פרשת אחרי מות "וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ, לִפְנֵי ד'" – שילוב הרוח והחומר

לְזֵכֶר הֶרֶג, רֶצַח, מוֹת...אֶזְכּוֹר אָדָם וְלֹא מִסְפָּר

פרשת אחרי מות "וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ, לִפְנֵי ד'" – שילוב הרוח והחומר, הקודש והחול.

מאמר הפרשה מוקדש לזכרו של רוני שכטר ז"ל, שהובא אתמול למנוחת עולמים. איש מיוחד ומופלא, שהיה מופת ומגדלור, לחוסן אמוני ונפשי, בשילוב הרוח והחומר.

זאב ( ווה ) פרידמן

פרשתנו פותחת בהצגת נוהל עבודת הכהן הגדול בהקטרת הקטורת בבית המקדש, בקודש הקודשים ביום הכיפורים: " וַיְדַבֵּר ד', אֶל מֹשֶׁה, אַחֲרֵי מוֹת, שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ד', וַיָּמֻתוּ. וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה, דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ, וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ, מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן, וְלֹא יָמוּת, כִּי בֶּעָנָן, אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת ..... וְלָקַח מְלֹא הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ, מִלִּפְנֵי ד', וּמְלֹא חָפְנָיו, קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה; וְהֵבִיא, מִבֵּית לַפָּרֹכֶת. וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ, לִפְנֵי ד'; וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת, אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת וְלֹא יָמוּת.( ויקרא, טז', א'- יג' ).

האם לפנינו רק תיאור ארגוני טכני ,של הפרוצדורה ואופן הקטרת הקטורת על ידי הכהן הגדול? או שמא יש כאן גם מסר ומשמעות רחבים יותר למחוזות חיינו ?

הבה נעמיק במחלוקת ידועה, בין הפרושים (החכמים) לבין הצדוקים, כיצד על הכוהן לנהוג בהקטרת הקטורת ביום הכיפורים. מחלוקת שנשניתבברייתא ונרמזת במשנה יומא א', ה' : הצדוקיםהיו אומרים: הקטורת שהכהן הגדול מקטירה בקודש הקודשים צריך לתקנה מבחוץ, בהיכל. לפי שהם דרשו את המקרא: "כִּי בֶּעָנָן, אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת" , בענן- כלומר בעשן הקטורת, יבוא הכהן הגדול לקודש הקודשים ואז אראה על הכפורת.הפרושים היו אומרים, הכהן הגדול נכנס לקודש הקדשים בכף מלאה קטורת ובמלוא המחתה גחלי אש, ושם הוא נותן את הקטורת על המחתה, כמו שנאמר:" וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ, לִפְנֵי ד'", לאחר שנאמר בפסוק שלפניו: "וְהֵבִיא, מִבֵּית לַפָּרֹכֶת ".

יש כאן הבדל גדול בהנחיית הצדוקים בניגוד להנחיית הפרושים, כיצד על הכוהן הגדול לנהוג בהקטרת הקטורת. לשיטת הצדוקים, הכהן מכין את הקטורת המעלה עשן מחוץ למרחב קודש הקודשים, ורק אחר כך הוא נכנס עם הקטורת והעשן לתוך קודש הקודשים, ואילו לשיטת הפרושים ,הכהן הגדול עוסק בהכנת הקטורת המעלה עשן בתוך מרחב קודש הקודשים פנימה.

שפתי חכמים (פירוש לפירוש רש"י שחובר על ידי רבי שבתי בס (1641-1718) נדפס לראשונה באמסטרדם ב-1680). בפרשנותו לרש"י למעשה הקטורת בפרשתנו, נדרש למחלוקת בין הצדוקים לבין הפרושים :"רש"ימפרש- "לא יבוא, כי אם בענן הקטורת ביום הכיפורים". " ולא שכיון רש"י בפירוש זה שיבוא עם ענן הקטורת מבחוץ שזה הוא דעת צדוקים, אלא לאפוקי ממה שפירש תחילה שהוא הענן שהשכינה שורה בו....כלומר, שלא נתן בה כל הסימנים במשקלם , אף על פי שלא עשה כצדוקים, אלא לאחר שנכנס נתן הקטורת על האש אשר במחתה".

