מיקוד שליטה חיצוני ומיקוד שליטה פנימי - מאת דר זאב פרידמן
מיקוד שליטה הוא מונח בפסיכולוגיה, שנטבע בשנת 1954 על ידי הפסיכולוג היהודי האמריקאי ג'וליאן רוטר (1916 -2014) שעסק בתאוריית הלמידה .המונח עוסק בתחושת השליטה שיש או אין לאדם, על האירועים שקורים בחייו. במיקוד שליטה , האדם יודע ומאמין ,מה גורם לדברים טובים או רעים לקרות בחייו. מיקוד השליטה עשוי להיות פנימי - כלומר, האדם מאמין כי הוא שולט בעצמו על חייו ,החלטותיו ופעולותיו, או חיצוני- האדם מאמין כי חייו ,החלטותיו ופעולותיו נשלטים בידי גורם חיצוני סביבתי, בידי כוח עליון או בידי אנשים אחרים.
חיינו נעים ברצף של אירועים, חוויות והחלטות, המייצגים מיקוד שליטה חיצוני וגם מיקוד שליטה פנימי. אנו רוצים לשלוט ולקחת אחריות על החלטותינו ופעולותינו, שכן הבחירה החופשית ניתנה בידנו, אך לא אחת אנו עדים ,לגורמים ווקטורים חיצוניים, שמשפיעים על חיינו ואין לנו כל שליטה עליהם. במיקוד שליטה פנימי, אנו פרואקטיביים, יוזמים דוחפים ונעים. במיקוד שליטה חיצוני, אנו פסיביים, מגיבים, נדחפים ומונעים.
הבה נבחן כיצד פרשתנו וגם ההפטרה, מציגות את מיקוד השליטה החיצוני ואת מיקוד השליטה הפנימי.
נפתח בהפטרה שהיא הששית מבין שבע הפטרות הנחמה. ההפטרה עוסקת בדינמיקה תנועתית בשמים ובארץ:״ מִי אֵלֶּה, כָּעָב תְּעוּפֶינָה וְכַיּוֹנִים, אֶל אֲרֻבֹּתֵיהֶם ". ( ישעיהו, ס').
האם קיים הבדל בין העב ,לבין היונה ? ומדוע הסדר הוא ,של עב תחילה ורק אחר כך היונה ?
על פואטיקה כה נעלית של הנביא ישעיהו, נדרש הראי״ה, אברהם יצחק הכהן קוק ( טז' אלול תרכ"ה 1865 – ג' אלול תרצ"ה 1935), בהבחינו בהבדל בין העב לבין היונה. התנועתיות של העב בשמים , היא מכוח של מיקוד שליטה חיצוני ואילו התנועתיות של היונה היא מכוח של מיקוד שליטה פנימי. העב הוא פסיבי, נדחף ומונע על ידי כוח אחר, כדוגמת הרוח ואילו היונה אקטיבית ומונעת על ידי כוח רצונה ועצמיותה לכיוון ארובתה. הרב קוק בשנות העשרים למאה הקודמת, מדמה את העב והיונה לשני טיפוסי עולים לארץ ישראל. העולה שהוא דומה לעב, נדחף ועולה לארץ כתוצאה מפוגרומים ומצב קשה וקיומי במקום מושבו. ואילו העולה שהוא דומה ליונה, עולה לארץ מכוח רצונו ,מארץ רווחה וממנעמי החיים. טיפוס העולה בדמות העב של אז וגם כיום שמגיע לארץ ישראל ,כתוצאה ממיקוד שליטה חיצוני, של סביבת חיים של פוגרומים מצוקה וקשיים שדחפו אותו גם כנגד רצונו לעבר מקום אחר. אולי זאת גם תסמונת היהודי הנודד לאורך ההיסטוריה שנאלץ בעל כורחו לנדוד ממקום אחד לעבר מקום אחר. מנגד, טיפוס העולה בדמות היונה ,הוא אותו עולה ממקום של רווחה וחיי שפע ללא מחסור, שמחליט יום אחד כתוצאהממיקוד שליטה פנימי, לעזוב מקום נח ולעלות לארץ ישראל.
