ישראל קריסטל
פרשת מִקֵּץ וחנוכה – "אֵין נָבוֹן וְחָכָם, כָּמוֹךָ " – שלושה מודלים, שלוש רשויות, שלושה שלבים -ד"ר זאב ( ווה) פרידמן *
הבה נעסוק במאמרנו, בשלושה מודלים קלסיים, שנוכחים מאד בחיינו ומשתקפים בפרשתנו, בהפטרתנו ובחג החנוכה:1.הטְרִילוֹתֶרַפְּיָה 2.שלבי הפרקטיקה הטיפולית 3.עקרון הפרדת הרשויות. אנו ניווכח שאלו השלושה, ילכו יחדיו, גם אם בלתי נועדו.
הטְרִילוֹתֶרַפְּיָה (Trilotherapy) היא גישה טיפולית והתפתחותית מודרנית, שמשלבת פסיכולוגיה מזרחית ומערבית ומבוססת על הרעיון, שבאדם פועלים שלוש רשויות עיקריות: 1. רשות השכל - הצד ההגיוני, הביקורתי, המנתח, המתכנן.2. רשות הלב , הרגש - הצד החווייתי, הרגשי, החושני, האוהב והשונא. 3. רשות האני האמיתי והמאזן - נקודת איזון שמופיעה, כאשר השכל והרגש, מסוכסכים אחד עם השני , אבל לבסוף הם מתפייסים ומקיימים הרמוניה ביניהם. הנחת היסוד היא, שבדרך כלל קיים נתק, קונפליקט או מאבק, בין השכל לרגש, והדבר יוצר מתח, חרדה וחוסר סיפוק. הטיפול במצב קונפליקטואלי זה, מכוון להשיב את האיזון וההרמוניה בין השניים, על ידי כך, שהאדם במצב של מודעות ובשליטה עצמית לקונפליקט, מייצר רשות אישית שמאופיינת בהיותה מבוגר אחראי, היודעת לאזן במאבק בין השניים - השכל והלב.
במידה מסוימת הטְרִילוֹתֶרַפְּיָה מתכתבת עם התאוריה משנת 1923,של זיגמונד פרויד( 1856-1939 ) על מבנה הנפש, שמורכב לדעתו משלוש רשויות: האיד, האגו והסופר אגו.
האִיד (Id ) -הוא המרכיב היצרי, הלא מודע והקדום ביותר של הנפש. שאיפה לסיפוק מידי של דחפים, ללא התחשבות במציאות, מוסר או תוצאות."מה אני רוצה עכשיו?". הָאֵגוֹ (Ego) - הוא ה"אני" המודע , המתווך והמאזן, בין האיד, הסופר אגו והמציאות. איך לממש דחפים בצורה אפשרית, מותרת ובטוחה."מה אפשרי במציאות?" הַסּוּפֶּר אֵגוֹ (Superego) -הוא המצפון והאידיאל המוסרי של האדם. המצפון– מה אסור (אשם, בושה), האני האידיאלי, מה ראוי להיות (שאיפה לשלמות)מה מותר וראוי?"
הטְרִילוֹתֶרַפְּיָה היא סוג של אִינְטוּאִיצְיָה, הנוצרת במהירות רבה בן רגע, ומופיעה בפתאומיות -בהשראה או בהברקה. אִינְטוּאִיצְיָה היא אחד המקורות לשכל ישר (Common sense). קארל יונג, פסיכיאטר ופסיכואנליטיקן( 1875-1961) טוען, שהאינטואיציה מתבטאת למעשה בפתיחת הראש אל הרגשות והמחשבות הפנימיים, תוך איזון אל מול המידע שנתפס בחושי האדם. על פי עבודותיו של פרופ' דניאל כהנמן (1934-2024), פסיכולוג קוגניטיבי ישראלי אמריקאי, חתן פרס נובל לכלכלה לשנת 2002, אִינְטוּאִיצְיָה היא היכולת, לייצר באופן אוטומטי פתרונות ללא טיעונים לוגיים ארוכים או הוכחות והיא מתחברת לקול הפנימי והרגש העמוק שבתוכנו.
הנה כי כן, ענין רב לנו בנוכחותה של הטְרִילוֹתֶרַפְּיָה בפרשתנו, מבית מדרשו של פרעה, שליט המעצמה הגדולה והחזקה באותם הימים, הנתון להתרחשותו של מאבק פנימי, בין רשות השכל, לבין רשות הרגש. הנה רשות הרגש מציבה למלך, תמרורי אזהרה רגשיים - כיצד אתה המלך ירום הודו, מזמין לארמונך עבד עברי בסטטוס של אסיר, כמועמד לפתור את חלומך? כיצד אתה מעמיד אותו בשורה אחת, עם מיטב חכמיך ויועציך המומחים, בסיטואציה כה גורלית שטלטלה אותך בחלום שחלמת, שמחייב מציאת פתרון ראוי? הנה רשות השכל אף היא, מציבה למלך תמרורי אזהרה - כיצד אתה המלך שחייב לשמש דוגמא מנהיגותית לעמך, רומס לעיני כל, את המסורת המשילותית ,המקובלת והנהוגה במצרים לאורך שנים רבות? כיצד אתה המלך, חורג מהנוהל והפרוטוקול של נציבות שירות המדינה המצרית, בדרכי מינוי בכירים למשרות מרכזיות ?. כיצד אתה המלך, מעדיף אדם צעיר, חסר ניסיון ניהולי, אסיר, עבד עברי זר, על פני גלריה של מומחים, בעלי ניסיון, בעלי ותק, כדוגמת החרטומים וחכמי מצרים. הכול נראה הזוי, מוזר ולוקה בחוסר אחריות של המלך.
