‍פרשת כי תשא – "נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה, סַמִּים, וּלְבֹנָה זַכָּה" – בזכות ההַכלָּה

‍פרשת כי תשא – "נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה, סַמִּים, וּלְבֹנָה זַכָּה" – בזכות ההַכלָּה

זאב ( ווה) פרידמן

”הַכלָּה (Inclusion או containing) היא מושג בתחום הפסיכולוגיה המתאר יכולת לקבל רגשות וקשיים של הפרט או של האחר כפי שהם, מבלי להדוף או להכחיש אותם, או להשליך אותם על האחר בצורה לא מותאמת. הַכלָּה קשורה ביכולת לתת לרגשות ומצבים קשים פרשנות או הסתכלות המאפשרת את קבלתם והטמעתם. מושג ההַכלָּה פותח בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 על ידי הפסיכואנליטיקאי הבריטי וילפרד ביון,(1897-1979). ביון מתאר את המטפל כ"מיכל" עבור המטופל, שתפקידו להכיל רגשות קשים שלו, שהוא מאוים מהם ומתקשה לעבד אותם בעצמו. ההכלה נעשית על ידי קבלת רגשות אלו, השהייתם אצלו והפיכתם לפחות מאיימים, ולבסוף החזרתם אל המטופל באמצעות התערבות טיפולית כמו פרשנות בדרך שיוכל לחוש אותם, לקבל אותם ולא להיות מאוים מהם. כך, על פי ביון, יכול המטופל לפתח יכולת הכלה עצמית - ללמוד בהדרגה להתבונן ברגשות קשים אלו ולהכיל אותם בעצמו.מושג ההכלה משמש בכל מערכת יחסים בין אנשים (למשל יחסי ידידות, יחסי עבודה), מבחינת היכולת של הפרט לקבל רגשות קשים של האחר, להבין ולהגיב בהתאם, באופן שלא דוחה רגשות אלו או משליך אותם על האחר"(ויקיפדיה).

הבה נבחן את מושג ההַכלָּה (Inclusion ) כפי שמשתקף בפרשתנו, בממדיו השונים.

"וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ סַמִּים, נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה, סַמִּים, וּלְבֹנָה זַכָּה:בַּד בְּבַד, יִהְיֶה. וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת, רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ, מְמֻלָּח, טָהוֹר קֹדֶשׁ. וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה, הָדֵק, וְנָתַתָּה מִמֶּנָּה לִפְנֵי הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד, אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה; קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, תִּהְיֶה לָכֶם. (ל, לד-לו).

המרכיב המסקרן והמושך התעניינות במעשה המרקחת של הקטורת, יותר מכל מרכיב אחר, היא החֶלְבְּנָה.

מה כה מיוחד בחֶלְבְּנָה ?

רש"י (1040-1105 ) בא לעזרתנו בהיכרותנו עם מרכיב החֶלְבְּנָה : " שריחו רע וקורין לו גלב"נא ומנאה הכתוב בין סמני הקטורת, ללמדנו שלא יקל בעינינו לצרף עמנו באגודת תעניותינו ותפילתינו את פושעי ישראל שיהיו נמנין עמנו". מוסיף השפתי חכמים (ספר שחובר ב1680 ):

" שגם הפושעים חוזרים בתשובה".

צא ולמד שאין פרשתנו העוסקת במפעל הלאומי של הקמת המשכן, רוצה להציג לנו סוג למידה טכנית בלבד, של מתכון מרקחת הקטורת בבית המקדש, אלא בכוונתה להציג לנו תובנה עמוקה שיש בה משמעות חברתית וחינוכית לחיי היום יום: "אנא, אל תשכח להכיל גם את החֶלְבְּנָה".

המסר הוא ברור, גם כשאתה עוסק במקום המקודש ביותר, בהפקת קטורת האמורה להפיק ריח ניחוח מיוחד בעבודת המשכן, כפי שאנו נוהגים לפזר, ריח ניחוח נעים במקומותינו, גם אם הכנת הקטורת והפקתה דורשים שימוש במספר חומרים Fine, כמו נָטָף ,שְׁחֵלֶת וּלְבֹנָה, אל תשכח להכיל במעשה המרקחת גם את השונה ,האחר והלא מקובל- החֶלְבְּנָה, אל תתעלם ממנה, אל תדיר אותה מחוץ למעשה המרקחת, עליך להכילה ולהעניק לה לכתחילה ולא בדיעבד, מקום ראוי של שוויון, מעמד וכבוד.

