פודקאסאט עם הבינה המלכותית בשיעור של הרב לורד יונתן זקס זצ"ל, "הנהגת עבדים מול הנהגת בני חורין"מאד מעניין נעשה ע"י דוד פטרפרוינד בחסות החברה לחקר המקרא:
***********
https://drive.google.com/file/d/1JWbhoKaas4eodRhBsQiTyAYWO3DdFqLE/view?usp=drivesdk
************************************************************
באדיבות מורשת הרב זקס והוצאת קורן מגיד
פרשת חוקת תשפ"ו
הרב לורד יונתן זקס זצ"ל במסר מהפרשה "מדוע נגזר על משה שלא ייכנס לארץ?"
זו אחת הפרשיות המבלבלות – המטרידות אפילו – בתורה. על משה הרועה הנאמן, משה שהוביל את בני ישראל ארבעים שנה, נגזר שלא לעבור את הירדן ולא להיכנס לארץ המובטחת.
אין עוד מי שהשפיע על תולדות ישראל כמשה. האיש שהתעמת עם פרעה, שבישר על המכות, שהוביל את העם ממצרים והלאה, שהעביר אותו בין קרעי הים ובין יריעות המדבר, שנשא את חוליי כפיות הטובה הסדרתית שלהם. האיש שהביא לעם את דבר ה', והתפלל לה' למען העם. השם "ישראל" פירושו מי ששׂרה – נאבק והתמודד – עם א-לוהים ועם אנשים ויכול להם. הדבר נאמר על יעקב אבינו כשניתן לו שמו החדש ישראל, אבל לא פחות מכך הוא מתאר את משה, האיש שתאוות הצדק שלו והיענוּתו העילאית לקול האל עשאוהו לגדול המנהיגים בכל הזמנים. והנה מתברר כי הוא לא נועד להיכנס לארץ שכל תקופת מנהיגותו הייתה מסע לקראתה. למה?
דברי התורה בעניין בהירים כחמה ובו בזמן עמומים כענן. על העובדות אין ספק. כמעט ארבעים שנה חלפו מאז היציאה ממצרים. רוב הדור שזכר את מצרים כבר מת. מתה גם מרים אחות משה. העם הגיע לקָדש שבמדבר צין, והוא קרוב ליעד. אך בחנייתם החדשה מצא את עצמו בלי מים. בני ישראל התלוננו: "וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ה' אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ? וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה, לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן, וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת?" (במדבר כ, ד-ה). הנימה הנרגנת מוכּרת לעייפה. בני ישראל אינם סוטים מהתלם הבכייני שהם הולכים בו זה מכבר. אך לפתע אנו חווים לא דז'ה-ווּ כי אם טרגדיה:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, "קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו – וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם". וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי ה' כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ. וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע, וַיֹּאמֶר לָהֶם: "שִׁמְעוּ נָא, הַמֹּרִים, הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם?" וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם, וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם (במדבר כ, ו-יב).
במה טעה משה? במה חטָא? איזו עבירה יכולה להצדיק עונש כה חמור כמו זה – לא לראות בהשלמת השליחות שקיבלת מהאל?
המחלוקת בין המפרשים גועשת כאן במיוחד. כל אחד מהם מציע את ההסבר שלו ומקשה על האחרים. כה רבות הן ההשערות, ששד"ל, ר' שמואל דוד לוצאטו, הפרשן היהודי איטלקי בן המאה ה-19, התריע כי "משה רבנו חָטא חֵטא אחד, והמפרשים העמיסו עליו שלֹשה עשר חטאים ויותר, כי כל אחד מהם בדה מלבו עוון חדש". מפרש מודרני אחד, ר' אהרן רוטר בעל 'שערי אהרן', מונה לא פחות מ-25 גישות. ועדיין לא מנה את כולן.
