כִּי תּוֹרָתֵנוּ זוֹ יִחוּדָהּ יֵשׁ בָּהּ הִגָּיוֹן וְיֵשׁ בָּהּ חִידָה
פרשת חקת – "בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים, כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם" – שלושה ניסיונות של מים
זאב ( ווה) פרידמן
פרשתנו עוסקת בחשיבותו ובחיוניותו של משאב המים. מוצגים לנו שלוש מערכות של משברי מים ,שבמרכזן מתרחשים שלושה ניסיונות של מים. פרשתנו ראשיתה בבאר מים עצובה וסיומה בבאר מים שמחה ,שכולה שירה.
ניסיון המים הראשון, מתרחש במותה של מרים. הבאר הניסית של מרים שסיפקה מים ללא הגבלה, חדלה להתקיים. המציאות השתנתה. הסתיימו "החיים הטובים של מים בחינם". מעכשיו , לא סומכים יותר על ניסים. האחריות עוברת לעם ישראל. מעכשיו עליהם לעמול ולייצר תשתית מים. אם יעמלו ויתייעלו, יהיה להם מים ואם לא, הם מסכנים את קיומם, שכן, לא ניתן להתקיים ללא מים. כך מתארת זאת פרשתנו : " וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן, בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, וַיֵּשֶׁב הָעָם, בְּקָדֵשׁ; וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם, וַתִּקָּבֵר שָׁם. וְלֹא הָיָה מַיִם, לָעֵדָה; וַיִּקָּהֲלוּ, עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן. וַיָּרֶב הָעָם, עִם מֹשֶׁה; וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר, וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ד'. וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ד', אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לָמוּת שָׁם, אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ. וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ, מִמִּצְרַיִם, לְהָבִיא אֹתָנוּ, אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה: לֹא מְקוֹם זֶרַע, וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן, וּמַיִם אַיִן, לִשְׁתּוֹת. וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל, אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד,וַיִּפְּלוּ, עַל-פְּנֵיהֶם; וַיֵּרָא כְבוֹד ד', אֲלֵיהֶם.(כ',א'-ו').
ניסיון המים הראשון, מתמקד בעיקר בבני ישראל ובמנהיגי השבטים ובמידה מסוימת גם במשה ובאהרן. הניסיון נוחל כישלון מחפיר ומפלה קולסאלית. בני ישראל לא מנסים אפילו לעמוד באתגר וביעוד שהוצב בפניהם. הם אומרים לא לאחריות ואומרים כן, לתלות ולבאר הניסית. הם יוצאים בהפגנות כנגד משה ואהרן, שגם הם לא עומדים בפרץ: " וַיִּפְּלוּ, עַל-פְּנֵיהֶם". משה ואהרן ברפיסות מנהיגותית, אינם מסוגלים לנהל דיאלוג עם מנהיגי ההפגנות. הם נאלמים ונעלמים במשבר המים הגדול.
ניסיון המים השני, מתמקד רק במשה ובאהרון. התחכים שנעשה בעקבות משבר המים הראשון, הצביע על כשל מנהיגות, ששורשו בהעדר דיאלוג והידברות ,בין משה ואהרן לבין מנהיגי השבטים ומפגיני משבר המים. האתגר שהוצב בפני משה ואהרן, התמקד בסלע. דומה שהסלע שימש כמטאפורה להצגת חשיבות הדיבור ונגד אלימות. שכן, אנו יודעים שאלימות היא:" אל –מילות". כשלא משתמשים במילים, אז מתרחשת אלימות ,שסופה מי ישורנה. הקב"ה מציב את הסלע כאתגר מנהיגותי למשה ולאהרן:" דברו אל הסלע ואל תכו אותו". את החושך של משבר המים, מגרשים באור של דיבור ולא במקלות ובמכות. אך מסתבר שגם ניסיון זה נוחל כישלון מנהיגותי, כפי שמתארת פרשתנו: " וַיְדַבֵּר ד', אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. קַח אֶת הַמַּטֶּה, וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו; וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע, וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם.וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֶּה, מִלִּפְנֵי ד', כַּאֲשֶׁר, צִוָּהוּ. וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע; וַיֹּאמֶר לָהֶם, שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה, נוֹצִיא לָכֶם מָיִם. וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ, וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם; וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים, וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם. וַיֹּאמֶר ד', אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן, יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן, לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה, אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם. הֵמָּה מֵי מְרִיבָה, אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת ד'; וַיִּקָּדֵשׁ, בָּם. (כ',ז'-יג'). דומה שהלקח הנלמד מכישלון ניסיון המים השני, הוא בכך, שבישורת האחרונה של מסע המדבר של בני ישראל, לקראת הכניסה לארץ, יש צורך במנהיגות אחרת, לא של מִדְבָּר, אלא שלמְדַבֵּר ( מלשון דיבור). מנהיגות של: "וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע; וַיֹּאמֶר לָהֶם, שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה, נוֹצִיא לָכֶם מָיִם", איננה מתאימה יותר, לדור הנכנס לארץ ישראל.