הנה אנו פוגשים את החֶלְבְּנָה, לאורו של השפתי חכמים, גם ביום הקדוש ביותר בתפילת "כל נדרי" ,כאשר אנו מתחברים למהות ,התכלית והמטרה של יום הכיפורים: " עַל דַּעַת הַמָּקוֹם וְעַל דַּעַת הַקָּהָל בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה וּבִישִׁיבָה שֶׁל מַטָּה, אָנוּ מַתִּירִין לְהִתְפַּלֵּל עִם הָעֲבַרְיָנִים. כָּל נִדְרֵיוֶאֱסָרַי וּשְׁבוּעֵי וַחֲרָמֵי וְקוֹנָמֵי וְקִנּוּסֵי וְכִנּוּיֵי, ......ְונִסְלַח לְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם כִּי לְכָל הָעָם בִּשְׁגָגָה. סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה וְשָׁם נֶאֱמַר, וַיֹּאמֶר יְיָ סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ: ( מתפילת "כל נדרי").

תפילת "כל נדרי" שחוברה כנראה כבר בתקופת הגאונים ( סוף המאה הששית ועד אמצע המאה האחת עשרה) היא תפילת ההַכלָּה האולטימטיבית, המכנסת תחת כנפיה את החֶלְבְּנָה ,את כלל עם ישראל, ללא החרגה והדרה. התפילה מאחדת ומעניקה הזדמנות לכל אובד ונידחבאשר הוא נמצא, לחוות חוויה של שייכות לאלוקים ולעם. יש בה ביטוי אולטימטיבי למידותיו של הקב"ה, כאל רחום וחנון, הפותח פתח לתשובה לסליחה ולכפרה. יש בה ביטוי אולטימטיבי, לחברה ולקהילה במיטבה,שאיננה מתייגת ואיננה מדירה את האנשים שבקרבה, ומעניקה מרחב פתוח של הזדמנות וסיכוי לחֶלְבְּנָה- לשונה ,לאחר, ולזר שבקירבה, שרק אתמול היה נראה כחסר סיכוי להשתייך אליה. תפילת "כל נדרי",מחברת את יושבי המעלה במגדלי היוקרה, עם יושבי מטה ההומלסים ודרי הרחוב, למעמד קדוש המאחד את הלבבות. כמוה כצפירה קולקטיבית המחברת את כולם למשמעות היום הקדוש. דומה שיש משהו מהאחדות הקדושה של "כל נדרי" המציפה לנו את עוצמת הזיכרון של מלחמת יום הכיפורים ,בחיבורה עם האחדות הקדושה בצפירה, ביום הזיכרון לחיילי צה"ל, כפי שמבטאת זאת יעל גלוברמן בשירה- "הומלס בצפירה": "כשנשמעת הצפירה של יום הזיכרון, הקבצן חסר הבית מרחוב הנביאים, קם ועומד זקוף כמו צ'לו שמישהו סוף סוף נתן לו תווים. למשך שתי דקות מהדהדות, הוא אחד מכולם, יש לו מקום, יש לו חדר באובדן הלאומי"."תפילת כל נדרי" היא קריאה וצפירה לחברה, לפעול באופן נמרץ להגן גם על זכויותיהם, של עבריינים שריצו את עונשם ומבקשים הזדמנות לשיקום עתידם. קריאה לחברה לדעת לאזן בין רדיפת הצדק לבין הרצון לסייע למי שסר מהדרך, למצוא את דרכו חזרה לחברה. הנה לנו קריאה לעשיית מרקחת הקטורת החברתית – להַכלָּה של החֶלְבְּנָה.

כך אנו עדים בפרשתנו לממד הַכלָּה נוסף, במעשה הקמת הכיור במשכן:

"וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת, וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת לְרָחְצָה; וְנָתַתָּ אֹתוֹ, בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ, וְנָתַתָּ שָׁמָּה, מָיִם. וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו, מִמֶּנּוּ, אֶת יְדֵיהֶם, וְאֶת רַגְלֵיהֶם. בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, יִרְחֲצוּ מַיִם וְלֹא יָמֻתוּ" (ל', יז- יח).

