פרשת "כי תבוא"–"וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ"- מיקוד שליטה חיצוני ומיקוד שליטה פנימי

פרשת "כי תבוא"–"וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ"- מיקוד שליטה חיצוני ומיקוד שליטה פנימי

זאב (ווה) פרידמן

מיקוד שליטה הוא מונח בפסיכולוגיה, שנטבע בשנת 1954 על ידי הפסיכולוג היהודי האמריקאיג'וליאן רוטר (1916 - 2014 ) שעסק בתאוריית הלמידה . המונח עוסק בתחושת השליטה שיש או אין לאדם, על האירועים שקורים בחייו.

במיקוד שליטה , האדם יודע ומאמין ,מה גורם לדברים טובים או רעים לקרות בחייו. מיקוד השליטה עשוי להיות פנימי - כלומר, האדם מאמין כי הוא שולט בעצמו על חייו ,החלטותיו ופעולותיו, או חיצוני- האדם מאמין כי חייו ,החלטותיו ופעולותיו נשלטים בידי גורם חיצוני סביבתי, בידי כוח עליון או בידי אנשים אחרים.

חיינו נעים ברצף של אירועים, חוויות והחלטות, המייצגים מיקוד שליטה חיצוני וגם מיקוד שליטה פנימי. אנו רוצים לשלוט ולקחת אחריות על החלטותינו ופעולותינו, שכן הבחירה החופשית ניתנה בידנו, כמו במצב של מיקוד שליטה פנימי. אך לא אחת אנו עדים ,לגורמים ווקטורים חיצוניים, שמשפיעים על חיינו ואין לנו כל שליטה עליהם, כמו במצב של מיקוד שליטה חיצוני.

במיקוד שליטה פנימי, אנו פרואקטיביים, יוזמים דוחפים ונעים ומשפיעים על חיינו, והרצון שלנו בא לידי מימש ,על ידינו . במיקוד שליטה חיצוני, אנו פסיביים, מגיבים, נדחפים ומונעים והרצון שלנו לא בא לידי ביטוי.

כך למשל, בבחירות האחרונות שהתקיימו רק השבוע. ביום הבחירות , מימשנו את זכותנו וחובתנו הדמוקרטית, וכל אחד מאתנו , מימש את רצונו במיקוד שליטה פנימי, בהטלת הפתק שבו בחרנו. עתה, אנו בסוג של מיקוד שליטה חיצוני וצופים בחרדה ובדריכות , מה יולידו נבחרינו.

הבה נבחן כיצד פרשתנו וגם ההפטרה, מציגות את מיקוד השליטה החיצוני ואת מיקוד השליטה הפנימי.

מיקוד השליטה החיצוני ומיקוד השליטה הפנימי, מקבלים ביטוי בפרשתנו בנאומו של משה: "וְהָיָה, כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ, נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה; וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ. .... וַיּוֹצִאֵנוּ ד' מִמִּצְרַיִם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת, וּבְמֹפְתִים. וַיְבִאֵנוּ, אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה; וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ....וַד' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם, לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה " ( כו', א'-יח').

מדוע הסדר הוא , קודם וִירִשְׁתָּהּ ורק אחר כךוְיָשַׁבְתָּ?

"וִירִשְׁתָּהּ " - הוא מיקוד שליטה חיצוני, של קבלת ירושה מהקב"ה , בדמותה של ארץ ישראל. כמו במציאות חיינו, עת אנו זוכים לקבל מתנה או ירושה, מגורם אקסוגני חיצוני. קבלנו דבר שלא יזמנו ולא השקענו בו. אנו במצב צבירה של תגובה ולא יוזמה. "וְיָשַׁבְתָּ "- הוא מיקוד שליטה פנימי. כאן נדרש עם ישראל עם כניסתו לארץ, לקחת את גורלו בידו, להגשים את ייעודו, להשקיע מאמץ, לא לסמוך על ניסים, להפריח השממה ,לעסוק בישוב הארץ ולבנות חיים ריבוניים בארץ ישראל. "וִירִשְׁתָּהּ "- הוא ביטוי של גורל ואילו " וְיָשַׁבְתָּ "- הוא ביטוי של יעוד.

