"פודזקס"- פרק מס' 20, מסע בעקבות עולמו של הרב לורד יונתן זקס זצ"ל. על תרגום ספרי הרב זקס לעברית, עם המתרגם המשורר צור ארליך.
כל הקורא את כתביו של הרב זקס באנגלית אינו יכול שלא להתפעל מבהירות השפה והלשון הפיוטית שלו. כיצד מעבירים את כל העושר הזה לעברית? המשורר צור ארליך, שבכלל לא עסק בתרגום פרוזה קודם שניגש למשימה, עושה זאת בהצלחה מרובה כבר 13 ספרים, והיד עוד נטויה. האזינו לפרק מרתק, בו הוא מדבר על הנאמנות למקור לעומת חופש התרגום, חושף סודות משולחן המתרגם וגם מעיד על האופן שבו התרגום שינה את עולמו הרוחני.
https://open.spotify.com/episode/5GxqiAiu1KDOqqShZlMRwO?si=vFV3Y0K2RtKgpTz7fqt4vg
נהנתם? המשיכו והפיצו בבקשה.
.....................................................................................................
אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.(ראו המאמר בהמשך)
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
..........................................................................................................
הרב עמיהוד סולומון-רב קהילה- סרטון על הפרשה - הכל דיבורים
............................................................................................
החברה לחקר המקרא מקיימת ימי שיא בתנ"ך כפי שאתם קוראים כאן מדי שבוע,לאחרונה פורסם מאמר באחת החוברות המופצות בשבת בבתי הכנסת ברחבי הארץ, למאמר זה מופיע כאן תגובה.
מורי התנ"ך בשליחות בבתי הספר הממלכתיים
(תגובה למאמרו של איתי אסמן, ראש יהודי, פרשת קורח)
כותב:
הרב- חיים אריה כהנא.
חבר הנהלת החברה לחקר המקרא- ורכז מקצוע התנ"ך בתיכון ממלכתי -קרית גינזבורג-יבנה (2500 תלמידים)
מאמרו של איתי אסמן, העציב אותי מאוד. מאמרו נגוע בשיפוטיות ובהכללות שטחיות ועושה עוול למורים לתנ"ך ולתלמידים בבתי הספר החילוניים. מאמרו מנותק מהווית הוראת התנ"ך בממלכתי , מטעה ומרחיק את הקוראים , מהמתרחש בשדה התנ"ך בבתי הספר הממלכתיים. מאמרו רק גורם להרחיק את התלמידים הישראלים מהזהות היהודית ומארון הספרים היהודי, שבמרכזו התנ"ך. איתי אוחז בקלישאות ,שכביכול המורים לתנ"ך מתמקדים בביקורת המקרא, בכפירה ובמיתולוגיות יוונית ובבליות.ראוי לדעת את האמת, שלימודי ביקורת המקרא חלפו מהעולם החינוכי הבית ספרי אי שם בשנות התשעים המוקדמות, והחלטת הפיקוח במשרד החינוך הייתה חד משמעית- על התלמידים לדעת ראשית לכול- תנ"ך כפשוטו, להבין, לקרוא, ליישם, וזה העיקר.
נפלה בחלקי הזכות הגדולה כאדם שומר תורה ומצוות לעסוק בהוראת התנ"ך בבית ספר ממלכתי. הייתה זו סוף שנה שגרתית כאשר נקראתי לחדרה של המנהלת, ובפיה בקשה – לרכז את הוראת התנ"ך השש שנתית בקריית החינוך של החינוך הממלכתי. בקשה זו ריגשה אותי מאד וחיברה אותי לאורך שנות דור לשליחות יהודית חינוכית במגזר החילוני, שאין לה שיעור. השעות הרבות בהם אני נפגש עם תלמידי ישראל, המסולאים בפז, ומלמד אותם תנ"ך באהבה ובאמונה הניבו פרות מתוקים מדבש, ומאז אני מרכז את הוראת התנ"ך השש שנתית עד עצם היום הזה, כבר 25 שנה. כתלמידו של ר' אברהם שפירא זצ"ל, מורי ורבי, ראיתי בכך את התגשמות חזונו של הראי"ה קוק, מתוך הישיבה המרכזית העולמית בה חונכתי, להעניק קודם את האהבה ומתוך כך תוטמע גם האמונה בכל יהודי.
את ברכת הדרך ללמד תנ"ך בחינוך הממלכתי קיבלתי בראש ובראשונה מראש הישיבה, וגם מהרב שמואל הרשקוביץ, מורי במכללת מרחבים, וכן קיבלתי תמיכה והדרכה בכתב מהרב שלמה אבינר, וברכת הצלחה בזמנו מהמחמ"ד הרב שמעון אדלר.