לכאורה, עניין לנו במחלוקת פרוצדורלית טכנית יבשה ,של פרוטוקול עבודת הכהן הגדול בהקטרת הקטורת.

האם לא די לנו שנסתפק רק בכך ונמשיך הלאה ? נראה שלא. עלינו לנוע במתווה הפשר , המשמעות והתובנות של עבודת הכוהן במשכן כפי שעשינו בפרשות הקודמות , שהם כצידה לדרך במעגלי החיים השונים.

כידוע, הפרושים היו מחכמי המשנה, התנאים .הם האמינו בתורה שבעל פה שנכרכה עם התורה שבכתב מסיני. הם זוהו עם השכבות העממיות בעם, ויריביהם העיקריים היו הצדוקים האריסטוקרטיים . ואילו הצדוקים , החזיקו בפרשנות שונה למקרא, דחו את התורה שבעל פה בפרשנותה הפרושית. הם היו מזוהים עם מעמד האריסטוקרטיה והכהונה בימי בית שני. הם היו יריביהם העיקריים של הפרושים. דיון במחלוקת ידרוש מעמנו התבוננות מעמיקה יותר, בהבנת מהות ושורש המחלוקת בין הצדוקים לבין הפרושים. דומה שעניין לנו בהשקפות עולם שונות.

מהי המחלוקת המהותית, בין הצדוקים לבין הפרושים במעשה הכנת הקטורת והקטרתה ?

הבה נציע דרך קריאה במהות המחלוקת הנדונה, בין הצדוקים לבין הפרושים. דומה שהמחלוקת נטועה ,בסוגיה רחבה יותר, מאשר במשבצת פרוצדורלית טכנית, מוגדרת ומצומצמת בעבודת הקטורת במשכן. המחלוקת מציגה לנו אפוא שתי השקפות עולם, באשר לתפיסת הערכים של מרחבי חיים, שלכאורה הם שונים בחיינו - של חיי הקודש אל מול חיי החול , של חיי הרוח אל מול חיי החומר, של חיי התורה אל מול חיי העבודה. של עולם הספרא אל מול עולם הסייפא. האם ערכים אלו יכולים לשמש יחדיו במרחב חיים משולב אחד, או שהם יכולים לשמש רק בשני מרחבי חיים נפרדים. האם נגזר על מרחבי חיים אלו לדור בנפרד ובניתוק זה מזה, או שמא יכולים הם לשמש בכפיפה אחת, ולדור בסינרגיה תחת קורת גג אחד.

הצדוקים גורסים, שיש לפעול בהפרדה מלאה של שני מרחבי חיים שונים, ולכן, את העבודה הפיזית של החומר במעשה הקטורת יש לעשותה במרחב שמחוץ למרחב קודש הקודשים. לדעתם, קודש וחול לא יכולים להתקיים ולשמש יחדיו במרחב חיים אחד. יתכן, שיש לכך עיגון בהשקפת הצדוקים אשר אינם מקבלים את התורה שבעל פה, והרי יודעים אנו עד כמה התורה שבעל פה בנתיבי המשנה, התלמוד, הראשונים והאחרונים בארון הספרים היהודי, מימשה את העיקרון "וחיית בם". לדעתם, חדש אסור מהתורה . לעומתם, על פי השקפתם של הפרושים (החכמים), קיימת התכנות למרחב חיים אחד ולא שניים, המשלב בתוכו את הקודש וגם את החול, המשלב בתוכו את הרוח וגם את החומר, המשלב בתוכו את העבודה וגם את התורה ,המשלב את הספרא והסייפא , במרחב אחד-במקום הקדוש ביותר בקודש הקודשים, שאליו נכנס הכוהן ביום הכיפורים. על פי השקפת עולם השילוב, הפרושים מנחים את עבודת הכוהן הגדול בהקטרת הקטורת, שהכוהן ייקח בידיו את המחתה ועליה גחלים ויכנס לקודש הקודשים ושםבמקום הקדוש ביותר וביום הקדוש ביותר, יבצע את העבודה של הכנת הקטורת, הוא ישרוף הגחלים על המחתה באש שעליה הקטורת ותהליך החולין של העבודה ( כמו בהכנת מנגל ) שיביא לניחוח ועשן הקטורת,יתרחש לא פחות ולא יותר, בתוך מרחב קודש הקודשים במשכן.