הד להבחנה בין מיקוד שליטה חיצוני לבין מיקוד שליטה פנימי, נמצא בפרשנותו של הרב גור גלון מישיבת הר ברכה, בהקשר לאתוס הברכות והקללות בפרשתנו :" הברכות והקללות, פירוט ארוך של קללות נוראיות, שלצערנו בשנות הגלות הארוכות חווינו על בשרנו את כולן, ובכל זאת כששואלים בזוהר הקדוש מהי הקללה הנוראה ביותר עונה רבי שמעון, שהקללה הנוראה והקשה ביותר היא – "וְהָיוּ חַיֶּיךָ, תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד; וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם, וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ"(כח', סו').

מדוע זו הקללה הנוראה ביותר? – נראה לומר שברגע שהאדם לא מאמין בחייו, ברגע שאדם לא חש שיש בו טוב, שיש בו נשמה אלוקית עליונה, שיש לו כוחות, ממילא הוא נתון לכוחות חיצוניים שיפעלו עליו, הוא נסחף על ידי זרמי התרבות, זרמי היצרים הגופניים שלו, ללא יכולת לתקן, לצמוח ולהתקדם.

אדם שלא מאמין בחייו, הוא בעצם לא נמצא כאן, חוסר האמון של האדם בעצמו, משאיר אותו תלוש ותלוי, ללא עמוד שדרה, ללא מנהיגות עצמית, ואין קללה גדולה מזו, כל זמן שהאדם סובל ייסורים קשים, צרות רבות ורעות, אך הוא איננו נשבר, רוחו איתנה, יש תקווה לגאולה וישועה, אך כשרוחו נשברת, כשנפשו מתרסקת – אפסה התקווה ".

המנעד ממיקוד שליטה חיצוני לעבר מיקוד שליטה פנימי, בא לידי ביטוי גם במקום נוסף בפרשתנו : " תַּחַת, אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ד' אֱלֹהֶיךָ, בְּשִׂמְחָה, וּבְטוּב לֵבָב " (כח', מז'). המסר כאן מבחין בין שני מצבים. האחד, אפשר לעבוד את ד' ,באופן טכני, כמצוות אנשים מלומדה, רק מיראה, כאנוסים. השני, לעבוד את ד' מתוך שמחה ובלב טוב, כאוהבים. האדמו"ר מסוכטשוב (רבי אברהם בורנשטיין 1838-1910) בספרו : "אגלי טל", מדגיש את חשיבות לימוד התורה לא רק מתוך ציווי, אלא בעיקר מתוך שמחה פנימית: " דברי תורה נבלעים בדמו". התלמוד במסכת ערכין, יא' ע"א מתייחס לפסוק בפרשתנו : " רב מתנה אמר...איזו היא עבודה שבשמחה ובטוב לבב? הוי אומר זה שירה". הנה לנו ביטוי מאלף למנעד של מיקוד שליטה חיצוני- של קיום מצוות מתוך ציווי ויראה בלבד , לעבר מיקוד שליטה פנימי – של קיום מצוות מתוך שמחה, אהבה ושירה.

כך גם בהפטרה לפרשתנו שהיא הששית מבין שבע הפטרות הנחמה. ההפטרה עוסקת בדינמיקה תנועתית בשמים ובארץ:״ מִי אֵלֶּה, כָּעָב תְּעוּפֶינָה וְכַיּוֹנִים, אֶל אֲרֻבֹּתֵיהֶם ". ( ישעיהו, ס', ח').

האם קיים הבדל בין העב ,לבין היונה ? ומדוע הסדר הוא ,של עב תחילה ורק אחר כך היונה ?

