחה הזאת יש שם- שכחה בלתי הוגנת.
בסיומה של הפרשה האחרונה, משה בסוף דרכו ולקראת סיום שירת חייו. דומה שמשה פונה אל עם ישראל כקולקטיב ( כאומה) וכיחידים, בקריאה: " אנא, אל תשכחו את הקב"ה ותנהגו בו כפיות טובה, אך גם אל תשכחו אותי... אל תשכחו את פועלי למענכם...אל תייצרו נרטיב חדש... אנא זכרו את כל מה שעשיתי למענכם כשליחו של הקב"ה ".
ממשיך משה בפנייתו אל העם: " איך תעשו זאת ? על ידי כך שתכתבו את השירה שזאת היא התורה, שמקפלת בתוכה את כל התשועות והנפלאות שעשה הקב"ה למענכם ובחר אתכם כעם סגולה מבין אומות העולם. אך התורה גם מקפלת בין השאר בתוכה, את סיפור מפעל חיי, את הסיפור הזה, תכתבו בכלי של שירה".
למה בשירה?
ממשיך משה : " שכידוע, השירה היא הכלי האפקטיבי ביותר לגייס את הרגש, כשומר סף לשימור הזיכרון שלי. כאשר תכתבו את התורה ובתוכה האירועים השונים שעברנו יחדיו ביציאה מגולה לגאולה, ממצרים לארץ ישראל, במסע ההירואי המדברי הקשה, המפרך והמייגע ....אנא אל תשכחו את הקב"ה, אך גם אל תשכחו אותי....".
וכך אקורד הסיום בפרשת "וילך" מהשבת האחרונה : " וְעַתָּה, כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת, וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שִׂימָהּ בְּפִיהֶם: לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל..... וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת, וְצָרוֹת, וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד, כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ.....( לא', יט'- כא').
משה נואם בפרשתנו נאום רגשני שממנו בוקעת שירה מלווה בנגינה של צלילים, הפורטים על מיתרים מאד רגישים ואישיים, שמהם בוקע המסר החד: " בגנות השכחה הבלתי הוגנת ובזכות הזיכרון ההוגן".
משה בפרשתנו, מגייס בנאומו, שני גורמים מסייעים מרכזיים : שירה ועדות.
משה משתמש בנאומו זה בניגוד לנאומיו הקודמים לאורך פרשות ספר דברים, בכלי של שירה, שפונה לרגש ולא רק לשכל : "וַיָּבֹא מֹשֶׁה, וַיְדַבֵּר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּאָזְנֵי הָעָם: הוּא, וְהוֹשֵׁעַ בִּן-נוּן " (לב', מד').
החיבור לרגש הוא בעל השפעה גדולה על האדם. לא בכדי ביקש שלמה המלך מהקב"ה :
" לב שומע " - "ונתת לעבדך לב שומע, לשפוט את עמך, להבין, בין טוב לרע" (מלכים א', ג', ט'). בנוסף, משה מגייס אליו בנאומו, שני עדים : את השמים ואת הארץ ,שכן , על פי שני עדים יקום דבר: " הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, וַאֲדַבֵּרָה; וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ, אִמְרֵי פִי ". ( לב', א'). הטמעת הנאום יכולה להיות אפקטיבית, רק אם נחבר את השמים והארץ, את המדרש עם המעשה, את התיאוריה עם הפרקטיקה.
משה עדיין תחת הזיכרון הקשה והטראומטי, במפגשו הראשון עם בני ישראל, עוד במצרים : "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" ( שמות, ו', ט' ) . עתה, בנקודת הזמן של אקורד הסיום, משה ועם ישראל במקום אחר לחלוטין, לאחר שעברו בהצלחה את ברית היעוד בסיני במתן תורה ואת ברית המשילות בערבות מואב על ירדן יריחו, לקראת הכניסה לארץ ישראל.
תורת השיווק מלמדת אותנו, שעל מנת להעביר מסר באופן אפקטיבי, שיוטמע, יופנם וישכנע את מקבל המסר, עליך לצרוב בדבריך, לא רק את תבנית ההיגיון והשכל, אלא לא פחות מכך, עליך לצרוב את תבנית הלב והרגש. לכן, נבחר כלי השימוש בשירה , שכולו רגש ותעצומות הנפש, כלי שגורם לרטט לבבות ולחיבור עמוק.
כאמור, דרך השיווק בראשית הדרך נכשלה:" וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" , אולי בגלל שימוש יתר בתבנית השכל ולא בתבנית הרגש. אנחנו יודעים עד כמה, סיפור או שיר מרגשים, עשויים לחולל חיל ורעדה , לרתום ולגייס אנשים לשליחות וליעוד, גם אם היא נראית בהתחלה , קשה בלתי אפשרית ואף חסרת סיכוי.