הרמב"ם סבור שחטאו של משה טמון בכעס שלו, במילותיו העצבניות לעם "שִׁמְעוּ נָא, הַמֹּרִים", כלומר המורדים. כמובן, אצל כל אדם אחר, דבר זה היה נחשב לעוון זניח. אך ככל שאדם גדול כך מדקדק איתו ה'. משה היה יותר ממנהיג. הוא היה מופת עילאי לכל בני ישראל. לנוכח התנהגותו עלולים היו אנשים להסיק כי הכעס מותר – או אפילו שגם ה' כועס עליהם, אף שלא כעס.
הרמב"ן, בעקבות רעיון של רבנו חננאל, אומר שהחטא היה באמירה "הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם?", שהשתמע ממנה כי מדובר ביכולת אנושית ולא בנס של חסד אלוהי.
ר' יוסף אלבו ועוד אחרים, ביניהם אבן עזרא, משערים שהחטא טמון בעובדה שמשה ואהרן ברחו מהעדה ונפלו על פניהם במקום לעמוד על שלהם ולבטוח בכך שה' ייענה לתפילתם.
לאברבנאל הצעה מבריקה: משה ואהרן לא נענשו על מה שעשו במקרה הזה, אלא על עבירות מעברם הרחוק. אהרן חטא כשעשה את חטא העגל. משה חטא כששלח את המרגלים. אלו היו הסיבות לכך שהם לא זכו להיכנס לארץ. אך כדי לשמור על כבודם, הכתוב לא פירש מה היו החטאים. המעשה בסלע היה המאיץ, לא הסיבה (כשם שסופה יכולה להאיץ התמוטטות של גשר אך הסיבה היא חולשה מבנית בגשר עצמו).
בדורותינו, הרב ש"ך סבר שמשה אולי צדק כאשר גער בעם, אבל הוא שגה בסדר המעשים. תחילה היה עליו לתת לעם מים, ולהראות בכך את כוחו של ה' ואת השגחתו. רק לאחר מכן, מששתו ורוו, צריך היה להוכיחם.
ועדיין קשה. ראשית, משה עצמו ייחס לכעס שלו על העם את סירובו של ה' לתת לו להיכנס לארץ: וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר: 'אֲדֹ-נָי ה', אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גׇּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה, אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ! אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן'. וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם, וְלֹא שָׁמַע אֵלָי" (דברים ג, כד-כו). ובאותה רוח, בתהילים קו, לב: "וַיַּקְצִיפוּ עַל מֵי מְרִיבָה, וַיֵּרַע לְמֹשֶׁה בַּעֲבוּרָם".
שנית, לכל ההצעות לזיהוי חטאו של משה משותפת בעיה אחת: חוסר הלימה בין החטא לעונשו. ה' סלח לבני ישראל בזכות תפילותיו של משה; האם למשה עצמו אין הוא יכול לסלוח? לשלול ממנו את שיא חייו, את פריין ותכליתן של עשרות שנות שליחות, הוא עונש קשה ללא מידה. על פי התלמוד, כשהמלאכים ראו כיצד מת רבי עקיבא שאלו: "זו תורה וזה שׂכרהּ?" ודאי היו שואלים כך גם על משה.
קושי שלישי מצוי בעובדה המציקה שבהזדמנות קודמת, בעלת נסיבות דומות, ה' אמר למשה במפורש לקחת את מטהו ולהכות בסלע: אותו מעשה שעליו (על פי רש"י ורבים אחרים) נענש הפעם:
וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם. וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר: "לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא?" וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר: "מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה? עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי". וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: "עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם, וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל, וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ, וְהָלָכְתָּ. הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב. וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם" (שמות יז, ג-ו).
בחיל ורעדה אני מבקש להוסיף לשדה-מחלוקת חרוש זה הסבר חדש. דומני שיש דרך התבוננות בפרשייה כולה הקושרת את התובנות יחדיו ונותנת פשר במה שנראה, אלמלא כן, כתעלומה שאין לה פתרון.
בגמרא (עבודה זרה ה ע"א) מובאים דברים אלה מפי ריש לקיש:
מאי דכתיב "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם" וגו' (בראשית ה, א)? וכי ספר היה לו לאדם הראשון? מלמד שהראה לו הקב"ה לאדם הראשון דור דור ודורשיו, דור דור וחכמיו, דור דור ופרנסיו.