על פואטיקה כה נעלית של הנביא ישעיהו, נדרש הראי״ה, אברהם יצחק הכהן קוק ( טז' אלול תרכ"ה 1865 – ג' אלול תרצ"ה 1935), בהבחינו בהבדל בין העב לבין היונה. התנועתיות של העב בשמים , היא מכוח של מיקוד שליטה חיצוני ואילו התנועתיות של היונה היא מכוח של מיקוד שליטה פנימי. העב הוא פסיבי, נדחף ומונע על ידי כוח אחר, כדוגמת הרוח ואילו היונה היא אקטיבית ומונעת על ידי כוח רצונה ועצמיותה לכיוון ארובתה. הרב קוק בשנות העשרים למאה הקודמת, מדמה את העב והיונה לשני טיפוסי עולים לארץ ישראל. העולה שהוא דומה לעב, נדחף ועולה לארץ כתוצאה מפוגרומים ומצב קשה וקיומי במקום מושבו. ואילו העולה שהוא דומה ליונה, עולה לארץ מכוח רצונו ,מארץ רווחה וממנעמי החיים. טיפוס העולה בדמות העב של אז וגם כיום שמגיע לארץ ישראל ,כתוצאה ממיקוד שליטה חיצוני, של סביבת חיים של פוגרומים מצוקה וקשיים שדחפו אותו גם כנגד רצונו לעבר מקום אחר. אולי זאת גם תסמונת היהודי הנודד לאורך ההיסטוריה שנאלץ בעל כורחו לנדוד ממקום אחד לעבר מקום אחר. מנגד, טיפוס העולה בדמות היונה ,הוא אותו עולה ממקום של רווחה וחיי שפע ללא מחסור, שמחליט יום אחד כתוצאה ממיקוד שליטה פנימי, לממש את רצונו, לעזוב מקום נח ולעלות לארץ ישראל.

הביטוי של מיקוד שליטה חיצוני – גורל, ומיקוד שליטה פנימי – יעוד , בא לידי ביטוי בהבחנה שבין ברית הגורל ( ביציאה ממצרים) לבין ברית היעוד (קבלת התורה בהר סיני), הבחנה אותה עושה הרב יוסף דב הלוי סולבייצ'יק (1903 – 1993 ), במסתו הנפלאה, " קול דודי דופק" ( ו' אייר תשט"ז יום העצמאות השמיני למדינת ישראל). ברית הגורל ,היא ברית מצרים, בין הקב"ה לעם ישראל, ביציאה ממצרים, המסמלת את העבדות והשעבוד. היציאה ממצרים הייתה כמו העב בשמים, בניסים גלויים של מכות מצרים, כפי שמתאר הפסוק בפרשתנו :"וַיּוֹצִאֵנוּ ד' מִמִּצְרַיִם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת, וּבְמֹפְתִים" .בברית הגורל של מצרים, הקב"ה אקטיבי ועם ישראל פסיבי שמונע על ידי תהליך של מיקוד שליטה חיצוני. לעומת זאת, ברית היעוד, שהיא ברית סיני בין הקב"ה לעם ישראל, בקבלת התורה בהר סיני, היא אותה הברית המסמלת את החרות, העצמאות והזהות הרוחנית, הקב"ה פסיבי ועם ישראל אקטיבי, שמונע על ידי תהליך של מיקוד שליטה פנימי. בברית היעוד בהר סיני נקבעה סגוליותו של העם , כפי שמתאר הפסוק בפרשתנו: "וַד' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם, לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה ".שמעתי מהסופרת מיכל רגב, הסבר לעם סגולה, מלשון – להסתגל וגם להיות מסוגל. לשון המעידה על אחריות אישית, השקעה אישית ומיקוד שליטה פנימי של עם ישראל .היא הסגולה הפנימית המבטאת את הזהות הרוחנית והייחודית של הייעוד ולא הגורל.