ניתן לקבוע, שהשקפת הצדוקים היא מצומצמת, דיכוטומית, בינרית וסגרגטיבית ואילו השקפת הפרושים החכמים היא מכילה, רחבה, אינטגרטיבית, סינרגטית ומשלבת.

האם המחלוקת בין הצדוקים לבין הפרושים, מכוונת גם לאדם הפרטי במרחבי חייו, אל מול קונו ואל מול חברו? דומה שכן.

לפי השקפת הצדוקים, קיימת הפרדה של שני מרחבי חיים השונים והנפרדים זה מזה. מרחב החולין "שבין אדם לחברו" ושל מרחב הקודש"שבין אדם למקום". השקפה זאת עלולה להוביל לכך, שאדם יכול לנהוג במרחבים נפרדים אלו, כשני אנשים נפרדים. כמו, ד"ר ג'יקל ומיסטר הייד(נובלה של הסופר הסקוטי רוברט לואיס סטיבנסון שפורסמה ב 1886). אדם כזה, יכול במרחב החולין"שבין אדם לחברו", לגנוב, להונות, לרמות, להעלים מס, לקחת שוחד ולרמוס זכויות של עובדים ולהעבידם בתנאי עבדות. ואילו במרחב הקודש "שבין אדם למקום", הוא יקפיד על כל תג ותג ויחמיר בכל החומרות של כשרות עניני הפסח וכשרות במהלך השנה, קלה כבחמורה. אנשים אלו מאופיינים ברוממות התורה והקודש על לשונם. אבל בידם רומסים ערכים ומוסר חברתי. התנהגותם לא אחת, כנבל ברשות התורה, כפרשנותו של הרמב"ן לפרשת קדושים.

לצערנו, נשמע מוכר.

לפי השקפת הפרושים, לא קיימת הפרדה בין הקודש לבין החול. קיים רק מרחב אחד שבו הקודש והחול משמשים בכפיפה אחת. במרחב זה, האדם יקדש חייו בתורה ויטהרם בעבודה. במרחב זה הכול חייב להיות קודש קודשים, שקוף ואמיתי. הקריאה לאדם הפרטי היא, להיות בעל מידות וערכים, להיות אמיתי ומענטש. דומה שפרשתנו העוסקת בעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים, ביום הקדוש ביותר בשנה, במעשה הקטורת,מלמדת אותנו מדוע יום הכיפורים מכפר על עבירות "שבין אדם למקום", אך איננו מכפר על עבירות "שבין אדם לחברו", עד שיבוא לחברו , יתרצה בפניו ויבקש ממנו סליחה ומחילה. הנה לנו ביום הקדוש ביותר בשנה, קיומו של מרחב חיים אחד משולב של קודש וחול, של בין אדם לקונו ובין אדם לחברו.

נושאי הדגל של התפיסה המשלבת מרחב חיים של קודש וחול של תורה ועבודה, היו גדולי ישראל, ביניהם, רבי יוחנן הסנדלר, רבי יצחק נפחא, רבי יהושע הפחמאי, הלל חוטב העצים, שמאי הבנאי, אברבנאל הכלכלן, הרמב״ן והרמב״ם הרופאים ועוד רבים אחרים.

הבה נתחבר למשמעות האמיתית של מעשה הקטרת הקטורת לפי השקפת הפרושים, המציב אתגר למנהיגי מדינתנו, לעמנו ,לחברתנו ולכל אחד מאתנו, לדבוק בדרך השילוב כאורח חיים, בשילוב שמים וארץ, בשילוב יהדות ודמוקרטיה, בשילוב שבין אדם לקונו ובין אדם לחברו,בשילוב הרוח והחומר ושל הקודש והחול .