ליהדות תכונה מאלפת. היא איננה מתרכזת בדמות יחידה, דמות אב מייסד שכל תולדותיה עומדות בצילו. להפך: כל תקופה מעמידה מנהיגים משלה, והם שונים זה מזה באישיות וגם בסגנון המנהיגותי. תחילה בא עידן האבות והאימהות. אחריהם היו משה ותלמידו יהושע. בשלב הבא באו בזה אחר זה ה"שופטים", שתפקידם היה יותר צבאי מאשר שיפוטי. עם שאול נולדה המלוכה – אף כי גם אז המלכים לא היו המנהיגים היחידים; היו גם נביאים וכוהנים. עזרא גילם טיפוס מנהיגותי חדש: ה"סופר", המורה כגיבור. אחריו באו זקנים וחכמים, אנשי הלכה ואגדה. בתקופת המִשנה, נשיא עם ישראל נודע בשם נשיא (ובהמשך, בבבל, ריש גלותא). חת"ם סופר מציין באחת מתשובותיו ההלכתיות (אורח חיים יב) כי אף שהנשיא היה תלמיד חכם, תפקידו היה מדיני, חינוכי ורוחני גם יחד. הוא היה למעשה תחליף מלך. בימי הביניים הופיעו טיפוסי מנהיג חדשים: מפרשים, פוסקים, פילוסופים ומשוררים, ועימם מגוון עשיר של מבני מנהיגות, חלקם בתחומי החולין, חלקם רבניים, אחרים שילבו בין השניים.
מנהיגות היא נגזרת של זמן. יש ויכוח מפורסם על נוח, שהתורה מתארת כ"צדיק בדורותיו". על פי דעה אחת, לו חי נוח בתקופה שיש בה יותר צדיקים, הוא היה הגדול ביניהם. לדעה אחרת, הוא היה רק אחד מרבים. העובדה היא שכל דור מניב את המנהיגות הראויה לו. הגמרא (סנהדרין כא ע"ב) אומרת שעזרא הסופר היה ראוי לקבל את התורה, אלמלא קדם לו משה. בסוגיה אחרת (מנחות כט ע"ב) היא אומרת שמשה עצמו ביקש מה' שייתן את התורה לא דרכו אלא דרך רבי עקיבא. על המסלולים החלופיים של ההיסטוריה אפשר לשער השערות עד בלי די, אבל כל אחד מאיתנו נזרק אל העולם בזמן שלא הוא בחר, ואין לנו ברירה אלא לחיות בתוך הקשיים והמגבלות הייחודיים לזמננו. מן הטעם הזה איננו משווים מנהיגים זה לזה, שהרי אין אמות-מידה על-זמניות שאפשר לשפוט לפיהן בני דורות שונים. "ירובעל בדורו כמשה בדורו; בדן בדורו כאהרן בדורו; יפתח בדורו כשמואל בדורו" (ראש השנה כה ע"ב).
כל תקופה מחוללת את מנהיגיה, וכל מנהיג הוא נגזרת של תקופה. ייתכנו, ואכן ישנן, אמיתות נצחיות מסוימות על מנהיגות. מנהיג צריך אומץ ויושרה. עליו להיות מסוגל, כדברי חכמים, להתייחס לכל יחיד על פי צרכיו הייחודיים. מעל לכול, מנהיג צריך ללמוד כל הזמן (המלך מצֻווה ללמוד תורה "כָּל יְמֵי חַיָּיו"). אלה הם תנאים הכרחיים, אך לא מספיקים. מנהיג צריך להיות רגיש לצו השעה – השעה הזאת, הדור הזה, הפרק הזה בסיפורו הארוך של העם. וכיוון שהוא שייך לדור מסוים, אפילו הגדול שבמנהיגים אינו יכול להיענות כראוי לאתגרים של דור שונה. אין זה פגם. זהו מצבה הקיומי של האנושות.