במסתו " קול דודי דופק" , נסמך הרב סולבייצ'יק, על פסוק בשיר השירים, ה', ב' : " קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק, פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי" ,פסוק המתאר את מערכת היחסים של הדוד (הקב"ה) עם האחות הרעייה היונה ( עם ישראל).כלומר, הקב"ה המייצג עבור עם ישראל את מיקוד השליטה החיצוני, מצפה מעם ישראל לעבור למיקוד שליטה פנימי ולקחת את גורלם בידם ולהיות יוזמים ,מניעים ודוחפים להגשמת ייעודם- בישיבתם המתמדת בארץ ישראל, להיות עם סגולה ואור לגויים. הרב סולבייצ'יק במסתו "קול דודי דופק" מציב לנו אתגר : "האדם נולד כאובייקט, מת כאובייקט, אבל ביכולתו לחיות כסובייקט, כיוצר ומחדש, המטביע על חייו את חותמו האינדיבידואלי, והחורג מן האוטומטיות אל הפעילות היצרנית".

עד כמה הדברים מציבים לנו מראה , לנורמות, למידות לערכים ולמוסר, שאנו מצפים מרשויות השלטון והמדינה ,ממנהיגנו, ומהחברה האזרחית.

עד כמה הדברים מתחברים לחודש אלול. ימי תשובה וחשבון נפש וקבלה על עצמנו להשתפר ולשפר אורחות חיינו, ביחס לעצמנו וגם לזולתנו.

פרשתנו מסתיימת בהציגה את ברית המשילות שהתרחשה בערבות מואב, על סף הכניסה לארץ ישראל, זאת לאחר ברית היעוד :"אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה ד' אֶת מֹשֶׁה, לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית, אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב ". (כח', סט').

הנה עם ישראל הגיע למבחנו האמיתי, כיצד יממש את רצונו ויכולתו( מיקוד שליטה פנימי) לנהל את משילותו בארץ המובטחת.

כך גם בימים אלו, נבחרינו ניצבים בפני אתגר מימוש ברית המשילות במדינת ישראל- "וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ".

כולנו נושאים תפילה המוטמעת בנבואתו של הנביא ישעיהו בהפטרתנו : "לֹֽא יִשָּׁמַע עוֹד חָמָס בְּאַרְצֵךְ שֹׁד וָשֶׁבֶר בִּגְבוּלָיִךְ וְקָרָאת יְשׁוּעָה חֽוֹמֹתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ תְּהִלָּֽה..... וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ נֵצֶר מטעו (מַטָּעַי) מַֽעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵֽר" (ישעיהו, ס', יח'-כא').

שבת שלום

זאב ווה

שלום לכולם,

הַמְלָצָה לְהַשְׂכָּלָה פְּשׁוּטָה / דוד אשל

אָמְרָה אִשָּׁה לְבַעֲלָהּ :

לָאַחֲרוֹנָה חוֹשְׁבִים שֶׁאֲנִי אֻמְלָלָה,

כִּי בְּתוֹךְ חֹדֶשׁ, לָבַשְׁתִּי פַּעֲמַיִם אֶת אוֹתָהּ הַשִּׂמְלָה.

"מִסְכֵּנָה" ! הֵשִׁיב לָהּ הַבַּעַל

וַאֲנִי כְּבָר חָדְשַׁיִם שֶׁלֹּא הֶחְלַפְתִּי נַעַל,

וּלְכָל יֶתֶר בְּנֵי הַבַּיִת לֹא מוּבָן

מַדּוּעַ הַתַּפְרִיט אֵינוֹ מְגֻוָּן ?

וְכָךְ זֶה נִמְשַׁךְ כְּבָר קָרוֹב לְשָׁנָה

אוֹתוֹ הַתַּפְרִיט וְאוֹתָהּ הָאָפְנָה.

רַק מִי שֶׁמְּדַמְיֵן וְהוֹזֶה

הָיָה חוֹשֵׁב בַּמִּדְבָּר, עַל שִׂיחַ שֶׁכָּזֶה,

כִּי שָׁם לֹא הֶחְלִיפוּ שִׂמְלָה אוֹ חֻלְצָה

וְאַרְבָּעִים שָׁנָה לֹא הָיְתָה אִשָּׁה לְחוּצָה,

הַבְּגָדִים "גָּדְלוּ" עַד זִקְנָה מִלֵּדָה

וְלֹא הָיָה צָרִיךְ חַיָּט לַמְּדִידָה,

אַרְבָּעִים שָׁנָה הַבֶּגֶד הֶחְמִיא

לֹא הָיָה אָז מוּצָר,"חַד פַּעֲמִי".