אבל פרעה המלך, במציאות של המאבק הפנימי, בו הוא נתון בין שתי הרשויות – השכל והרגש, איננו מקבל את פתרונות החלום, על ידי יועציו החרטומים, והוא מייצר ומפעיל את הרשות השלישית - האני האמיתית והמאזנת בין השתיים: "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה, אֶל עֲבָדָיו: הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ, אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ" ( בראשית, מא', לח'). כלומר, פרעה מצפה גם מאותו איש שיכין את מצרים למצב החירום של שבע שנות הרעב. הנה כי כן, פרעה שומע לקול האינטואיטיבי הפנימי שבתוכו , ומפעיל הלכה למעשה, את רשות האני האמיתית והמאזנת: "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף, אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת, אֵין נָבוֹן וְחָכָם, כָּמוֹךָ. אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי, וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי; רַק הַכִּסֵּא, אֶגְדַּל מִמֶּךָּ. וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה, אֶל יוֹסֵף: "רְאֵה נָתַתִּי אֹתְךָ, עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם." (בראשית,מא',ח'-מד' ). כך התהליך בהתנהגותו של המלך, מציג לנו גם את שימושו במודל - שלבי הפרקטיקה הטיפולית, שכולל את המתווה המוכר בעולם הטיפול הרפואי, הפסיכולוגי והחברתי: 1. האנמנזה, שהיא הצגת סיפור העובדות, על פרטיו 2. האבחון, שהוא הדיאגנוזה, שיודעת להגדיר את המחלה או התסמונת 3. הפרוגנוזה, שיודעת לצפות התנהגות המחלה או התסמונת בעתיד 4. ההתערבות , שכוללת את הפעולות המעשיות הטיפוליות 5. האפקטיביות, התוצאות ומדדי הצלחה של ההתערבות.
המלך פרעה בהיותו מפעיל את - רשות האני האמיתית והמאזנת, בין שתי הרשויות שנמצאות במאבק פנימי בתוכו, איננו מסתפק רק בהחלטתו, להזמין את יוסף לפיתרון חלומו ולקבל את פתרונו, רק בשלבי - האנמנזה, הדיאגנוזה והפרוגנוזה, אלא הוא מיישם גם את שלב ההתערבות ומטיל את יישומו, על יוסף:"רְאֵה נָתַתִּי אֹתְךָ, עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם".
דומה שהתנהלותו של המלך פרעה מתכתבת גם, עם אפקט נס פַּךְ השמן בחנוכה.
אנו מכירים את השאלה שנשאלה על ידי ״הבית יוסף״ (רבי יוסף קארו, המאה ה-16 ) "אורח חיים" סימן תר"ע, מדוע חוגגים את חנוכה שמונה ימים ולא שבעה ימים, שהרי בפך היה כבר שמן שהספיק ליום אחד והנס היה, שהשמן הספיק לעוד שבעה ימים? כך אנו לומדים בתלמוד: "שכשנכנסו יוונים להיכל, טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי וניצחום, בדקו ולא מצאו אלא פַּךְ אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים לשנה אחרת .קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה" ( בבלי, מסכת שבת, כא' עמ' ב').
כאשר החשמונאים נכנסו לבית המקדש הטמא, הם נתקלו בפַּךְ קטן זרוק על הריצפה שנראה עלוב במראהו החיצוני. דומה שגם בהם נכח המאבק בין הרשויות שבְטִרילוֹתֶרַפְּיָה. רשות השכל אמרה להם, להתעלם מפך זרוק בדרך, בגלל מראהו החיצוני, שבוודאי אין בו כלום וחבל לבזבז עליו זמן. לחשמונאים היו את כל הסיבות שבעולם,לאחוז ברשות השכל, להתרשם מהאריזה החיצונית והLOOK - של פך השמן העלוב ולא לנסות להמר על פנימיותו. ומנגד, רשות הרגש הציגה טענה רגשית, שמא כן, יש משהו בתוך הפך, גם אם הוא נראה עלוב. הנה כי כן, החשמונאים, אחזו ברשות השלישית- האני האישית והמאזנת, במאבק שבין השכל, לבין הרגש, ובחרו גם במתווה מודל השלבים הטיפולי , ובחרו לאבחן את הפך כמי שאין חיצוניותו מעידה על פנימיותו, וכן, יש להתערב ולהרימו, ובכך הם גילו, את הפוטנציאל שבתוכו, שגרם לנס השמן של שמונה ימי החנוכה, שהספיק להדלקת המנורה בבית המקדש. הם דבקו באמרתו של רבנו בחיי בספר חובות הלבבות: "מעט מן האור הדוחה הרבה מן החושך". הנס היה, באמונה ובאִינְטוּאִיצְיָה של החשמונאים, בפוטנציאל של פַּךְ השמן להפתיע ביכולת שלו, להוציא מתוכו תפוקה של שמן שהספיקה לשבעה ימים נוספים. כלומר, עצם האמונה והאִינְטוּאִיצְיָה של החשמונאים ומתן הסיכוי, ביכולת הפנימית של הפך, ולא התרשם רק ממראהו החיצוני, הוא נס בפני עצמו. לכן אנו חוגגים שמונה ימים.