פרט מאלף בסיפור משה והסלע הוא היצמדותו של משה לתקדים. כמעט ארבעים שנה קודם לכן, בנסיבות דומות, אמר לו ה' לקחת את מטהו ולהכות בסלע. גם הפעם אמר לו ה' לקחת את מטהו. כנראה הסיק משה שה' רוצה שהוא יפעל הפעם כמו בפעם הקודמת, וכך עשה. הוא היכה בסלע. הוא לא הבין שהזמנים השתנו בהיבט אחד מכריע. הדור כיום אחר. האנשים שהוא התמודד איתם בפעם הראשונה היו אנשים שחיו רוב חייהם כעבדים במצרים. עכשיו לפניו אנשים שנולדו במדבר ובחופש.
בין עבדים לבני חורין הבדל מכריע. עבדים נשמעים לפקודות. בני חורין לא. צריך לחנך אותם, ללמד אותם, להנחות אותם, ליידע אותם – אחרת הם לא ילמדו לקחת אחריות. עבדים מבינים שמקל תפקידו להכות. בדרך זו מבטיחים בעלי עבדים ציות. ובאמת, כזה היה המפגש הראשון של משה עם עמו, עת ראה איש מצרי מכֶּה איש עברי. אבל בני חורין אי אפשר להכות. הם מגיבים לא לכוח אלא לשכנוע. הם צריכים שידברו אליהם. משה לא תפס שההבדל בין שתי ההוראות של ה' אז ועכשיו ("וְהִכִּיתָ בַצּוּר"; "וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע") היה הבדל מהותי. הסמליות בשוני בין שני המקרים נגעה להבדלי המנטליות בין שני דורות שונים. עבד מכים; אל בן חורין מדברים.
חוסר יכולתו של משה לקלוט את ההבדל לא היה כישלון, ודאי לא חטא. זו הייתה תוצאה בלתי נמנעת של היותו בן-תמותה. האישיות המתאימה להוצאת עבדים לחירות איננה האישיות שבכוחה להוביל בני חורין מקיום נוודִי במדבר לירושת ארץ ויישובה. אלה הם אתגרים שונים, והם טעונים סוגים שונים של מנהיגים. ובעצם, כל הסיפור שמספרת התורה על מסע קצר שהפך למסע בן ארבעים שנה מצביע על הנקודה הזאת. תמורה גדולה אינה יכול להתחולל בן לילה. דרוש לה יותר מדור אחד – ועל כן גם יותר מסוג אחד של מנהיג. משה לא יכול ליהפך ליהושע, כשם שיהושע לא יכול להיות משה נוסף. העובדה שברגע של משבר חזר משה אל מעשה שהיה מתאים ארבעים שנה קודם לכן הראתה שהגיע הזמן להעביר את ההנהגה לדור חדש. משה עצמו הכיר בכך וביקש מה' ביוזמתו שימנה לו ממשיך (להלן בפרק כז) – וזהו סימן לגדולתו.
אם נכונה פרשנות זו, משה לא חטא ולא נענש. אומנם התורה נוקטת לשון דרמטית של חטא ("לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי"; "מְרִיתֶם אֶת פִּי לְמֵי מְרִיבָה"). אבל אפשר שביטויים אלה מתייחסים לא למשה ולאהרן אלא לעם ולַתקרית בכללותה (וכך מציעים כמה מהמפרשים; ראו הפירוש העשירי שאברבנאל מונה, ופירושו של שד"ל). כך אפשר להסביר את דברי משה "וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם".
העובדה שמשה לא נועד להיכנס לארץ המובטחת לא הייתה עונש אלא עצם מצבו (ומצבנו) המוסרי. ברור גם למה התקרית מסופרת בפרשת חוקת, המתחילה בדיני פרה אדומה המטהרת מטומאת מת. אנו מבינים גם למה היא מסופרת אחרי מות מרים, אחותם של משה ואהרן. הלכה ועלילה נשזרות כאן יחדיו בסדרה של וריאציות על הכרחיותו של המוות ועל המשכיותם של החיים. לכל אחד מאיתנו יש ירדן שהוא לא יעבור; יאריך ימים כאשר יאריך, ירחיק נסוע כאשר ירחיק. "לא עליך המלאכה לגמור", אמר רבי טרפון, "ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה". איננו מוכרחים לראות זאת כטרגדיה. את מה שנתחיל אחרים ימשיכו – אם נלמד אותם איך.