ההוכחה לכך היא , שחרף משברי וניסיונות המים, מסע המדבר בישורת האחרונה לקראת הכניסה לארץ, נמשך. לא עוצרים ולא מחשבים מסלול חדש. המסע חייב להמשיך לכיוון ברור- לארץ ישראל. לאחר חטא המרגלים ועונשו, דור המדבר החדש שהוא למעשה כבר דור הכניסה לארץ ישראל, ממשיך לצעוד קדימה, חרף המשברים. ."The show must go on"
בנקודת זמן זאת בפרשתנו, מתרחש ניסיון המים השלישי : "וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר, דֶּרֶךְ יַם סוּף, לִסְבֹב, אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם; וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם, בַּדָּרֶךְ. וַיְדַבֵּר הָעָם, בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה, לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם, לָמוּת בַּמִּדְבָּר: כִּי אֵין לֶחֶם, וְאֵין מַיִם, וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה, בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל. וַיְשַׁלַּח ד' בָּעָם, אֵת הַנְּחָשִׁיםהַשְּׂרָפִים, וַיְנַשְּׁכוּ, אֶת הָעָם; וַיָּמָת עַם רָב, מִיִּשְׂרָאֵל".(כא',ד'-ו')
דומה שדור המדבר החדש, עדיין מחובר לבאר הניסית של מרים. אין הם מודעים לגודל השעה לקראת הכניסה לארץ. הם מעדיפים לקבל דגים( שחיים במים) ולא לקבל חכות. הטיפול בנהי והבכי, בשבר החוסן האמוני והנפשי, הוא בדמות הנחשים.
למה דווקא נחשים? כנראה בגלל אותו נחש קדמוני, שניסה לפתות את האישה והיא אחריו את האדם הראשון, בעולם דימיוני של לחם ושעשועים וניסה לייצר עולם גן עדן של אלוזיה.
מה היה עונשו של האדם ?- " “בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם”( בראשית, ג', יט'). רוצה לומר: " אל תסמוך על ניסים. קח את גורלך בידיך".
אך כאן בפרשתנו , באופן דרמטי, מתרחש המפנה ושינוי המגמה . ניסיון המים השלישי ,בסופו של יום, נוחל הצלחה ולא כישלון. כאן אנו עדים לקו פרשת המים ( תרתי משמע) : " וַיָּבֹא הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ, כִּי דִבַּרְנוּ בד' וָבָךְ הִתְפַּלֵּל אֶל ד', וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ, וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה, בְּעַד הָעָם".(כא', ד'-ז').
דור המדבר החדש לקראת כניסתו לארץ, עושה את חשבון הנפש. הוא בוחן את עצמו בביקורת עצמית ומבין שתקופת הבאר הניסית של מרים, חלפה לה. מכאן, כל המציאות משתנה . עם ישראל עובר טרנספורמציה לתנועתיות ודינמיות . כך מתארת זאת פרשתנו : " וַיִּסְעוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל;וַיַּחֲנוּ, בְּאֹבֹת. וַיִּסְעוּ, מֵאֹבֹת; וַיַּחֲנוּ בְּעִיֵּי הָעֲבָרִים, בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מוֹאָב, מִמִּזְרַח, הַשָּׁמֶשׁ. מִשָּׁם, נָסָעוּ;וַיַּחֲנוּ, בְּנַחַל זָרֶד. מִשָּׁם, נָסָעוּ, וַיַּחֲנוּ מֵעֵבֶר אַרְנוֹן אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר, הַיֹּצֵא מִגְּבֻל הָאֱמֹרִי: כִּי אַרְנוֹן גְּבוּל מוֹאָב, בֵּין מוֹאָב וּבֵין הָאֱמֹרִי..... וּמִשָּׁם, בְּאֵרָה: הִוא הַבְּאֵר, אֲשֶׁר אָמַר ד' לְמֹשֶׁה, אֱסֹף אֶת הָעָם, וְאֶתְּנָה לָהֶם מָיִם". (כא',י'-טז')
אין יותר הפגנות על רקע של משברי מים. הכול נראה אחרת. ההוכחה לכך, בדמותה של שירת הבאר.