כְּשֵׁם שֶׁהַבִּגּוּד לֹא בָּלָה

ותַּפְרִיט זֵהֶה עַל הַשֻּׁלְחָן עָלָה,

כָּךְ הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה בַּמִּדְבָּר

אֵינָהּ "חַד פַּעֲמִית" וְאֵין הִיא עָבָר,

הִיא תָּמִיד אָפְנָתִית וּטְרִיָּה

הִיא תּוֹרַת חַיִּים, תּוֹרָה חַיָּה.

זוֹהִי הָאָפְנָה וְזֶהוּ הַתַּפְרִיט

לָעַד וּלְעוֹלָם וּבַשָּׂפָה הָעִבְרִית:

"וּשְׁמַרְתֶּם אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם,

לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ אֶת כָּל אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן" (דְּבָרִים, כ"ט/8).

אֱמוּנָה וְהַשְׂכָּלָה בְּאוֹתָהּ כִּתָּה ?

הֲרֵי זוֹ מַמָּשׁ הֲדָתָה !

וְהִיא לֹא כְּתוּבָה כִּטְיוּטָה

עַל אֶבֶן הִיא חֲרוּטָה.

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִיתָה

זוֹ הַמְלָצָה לְהַשְׂכָּלָה פְּשׁוּטָה,

אָכֵן כֵּן...זוֹ הַשִּׁיטָה

וְלֹא...בְּשׁוּם אֹפֶן אֵינָהּ הֲסָתָה !

יֵשׁ הַחוֹשְׁבִים שֶׁזּוֹ הֲדָתָה :

לְדַבֵּר אֶל תַּלְמִיד לְלֹא הַקְנָטָה,

לְלָמְדוֹ, שֶׁיָּד נִתֶּנֶת לַהוֹשָׁטָה

וּלְחַנְּכוֹ, לְהִמָּנַע מִכָּל בְּדוּתָה.

וְיֵשׁ הַחוֹשְׁבִים שֶׁגַּם זוֹ הֲדָתָה :

לְלָמְדוֹ שֶׁרְכוּשׁ אָסוּר בַּהַשְׁחָתָה

וְשֶׁכֵּן, שֶׁשַּׁבָּת הִיא יוֹם שְׁבִיתָה,

לְהַסְבִּיר מַהוּ "שֻׁלְחָן עָרוּךְ" וְ"הִלְכְתָא"

וּמַהִי יַהֲדוּת, רְגִישׁוּתָהּ וְגִישָׁתָהּ.

לֹא יַזִּיק אִם תַּלְמִיד יֶדַע מַהִי "מַסֶּכְתָּא",

מַהוּ סִדּוּר, אוֹ רָאשֵׁי תֵּבוֹת שֶׁל שְׁלִיטָ"א.

הֲיֵשׁ רַע בְּכָךְ שֶׁיֶּלֶד הַחוֹזֵר מִלִּמּוּדָיו הַבַּיְתָה

יַסְבִּיר לְהוֹרָיו, מַהִי אוֹרָיְתָא וּמַהִי בְּרָיְתָא ?

אִם כָּל זֶה וְדוֹמֵיהֶם הֵם הֲדָתָה

אָכֵן הִגִּיעָה שְׁעָתָהּ,

וְטוֹב שֶׁיִּלְמְדוּ זֹאת עַתָּה

כִּי לְחַיֵּיהֶם, זוֹ תּוֹסֶפְתָּא.

לְהַדְלִיק אוֹר בָּעֲלָטָה

אֵינוֹ גּוֹרֵם לָרֹאשׁ שְׂרִיטָה,

יַהֲדוּת אֵינֶנָּה אַנְדַּרְטָה

דַּע, שֶׁיְּהוּדִי אַתָּה !

שבת מבורכת על כל בית ישראל

בלהה ודוד אשל

‍