דומה, שאפקט נס פַּךְ השמן מתקיים גם אצל פרעה. הוא איננו מתרשם מהפרופיל החיצוני של יוסף ובעובדה שהיה זר, היותו עבד וחסר כל ייחוס ,חסר מעמד והשכלה פורמלית. החיצוניות של יוסף הייתה דומה למראה החיצוני של פך השמן. פרעה נעזר ב MRI אנושי, ורואה מבעד למראה החיצוני ונייר קורות החיים הדל של יוסף, את הפוטנציאל והיכולות שבתוכו. פרעה הימר על כל הקופה בתהליך מינויו של יוסף ובניגוד לכל החרטומים, יועציו ועוזריו, האזין לקול הפנימי שלו, שלט ברשות האישית והמאזנת במאבק הנתון בין השכל לבין הרגש – מי ינצח?, ובאומץ מנהיגותי ובחשיבה מחוץ לקופסא ,נתן צ׳אנס וסיכוי ליוסף העבד שזה עתה יצא מבית האסורים, ומינה אותו לתפקיד הרם הקריטי והגורלי. המלך פרעה איננו שבוי בקוֹנְסֶפְּצְיָה בסטריאוטיפים, בעמדות קדומות, בשיפוטיות ובהכללות. פרעה מלמדנו, כיצד בתהליך קבלת החלטות, עושים שימוש באִינְטוּאִיצְיָה, חושבים מחוץ לקופסה ומאזינים לקול הפנימי שלך. הנה אפקט נס פַּךְ השמן מתרחש במינויו של יוסף למשנה למלך. כך יוסף, חסר רקורד של השכלה וניסיון מוכחים לתפקיד – ראש רשות החירום של מצרים, במבחן התוצאה, מצליח בתפקידו בגדול, בכוח האמוני שלו באלוקים וגם ביכולותיו האישיות והאינטואיטיביות ובכך הוא מציל את מצרים.
דרכו של עולם, שאנו עוצרים באריזה החיצונית ולא מנסים בכלל, לחדור ולהתבונן באופן אמיתי וישר מבעד לשכבות החיצוניות של האחר. לא בכדי אמרו חז"ל : "רַבִּי אוֹמֵר: אַל תִּסְתַּכֵּל בַּקַּנְקַן, אֶלָּא בַמֶּה שֶׁיֶּשׁ בּוֹ. יִֵשׁ קַנְקַן חָדָשׁ מָלֵא יָשָׁן, וְיָשָׁן שֶׁאֲפִילּוּ חָדָשׁ אֵין בּו" ( אבות, פרק ד', משנה כ').
הנה גם המשורר הלאומי ח.נ. ביאליק ( 1873- 1934 ) במקאמה שלו - "אלוף בצלות ואלוף שום", נדרש לרשות האישית והמאזנת ולקול הפנימי העמוק שבתוכנו: "כִּי תַחַת הַקְּלִפּוֹת הִרְבָּה לוֹ "תּוֹךְ"וַיִּתֵּן לִלְבָבוֹ צַחְצָחוּת וָזֹךְ, וְהוֹד וְהָדָר שִׁוָּה עָלָיו, בְּתִתּוֹ לוֹ בָּשָׂר צַח כְּחָלָב, וַיַּעַטְרֵהוּ לְתִפְאֶרֶת בְּלֹרִית וּזְקַנְקַן; וְאִם לֹא הָדוּר הוּא בִלְבוּשָׁיו, אַל תִּסְתַּכֵּל בַּקַּנְקַן; הָאָדָם יִרְאֶה לָעֵינַיִם, לֹא כֵן אֱלֹקים: יֵשׁ מְלֻכְלָךְ מִבְּחוּץ וְנָאֶה מִבִּפְנִים".
הטְרִילוֹתֶרַפְּיָה על שלוש רשויותיה, מתכתבת גם עם מודל עקרון הפרדת הרשויות, מבית מדרשו של מונטסקייה (פילוסוף צרפתי 1689-1755). לדעתו, כל משטר צריך לשאוף ולהבטיח את חירות האדם, וכדי לעשות זאת יש להפריד בין שלוש הרשויות, תוך שמירה על איזונים ובלמים. שלוש הרשויות שהוא מתאר הן: הרשות המבצעת ,הרשות המחוקקת והרשות השופטת. הנה כי כן, ההפטרה לפרשתנו, העוסקת בחזונו של הנביא זכריה, מבליטה את ההבחנה וההפרדה בין רשות הכהונה ,לבין רשות המלוכה. הנה שתי רשויות שלטוניות, שיש להקפיד על ההפרדה ביניהן. כך מספרת לנו ההפטרה: "וַיַּרְאֵנִי, אֶת יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, עֹמֵד, לִפְנֵי מַלְאַךְ ד'; וְהַשָּׂטָן עֹמֵד עַל יְמִינוֹ, לְשִׂטְנוֹ ....וִיהוֹשֻׁעַ, הָיָה לָבֻשׁ בְּגָדִים צוֹאִים ....וָאֹמַר, יָשִׂימוּ צָנִיף טָהוֹר עַל רֹאשׁוֹ; וַיָּשִׂימוּ הַצָּנִיף הַטָּהוֹר עַל רֹאשׁוֹ, וַיַּלְבִּשֻׁהוּ בְּגָדִים, וּמַלְאַךְ ד', עֹמֵד. וַיָּעַד מַלְאַךְ ד', בִּיהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר. כֹּה אָמַר ד' צְבָאוֹת, אִם בִּדְרָכַי תֵּלֵךְ וְאִם אֶת מִשְׁמַרְתִּי תִשְׁמֹר, וְגַם אַתָּה תָּדִין אֶת בֵּיתִי, וְגַם תִּשְׁמֹר אֶת חֲצֵרָי וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים, בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה. שְׁמַע נָא יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, ... כִּי הִנְנִי מֵבִיא אֶת עַבְדִּי צֶמַח ( זכריה , ג', א' - י')... וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי לֵאמֹר, זֶה דְּבַר ד', אֶל זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר: לֹא בְחַיִל, וְלֹא בְכֹח כִּי אִם בְּרוּחִי, אָמַר ד' צְבָאוֹת. מִי אַתָּה הַר הַגָּדוֹל לִפְנֵי זְרֻבָּבֶל, לְמִישֹׁר; וְהוֹצִיא, אֶת הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה תְּשֻׁאוֹת, חֵן חֵן לָהּ. וַיְהִי דְבַר ד', אֵלַי לֵאמֹר. יְדֵי זְרֻבָּבֶל, יִסְּדוּ הַבַּיִת הַזֶּה וְיָדָיו תְּבַצַּעְנָה; וְיָדַעְתָּ, כִּי ד' צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם " (זכריה, ד', ו'-ח').