התנ"ך הוא נחלת כלל עם ישראל, אין לאף מגזר כזה או אחר מנדט על התנ"ך ואופןהנחלתו לדור הבא.אין שנאת תנ"ך, יש בורות בתנ"ך, וזה גם באשמת שלומי אמוני ישראל שלא השכילו לקחת חלק במהפכת הדור,להתחבר גם לעגלה הריקה ולהוראה בבתי הספר הממלכתיים, כשליחות ממדרגה ראשונה. נכון, לא לכל אחד זה מתאים, אבל כל מי שהיה בצבא במחלקה ופלוגה עם חיילים שאינם שומרי תורה ומצוות ויצר קשר חיובי ושיח מכבד, יכול גם יכול לחנך וללמד בחינוך הממלכתי המשווע למורים טובים חדורי אמונה ולהט חינוכי.
החינוך הממלכתי משלב מורים בעלי השקפות עולם שונות ומנוגדות באופן עקרוני ומאיר פניו לכל מורה, גם אם הוא שומר תורה ומצוות באופן אדוק ומראהו כשל רב עם ציציות בחוץ וכיפה גדולה , שכן- "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום... איזהו מכובד המכבד את הבריות ומקרבן לתורה",
הצעתו של איתי להוציא את לימודי התנ"ך מבתי הספר הממלכתיים, היא פסולה מעיקרה, ואינה עומדת בשום קנה מידה חינוכי. דוד בן גוריון ראה בתנ"ך את תבנית נוף המולדת של היהודי בארצו, והגה את הקמת החברה לחקר המקרא בישראל, בראשות המנכ"ל הנמרץ שומר תורה ומצוות מר ישראל קריסטל, שמביאה את אורו של התנ"ך גם לבתי הספר הממלכתיים ויוזמת ימי שיא ללימוד התנ"ך בכל תיכון הרוצה בכך.ראוי לדעת על הצימאון והביקוש של בתי ספר מהחינוך הממלכתי למפעל ימי שיא ללימוד התנ"ך.
מאמרו של איתי חוטא לאמת מארץ תצמח. דווקא האתגר הגדול הוא להגדיל את לימוד התנ"ך ולהאדירו במגזר החינוך הממלכתי, שכן, זאת השקעה בעיצוב זהותו של דור העתיד.
הרב חיים אריה כהנא- חבר הנהלת החברה לחקר המקרא - רכז מקצוע התנ"ך בבית הספר תיכון הממלכתי-קרית גינזבורג-יבנה (2500 תלמידים)
.............................................................................................
מתוך ספרו החדש של הרב ד"ר יואל בן-נון- חבר פורם התנ"ך בחברה לחקר המקרא.
מקראות בינה בתורה, לפרשת 'חֻקת התורה':
פרה אדומה – תוכה כברה!
הטהרה מטומאת מת שונה מכל פרשיות הטהרה שבתורה, וגם המיקום שלה תמוה; כל הטמאים טובלים במים (מעיין, מקווה, נחל או ים) ונטהרים – רק טומאת מת מחייבת הזאה מאפר פרה אדומה תמימה.
הרגש הטבעי ממאן להשלים עם המוות, עם פרדה לנצח, גם כאשר מתים "בשֵׂיבה טובה" (בראשית כ"ה, ח), וכל שכן כשהכול מתהפך, כדברי דוד על בנו, "מי יתן מוּתי אני תחתיך" (שמואל-ב י"ט, א). עד היום לא השלמנו עם עלייתו של משה להר נבו, וכל הריקודים שלנו בחתימת התורה הם געגועים מתפרצים...
ממילא, השאלה המתבקשת היא: איך אפשר להיטהר מטומאת מת?
התשובה לכך היא שלא ניתן להיטהר בדרך הרגילה, בטבילת טהרה במים, אלא רק בדרך חריגה, סתומה, כמו המוות עצמו!
במוצאי שבת פרשת 'פרה' התשמ"ב, איחרתי לתפילת הציבור, והתפללתי לבדי בבית הכנסת הזמני של עפרה, בחושך; בעת אמירת "אתה חוננתנו למדע תורתך...", האיר לי בורא העולם ונותן התורה כמו ברק, משהו מסוד פרה אדומה. אותה "פרה אֲדֻמָּה תמימה", שעליה נאמר "שתהא תמימה באדמומית, שאם היו בה שתי שערות שחורות, פסולה" (משנה פרה ב', ה; רש"י לבמדבר י"ט, ב).
צבע כל חי ש'דמו בנפשו' אדום הוא בתמימות מתוכו, ו"פרה אֲדֻמָּה תמימה" באדמומית שלה מבחוץ, היא תמימה בשלמות מבפנים ומבחוץ; לפיכך, הפרה האדומה מייצגת עולם מושלם 'שתוכו כבָרוֹ', בו 'טעם העץ כטעם הפרי' (רש"י לבראשית א', יא בעקבות בראשית רבה פרשה ה', ט), עולם שאין בו בלייה, כליה ומוות!
כבר בבריאת העולם נחשף הפער הזה בטבע הבריאה, כשהארץ הוציאה "עץ עֹשֶׂה פרי":
לפיכך, כשנתקלל אדם על עוונו ובא מוות לעולם], נפקדה גם היא (=הארץ)... ונתקללה;
(רש"י בראשית א', יא)
לכן ציווה בורא העולם ונותן התורה לשחוט ולשרוף דווקא 'פרה תמימה באדמומית', ודווקא מחוץ לקודש, כדי לטהר טמאי מתים; כדי להמשיך בטהרה בעולם שיש בו מוות, ואין בו שלמות – ואף על פי כן, יש בו גילוי שכינה וטהרת הקודש השואפת לשלמות, ונטהרת הטומאה בשרפת הפרה האדומה התמימה, מתוכה וּמִבָּרָהּ.