מה המיוחד במעשה הקמת הכיור במשכן שמחבר אותנו לרעיון ההַכלָּה ?

נמצא זאת יותר מאוחר. בפרשה החותמת את פרשות הקמת המשכן : " וַיַּעַשׂ, אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת, וְאֵת, כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת, הַצֹּבְאֹת, אֲשֶׁר צָבְאוּ, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (פקודי, לח', ח').

הרמב"ן (1194-1270 ) מפרש : " ויתכן שנאמר בדרך הפשט, שעשה הכיור וכנו ממראות הנשים אשר באו מהן צבא גדול ונאספו אל פתח אוהל מועד לתת מראותיהן בנדבת ליבן, והיה נחושת המראות נחושת קלל ממורט ויפה מאוד. ועל כן ייחד אותו מתחילה לכלי הזה. והנשים בראותן כן נאספות ובאו צבאות, לתת כולן מראותיהן להיעשות בהן כל הכיור וכנו".

החיבור של כיור הטהרה במשכן, לנשים ומראותיהן העשויות נחושת, העסיק את פרשננו בשאלה: האם יתכן חיבור זה ? האם אין כאן לכאורה חיבור פרובלמטי? שהרי הנשים היו מודרות ממעשה הקמת המשכן .

הרש"ר הירש( 1808-1888 ) מעמיק בשאלת החיבור הפרובלמטי לכאורה: " הרי הוא רעיון עמוק הצפון במעשה זה- הכיור וכנו. אותו הכלי הנועד לקידוש ידיים ורגלים, דהיינו אותו כלי הנועד לייצג את האצלתם וזיכוכם של מעשי אדם ושאיפותיו, ייעשה דווקא מנחושת של מראות הנשים, דהיינו מאותו כלי אשר נועד לכך, להפנות תשומת לב מיוחדת לגופניותו של האדם, לחלקו הנתפש בחושים".

הבה נסתייע במדרש תנחומא השופך אור על החיבור המיוחד שבין הקמת הכיור והמראות הצובאות של נשות ישראל :" בזכות אותן המראות שהיו מראות לבעליהן ומרגילות אותן לידי תאווה, מתוך הפרך העמידו כל הצבאות. שנאמר : "יצאו כל צבאות ד' מארץ מצרים" ונאמר: "הוציא ד' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם". כיון שאמר לו הקב"ה למשה, לעשות את המשכן, עמדו כל ישראל ונתנדבו. מי שהביא כסף ומי שהביא זהב או נחושת ואבני שוהם ואבני מילואים, הביאו בזריזות הכול. אמרו הנשים : מה יש לנו ליתן בנדבת המשכן ?. עמדו והביאו את המראות הצובאות, והלכו להן אצל משה. כשראה משה אותן המראות זעף בהן. אמר להן לישראל : טלו מקלות ושברו שוקיהן של אלו. המראות למה הן צריכין ?. אמר לו הקב"ה למשה : משה, על אלו אתה מבזה? המראות האלו הן העמידו כל הצבאות הללו במצרים. טול מהן ועשה מהן כיור נחושת וכנו לכוהנים, שממנו יהיו מתקדשין, שנאמר : " ויעש את הכיור נחושת ואת כנו נחושת במראות הצובאות אשר צבאו. באותן המראות שהעמידו את כל הצבאות האלו" .

הקב"ה מלמד את משה שיעור בהַכלָּה מגדרית, בקבלת תרומתן של הנשים ,של מראות הנחושת שבידן, לעשיית כיור הנחושת, שמהותו בתהליך השינוי מטומאה לטהרה. עד להקמת הכיור, הנשים היו מודרות, מעתה יבוא הכיור ויוציאן מהדרה, להכלה.

מה המיוחד בכיור ?

הכיור הוא סוג של תבנית מיכל, שמכיל מי ידיים של טומאה דחויה. הכיור הוא הכלי היחיד במשכן, שאין לו מידות. בשונה מכלי הקודש האחרים במשכן ,בעלי מידות מדויקות ,כמו, הארון, המזבח השולחן. הכיור שמכיל מים של טומאה, מסוגל להכילם ולבצע תהליך של היטהרות. כנראה שלתהליך כזה, אין אפשרות לתחום את ההכלה במיכל למידות קבועות.אלא יש להתנהל בתהליך ההַכלָּה, עם מיכל ללא מידות וללא גבולות. סוג של תיקון עולם מחשכה לאורה, מטומאה לטהרה, ללא גבולות ומידות.