הנה הקריאה ליהושע הכוהן בהפטרה, הקובעת לו מסגרת התנהלות מדויקת,ברשות הכהונה.
אבל על יהושע הכוהן לדעת, שקיימת גם רשות המלוכה, הרשות המבצעת, בדמותו של זרובבל. גם לכוהן וגם למלך, יש תפקיד חשוב ועליהם לכבד אחד את השני, תוך כדי הקפדתם, על הפרדת הרשויות. אך מה קרה בתקופה מאוחרת יותר? הרמב"ן מוצא את חטאם של החשמונאים, בכך שלא ידעו לשמור על הפרדת הרשויות -כהונה ומלוכה : "וזה היה עונש החשמונאים שמלכו בבית שני, כי היו חסידי עליון ואלמלא הם, נשתכחו התורה והמצוות מישראל ואף על פי כן נענשו עונש גדול, כי ארבעת בני חשמונאי הזקן, החסידים המולכים, זה אחר זה, עם כל גבורתם והצלחתם, נפלו ביד אויביהם בחרב...בעבור זה שמלכו ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד והסירו השבט והמחוקק לגמרי"( רמב"ן, בראשית, מט', י'). אם כן, חטאם של החשמונאים היה, שהיו כוהנים גדולים והחליטו לעסוק גם במלוכה. הם שברו את עיקרון הפרדת הרשויות – כהונה ומלוכה.
הנה כי כן, שלושה מודלים, שלוש רשויות, שלושה שלבים, ילכו יחדיו, גם אם בלתי נועדו.
שבת שלום וחג חנוכה של אור ושמחה וחודש מבורך
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון.
&
בלומה טיגר-דיכטוולד-לפרשת מקץ תשפ"ו-התוכנית הכלכלית ודרכי יישומה
יוסף הוא האיש החולם חלומות, אך הוא יודע גם לפתור חלומות של אחרים. יתירה מזאת, הוא יודע גם להציע תוכנית לפעולה בעקבות החלומות.
יוסף מזהה את שני חלומות פרעה כחלום אחד. חלום השיבולים וחלום הפרות, חד המה. יש בחלומות אלו אזהרה מפני פורענות קשה העומדת לבוא על מצרים, רעב כבד. התוכנית שלו היא לאגור שפע של מזון בשנות השובע כדי לכלכל את מצרים בשנות הרעב. זוהי תוכנית ארוכת טווח. פרעה מתפעל מן התוכנית ואומר אל עבדיו: "הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ" (מא, לז-לח). הוא מסמן את גבולות הגזרה של יוסף עליו הוא אומר: "אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ, אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ " (מא, מ). "אֲנִי פַרְעֹה וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם " (שם, מד). יוסף מקבל סמכויות אדירות וכוח עצום.
כיצד משפיעות סמכויות אלה וכוח זה על יוסף ועל תפקודו?
נבחין בין יישום התוכנית של יוסף לגבי משפחתו לבין יישומה לגבי מצרים.
משפחת יעקב יורדת למצרים ומוצגת בפני פרעה. בתשובת לשאלת פרעה במה עיסוקם, הם משיבים כי הם רועי צאן. הם מבקשים משום כך לגור בארץ גושן (על פי עצת יוסף). תשובת פרעה ליוסף היא: "אֶרֶץ מִצְרַיִם לְפָנֶיךָ הִוא בְּמֵיטַב הָאָרֶץ הוֹשֵׁב אֶת אָבִיךָ וְאֶת אַחֶיךָ יֵשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וְאִם יָדַעְתָּ וְיֶשׁ בָּם אַנְשֵׁי חַיִל וְשַׂמְתָּם שָׂרֵי מִקְנֶה עַל אֲשֶׁר לִי" (מו, ה-ו). יוסף נותן למשפחתו אחוזה בארץ מצרים, במיטב הארץ, בארץ רעמסס, ומכלכל אותם לחם לפי הטף (שם יא-יב). משפחת יוסף מטופלת היטיב בימי הרעב.
ומה לגבי מצרים? הכתוב מציין:" וְלֶחֶם אֵין בְּכָל הָאָרֶץ כִּי כָבֵד הָרָעָב מְאֹד וַתֵּלַהּ אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאֶרֶץ כְּנַעַן מִפְּנֵי הָרָעָב" (שם, יג).
התוכנית הכלכלית של יוסף בנויה בשלבים. בשלב ראשון המצרים הרעבים קונים מזון בכסף הנמצא ברשותם מימות השובע. "וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְאֶרֶץ מִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן בַּשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵם שֹׁבְרִים וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת הַכֶּסֶף בֵּיתָה פַרְעֹה" (מו, יד). בשלב השני כשאוזל כספם, הם משלמים במקנה שלהם." וַיֹּאמֶר יוֹסֵף הָבוּ מִקְנֵיכֶם וְאֶתְּנָה לָכֶם בְּמִקְנֵיכֶם אִם אָפֵס כָּסֶף: וַיָּבִיאוּ אֶת מִקְנֵיהֶם אֶל יוֹסֵף וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף לֶחֶם בַּסּוּסִים וּבְמִקְנֵה הַצֹּאן וּבְמִקְנֵה הַבָּקָר וּבַחֲמֹרִים וַיְנַהֲלֵם בַּלֶּחֶם בְּכָל מִקְנֵהֶם בַּשָּׁנָה הַהִוא "(מז, יז). בשלב השלישי באים אליו המצרים ואומרים: לא נְכַחֵד מֵאֲדֹנִי כִּי אִם תַּם הַכֶּסֶף וּמִקְנֵה הַבְּהֵמָה אֶל אֲדֹנִי לֹא נִשְׁאַר לִפְנֵי אֲדֹנִי בִּלְתִּי אִם גְּוִיָּתֵנוּ וְאַדְמָתֵנוּ:לָמָּה נָמוּת לְעֵינֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אַדְמָתֵנוּ קְנֵה אֹתָנוּ וְאֶת אַדְמָתֵנוּ בַּלָּחֶם וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה וְתֶן זֶרַע וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם " (שם, יח-כ). התוצאה? " וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת כָּל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה כִּי מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ כִּי חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב וַתְּהִי הָאָרֶץ לְפַרְעֹה"(שם, כ). אך יש גם שלב רביעי לתוכנית: "וְאֶת הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ לֶעָרִים מִקְצֵה גְבוּל מִצְרַיִם וְעַד קָצֵהוּ " (שם, כא).