מיקום פרשת פרה אדומה
מדוע 'תקועה' פרשייה זו כאן באמצע המדבר, באמצע חומש 'במדבר'?
מקומה הטבעי של פרשה זו בספר ויקרא, אחרי מות נדב ואביהוא במשכן "ביום השמיני" (י', א-ז), ולפני "אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימתו"; בקשר ברור לציווי ה' למשה אל אהרן, שיידע איך לבוא אל הקודש כדי לכפר על החיים, "ולא ימות" (ט"ז, א-ב). בהתאם לכך, יש כמה נקודות מפגש בין טהרת הפרה לבין כפרת שני השעירים, ובייחוד ההקבלה בין פרה אדומה לשעיר המשתלח, ששניהם נעשו מחוץ לקודש, והיו מטמאים כל מי שהתעסק בהם, ושניהם נועדו לכפרה ולטהרה, בעבודה מיוחדת שאין דומה לה.
לדעתי, פרשה זו הועברה לספר במדבר כדי לספר את סיפור 38 השנים, במות דור שלם, דור יוצאי מצרים!
הסיפור עצמו – איך דור שלם מת במדבר בגזרת ארבעים השנה – באמת לא סוּפַּר!
המצוות שבפרשת 'שלח לך' (פרק ט"ו) קשורות לסיפור התיירים והכניסה לארץ; המצוות שבפרשת 'קרח' (פרק י"ז) קשורות בבירור לסיפור, לניסיון ההדחה של משה ואהרן במרד קרח; ואילו מצוות הטהרה מטומאת מת (פרק י"ט) הן הן הסיפור בעצמו – איך דור שלם מת במדבר בגזרת ארבעים השנה!
המשורר חיים נחמן ביאליק יצא מגדרו והביע את מחאתו בשיר 'מֵתֵי מִדְבָּר', שבו ניסה להאדיר את יוצאי מצרים שמתו במדבר, ולהשלים את הסיפור המדהים שסופר בשתיקה; אכן מקובל אצלנו, כאשר אין מילים לבטא את גודל השבר, מתחילים לשפוך מילים.
לעומת זה בתורה, כאשר אין מילים לבטא את מות דור המדבר – אין מילים! אין נבואה למשה ואין פרשיות בתורה 38 שנה!
במחצית הראשונה של ספר במדבר, מתוארת השנה השנייה ליציאת מצרים, עם ההכנות והמסע מהר סיני עד גבול ארץ כנען, בקדש ברנע.
במחצית השנייה של ספר במדבר, מפרק כ', מתוארת שנת הארבעים והמסע לעבר הירדן.
בתווך, במקום סיפור על 38 שנים של 'מֵתֵי מִדְבָּר', הציבה התורה את הטהרה מטומאת מת, כגשר מטהר בין יוצאי מצרים לבין הדור שייכנס לארץ; שנת הארבעים נפתחה במות מרים הנביאה, ובהמשך תואר מות אהרן הכהן – האם יוכל הדור שגדל במדבר ונשאר רק עם משה, להתרומם מעל לדור יוצאי מצרים?
מי מריבה והנהגת הדיבור
ביציאת מצרים, ברפידים היכה משה בסלע ויצאו מים; אירוע זה נחשב לנס, וגם לניסיון: המריבה והתלונה של בני ישראל (למרות הכעס עליהם) נענו ב"מסה ומריבה", והוכח כי "יֵשׁ ה' בקִרבֵּנוּ" (שמות י"ז, ז), בזכות המכה של משה בסלע.
והנה בניגוד חריף, בפתח שנת הארבעים, בהתחלת היציאה מן המדבר, הפכו "מי מריבה" מחטא העם לחטא משה ואהרן; המכה שהוציאה מים מן הסלע הפכה לכישלון, ולמניעת כניסתם של משה ואהרן לארץ האבות.
מדוע?
מדרש חז"ל המובא ברש"י פירש את החטא בהכאה בסלע, כי ה' אמר לדבר אל הסלע; אולם פירוש זה קשה, שכן בפרשה המקבילה בספר שמות, המכה בסלע הייתה לנס; אם כן, כיצד הפכה כאן לחטא?
ההקבלות בין שתי הפרשיות ממש צועקות! ההבדלים כֹּה זעירים, ויחד עם זה כֹּה עצומים!
דרך האמונה על ידי ניסים, אותות ומופתים, מתאימה לנפש ילדותית, ועם ישראל ביציאת מצרים היה עַם-תינוק; אמא ואבא צוחקים לתינוק והוא צוהל, אך ברגע שהם נעלמים הוא בוכה. עַם-תינוק רואה ניסים ושר שירה, אך כאשר הוא צמא ורעב הוא בוכה ומתלונן; התגובה היא מיידית; כל קושי הוא משבר, משבר אמוני, נס וניסיון.