מיקוד השליטה החיצוני ומיקוד השליטה הפנימי, מקבלים ביטוי בפרשתנו:" וְהָיָה, כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ, נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה;וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ. .... וַיּוֹצִאֵנוּ ד' מִמִּצְרַיִם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת, וּבְמֹפְתִים. וַיְבִאֵנוּ, אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה; וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ....וַד' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם, לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה " ( כו', א'-יח'). מדוע הסדר הוא , קודם וִירִשְׁתָּהּ ורק אחר כךוְיָשַׁבְתָּ?
" וִירִשְׁתָּהּ "- הוא מיקוד שליטה חיצוני, של קבלת ירושה מהקב"ה , בדמותה של ארץ ישראל. כמו במציאות חיינו, עת אנו זוכים לקבל מתנה או ירושה, מגורם אקסוגני חיצוני. קבלנו דבר שלא יזמנו ולא השקענו בו. אנו במצב צבירה של תגובה ולא יוזמה. " וְיָשַׁבְתָּ "- הואמיקוד שליטה פנימי. כאן נדרש עם ישראל עם כניסתו לארץ, לקחת את גורלו בידו, להגשים את ייעודו, להשקיע מאמץ, לא לסמוך על ניסים, להפריח השממה ,לעסוק בישוב הארץ ולבנות חיים ריבוניים בארץ ישראל. " וִירִשְׁתָּהּ "- הוא ביטוי של גורל ואילו " וְיָשַׁבְתָּ "- הוא ביטוי של יעוד.
זאת ההבחנה הדומה ,שלמדנו בהפטרה לפרשתנו, בין גורל, המאפיין את העב ,לבין יעוד, מלשון יעד, המאפיין את היונה.
הביטוי של מיקוד שליטה חיצוני – גורל, ומיקוד שליטה פנימי – יעוד , בא לידי ביטוי בהבחנה שבין ברית הגורל ( ביציאה ממצרים) לבין ברית היעוד(קבלת התורה בהר סיני), הבחנה אותה עושה הרב יוסף דב הלוי סולבייצ'יק (1903 – 1993 ), במסתו הנפלאה, " קול דודי דופק" ( ו' אייר תשט"ז יום העצמאות השמיני למדינת ישראל). ברית הגורל ,היא ברית מצרים, בין הקב"ה לעם ישראל, ביציאה ממצרים, המסמלת את העבדות והשעבוד. היציאה ממצרים הייתה כמו העב בשמים, בניסים גלויים של מכות מצרים, כפי שמתאר הפסוק בפרשתנו :"וַיּוֹצִאֵנוּ ד' מִמִּצְרַיִם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת, וּבְמֹפְתִים" .בברית הגורל של מצרים, הקב"ה אקטיבי ועם ישראל פסיבי שמונע על ידי תהליך של מיקוד שליטה חיצוני. ואילו בברית היעוד, בברית סיני בין הקב"ה לעם ישראל, בקבלת התורה בהר סיני, היא הברית המסמלת את החרות, העצמאות והזהות הרוחנית, הקב"ה פסיבי ועם ישראל אקטיבי, שמונע על ידי תהליך של מיקוד שליטה פנימי. בברית היעוד בהר סיני נקבעה סגוליותו של העם , כפי שמתאר הפסוק בפרשתנו: "וַד' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם, לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה ".שמעתי מהסופרת מיכל רגב, הסבר לעם סגולה, מלשון – להסתגל וגם להיות מסוגל. לשון המעידה על אחריות אישית, השקעה אישית ומיקוד שליטה פנימי של עם ישראל .היא הסגולה הפנימית המבטאת את הזהות הרוחנית והייחודית שלהייעוד ולא הגורל.