שלב זה כולל פיזור האוכלוסייה בכל ארץ מצרים. חלופי אוכלוסין (כפי שעשו מלכי אשור). המצרי הופך לגר בארצו. הזיקה של האיכר לאדמתו, מתבטלת.
התוכנית הכלכלית אמנם האכילה את מצרים וסיפקה זרעים כדי שיוכלו להמשיך ולגדל, אך התוצאה הייתה שעבוד טוטלי של כל מצרים לפרעה. המצרי איבד את כל רכושו, נושל מאדמתו, והפך לאריס על אדמת פרעה, כאשר חלק מן היבול עליו לתת למלך. " וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל הָעָם הֵן קָנִיתִי אֶתְכֶם הַיּוֹם וְאֶת אַדְמַתְכֶם לְפַרְעֹה הֵא לָכֶם זֶרַע וּזְרַעְתֶּם אֶת הָאֲדָמָה: וְהָיָה בַּתְּבוּאֹת וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית לְפַרְעֹה וְאַרְבַּע הַיָּדֹת יִהְיֶה לָכֶם לְזֶרַע הַשָּׂדֶה וּלְאָכְלְכֶם וְלַאֲשֶׁר בְּבָתֵּיכֶם וְלֶאֱכֹל לְטַפְּכֶם: " (מז, כג-כד). המצרים אומרים זאת במפורש: "הֶחֱיִתָנוּ נִמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי וְהָיִינוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה:" (שם, כה).
הפקעת האדמה לא חלה כמובן על האליטה, כוהני מצרים. התוכנית הייתה כולה של יוסף, לא של פרעה. מי שהרוויח בגדול היה פרעה שהשתלט על רכוש עמו, ונתיניו היו מעתה חסרי כל רכוש משלהם, עבדים לפרעה. חלומו הראשון של יוסף התגשם. אלומות אחיו השתחוו לאלומתו. הוא האכיל את משפחתו בימי הרעב. חלומו השני בו כל צבא השמים משתחווים לו, התקיים גם הוא. כל מצרים נשאה את עיניו אליו, והודתה לו על כי החייה אותה (סיפק לה בטחון תזונתי). מבחינה זאת ניתן לפרש את החלום הראשון של יוסף כחלום הנוגע למשפחתו, מעין חלום מיקרו, ואת החלום השני הנוגע לכל ארץ מצרים ולארצות השכנות בהן היה גם רעב, כחלום מקרו, שאינו קשור למשפחת יעקב. בהזדמנות זו שועבדה כל מצרים לפרעה ונטלה ממנה כל עצמאות כלכלית.
האם הייתה התוכנית הכלכלית של יוסף מוסרית? האם הוא נפל במלכודת של שכרון הכוח? האם הנושא הזה הטריד אותו בכלל ? על פי הכתוב נראה שדרך יישום התוכנית הכלכלית לא הטרידה אותו כלל, וייתכן בהחלט שהוא התמכר לקסם שיש בשליטה ובכוח.
עוצמה שלטונית ריכוזית זאת מתאימה לעולם העתיק, אך אינה עולה בקנה אחד עם חוקי היהדות. מלך בישראל הוא מלך מוגבל (לא ירבה לו כסף, סוסים ונשים), הוא כפוף לחוקי התורה. הארץ אינה נמכרת לצמיתות, כי לה' כל הארץ, מכאן שמיטה ויובל. מטרת חוקי התורה היא למנע היווצרות עוני על רקע שלילת היכולת להחזיק באדמה, ולהגן על החלשים בתוך החברה על ידי חקיקה המבוססת על צדק.
עבור המצרים היה יוסף שהיה בעברו עבד בעצמו, הגורם המשעבד. הוא היה האחראי והמבצע של התוכנית, והוא היה הכתובת היחידה אליה יכלו לפנות. יוסף הכול יכול לא הצליח להבטיח את מעמד בני משפחתו לטווח ארוך. גזירת הגלות והשעבוד שנאמרה לאברהם בברית בין הבתרים, התקיימה. קם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף, והפך את בני ישראל עבדים לפרעה. הכוח הפוליטי והכלכלי העצום שהיה עתה בידי פרעה, הביא גם לשעבודם של בני ישראל במצרים.- לבלומה דיכטוולד. רעננה. כ"ו כסלו, תשפ"ו
&
*דבר תורה מקץ תשפ״ו - גמלים, סוסים, הפצת ברכה ונכסיות כלכלית
מייקל אייזנברג*
בפרשת השבוע, פרשת מקץ, יוסף מנהל את שנות הרעב במצרים. האיום של חלומות-פרעה הוא ששבע הפרות הרזות יבלעו את הפרות השמנות: "וַתָּבֹאנָה אֶל קִרְבֶּנָה וְלֹא נוֹדַע כִּי בָאוּ אֶל קִרְבֶּנָה וּמַרְאֵיהֶן רַע כַּאֲשֶׁר בַּתְּחִלָּה" (בראשית מא, כא), מה שאומר שהאוכל של שנות השובע לא אמור להספיק והוא לא יכסה את שנות הרעב. אבל, באופן מפתיע, יוסף ששמר אוכל במחסנים פותח אותם אפילו עבור זרים:
וַיְהִי רָעָב בְּכָל הָאֲרָצוֹת וּבְכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם הָיָה לָחֶם. וַתִּרְעַב כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּצְעַק הָעָם אֶל פַּרְעֹה לַלָּחֶם וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה לְכָל מִצְרַיִם לְכוּ אֶל יוֹסֵף אֲשֶׁר יֹאמַר לָכֶם תַּעֲשׂוּ. וְהָרָעָב הָיָה עַל כָּל פְּנֵי הָאָרֶץ וַיִּפְתַּח יוֹסֵף אֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהֶם וַיִּשְׁבֹּר לְמִצְרַיִם וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. וְכָל הָאָרֶץ בָּאוּ מִצְרַיְמָה לִשְׁבֹּר אֶל יוֹסֵף כִּי חָזַק הָרָעָב בְּכָל הָאָרֶץ.
וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו לָמָּה תִּתְרָאוּ. וַיֹּאמֶר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם רְדוּ שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ לָנוּ מִשָּׁם וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת. וַיֵּרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף עֲשָׂרָה לִשְׁבֹּר בָּר מִמִּצְרָיִם… וַיָּבֹאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִשְׁבֹּר בְּתוֹךְ הַבָּאִים כִּי הָיָה הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ… (בראשית מא, נד - מב, ו)
כדי להסביר את המהלך של יוסף, ברצוני לחזור לנושא בו עסקתי בשבועות האחרונים: התפשטות הישמעאלים והשפעתם על הכלכלה האזורית. במקביל לניתוח שהצגתי בפרשת ויצא על השתנות הכלכלה והערכים בחרן, הפעם ברצוני לתאר את מה שכנראה קורה במצרים באותן השנים. השנים בהן הישמעאלים משתלטים על האזורים שבין חוילה שמדרום למצרים עד חרן בואכה אשור, הרחק בצפון מזרח. בהמשך למה שכתבתי בשבועות הקודמים על הישמעאלים רוכבי הגמלים, מסתבר שגם בזירה המצרית התורה מציינת תמורה משמעותית דרך מילה המופיעה לראשונה: סוסים. וגם פה הפסוקים עומדים בשורה אחת עם המחקר ההיסטורי והארכיאולוגי.
בבראשית פרק יב, אברהם יצא מחרן, הגיע לארץ, ובעקבות הרעב פה ירד למצרים. במצרים נלקחה שרה לבית המלך, "וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ וַיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים" (בראשית יב, טז). בתקופה ההיא, במצרים היו צאן ובקר, חמורים, אתונות וגמלים. אבל, בערך מאתיים שנים מאוחר יותר, כשמתואר הרעב במצרים נאמר: "וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף לֶחֶם בַּסּוּסִים וּבְמִקְנֵה הַצֹּאן וּבְמִקְנֵה הַבָּקָר וּבַחֲמֹרִים, וַיְנַהֲלֵם בַּלֶּחֶם בְּכָל מִקְנֵהֶם בַּשָּׁנָה הַהִוא" (בראשית מז, יז). זו הפעם הראשונה שמופיעים סוסים בתורה, וקל לראות ששוב מופיעות כל הבהמות, אבל הפעם חוץ מגמלים (אתונות הן הנקבות של החמורים). למה אין גמלים? מאיפה הגיעו הסוסים? ולמה?
מי שעוקב אחר דבר התורה בשבועות האחרונים כבר יודע שהישמעאלים החזיקו בגמלים בבלעדיות, ובעצם, אגב שליטתם והתפרסותם בכל המדבריות באזור, הם הפעילו בכוח הזרוע מונופול שחלש על שיירות המסחר הארוכות. ממילא, בתחילת דרכו של אברהם, לפני עידן הישמעאלים, כשמצרים היתה מחוברת באופן ישיר לסחר פורה עם האימפריות הצפוניות, היו גמלים במצרים. בשלב מאוחר יותר, לאחר ההשתלטות הישמעאלית, כל הגמלים בידיהם, ולכן אין גמלים במצרים. גם אם היו למישהו גמלים, לא היה לו מה לעשות איתם כשהדרכים הבינלאומיות נשלטות ונחסמות על ידי הישמעאלים. במקום זה מצרים הפכה להיות מעצמה של סוסים, כאזהרת התורה למלך: "רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס" (דברים יז, טז).
לפי המחקר ההיסטורי והארכיאולוגי, החמור בוית במצרים ממין הערוד (חמור הבר האפריקני) כבר בתקופה קדומה מאוד, בסביבות האלף הרביעי לפנה"ס. החמור הוא חיית עבודה המתאימה מאוד לעמק הנילוס: שטח יחסית מישורי, מרחקים קצרים-בינוניים בין כפרים, המון תנועה חקלאית יום-יומית. בהתאם לכך, ציורי קברים מתקופת הממלכה העתיקה במצרים מציגים חמורים בשלוש פונקציות קלאסיות: נושאי משאות, דשים תבואה, נושאים פקידים או בעלי מעמד. חמורים היו "הטרקטור" וה"משאית" של החקלאות המצרית, והם נמצאו קבורים באבידוס ליד מתחמי קבורה של מלכי ראשית הממלכה (3000 לפנה"ס), מה שיכול להעיד על חשיבותם לפעילות היצרנית. אז למה מצרים מזוהה עם סוסים?