דומה שהכיור העוסק במים, גם מחבר אותנו לערבה, בארבעת המינים, שבשונה מהאתרוג, שיש לו טעם וגם ריח וההדס שיש לו ריח ללא טעםוהלולב מעץ כפות תמרים, שיש לו טעם ולא ריח ,נותרה לה רק הערבה הנטולת טעם וריח. היא השונה והאחרת. אבל מיכל ארבעת המינים מכיל,אוגד ומאמץ לחיקו גם את הערבה. "והיו כולם לאגודה אחת". אותה ערבה ,לא רק שאיננהמודרת, אלא היא מככבת לה בהושענא רבה, בחיבוט הערבה ובמגע שלה עם מים, בעוצמה ובולטות של הַכלָּה באירוע ניסוך המים במקדש. המים המייצגים את מידת החסד מתחברים להַכלָּההיכולה לנבוע רק מתכונה של חסד, שכן-" עולם חסד יבנה".

כך גם נפגוש בפרשתנו ממד נוסף של ההַכלָּה, בהנחייתו של הקב"ה למשה, את מי לבחור כאדריכלים לעיצובו של המשכן :

"וַיְדַבֵּר ד', אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. רְאֵה, קָרָאתִי בְשֵׁם, בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר, לְמַטֵּה יְהוּדָה.... לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף, וּבַנְּחֹשֶׁת. וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת, וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ; לַעֲשׂוֹת, בְּכָל מְלָאכָה. וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי אִתּוֹ, אֵת אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן, וּבְלֵב כָּל חֲכַם לֵב, נָתַתִּי חָכְמָה; וְעָשׂוּ, אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ"( לא', א-ו)

רש"י מאיר את עינינו לרעיון ההַכלָּה : "משבט דן, מן הירודין שבשבטים מבני השפחות והשוהו המקום לבצלאל למלאכת המשכן והוא מגדולי השבטים, לקיים מה שנאמר: "ולא ניכר שוע לפני דל" ( איוב, לד). ההנחיה היא ברורה:" בבקשה תכיל ותבחר לאדריכלות המשכן, גם את אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן, שהוא לכאורה השונה והאחר מהשבט הירוד שאיננו נמנה עם האליטות החברתיות".

רק עם הכלת החֶלְבְּנָה במעשה הקטורת, רק עם הכלת הנשים במעשה הכיור ורק עם הכלת אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ במעשה האדריכלות, יוכל הקב"ה לשכון בתוכנו : "וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם". ( כה', א'- ח' ).

שבת שלום

זאב ווה

נִסְחַפְנוּ לַחֵטְא / דוד אשל

שָׁבוּעַ, שְׁבוּעַיִם

עֶרֶב, בֹּקֶר, צָהֳרַיִם,

הָעָם קוֹרֵא, מֹשֶׁה! מֹשֶׁה!

וְהוּא שׁוֹתֵק, הוּא מַחֲשֶׁה.

הִמְשִׁיכָה הַסְּפִירָה

וְאִתָּהּ הַחֲשָׁשׁ, שֶׁמָּא מֹשֶׁה נִקְלַע לַצָּרָה,

כִּי "אִישׁ הָאֱלֹהִים" אֵינֶנּוּ

הָעָם קוֹרֵא, וְאֵין מִי שֶׁיַּעֲנֵנוּ.

חָשׁוּ קִפְאוֹן

רֵיקָנוּת וְדִכָּאוֹן,

הָעָם הִרְגִּישׁ הַמּוּם

וְהַיָּמִים הָפְכוּ לַשִּׁעֲמוּם,

הַדְּאָגָה בְּעַצְמוֹתֵיהֶם בָּעֲרָה

וְכָל מַחְשְׁבוֹתֵיהֶם לָרַע,

לְשׁוֹנָם כְּחֶרֶב חַדָּה

וּתְחוּשָׁה עַצְמִית שֶׁל אֻמָּה אֲבוּדָה.