במסתו " קול דודי דופק" , נסמך הרב סולבייצ'יק, על פסוק בשיר השירים, ה', ב' : " קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק, פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי" ,פסוק המתאר את מערכת היחסים של הדוד (הקב"ה) עם האחות הרעייה היונה ( עם ישראל).כלומר, הקב"ה המייצג עבור עם ישראל את מיקוד השליטה החיצוני, מצפה מעם ישראל לעבורלמיקוד שליטה פנימי ולקחת את גורלם בידם ולהיות יוזמים ,מניעים ודוחפים להגשמת ייעודם- בישיבתם המתמדת בארץ ישראל, להיות עם סגולה ואור לגויים. להגשים באופן פרואקטיבי את מורשתו של מיכה הנביא: "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם:עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט, וְאַהֲבַת חֶסֶד, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ" (מיכה, ו' , ח'). עד כמה הדברים מציבים לנו מראה , לציפייה לנורמות, לערכים ולמוסר, מרשויות השלטון והמדינה ,ממנהיגנו, ומהחברה האזרחית. עד כמה הדברים רלוונטיים, לחודש אלול שבו אנו מצויים. אלול – ראשי תיבות של: "אני לדודי ודודי לי". ימי תשובה וחשבון נפש וקבלה על עצמנו להשתפר ולשפר אורחות חיינו, ביחס לעצמנו וגם לזולתנו. חודש אלול, כהכנה לכניסה לשנה החדשה, במיקוד שליטה פנימי, כך משה רבנו מכין את עם ישראל לקראת כניסתו לארץ ,בסמינר הכנה של לימוד ופרקטיקה של התנסות במצוות, לאורך הפרשות בספר דברים. דומה שבסיליבוס סמינר ההכנה ,משתקפת תאוריית הלמידה, של מיקוד השליטה, שלמדנו מהפסיכולוג היהודי האמריקאי ג'וליאן רוטר. אני תמיד מנסה לטעון שתיאורטיקנים ידועים, בעיקר יהודים, הושפעו ביודעין ואולי גם שלא ביודעין, מארון הספרים היהודי לדורותיו. כך למשל, התייחסתי בפרשת "כי תצא" , לתיאורית :"שמונה האינטליגנציות המרובות", של הפסיכולוג היהודי הווארד גרדנר מאוניברסיטת הרווארד , בפרשת "בן סורר ומורה" וכך גם בפרשתנו ובהפטרתנו, בסוגיית דיוננו על מיקוד שליטה חיצוני ופנימי.
מסע בני ישראל, ביציאתו ממצרים, דרך מסעו במדבר, בואכה לכניסתו לארץ ישראל, הוא התהליך, המתאר באופן מדויק את התהליך, ממיקוד שליטה חיצוני לעבר מיקוד שליטה פנימי.
ההבחנה בסוגיית מיקוד השליטה הפנימי והחיצוני, מקבלת גם ביטוי, בתיאור אחר של הנביא ישעיהו, כז', יג' : " וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל, וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר, וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם; וְהִשְׁתַּחֲווּ לַד' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ, בִּירוּשָׁלִָם". מה ההבדל בין אובד לבין נידח ?
היהודי האובד, חי במדינת רווחה, כמו אשור. הוא חי ברווחה וזוכה לאמנציפציה. במציאות כזאת, קיים איום ,של אובדנות רוחנית, כמו, נישואי תערובת והתנתקות מכל זיקה וסממן יהודי. הפילוסוף היהודי ז'אן פול סארטר ( 1905 – 1980 ), כבר אמר : " אם אתה רוצה להרוג את היהודים, תן להם אמנציפציה". זאת המציאות האשורית של פעם, הדומה למציאות כיום של מדינות כמו, ארה"ב, קנדה, אוסטרליה ואחרות, כאשר יהודי מחליט לעלות לארץ ולעזוב חיים נוחים , הוא לוקח את גורלו בידו, כמו היונה.
היהודי הנידח, חי במדינת מצוקה, כמו מצרים ובמציאות של רדיפות, שעבוד והעדר אמנציפציה. מצרים של פעם, כמו מדינות מזרח אירופה , במאות ה19 וה 20 , שיהודים סבלו מפוגרומים ומשואה. יהודים אלו הם נדחים והתנועה שלהם בעליה לארץ ישראל, היא תוצאה של גורל, כמו העב בשמים.
זאת ההבחנה המוכרת במודל ההגירה של הPUSH ( הכוח הדוחף - מיקוד שליטה חיצוני) כמו העב, אל מול ה ) PULLהכוח המושך- מיקוד שליטה פנימי ) כמו היונה.