הסוסים והמרכבות הגיעו למצרים בתקופת החיקסוס (1750-1550 לפנה"ס) - שושלת זרה שמקורה ממערב אסיה שתפסה את השליטה בחלקה הצפוני של הדלתא ושלטה בערך מימי אברהם עד לימיו של יוסף. לפי ויקיפדיה: "תפיסה זאת של החיקסוס – כ"עם זר שפלש למצרים" – הייתה מקובלת מאוד בראשית המחקר, אולם, רוב החוקרים סבורים שהחיקסוס לא היו "עם" של ממש אלא כינוי לשליטים בני שכבת מהגרים מגוונת שהגיעה למצרים בהדרגה, אשר ניצלו תקופת כושר של היחלשות השלטון המצרי…" כלומר, בדומה לירידתו של אברהם למצרים, גם אחרים נעו לשם. אבל בשונה מאברהם שחזר לארץ, אחרים השתקעו במקום, ולפי ויקיפדיה: "החיקסוס פיתחו את הטכנולוגיה ואת חרושת הברזל והנשק במצרים". החיקסוס היו מי שהכניסו את הקשת המורכבת, החרב המעוקלת, הסוס והמרכבה - ה"טנק" של המזרח הקדום - לתרבות הצבאית המצרית. הסוס צריך מרעה איכותי (חציר, שעורה), הרבה מים, ושטחים יחסית פתוחים, ועמק הנילוס מספק בדיוק את כל היתרונות הללו. כלומר, למרות שהחמורים בני אפריקה התאימו מאוד למצרים כמכונות תעשיתיות, והם בויתו יחסית מוקדם, הסוסים שהובאו מאסיה מאוחר יותר, והמרכבות שהסוסים מניעים במהירות, נדרשו להגנה על הביטחון הלאומי. בהמשך, כך לפי המחקר ההיסטורי, התפתח במצרים ענף משוכלל של אורוות מלכותיות (אולי בדומה למה שתתאר התורה על תקופת יוסף, נושא שארחיב עליו בשבוע הבא).
אבל מדוע נזקקה מצרים להגנה מסוג חדש על הביטחון הלאומי? על בסיס ניתוח הפסוקים בשבועות הקודמים נראה שעליית הישמעאלים והתפרסותם מ"מֵחֲוִילָה עַד שׁוּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרַיִם" (בראשית כה, יח) שינתה את המפה. כפי שכתבתי בשבועות הקודמים, הישמעאלים לא כבשו את מצרים, רק השתלטו על כל אזורי המדבר שממזרח לה, וחסמו את דרכי המסחר צפונה ומזרחה. במדבר, לגמלים שברשותם של הישמעאלים יש יתרון מכריע, והצבא המצרי לא יכול היה להבקיע. אבל, במצרים המישורית, למרכבות היתה עוצמה שוברת שוויון. בזכות המרכבות החיקסוס היו יכולים להניס את הישמעאלים ככל ואלו ניסו לערוך פשיטות לשדות בסגנון המתואר בספר שופטים: "וְהָיָה אִם זָרַע יִשְׂרָאֵל וְעָלָה מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי קֶדֶם וְעָלוּ עָלָיו. וַיַּחֲנוּ עֲלֵיהֶם וַיַּשְׁחִיתוּ אֶת יְבוּל הָאָרֶץ עַד בּוֹאֲךָ עַזָּה וְלֹא יַשְׁאִירוּ מִחְיָה בְּיִשְׂרָאֵל וְשֶׂה וָשׁוֹר וַחֲמוֹר. כִּי הֵם וּמִקְנֵיהֶם יַעֲלוּ וְאָהֳלֵיהֶם וּבָאוּ כְדֵי אַרְבֶּה לָרֹב וְלָהֶם וְלִגְמַלֵּיהֶם אֵין מִסְפָּר וַיָּבֹאוּ בָאָרֶץ לְשַׁחֲתָהּ" (שופטים ו, ג - ה). הקשת המורכבת שהחיקסוס הביאו כפי שמציינים ההיסטוריונים, הצליחה לאזן את האמור על ישמעאל: "וַיֵּשֶׁב בַּמִּדְבָּר וַיְהִי רֹבֶה קַשָּׁת" (בראשית כא, כ). סביר אם כן, שככל שהאיום הישמעאלי התגבר, עלתה החשיבות של יכולות הייצור והטכנולוגיה הצבאית בהן החזיקו החיקסוס, ובזכות יכולות אלו החיקסוס תפסו את השלטון בצפון מצרים. כך התעצב לו מעצמו הגבול הישמעאלי-מצרי החסום, שהתורה ניסחה בקיצור "מֵחֲוִילָה עַד שׁוּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרַיִם".
לפי המחקר ההיסטורי בתקופה זו אכן היו אירועים דומים לתיאור של התורה לאורך הגבול הדרומי של מצרים באזור חוילה - "אֲשֶׁר שָׁם הַזָּהָב" (בראשית ב, יא) באזור כוש הסמוכה, וגם בצפון מצרים לכיוון שור. הדימיון הוא בעיקר בהשלכות הכלכליות והמסחריות ולאו דווקא בסיפור ההתרחשות אחד-לאחד, כפי שסיכם צ'טג'יפיטי:
עליית ההיקסוס קרתה כשמצרים סבלה בו־זמנית מפירוק פנימי של השלטון המרכזי, לחצים חיצוניים מן הלבנט ומנוביה, ושיבוש בנתיבי המסחר: דרומה – אל נוביה/כרמה (זהב, שנהב ומשאבי אפריקה); צפונה ומזרחה – אל הלבנט (עץ, מתכות, יין ושמן).
בימי הממלכה התיכונה מצרים בונה שרשרת מבצרים גדולים (בוהן, סמנה ועוד) בנוביה התחתונה כדי לשלוט בנתיב המסחר הדרומי: זהב, שנהב, אבן יקרה, נוצות יען, בהמות, וכדומה. בימי הביניים השנייה - תקופת ההיקסוס - מגיע השיבוש: המצרים מאבדים את השליטה על רוב המבצרים, ואלה עוברים לידי קרמה. הערך על נוביה מציין שבתקופת הביניים השנייה מלכי כוש/קרמה “שלטו לגמרי במסחר הדרומי עם מצרים” – כלומר, הדרך אל משאבי אפריקה עברה דרך מדינת חיץ חזקה, ולא בשליטה מצרית ישירה. בצפון-מזרח – ההיקסוס שולטים פיזית בפתח המזרחי של מצרים – זה לא “שיבוש” במובן של ניתוק מוחלט, אלא שינוי בעלות: המסחר עובר דרך נמל/עיר שנמצאים בידי שלטון זר, והדרומיים (התבנים) תלויים בו.