השימוש בכלי של שירה מעצים את הרגש לגבהים אדירים וגורם לדיבוק של חברים.
כך למשל, תפילת "ונתנה תוקף" בראש השנה וביום כיפור, מרעידה את אמות הסיפים בהיכלי מקדש מעט, במנגינה שהלחין, יאיר רוזנבלום ובביצוע חנוך אלבלק, חבר בית השיטה וזוכה פרס ישראל כחלק מ"הגבעטרון", שנפטר ביולי האחרון. ראו כיצד הארה שמימית לאדם המכונה במקומותינו- חילוני, כמו יאיר רוזנבלום ובביצוע מופלא של אדם מקיבוץ חילוני, משפיעים שפע רוחני ,קדוש וטהור על עם ישראל. דווקא הם אלו, שנבחרו כשליחיו של הקב"ה, לחבר את לבבות עם ישראל, לשבטיו השונים, לחבר שמים וארץ, במקדשי מעט, ביום הקדוש ביותר.
בנאומו השירתי בפרשתנו, עם ישראל כושל בגדול , במבחן הזיכרון והכרת הטוב והתודה.
כמו בתהליך של מדרון חלקלק, עם ישראל לוקה בשכחה ועוד יותר חמור מכך, בהשכחה של אלוקיו ובגידה בו . משה מדגיש זאת בנאום אחר שלו בספר דברים: "הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ד' אֱלֹהֶיךָ, לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם..... וְרָם, לְבָבֶךָ; וְשָׁכַחְתָּ אֶת ד' אֱלֹהֶיךָ, הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים...וְאָמַרְתָּ, בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה. וְזָכַרְתָּ, אֶת ד' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ, לַעֲשׂוֹת חָיִל..... וְהָיָה, אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת ד' אֱלֹהֶיךָ, וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים...... כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן" (ח', יב –יד').
עוצמת השכחה , ההשכחה והבגידה וכפיות הטובה של עם ישראל כלפי אלוקיו, מתוארת בפרשתנו: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט, שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ"( לב',טו').
הבה נשים לבנו לפסוק מפתח בנאומו של משה בפרשתנו : " צוּר יְלָדְךָ, תֶּשִׁי וַתִּשְׁכַּח, אֵל מְחֹלְלֶךָ " (לב', טו', יח' ).
מסביר זאת המגיד מדובנא (ר' יעקב קראנץ, 1741-1804), שהקב״ה יילד בנו את יכולת התֶּשִׁי - השכחה. אך במקום לעשות ביכולת זו שימוש מועיל, סלקטיבי, מידתי ומבוקר, עם ישראל עשה שימוש רע ובלתי הוגן ביכולת התֶּשִׁי - השכחה, בכך ששכח את - "אֵל מְחֹלְלֶךָ ", זה שיילד והעניק לך את יכולת השכחה.
כך בחיים, על מנת לשרוד או להתקיים או להתקדם, מנגנון השכחה עוזר לנו לא אחת.
אבל כאן באה הערת אזהרה: " אל תעשו שימוש במנגנון השכחה באופן לא ראוי ,לא הוגן, לא אתי ולא מידתי ".
לפעמים טוב לשכוח וגם להשכיח דברים לא טובים או מעצבנים שנגרמו לנו על ידי אחרים, כדי לא להישאר בתקיעות ולבזבז אנרגיות נפשיות ומשאבי זמן על דברים שהרגיזו אותנו. עלינו לשחרר ולהשתחרר.
לפעמים טוב וחשוב לצאת מתקיעות, להתקדם קדימה ולא לעשות כל הזמן חשבונות ופנקסנות עם אחרים, שלא אחת עלולים גם להביא אותנו לנקימה ולנטירה. דוגמאות לכך לא חסרות. אבל כל עוד זה נעשה באופן הגון, ישר,מבוקר ומידתי.
אך ראו מה קרה בפועל. עם ישראל בפרשתנו, הלכו על כל הקופה ועשו שימוש ציני ובלתי הוגן, לשכוח ולהשכיח בזדון את הקב"ה שחולל והעניק להם את מנגנון התֶּשִׁי.
כמובן שהציווי – לא לשכוח את הקב"ה וכל מה שעשה לנו, הוא ציווי עליון והוא העיקר .
אך הוא הזיכרון במרחב השמיימי שלנו, בזיקה לעד הראשון בפרשתנו- "השמים".
אבל אני מבקש להציג קריאה נוספת.