מתי שרים שירה ? רק לאירועי שמחה והתרוממות הרוח. כך מתארת זאת פרשתנו, לקראת סיומה : " אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל, אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת: עֲלִי בְאֵר, עֱנוּ לָהּ. בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים, כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם, בִּמְחֹקֵק, בְּמִשְׁעֲנֹתָם; וּמִמִּדְבָּר, מַתָּנָה. וּמִמַּתָּנָה, נַחֲלִיאֵל; וּמִנַּחֲלִיאֵל, בָּמוֹת. וּמִבָּמוֹת, הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב רֹאשׁ, הַפִּסְגָּה; וְנִשְׁקָפָה, עַל-פְּנֵי הַיְשִׁימֹן". (כא', יז' - כ').
אז מה המיוחד בבאר המים הזאת, שזכתה שישירו עליה שירה?
כך מבהיר לנו רש"י: בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים " – "זאת היא הבאר אשר חפרוה שרים - משה ואהרון".
"וּמִבָּמוֹת, הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב--רֹאשׁ, הַפִּסְגָּה" – " כרוה נדיבי העם, כל נשיא ונשיא כשהיו חונים, נוטל מקלו ומושך אצל דגלו ומחנהו ומי הבאר נמשכין דרך אותו סימן ובאין לפני חניית כל שבט ושבט".
כאשר מנהיגי העם והשבטים, אומרים אחרי ומשמשים דוגמא לכולם, כשהם בעצמם חופרים את התשתית של הבאר ומורים לעם את הדרך החדשה, כאן נקבע הנה קו פרשת המים החדש.
הנה מודל מנהיגות זה, מתחבר לראשיתה של פרשתנו :" וַיְדַבֵּר ד', אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר צִוָּה ד' לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה.......וְלָקַח הַכֹּהֵן, עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת; וְהִשְׁלִיךְ, אֶל תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה. וְכִבֶּס בְּגָדָיו הַכֹּהֵן, וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם, וְאַחַר, יָבֹא אֶל הַמַּחֲנֶה; וְטָמֵא הַכֹּהֵן, עַד הָעָרֶב.". (יט', א' –ז' ).
הכהן המנהיג העוסק בטהרת הטמאים בעזרת הפרה האדומה, נטמא אף הוא.
זאת דוגמא למנהיגות בגובה העיניים, שמשמשת דוגמא לכולם, בהיותה לא מרוחקת ולא מנוכרת זאת אותה מנהיגות שנוכחת במהפכה של תנועת החסידות במאה ה18, בדרישה לפרופיל של הצדיק החסיד , המנהיג משרת הציבור העוסק בקירוב של אלו שסרו מהדרך ובהעלאתם של השוקעים בדרך. ד"ר מיכה גודמן במאמרו ב"מקור ראשון – מבט"- תשס"ה, מתייחס לדברי הפילוסוף גרשם שלום (1897-1982):" אין הצדיק יושב על כס מושבו כשהוא דורש מן החוטאים, לעלות ולבוא אל מעלתו ומדרגתו. על הצדיק מוטלת חובת הירידה אל חסידיו ולאחר ששהה עימם בעימקי החטא, עליו להציע להם את עזרתו, בטיפוס משותף חזרה אל עולם התיקון. הצדיק נתבע להזדהות עם החוטא, על מנת לתקן את חטאו. פעולה זו איננה נטולת סיכון. שהרי מי ערב לכך, שהצדיק עצמו לא ישקע בעולם החטא? מי מבטיח לו שבמקום ההעלאה המתבקשת של החוטא, לא ירד אף הוא לאותן תהומות?. רבי יעקב יוסף מפולנאה (1710-1784) מתלמידי הבעל שם טוב שאמר :" הירידה ודאי והעליה ספק.,,, מוסיף גודמן: "הבעל שם טוב מחולל תנועת החסידות שגאלה את העם מחדלון רוחני, מדמה במטאפורה את המבקש לטהר את החוטאים מחטאם, לאדם המבקש לנקות את ביתו. שהרי אי אפשר לנקות את הבית מלכלוך, מבלי להתלכלך גם כן. הצדיק מרומם ומציל את החוטא מן החטא, אך מסתכן בכך שמשהו מן החטא ידבק גם בו. מי שמתמסר לתיקון העולם מקלקוליו, נוטל את הסיכון שחלק מקלקולי העולם, ידבקו גם בו. שהרי ניקיון כפיים מוחלט, מאפיין רק אנשים שאינם אנשי מעשה".
הנה בפרשתנו- מודל הדוגמא האישית של מנהיגות שחופרת ראשונה את הבאר, שהוא התיקון למשבר מים אחר בעבר : " וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף, וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר; וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר, וְלֹא מָצְאוּ מָיִם.וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה, כִּי מָרִים הֵם; עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ, מָרָה. וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, מַה נִּשְׁתֶּה. וַיִּצְעַק אֶל ד', וַיּוֹרֵהוּ ד' עֵץ, וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם, וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם; שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט, וְשָׁם נִסָּהוּ". ( שמות, טו',כב'-כה').