אדם בוגר מתנהל על פי כוח הדיבור, שלו ושל אלה המשפיעים עליו; עַם-בוגר עבר מן הניסים והאותות אל "עשרת הדברים". ואכן, מהר סיני נעלם המטה של משה עם נפלאותיו; אחרי מעמד הר סיני אין עוד אותות בדבר ה'!
אבל ב-38 השנים של נדודי המדבר ומות דור המדבר, נעלם דבר ה' ממשה (ואין פרשיות בתורה) – את היציאה מהמדבר הוביל משה שוב בעזרת המַטֶה המַכֶּה בסלע (ואחר כך, נחש הנחֹשת!); משה לא האמין שאפשר להביא ולהחזיר את העם המותש אל דרגת הדיבור בשלב ההוא! ה' אמנם אמר לו: "קַח את המַטֶה", אבל רק לזיכרון ולעדות, ואל מול הסלע, "ודִברתם אל הסלע לעיניהם, ונתן מימיו", כלומר תחזיר את העם להנהגת הדיבור!
משה (ואהרן עימו) היו בטוחים שעם ישראל אינו מסוגל לשוב בבת אחת אל מדרגת 'הדברים', ועל זה אמר להם ה':
...יען לא האמנתם בי (=לא סמכתם עלי) להקדישני לעיני בני ישראל (=בהנהגת הדיבור),
לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם; (כ', יב)
ההוכחה לפירוש זה (של חז"ל ורש"י) נמצאת גלויה לעינינו בספר דברים!
בערבות מואב, אחרי הניצחונות על סיחון ועוג, הרגיש משה שעם ישראל התחזק דיו בביטחון עצמי; לכן, פתח משה ב"אלה הדברים", שכולו בהנהגת הדיבור!
בספר דברים באמת אין מַטֶה, אין אותות ואין מופתים, אפילו לא לנביא – רק נביא שקר לעבודת אלילים עלול להצליח ולתת "אליך אות או מופת – ובא האות והמופת אשר דִבֶּר אליך..." (דברים י"ג, ב-ד), וזה יקרה "כי מְנַסֶּה ה'... אתכם".
מבחנו של נביא האמת לדורות מכוחו של המעמד "בחֹרֵב ביום הקָהָל" (דברים י"ח, טז), יהיה רק בדברים שיאמר (שם, יח-כב).
הכוונה לצבע הדם במגעו עם אוויר, למשל ברגע השחיטה – בתוך הגוף הדם הוא כחול, ולכן כל ההסבר לצבע אדום מבפנים ומבחוץ, מתייחס לפרה האדומה ברגע השחיטה.
&
בלומה טיגר-דיכטוולד- פרשת במדבר חוקת-תשפ"ג
כבר לא בן הסמוך על שולחן אביו
(א) וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי:" (פרשת חוקת, כא, א).
מה שמע מלך ערד שגרם לו לצאת ולהילחם בישראל בטרם באו אל גבולות ארצו? ערד הייתה כנראה בעבר הירדן המערבי, דרומית לחברון, וישראל נמצאו במרחק רב משם?
לשאלה זו מספר תשובות
רש"י: "וישמע הכנעני - שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וכו', כדאיתא =כמצוי] במסכת ראש השנה (דף ג, א). על פי פשוטו של פסוק השמועה ששמע מלך ערד קשורה לפרשת המרגלים. "כי בא ישראל דרך האתרים". מהם אותם אתרים? מפרש רש"י, דרך האתרים- דרך הנגב שהלכו בו המרגלים שנאמר "ויעלו בנגב". דעת מקרא מפרש את המילה אתרים דרך התרים, הדרך שהלכו בה המרגלים. כלומר דרך המוליכה מן הדרום אל הר חברון, שזהו המסלול בו הלכו המרגלים. מלך ערד ידע על פעילות המרגלים בסמוך לארצו, העריך שכל העם יבוא במסלול זה, וביקש לצאת למלחמת מנע.
ייתכן שהייתה אינפורמציה נוספת בידו והיא דברי המרגלים: " וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם " (שלח, יג, לח). כלומר אווירת מורך רוח ובהלה שפרצה בקרב המחנה, ופגעה ביכולת הלחימה שלהם. ואמנם במלחמה זו הצליח מלך ערד לשבות שבי מישראל.
בשלב זה נודר העם נדר לה'. "וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם" (חוקת, כא, ב). ה' נענה לבקשתם.
ר' שמחה מדווינסק בפירושו על התורה משך חכמה רואה בבקשת ישראל לנצח במלחמה זו תהליך של התבגרות. "שעד עכשיו היה מנהיגם בנסים. המצרים נטבעו וכיוצא בזה, ואם חלילה נטו מעט מדרך הישר מיד היו מושפלים ומנוצחים, וככבן שסמוך על שולחן אביו, שמעצמו אינו יודע דרך לפרנסתו. ולא לכבוד הוא לאומה".