פרשתנו סמוכה לשביעי של פסח, שבו התרחש אירוע שירת הים. עם ישראל ניצב עם פניו, אל מול ים סוף ,כשמאחוריו מתקרב צבא מצרים על שריוניו בראשות פרעה, הרודף אחר נתיניו העבדים שברחו זה עתה ממצרים : " וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם, וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל הַיָּם, כָּל סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה, וּפָרָשָׁיו וְחֵילו עַל-פִּי, הַחִירֹת, לִפְנֵי, בַּעַל צְפֹן. וּפַרְעֹה, הִקְרִיב;וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם, וַיִּירְאוּ מְאֹד, ....וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם, אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ד', אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם: כִּי, אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד, עַד עוֹלָם. ד', יִלָּחֵם לָכֶם; וְאַתֶּם, תַּחֲרִשׁוּן. (שמות, בשלח, יד', ה'- יד' ).

כבר הזכרתי בעבר וראוי בנושא דיוננו לחזור ולהזכיר שוב, את קריאתו של רבי מאיר מפרמישלן, מגדולי האדמורי״ם החסידיים ( 1820-1850 ) הקורא את הפסוק בקריאתו המיוחדת והיצירתית, במודל השילוב: " ד', יִלָּחֵם לָכֶם; וְאַתֶּם, תַּחֲרִשׁוּן"– ״ ד׳ יתן לכם לחם, רק אם אתם תחרשון האדמה״. רבי מאיר מפרמישלן, מציב לנו את מודל השילוב, של קודש וחול, של רוח וחומר, של תורה ועבודה.

פרשתנו מטמיעה בנו את התובנה של מרחב חיים משולב, של קודש וחול, של חומר ורוח של תורה ועבודה, במעשה הקטורת והכנתה, המתחברת לדבריו של הסופר ש"י עגנון, איש ירושלים: "כשם שהאדם מורכב מחומר ומרוח, כך מעשיו מורכבים מחומר ורוח״ (״אורח נוטה ללון״).

חג שמח ומועדים לשמחה

שבת שלום

זאב ווה

אַחֲרֵי מוֹת / דוד אשל - חריזה לפרשת השבוע ויום השואה.

פָּרָשַׁת "אַחֲרֵי מוֹת"

הִיא כִּמְבוֹאָהּ,

לְהַקְרָאַת הַשֵּׁמוֹת

בְּ"יוֹם הַשּׁוֹאָה",

בְּהִשָּׁמַע צְפִירַת צוֹפָר

לְזֵכֶר הֶרֶג, רֶצַח, מוֹת...

אֶזְכּוֹר אָדָם וְלֹא מִסְפָּר

אֶזְכּוֹר...אַזְכִּיר שֵׁמוֹת.

לָקַח אֶת שְׁמוֹ שֶׁל הָאָדָם

הַצּוֹרֵר יִמַּח שְׁמוֹ,

נָתַן מִסְפָּר לָקַח הַדָּם

אֱלוֹקִים יִקֹּם דָּמוֹ.

בְּהַזְכִּירִי קָרוֹב בַּשֵּׁם

אֶרְאֶה אֶת הַפָּנִים,

כְּאִלּוּ הוּא עוֹדוֹ נוֹשֵׁם

אַף שֶׁמֵּת... לִפְנֵי שָׁנִים.

אֶת הַשּׁוֹאָה הֵם לֹא שָׂרְדוּ

לֹא בְּמָזָל וְלֹא בְּנֵס,
נֶהֶרְגוּ, נִשְׂרְפוּ אוֹ אָבְדוּ

אֵלֶּה, שֶׁשְּׁמָם מִתְנוֹסֵס.

נֹאמַר בְּתּוֹקֵף : לֹא עוֹד !!!

נַאֲזִין לַשֵּׁמוֹת עוֹד פַּעַם וְשׁוּב,

כְּדֵי שֶׁאָנוּ נַמְשִֹיךְ וְנִשְׂרוֹד,
כְּדֵי שֶׁהָאֶתְמוֹל...מָחָר לֹא יָשׁוּב.

חג שמח ושבת שלום,

בלהה ודוד אשל.

**********Paste this code as high in the of the page as possible************* ****************Additionally, paste this code immediately after the opening tag**********