דומה שמשה גם מכוון ובצדק, לציווי נוסף, בזיקה לעד השני בפרשתנו- "הארץ". במרחב הארצי, במישור של התנהגות האנשים ובני האדם. בשתי מילים השגורות במקומותינו- " להיות מענטש".
משה מעביר מסר נוקב בדמותה של השירה הרגשית ובסיוע העד- "הארץ" – " אנא אל תשכחו גם אותי ואת מפעל חיי. גם אני סוג של – "מְחֹלְלֶךָ " כשליחו של הקב"ה. גם אני הייתי סוג של מחולל עבורכם, ללא לאות, הקדשתי את חיי עבורכם ולמענכם, הקרבתי את חיי האישיים וחיי משפחתי רק בשבילכם, במסע המדברי הארוך והמייגע ".
פרשתנו מנחה אותנו להאזין בקשב רב לנאומו של משה, לדבוק בנתיבי הזיכרון הקולקטיבי והאינדוידואלי , לגזור תובנות וצידה לדרך החיים הארצית, ביחס לאותם האנשים והאירועים החשובים והמשמעותיים שקרו לנו בחיים ולדעת לשמר את הזיכרון ולא חלילה לשכוח או להשכיחו ולדעת להכיר ולהוקיר זאת , בטוב ובתודה.
פרשתנו מנחה אותנו להבין, שמערכת הקשרים שבין האדם לקונו ובין האדם לחברו, אינם תלויים בדבר של כדאיות והשגת תועלת זמנית ומזויפת, אלא הם קשרים ויחסים נקיים וטהורים, המעוגנים בזיכרון עמוק בעל משמעות, להכרת הטוב והתודה, לאורח ולאורך חיים.
החכם באדם, שלמה המלך המאופיין " בלב שומע " - " ונתת לעבדך לב שומע, לשפוט את עמך, להבין, בין טוב לרע" (מלכים א', ג', ט'), בספרו "קהלת", שאותו נקרא בחג הסוכות בשבוע הבא, מפנה אותנו לתסמונת – "השכחה הבלתי הוגנת", כלפי אלו שהיו לפנינו: "אֵין זִכְרוֹן, לָרִאשֹׁנִים; וְגַם לָאַחֲרֹנִים שֶׁיִּהְיוּ, לֹא יִהְיֶה לָהֶם זִכָּרוֹן עִם שֶׁיִּהְיוּ, לָאַחֲרֹנָה. "( קהלת, א', יא').
מפרש פרופ' מרדכי זר כבוד "בדעת מקרא" ( הוצאת מוסד הרב קוק) : "אין זכר לדורות הקדמונים....כי כך דרכו של עולם, האחרונים משכיחים את אלו שהיו לפניהם".
האם לא נשמע לנו מוכר ?
כיצד אנשים תרמו ,השקיעו, הקריבו מעצמם בשליחות חייהם למען מטרה או נושא, ולמען אחרים. הם עשו זאת בהתמדה, בישרות, בהגינות, לאורך שנים, במקום עבודה , תפקיד או התנדבות ציבורית ולאחר שפרשו, אותם אלו שבאו אחריהם – לפתע השכחה השתלטה עליהם – לא זוכרים, לא יודעים, לא מכירים, לא מוקירים, שוכחים ומשכיחים ואף בוגדים באלו שאותם גידלו, טיפחו ,רוממו ומינו אותם להיות מחליפם וממשיכי דרכם.
האם לא נשמע מוכר כיצד למשל פוליטיקאים נכנסים למשרדם לאחר בחירות ומכריזים קבל עם ועדה, שעכשיו מתחיל היום הראשון של מעשה בראשית. כל מה שהיה נמחק. כל מפעלות החיים של קודמיהם, כאבק פורח.
הם אותם אנשים, שנכנסים לתפקידם במישורי החיים השונים, שעוסקים בכתיבת נרטיב חדש ובשכתוב ההיסטוריה, תוך התעלמות והשכחה של אלו שהיו לפניהם. הם אותם אלו, שמכריזים תחת כל עץ רענן, שכל מה שקיים ונעשה, התחיל רק בתקופתם.
צדק שלמה המלך, החכם באדם, בעל לב שומע ,שאותו נפגוש בסוכות - "אֵין זִכְרוֹן, לָרִאשֹׁנִים ".
הנה ניצב משה בסוף דרכו בנאומו בפרשתנו, כשליח ציבור של עם ישראל, מלווה בשני עדיו – שמים וארץ ומשופרו בוקעים קולות- התקיעה התרועה וגם השברים – "בקול דממה דקה ישמע" , ופונה לעם ישראל : "לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל..... וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת, וְצָרוֹת, וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד, כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ ".
שבת שלום
חג סוכות שמח ומועדים לשמחה.
זאב ווה