בפרשה זו מתחיל סיפור המלחמות שערכו ישראל עם הגיעם לארץ.
בספר במדבר לאחר חטא המרגלים נאמר, " וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר וַאֲרוֹן בְּרִית ה' וּמֹשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה: וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה" (יד, מד – מה). וכל זאת משום שהעפילו בניגוד לרצון ה'. לעומת זאת בפרשתנו נאמר, " וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם חָרְמָה "(כא, ג). כאן עלה בידם להכות את הכנעני משום שתקנו את מה שקלקלו אבותיהם בזמן המרגלים. הם התחזקו באמונתם בה'.
במשך ארבעים שנות הליכתם במדבר הונהגו ישראל הנהגה נִסִּית. ה' נלחם את מלחמותיהם במצרים ובעמלק, ואם סטו מן הדרך נענשו ונוצחו. הכניסה לארץ ישראל מחייבת התנהלות שונה. לא עוד נסים גלויים. עליהם לנצח במלחמה טבעית, לא נסית. הם עוברים תהליך של התבגרות כעם ונטילת אחריות על חייהם. עליהם לחרוש ולזרוע, לטעת אילנות, להילחם באויבים ולקיים מדינה. לא בכדי גם שרביט ההנהגה יעבור ממשה ליהושע. מרים ואהרן מתו וכך גם ימות משה. אל הארץ יכנס דור הבנים, ותלמידו של משה נציג הדור הצעיר, יהושע, יהיה מנהיגם.
א' תמוז תשפ"ג- בלומה דיכטוולד.
&
יום רביעי לפרשת חקת תשפ"ג -מעדנים לשולחן שבת ד"ת מספר 240
אין עוד מלבדו -חיים קופל
1) בפרשתנו בני ישראל מתלוננים על שהוציאו אותם מארץ מצרים למות במדבר, בו אין אוכל ואף לא מים לשתות. אומר הקב"ה למשה, "קח את "המטה" והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו והוצאת להם מים מן הסלע" (כ-ח).
2) את "המטה" אנו מכירים עוד מפרשת שמות. הקב"ה נגלה אל משה בסנה וּמְמַנֶּה אותו למנהיג שיגאל את בני ישראל ממצרים. משה מסרב וטוען "והן לא יאמינו לי ולֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, כי יאמרו לא נראה אליך ה' " (שמות ד-א), איך אוכיח להם זאת? מיד פוקד ה' על משה להשליך את "המטה" שבידו ארצה, והנה הוא נהפך "לנחש". משה נס מפניו. ה' מצווהו לאחוז את זנבו בידו. משה מבצע והנה הוא הופך חזרה "למטה".
לכאורה, "מטה קסמים" שבאמצעותו משה מבצע מופת שאמור לשכנע את בני ישראל שה' שלחו וממילא הם יצייתו להוראותיו.
3) "הבאר משה" (רבי משה יחיאל אפשטיין זצ"ל, הרבי מאוז'רוב), אומר, "שהמטה" זה רק מֵטָפוֹרָה שבאה להסביר לבני ישראל משמעות של מהלכים בגאולה.
4) "מטה" זה משענת שאדם נשען עליה כמו: " את קצה המשענת אשר בידו"(שופטים ו-כ"א). ומפרשים: מטה עבה שעוברי דרכים וזקנים נשענים עליו. וכן דברי הגמרא על רצון האשה: "בעינא חוטרא לידא" (רוצה מקל לידה. כתובות ס"ד.) ומפרש רש"י: רוצה האשה שיהיה לה (בן) לעת זקנה, שיחזיק בידה, ותוכל להישען עליו. כך ש"מטה" הוא סמל של בטחון והשענות.
5) אחיזה "בראש המטה" רומזת שלעיתים אדם נשען על מישהו: יחיד, קבוצה, או אף על שלטון שהוא חושב שיעזרו לו עקב הידידות ביניהם. אבל פתאום אותו "מטה", אותם ידידים, אותה משענת שהוא הסתמך עליה הופכת ל"נחש". הוא מפנה לו עורף, או אף "נושך" אותו בגשמיות או אף ברוחניות.
6) הקב"ה רצה להעביר מסר למשה באמצעות המופת, שה "מטה" נהפך לנחש וחוזר ונהיה ל "מטה". לכן אל לו לבטוח בנדיבים, בבן אדם שאין לו תשועה. אין להאמין בשום גורם זולת הבורא יתברך.
אותו "מטה" שאתה כל כך בוטח בו, לפעמים בעת צרה כשזקוקים לו, הופך לנחש. וכן להיפך, באותו רגע שמאמינים שהמשענת היא אך ורק בטחון בה', הרי שמה שאתה חושב לנחש נהיה למטה, ולא זו בלבד שאינו מזיק, אלא הוא אף עוזר לך.
7) כך מפרש "הבאר משה" את פשר האות שהראה הקב"ה למשה, בפרשת שמות, שאותו עליו להעביר גם לבני ישראל בדרך לגאולה. כך גם רומז הקב"ה למשה בפרשתנו, שייקח את המטה, אך שידע שאין צורך לעשות בו שימוש כי מי שעומד מאחורי הדברים הוא הקב"ה בעצמו. ומכאן ביקורת על משה ששינה והכה את הסלע, במקום לדבר, בחשבו שהמכה היא שתגרום להוצאת המים.