מבהיר לנו רש"י באותו אירוע בספר שמות: "שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט, וְשָׁם נִסָּהוּ" – "במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם- שבת,פרה אדומה ודינין" (סנהדרין, נו').
הנה סגירת המעגל, שהחל במשבר המים הראשון במרה בספר שמות, שהתיקון בא בדמותו של העץ, שחיבר אותנו לפרשת פרה אדומה, שהיא פתיחת פרשתנו ובהמשכה מתרחשים שני ניסיונות מים שנכשלים ו ניסיון המים השלישי נוחל הצלחה, בזכות הדוגמא האישית של אותה מנהיגות, שאיננה מורמת מעם ויודעת גם ללכלך את ידיה וליטול סיכונים, בהם טומאה וטהרה משמשים בערבוביה. לא פלא שמנהיגות כזאת רותמת אליה את העם, לדרך של תקווה ולקיחת אחריות.
"אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל, אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת: עֲלִי בְאֵר, עֱנוּ לָהּ. בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים,כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם".
שבת שלום
זאב ווה
חמשיר לשבת
פָּרָה אֲדֻמָּה / דוד אשל
הִיא קָשָׁה וַעֲלוּמָה
פָּרָשַׁת "פָּרָה אֲדֻמָּה",
מָה סוֹד פִּשְּׁרָה
שֶׁדַּוְקָא בָּהּ נֶאֱמַר: "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה" ?
זוֹהִי חֻקָּה וְזֶהוּ חָזְקָהּ :
"נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמַע" לְלֹא חֲלוּקָה,
רַק עַם יָחִיד סְגֻלָּה
מַבְטִיחַ לְקַיֵּם אֶת כֻּלָּהּ,
לֹא נִתַּן לְמָכְרָהּ
כִּי אֵין גּוֹי, שֶׁיְּשַׁלֵּם אֶת שְׂכָרָהּ.
לְפָרָשָׁה זוֹ, קָשֶׁה הַהֶסְבֵּר
וְכַנִּרְאֶה שֶׁהַבּוֹרֵא רָצָה, שֶׁעָלֶיהָ נְדַבֵּר,
שֶׁנְּדַבֵּר עַל אֱמוּנָה לְלֹא עוֹרְרִין
גַּם אִם יֵשׁ בָּהּ מִסְתּוֹרִין,
וְגַם אִם בַּהֶסְבֵּר יֵשׁ רִפְיוֹן
הָאֱמוּנָה לֹא תְּלוּיָה, בְּשׁוּם הִגָּיוֹן,
אֶת הָאֱלֹקִים יְהוּדִי יָרֵא
גַּם אִם נִסְתָּרוֹת דַּרְכֵי הַבּוֹרֵא.
הָאֱמוּנָה אֵינֶנָּה כְּבוּלָה
וְהַהֲבָנָה אֵינֶנָּה גְּבוּלָהּ
הָאֱמוּנָה עַצְמָהּ, הִיא הִיא קוֹלָהּ.
לָכֵן לֹא בִּכְדִי
הַתּוֹרָה נִתְּנָה לָעָם הַיְּהוּדִי,
כִּי דַּעְתּוֹ הָיְתָה נְחוּשָׁה
לְקַבֵּל אוֹתָהּ כְּמִקְשָׁה.
הַתּוֹרָה שֶׁבְּסִינַי לָנוּ נִתְּנָה
נִצֶּבֶת בְּכָל דּוֹר אֵיתָנָה,
אֵין הִיא תְּלוּיָה בְּאָפְנָה
הִיא לָעַד, בְּכָל עִדָּן וְעִדְּנָא,
כִּי תּוֹרָתֵנוּ זוֹ יִחוּדָהּ
יֵשׁ בָּהּ הִגָּיוֹן וְיֵשׁ בָּהּ חִידָה,
וְאֻמָּתֵנוּ הִיא הַיְּחִידָה
שֶׁאֵינָהּ עוֹשָׂה הַפְרָדָה,
הִיא קִבְּלָה מִבְּלִי לְהַסֵּס
אֶת כֻּלָּהּ, אֶת כָּל הַפַּרְדֵּ"ס.
לְפָרָשַׁת "פָּרָה אֲדֻמָּה" יֵשׁ הֶסְבֵּר
אֱלֹקִים רָצָה... שֶׁעָלֶיהָ נְדַבֵּר,
וְגָדוֹל מְאֹד חֶלְקָהּ
כִּי בְּגִינָהּ נְדַבֵּר, עַל אֱמוּנָה וְחֻקָּה.
שבת שלום