נֶעֱלַם מַנְהִיג עוֹשֶׂה הַפְּלָאִים

הָעָם אִבֵּד אֶת "אִישׁ הָאֱלֹהִים",

נוֹתְרוּ כְּצֹאן לְלֹא רוֹעֶה

וְשׁוּב, כְּעַם עֲבָדִים תּוֹעֶה.

עִם תַּו עַבְדוּת שֶׁעֲדַיִן עַל הַמֵּצַח

כָּל יוֹם לְלֹא מַנְהִיג, נֶחְשַׁב כְּנֶצַח,

וְעִם זִכָּרוֹן טָרִי שֶׁל "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמַע"

חָשׁ הָעָם, כְּאֻמָּה מְרֻמָּה.

"קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים" !)שמות ל"ב/1)

דָּרַשׁ הָעָם מֵאַהֲרֹן, הָאִישׁ הָרַךְ וְהַנָּעִים,

וְהוּא הֱשִׁיבָם בְּקוֹל מַרְגִּיעַ וּמָלֵא אַהֲבָה

קוֹל שֶׁמִּלֵּא אֶת לִבָּם בְּתִקְוָה.

אַהֲרֹן הִצִּיעַ לָעָם שַׁעֲשׁוּעִים

אֲבָל הָעָם רָצָה בֶּאֱמֶת אֱלֹהִים,

וְאַהֲרֹן עִם מוֹרָא אַךְ מֵחֹסֶר בְּרֵרָה

נִסָּה לִיצֹר אָמָּנוּת טְהוֹרָה,

הוּא לֹא חָזָה אֶת הַסַּכָּנָה

בְּעַם, שֶׁרַק עַתָּה הֵחֵל לִסְפֹּג אֱמוּנָה.

רָצָה אַהֲרֹן לְהַרְוִיחַ זְמַן

אֲבָל בְּטָעוּתוֹ, פַּח הוּא טָמַן,

הָעָם הִשְׁתּוֹקֵק לִסְגִידָה

וְנִסְחַף אֶל תּוֹךְ בְּגִידָה.

הָעָם לֹא הָיָה מְתֹאָם

בַּאֲשֶׁר לְפָעֳלוֹ שֶׁל הַמַּנְהִיג שֶׁנֶּעֱלַם,

עַם שֶׁנּוֹתָר לְלֹא מְלוּכָה

לֹא פֶּלֶא שֶׁכֻּלּוֹ אוֹמֵר מְבוּכָה.

מַעֲשֶׂה חָטָא הָעֵגֶל הוּא פָּרָשָׁה עֲגוּמָה

אַךְ יֵשׁ מָקוֹם רַב, לְסִנְגּוּר עַל הָאֻמָּה,

לְלֹא סָפֵק, מַעֲשֶׂה שֶׁל פֶּשַׁע וְעָווֹן

אֲבָל הָעָם פָּעַל, כְּמֻכֶּה עִוָּרוֹן.

"וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת הָעָם" שמות ל"ב/34)

חֲבָל שֶׁלֹּא נֶאֶמְרוּ הַדְּבָרִים לִפְנֵי שֶׁנֶּעֱלַם,

יִתָּכֵן וְלוּ הַהַנְחָיָה הָיְתָה קוֹדֶמֶת

פָּרָשָׁה זוֹ, לֹא הָיְתָה כֹּה מְדַמֶּמֶת.

כְּמֶסֶר מוּסָף לַמַּנְהִיגִים שֶׁל יָמֵינוּ

מְלַמֵּד אוֹתָנוּ גַּם זֹאת ,מֹשֶׁה רַבֵּנוּ :

כָּל מַנְהִיג בְּיָמֵינוּ מֻזְהָר

שֶׁאִם טִפֵּס גָּבוֹהַּ עַל עֵץ אוֹ עַל הַר

כְּדָאִי שֶׁיִּזְדָּרֵז הוּא לָרֶדֶת

לִפְנֵי שֶׁיְּגַלֶּה, שֶׁקְּהִלָּתוֹ בּוֹ בּוֹגֶדֶת.

כָּל סִנְגּוּר עַל יִשְׂרָאֵל

מֵחִישׁ אֶת בּוֹא הַגּוֹאֵל.

שבת מבורכת על כל בית ישראל

בלהה ודוד אשל

‍