8) תשובות מפרשת קרח
א) אביו של קרח מוזכר בפרשה, גם אחרי מותו בפסוק:" כָּל חֵלֶב יִצְהָר " (י"ח-י"ב).
ב) "ותבקע האדמה..ותפתח הארץ..ותבלע אֹתָם.." (ט"ז-ל"א..ל"ב). לכאורה הפסוק הראשון "ותבקע האדמה" מיותר, שהרי הפסוק השני "ותבלע אתם" אומר הכל? תשובה: נראה שאין אפשרות לדלג על שלב. קודם כל צריכה האדמה להיבקע, ליצור חריץ, בקע ורק אח"כ תוכל האדמה לפתוח פיה ולבלוע.
9) שאלות מפרשת השבוע
א) היכן מוזכרים תפוחים בפרשה?
ב) שאלה בסגנון אחר.
הוא - חֶבֶל אֶרֶץ בגבול מואב.
היא - צורת מיסוי לכל בית אב?
שבת שלום -מחיים קופל- מעדנים 240 פרשת חקת תשפ"ג
&
פרשת "חקת"תשפ"ג- יגאל גור אריה
ברכות לשבת בר-מצווה של יעקב זיגלמן
פאזל החיים:
מדען אחד ישב ועבד, כשלפתע ניגש אליו בנו בן ה-7 נחוש לעזור לו בעבודתו. המדען, עצבני בגלל ההפרעה, ניסה לבקש מבנו שילך למקום אחר, אך כשראה שזה לא הולך, חיפש משהו שיוכל לספק לילד תעסוקה. הוא תלש מאיזו חוברת דף עם מפת העולם, גזר אותה לחתיכות קטנות, ונתן לילד יחד עם גליל נייר דבק.
"אתה אוהב פאזלים" הוא אמר, "קח את העולם המפורק ונראה אם אתה יכול לתקנו!
בכוחות עצמך". המדען חשב שייקח לילד ימים רבים, עד שיצליח להרכיב את המפה, אבל כמה שעות לאחר מכן, שמע את קולו של הבן קורא לו "אבא, סיימתי, הצלחתי להרכיב הכול".
בהתחלה, לא האמין המדען: " זה לא ייתכן שבגיל 7 יוכל הילד להרכיב
מחדש מפת העולם שמימיו לא ראה!!"
אבל הוא הניח את רשימותיו, וניגש לבנו, כשהוא בטוח שהוא הולך לראות עבודה מבולגנת... להפתעתו, המפה הייתה מושלמת וכל החתיכות היו במקומן.
"איך עשית את זה?" שאל המדען את בנו "הרי לא ידעת איך נראה העולם".
"אבא", ענה הילד, " אני אמנם לא ידעתי איך נראה העולם, אבל כאשר תלשת את הדף מהחוברת, ראיתי שבצידו השני יש תמונה של אדם.
כשנתת לי לתקן את העולם, ניסיתי אבל לא הצלחתי. אז הפכתי את כל החתיכות והתחלתי לתקן את האדם.
כשהצלחתי לתקן את האדם, הפכתי את הדף וראיתי *שהצלחתי לתקן גם את העולם*.
תחשבו על זה....??
"וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם..."
למה זה משנה כל כך איך להוציא מים מהסלע? מדוע אלפי שנים מנסים להבין את הסיפור הזה, של משה שמכה בסלע ומוציא מים לעם, ואז מתבשר שהוא לא יכנס לארץ ישראל? למה זה חשוב ועקרוני כל כך מה בדיוק קרה שם ומה הייתה הטעות? כנראה שיש פה איזה סוד– מסר להנהגה ועל ציבור, על הכניסה לארץ. וגם המים הם לא בדיוק מים. זה הרי ידוע שהתורה נמשלה למים.
ההסבר שלי הוא שפעמים רבות האדם רואה מולו "סלע", מציאות חסומה, חומה חוצצת. אפשר להכות אותה, אבל כדי באמת לעורר כוחות פנימיים, להוציא מים שנמצאים בפנים, צריך לדבר צריך להסביר, להתחבר, לשכנע, להקשיב. זה סגנון הנהגה בוגר יותר, סגנון של בניית עם.
עם הכניסה לארץ ישראל, הדרך להוביל את העם משתנה: ההכאה לא תועיל. גם היום ,חינוך והסברה הם הדרך המועילה ביותר. מעבר למה שנראה לנו כמו "סלע" ייבש ,נגלה מים חיים, הדרך להגיע אליהם היא לא במקל אלא *במילים נכונות*. אפשר גם אחרת. באהבה. במילים. בחשיבה נועזת פורצת גבולות אך פשוטה. ובעיקר–באמון .בחברות, בלי התנשאות.
שנאת הזר שראנו השבוע, היהירה הזו, חייבים להודות היא אחת מאבות הטומאה.