משה היה מנהיג גדול, גדול המנהיגים בהיסטוריה. אבל הוא היה גם המורה העילאי. ההבדל בין השניים הוא שמנהיגותו ארכה ארבעים שנה, ואילו הוראתו נמשכת זה יותר משלושת אלפים שנה; אות לכך הוא שאנו קוראים לו משה רבנו, לא משה מנהיגנו או מלכנו. אין בכך כדי להפחית בערכה של המנהיגות. להפך. לו הסתפק משה בתפקיד המורה, ולא שלח ידו בהנהגה, בני ישראל לא היו יוצאים ממצרים. המסר של הסלע איננו שמנהיגות אינה חשובה. המסר הוא שמנהיגות צריכה להיות מנהיגות לזמנה. מורה יכול לחיות בעולם של כתבים עתיקים ותקוות רחוקות, אבל מנהיג צריך לשמוע את מוזיקת זמנו ולהתייחס לצרכים ולאפשרויות של העת.
המנהיגים הגדולים הם אלה אשר מתוך ידיעת עברו של העם ומסירות לעתידו האידיאלי מסוגלים לקחת עימם את בני דורם במסע הארוך מגלות לגאולה, לא מתוך געגוע לעידן שהיה ולא מתוך ריצה חפוזה לעידן שאיננו יכול להיות. וכפי שהעמיק משה להבין יותר מכל אדם אחר, המנהיגים הגדולים הם גם מורים, המאצילים לבאים אחריהם את הכוח להמשיך במלאכה שהם החלו בה.
סביב שולחן השבת
***********************************************************************
הרב לורד יונתן זקס זצ"ל בספרו רעיונות משני חיים- קריאות חדשות בפרשת השבוע לפרשת חוקת עמ' 179-180 בהוצאת קורן מגיד 2021 ובתרגומו הנפלא של צור ארליך "בצל המוות, לאור הסופיות" מביא מבט שונה על פרה אדומה ועל סופיותו של האדם.
פרשת חוקת - בצל המוות, לאור הסופיות
פרשת חוקת עוסקת בסופיותו של האדם. היא מספרת על מותם של שניים משלושת מנהיגיו הדגולים של עם ישראל במדבר, מרים ואהרן, ועל הגזרה שהוטלה על משה למות בן מאה ועשרים, לפני שייכנס לארץ. אלה הם שלושה אובדנים מערערים. כמזור לתחושת האובדן והאבל מפעילה התורה אחד מעקרונותיה הגדולים של היהדות: "אין הקב"ה מכה את ישראל אלא אם כן בורא להם רפואה תחילה". לפני שהתורה מספרת על המיתות הללו היא מגוללת את דין פרה אדומה, אותו טקס מסתורי המטהר את מי שבא במגע עם המוות - מקורן הארכיטיפי של הטומאות.
טקס הפרה האדומה מתואר תכופות כבלתי מובן, אך בעצם יש בו סמליות מובהקת. הפרה האדומה היא התגלמות של החיים: עגלה שצבעה אדום טהור, צבע הדם שהוא מקור החיים, ואשר חיה את החיים במרב חיותם שכן מעולם לא עלה עליה עול. והנה היא נשרפת, מופחתת לכדי אפר. כזו היא הסופיות, התמותה, גורלו של כל מה שחי. אנחנו, אמר אברהם אבינו, רק "עָפָר וָאֵפֶר" (בראשית יח, כז). "עָפָר
אַתָּה ", אמר אלוהים לאדם, "וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב" (בראשית ג, יט).
אלא שעל "עֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָאת", הוא אפר הפרה, נותן הכוהן "מַיִם חַיִּים" (במדבר יט, יז); ומהמים באים חיים חדשים. המים משתנים תמיד. "אי אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים", אמר הרקליטוס. ובכל זאת, הנהר קבוע: הוא זורם (בדרך כלל) באותו אפיק, בין אותן גדות התוחמות אותו. המים מתחלפים, הנהר נשאר. גם אנחנו, כישויות חומריות, נידונו לחזור יום אחד לעפר; לזרום מן הקיום, כמים. אבל יש בהיותנו מים שתי נחמות נהר, נחמות של קביעות.