"כור ההיתוך" לאורך שנות קיומה של מדינת ישראל, שואב לתוכו את האובדים מארץ אשור וגם את הנידחים מארץ מצרים. "כור ההיתוך" של נס קיבוץ הגלויות במדינתנו, מציב לכולנו אתגרים חזון ופרקטיקה בחיי היום יום, על מנעד ההגשמה ממיקוד השליטה החיצוני לעבר מיקוד השליטה הפנימי, שבקצהו האחד ,העב ובקצהו השני, היונה. שכן, פרשתנו מציבה לנו מנעד מ"וירשת" לעבר "וישבת".
עד כמה מהדהדת נבואתו של הנביא ישעיהו בסיומה של ההפטרה לפרשתנו לנושא דיוננו: ״ וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים, לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ; נֵצֶר מטעו (מַטָּעַי) מַעֲשֵׂה יָדַי, לְהִתְפָּאֵר. הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף, וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם; אֲנִי ד', בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה" (ישעיהו, ס', כא - כב' ). מה ההבדל בין בעיתה לבין אחישנה ?
"בעיתה" – הוא מיקוד שליטה פנימי. "אחישנה" –הוא מיקוד שליטה חיצוני. נס הגאולה של קיבוץ גלויות של עם ישראל משעבוד לגאולה, מעבדות לחירות, משואה לתקומה, לאורך דברי הימים מצביע על המנעד של :" מִי אֵלֶּה, כָּעָב תְּעוּפֶינָה; וְכַיּוֹנִים, אֶל אֲרֻבֹּתֵיהֶם " .
המנעד ממיקוד שליטה חיצוני לעבר מיקוד שליטה פנימי, בא לידי ביטוי גם במקום נוסף בפרשתנו : " תַּחַת, אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ד' אֱלֹהֶיךָ, בְּשִׂמְחָה, וּבְטוּב לֵבָב " (כח', מז'). המסר כאן מבחין בין שני מצבים. האחד, אפשר לעבוד את ד' ,באופן טכני, כמצוות אנשים מלומדה, רק מיראה, כאנוסים. השני, לעבוד את ד' מתוך שמחהובלב טוב, כאוהבים. האדמו"ר מסוכטשוב (רבי אברהם בורנשטיין 1838-1910) בספרו : "אגלי טל", מדגיש את חשיבות לימוד התורה לא רק מתוך ציווי, אלא בעיקר מתוך שמחה פנימית: " דברי תורה נבלעים בדמו". התלמוד במסכת ערכין, יא' ע"א מתייחס לפסוק בפרשתנו : " רב מתנה אמר...איזו היא עבודה שבשמחה ובטוב לבב? הוי אומר זה שירה". הנה לנו ביטוי מאלף למנעד של מיקוד שליטה חיצוני- של קיום מצוות מתוך ציווי ויראה בלבד , לעבר מיקוד שליטה פנימי – של קיום מצוות מתוך שמחה, אהבה ושירה.
עד כמה אנו נהנים בחיי היום יום שלנו, מחוויות ואירועים העוברים עלינו, בשמחה ובהנאה. אנו נשאלים לא אחת, איך היה? איך עבר עליך היום? איך היה השירות? איך הייתה הפגישה?. אנו יודעים לתמצת את החוויה שעברנו, במילה אחת :וואהה.
אנו לא פעם עושים את מה שאנו עושים ,בכיף, עם שיר בלב ,בהתרגשות ,בהתעלות ובהתרוממות הרוח. אחותי מלי, תמיד נוהגת לומר :" בידינו, הרצון והיכולת לייצר שמחות, זה תלוי בנו".לצערנו, אילוצים, צרות ומחלות נוחתות לא עלינו כמיקוד שליטה חיצוני, אבל ייצור שמחות, תלוי בנו כמיקוד שליטה פנימי. או משפט שאני אוהב לצטט לא אחת:" משפחה לא בוחרים ( מיקוד שליטה חיצוני) ,אבל אנו בוחרים איך להיות משפחה (מיקוד שליטה פנימי).
כמו בחיים, זה עושה את כל ההבדל.
הרב סולבייצ'יק במסתו "קול דודי דופק" מציב לנו אתגר בנושא דיוננו : "האדם נולד כאובייקט, מת כאובייקט, אבל ביכולתו לחיות כסובייקט, כיוצר ומחדש, המטביע על חייו את חותמו האינדיבידואלי, והחורג מן האוטומטיות אל הפעילות היצרנית".
שבת שלום
זאב ווה
ד"ר זאב פרידמן