קבלת האחר השונה *היא חובתנו* בכל מחיר- אחדות– (אחדות ולא אחידות), התחשבות בזולת, ערכים ויתורים הדדים ללא אגו .
כך יוצרים עם!!
באו ננסה כולנו כולל מנהיגינו .... לו יהי
שבת שלום! שבת שלווה וענוגה!
*יגאל גור אריה*
&
מצוות פרה אדומה שהיא חוק מחוקי התורה -
הרב אבי רזניקוב-רב בית החולים איכילוב ת"א.
השבת נקרא את פרשת חוקת בה מוזכרת מצוות פרה אדומה, "דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה, אשר אין בה מום, אשר לא עלה עליה עול
פולחן המוות בדתות שונות היה מקובל ומרכזי – לאורך תקופות רבות, ועל פני אזורים שונים. כולנו מכירים את פולחן המוות הקיים במיתולוגיה המצרית, על הפירמידות והאוצרות הנמצאות בתוכן. פולחן זה קיים גם בדתות כנעניות שונות,
הדת הנוצרית גם היא נותנת מקום רב למוות. הדבר נובע מתפיסה שמקורו של המוות הוא בחטא הקדום. כולנו שקועים במציאות של חטא, והמוות – הוא סופו. מראש, אותם חיים מובילים את המוות. עלינו לעשות את שאנו יכולים לעשות בחיינו, בטרם ייפול עלינו גזר הדין הקבוע מראש – המוות. זהו מצב בלתי הפיך, סופי, ושלילי. היהדות, מעולם לא ראתה את הדברים באור שלילי זה. הפרה האדומה משקפת למעשה את אותו התיקון המדובר. הפרה, קשה היא מאוד להשגה.
ישנן תפיסות ביהדות אשר גם הן נותנות משקל רב למוות. כוונתנו לאותו פולחן אשר הולך ותופס תאוצה בימינו, של הליכה לקברי צדיקים. תעשיית קברים זאת איננה מקובלת בעם ישראל, ויש בה שורשים פגומים. מקורה של תפיסה זו הוא בהנחת יסוד, לפיה העולם הזה הוא עולם שלילי ובעייתי. ממילא, ניתן או להילחם עם זוועות העולם וניסיונותיו, או לנסות ולברוח למוות. לא כן הוא! העולם איננו מקור של חטא ושל קשיים בלבד! העולם מלא באתגרים והזדמנויות, מהם אנו גדלים כפרטים, וכעם. וכך, הפרה האדומה משקפת את אותה סכנה ושליליות שבעולם הסובב סביב המוות, הסופיות שלו, והחטא שהוא מבטא.
בשנים האחרונות מדברים וכותבים הרבה על הארכת תוחלת החיים האנושית. התקדמויות טכנולוגיות בכלל, ובטכנולוגיות רפואיות, בפרט, תורמות לשיח ציבורי סביב הנושא, שנראה לעיתים כאילו נלקח מספר מדע בדיוני. לספקנים כדאי להזכיר שרק לפני 100 שנה לא הייתה עדיין אנטיביוטיקה, לא היו חיסונים ומחלות כמו חצבת, פוליו, שחפת ודומיהן נחשבו חשוכות מרפא. כיום, אחרי שסיימו למפות את הגנום האנושי, כאשר נעשים ניסיונות בעריכת גנים, ובהדפסת לב מתאים אנושיים, נראה שהשמיים הם הגבול.
יחד עם זאת, הקדמה הביאה עמה דילמות ובעיות אתיות ומוסריות חדשות. למשל, האם להאריך חיים של חולה סופני באופן מלאכותי, כי אפשר? באיזו מידה להתייחס לרצון המטופלים ומשפחותיהם? לפי איזה קנה מידה לקבל החלטות? מי מקבל החלטות הרות גורל מעין אלה?
אתם מוזמנים לקרוא
שבת שלום ובשורות טובות הרב אבי רזניקוב
&
רו"ח יעקב זיצר - חיפה -פרשת חוקת תשפ"ג
בפרשת ״חקת״ מתואר חטא בנ״י במדבר בתלונתם נגד האלקים ומשה,ועונשם היה שהשם שלח בהם את הנחשים והשרפים שהפילו חללים רבים בעם.העם בקש סליחה ומשה עשה ״נחש נחושת״ על נס/מוט ומי שהביט בנחש הנחושת נרפא. (בהערת אגב נציין שסמל הרפואה וסמל הרופאים הינו נחש על נס/מוט)
. המלך חזקיהו כיתת(שבר) את אותו ״נחש נחושת״ כדי למנוע מבנ״י לעשותו עבודה זרה. רבי יונתן אייבשיץ אומר שהנחש מסמל את הרוע והוא מחרחר ריב ומדון, עוד מתקופת בריאת העולם וכאשר בנ״י הסתכלו כלפי מעלה וידעו ממה יש ״לברוח״ וממה יש ״לחשוש״,והדבר שמש להם לקח עולם.בפרקי אבות ״יתן ויתנו אחרים-חסיד״ ובמילים שלנו שכל אחד יתן צדקה וישמח שגם אחרים יתנו. המשמעות של הצדקה הינה מלשון צדק ,ואילו הריב הינו ההפוך מכך.