האחת היא שאין אנו רק ישויות חומריות. אלוהים יצר את האדם "עָפָר מִן הָאֲדָמָה", אבל נָפַח באפָּיו "נִשְׁמַת חַיִּים" (בראשית ב, ז). אנחנו בני תמותה, אך בתוכנו יש גרעין של אלמוות. "וְיָשׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה – וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱ־לֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ" (קהלת יב, ז).
הנחמה השנייה היא שאפילו כאן על פני האדמה משהו מאיתנו ממשיך לחיות אחרינו. כך היה אצל אהרן: צאצאיו נושאים איתם את כתר כהונתו עד היום. כך באשר למשה: תלמידיו למדו את דבריו וחיו אותם, דור אחר דור, עד דורנו והלאה ממנו. ואחותם מרים, גם היא הוסיפה לחיות אצל כל אותן נשים יהודיות אמיצות לאורך ההיסטוריה שלימדו את העם אמונה אמיתית מהי.לחיים שלנו יש השפעה על חיי אחרים – לטוב או לרע - והאדוות שמעשינו מחוללים מתפשטות הרחק על - פני המרחב והזמן. אנחנו חלק מנהר חיים שאינו חדל.
אנחנו בני תמותה, אך אין בכך כדי לרוקן את חיינו מחשיבות (כפי שחשב למשל טולסטוי), משום שאנחנו חלק מדבר מה גדול מאיתנו, דמויות בסיפור שהתחיל בשחר תולדות התרבות ויימשך עד שתכלה רגל אדם מן הארץ.
בתוך ההקשר הזה אולי נבין עניין נוסף המופיע בפרשה, תקרית שהיא מן המטרידות ביותר בתורה: התפרצות הזעם של משה על העם שדרש מים, שבעקבותיה נידונו הוא ואהרן למות לפני הכניסה לארץ ישראל (במדבר כ, א-יג). כתבתי על הפרשייה הזו פעמים רבות, כגון בכמה משיחותינו על פרשת חוקת בשנים קודמות, ולא ארחיב שוב בפרטים. אתמקד הפעם בפשר הופעתו של הסיפור דווקא בפרשת חוקת, הפרשה העוסקת בסופיותנו: הפרשה שהמכנה המשותף לכל ענייניה הוא הקיום שלנו כישויות חומריות בעולם חומרי.
לעובדה קיומית זו יש שתי השלכות בעלות פוטנציאל טרגי. האחת: אנחנו עשויים תערובת לא יציבה של תבונה ותשוקה, חשיבה ורגש. על כן, העצב והתשישות עלולים לגרום גם לגדולים שבגדולים לעשות טעויות. כך קרה למשה ואהרן אחרי
מות אחותם. ההשלכה השנייה: אנחנו חומריים, ועל כן אנחנו בני תמותה. לפיכך, לכולנו יהיו נהרות שלא נחצה, ארצות מובטחות שלא נזכה להיכנס אליהן, עתידים שהיינו שותפים בעיצובם אבל לא נראה אותם מתממשים בחיינו.
בקיצור: אנחנו בני אדם, ולכן אנחנו טועים; אנחנו בני אדם, ולכן אנחנו מתים.
התורה משרטטת כאן רעיון חשוב מאין כמוהו: אף על פי שאנחנו טועים ומתים, הקיום האנושי איננו טרגי. משה ואהרן עשו טעויות, אך הדבר לא מנע מהם להימנות עם גדולי המנהיגים בהיסטוריה, ולעצב את שני ממדיהם הגדולים של החיים היהודיים עד ימינו, הממד הנבואי והממד הכוהני. והעובדה שמשה מת בלי שיזכה לראות את עמו עובר את הירדן אינה גורעת מהמורשת הנצחית שלו, כאדם שהפך המון עבדים לעם חופשי והביאם אל מפתן הארץ היעודה. הרב לורד יונתן זקס זצ"ל.