מי יתן ותמיד ונזכה להיות מהנותנים ולא חו״ח מהמקבלים ונדע להתרחק מכל ריב ומדון,אלא להיות משכיני שלום ונותני צדקה. שבת שלום הזיצרים.
&
פרשת חוקת -תשפ"ג- סלע מת ומים חיים- מייקל אייזנברג- משקיע הון סיכון "אלפא"
פרשת השבוע, פרשת חוקת, ממשיכה לכאורה את רצף הפרשיות בספר במדבר שעסקו עד כה בתלונות ובמוות. בפרק ה, נאמר לשלח מהמחנה כל טמא לנפש, כלומר מי שהיה במגע עם מת. בפרק ט, הטמאים לנפש מנועים מלעשות את הפסח עם כולם. בפרק י, מתכוננים למלחמה שבאופן טבעי טומנת בחובה סכנת מות, ובפרק יא המתאוננים והמתאווים מומתים על ידי ה'. בפרק יד, מוציאי דיבת הארץ רעה מתים, ובעקבות חטאם של המרגלים נגזר על כל העם, מבן עשרים שנה ומעלה, למות בארבעים השנים הבאות ולא להיכנס לארץ ישראל. גם הלוחמים שבתגובה מנסים להתנגד לגזירה ולהיכנס לארץ מובסים עד חורמה על ידי העמלקי והאמורי. בפרק טו הורגים את המקושש ובפרק טז האדמה בולעת את קורח, דתן ואבירם ובני משפחותיהם, ואש מאת ה' שורפת מאתיים וחמישים איש שפתחו במרד על מנהיגותו של משה.
לכן, איננו מופתעים כשבפרשה שלנו בפרק כ מתה מרים, ובעקבות תלונות על מחסור במים משה מכה בסלע במקום לדבר אליו, ונגזר עליו ועל אהרון למות גם. התורה אכן מתארת מיד את מות אהרון, ובפרק כא, מתלוננים שוב על מים, וה' שולח בהם את הנחשים השרפים שמכים בעם. לכאורה כרוניכה מורבידית מוכרת.
עם זאת, למרות אלמנטים דומים, נראה שסיפור הפרשה שלנו אחר ואפילו מהווה תפנית. לא מדובר על תלונות ועונשים אלא על ניסיונות וכשלים. כשהפרשה פותחת בדיני פרה אדומה שנועדו לטהר את הטמאים מטומאת המת, היא בעצם אומרת - אפשר לחיות לצד המות. וגם צריך. אכן, בחיים, כולם בסוף מתים. אולם במקום להיות מדוכאים, האיום של המות אמור לדרבן אותנו ליותר עשייה. לנצל את הזמן כמו שצריך, להיות יצירתיים ולהוביל למציאת פתרונות.
מגמת התורה היא שהמוות לא ישתק. פרה אדומה שמערבים את אפרה במים חיים והיא "מחוללת קסמים" כשמטהרת את טמאי המתים (ומטמאת את הטהורים), מסמלת את המוזרות, ומבטאת את 'האפשרות היצירתית האחרת'. יש מפלט מתסמונת המוות המשתקת, והיא דורשת חשיבה אחרת שמנביעה חיים וחיות.
מיד לאחר מכן, מרים מתה ונוצר מחסור במים כדי לנסות ולראות האם הופנם המסר של 'אפשרות יצירתית אחרת'. אבל מסתבר שלא. העם ללא מים מגיב בתלונה אוטומטית: "וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ה' אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ". ה' מצווה על משה ואהרן: "וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם" - מהסלע הסטטי והמת ניתן להוציא חיים על ידי דיבור. הדבר כמובן איננו מובן בעליל, בדיוק כמו הפרה אדומה המטהרת. ככה נצטרך לעשות בארץ מול אתגרים שמפחידים עד מוות.
כידוע, במקום לדבר אל הסלע משה היכה בו, ויצאו מימיו. בעקבות ההכאה בסלע, ה' אמר אל משה ואהרון: "יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם". המפרשים הציעו חטאים שונים על מנת לפרש את עונשו של משה. לדעתי, לא מדובר על עונש אלא על תוצאה. גם אם המנהיג מצליח לספק פתרון טכני לבעיה הנוכחית, אם הוא מאבד אמון - "יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם" - ביכולת לשנות את המצב ולהוביל לשינוי תודעתי בדרכים יצירתיות ושונות, הגיע הזמן שלו לעבור מהעולם. עליו להעביר את שרביט ההנהגה למי שכונה "נער" - "וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר" - שכל החיים לפניו והיצירתיות עדיין פועמת בו.
מייקל אייזנברג
אשמח לקבל תגובות בכתובת: treeoflifeandprosperity@gmail.
com
אנחנו בשיאו של חומש במדבר - האם קראתם את ספרי חלב, דבש ואי-וודאות ?
בברכת שבת מבורכת בבריאות ובשורות טובות מהחברה לחקר המקרא.