כתובות קמוסה (Kamose) – מלך תבאי בן המאה ה-16 לפנה״ס – מתארות מציאות שבה: “אשיע (ההיקסוס) יושב באווריס וקוש (קרמה) בדרום, ואני באמצע” (לשון חופשית). המחקר רואה בזה עדות לכך שהצפון נשלט בידי ההיקסוס והדרום בידי כוש/קרמה, והמרכז התבאי “כבול” ביניהם גם פוליטית וגם כלכלית, כששני הצדדים משתפים פעולה ביניהם כנגדו. הטענה על שיבוש בדרכי המסחר נשענת על שילוב של: ארכאולוגיה (מבצרים בנוביה, מרכז המסחר באווריס), טקסטים מצריים (קמוסה, אהמוסה), וספרות מחקר מודרנית על כלכלת מצרים בתקופת הביניים השנייה.
יוסף שהבין את המשמעות האדירה של חיבור מצרים לסחר העולמי, או ניתוקה ממנו, וחש על בשרו כפשוטו את הכוח שהיה בידי הישמעאלים שהשיירה שלהם לקחה אותו למכירה לעבדות במצרים, ניצל את שבע שנות השובע ואחר כך את שבע שנות הרעב של תקופתו, כדי לשבור את המונופול הישמעאלי, שאת הפעלתו תיארתי בשבוע שעבר. לא בכדי התורה מתארת שבשנות השובע יוסף נע במרכבה בכל מצרים (בראשית מא, מג), וכאשר התחולל משבר רעב בכל הארצות (בראשית מא, נד) הוא לא התבצר, אלא הכריז שהוא מוכר תבואה לכולם. אבל - לא בסיטונאות, ולא בהפצה בדרכי המסחר שבשליטת הישמעאלים. כדי למנוע שוק שחור וספסרות המתפתחים באופן טבעי בשעת משבר, יוסף התעקש על מכירה ישירה מהמחסנים במצרים לידי הצרכנים.
כמתואר בפסוקים, בלחץ הרעב אחי יוסף יורדים לקנות אוכל במצרים על חמורים, לצידם של רבים אחרים. כשכולם כולם מונעים על ידי הרעב ועושים בעצמם את התנועה על הציר למצרים, הם מחוררים את ההגמוניה הישמעאלית ורומסים 'על הדרך' את המונופול הישמעאלי. יוסף, כמו אברהם ויצחק לפניו, הפיץ ברכה לכל העמים ומינף יתרון כלכלי לנכסיות ביטחונית, ולחוסן מדיני ברמה הגלובלית. כשזה קורה, אפשר לפרוץ אפילו את מגבלת החלום.
בתמונת ראי לפעילות הישמעאלית שהביאה לנפילה כלכלית להם ולאחיהם בחרן, במצרים ובישראל, בזכות התגשמות החזון הישראלי לערוצים פתוחים של הפצת ברכה לכל העמים, מצרים ניצחה את הפרות הרזות והשיבולים השדופות שאיימו לבלוע את כל טוב שנות השובע. יוסף, המכונה במצרים "נער עברי", עיצב מחדש את מצרים. מצרים שעורקי המסחר מזרימים אליה וממנה תנועה בינלאומית רחבה, זו כבר לא אותה מצרים עליה חלם פרעה, ולכן מצרים החדשה והשונה תשרוד את משבר הרעב, ואף תתעצם בעקבותיו.
לא בכדי לאחר נצחונות וכיבושים מצריים בדרום ובצפון בתקופתו של יוסף, הכתובות המצריות מאותם זמנים מציינות את פתיחת דרכי המסחר, כפי שהסיק צ'טג'יפיטי בהמשך לפרומפט הכללי: "הרחב וציין את המקורות מהם אתה לוקח את המידע על שיבוש בדרכי המסחר גם בכיוון נוביה (איפה זה בדיוק?) וגם בכיון צפון מזרח" במענה לפרומפט על שיבוש דרכי המסחר בתקופת החיקסוס:
תיאור עליית אהמוסה (Ahmose I) – מייסד הממלכה החדשה – מדגיש שהוא “סילק את נתיבי המסחר של ההיקסוס לאורך הענף הפלוסיאקי של הנילוס, אזורי מפתח בתל־אל־יהודיה ועמק ואדי תומילת” (המסלול היבשתי לסיני ולכנען), ובכך קיבל למצרים מחדש שליטה כלכלית משמעותית. כלומר: עצם העובדה שהמקורות של הממלכה החדשה מדגישים שחרור של נתיבי מסחר – היא אינדיקציה שבעת שלטון ההיקסוס הנתיבים היו בשליטה זרה, ומנקודת ראות תבאי – “משובשים” מבחינת האינטרס המצרי.
אם כן, בתקופתו של יוסף, שילוב של מהלכים צבאיים ומסחריים, שאין לנו רזולוציה לדעת כיצד הם שלובים זה בזה, הפך את מצרים למעצמה, השולטת מביתו של פרעה על כל הכסף של האזור (בראשית מז, יד - טו). בזכות יוזמת יוסף, שזכר את החלומות שלו עצמו, והדאגה שלו לפתיחת ערוצי סחר ושיתופי פעולה רחבים, מצרים הגיעה לעמדת זינוק מובילה להפוך למרכז פיננסי, מסחרי וטכנולוגי ברמה העולמית, למאות שנים קדימה. ממדינה חסומה שנמצאת בפינה של הרשת, ונהנית מחסדיהם של אחרים, שבהתאם לרצונם ולאינטרסים שלהם מזרימים אליה פעילות כלכלית, מצרים הפכה למרכז הפעילות האזורית, כולל בקשרים דרך נמלי הים לאיי יוון ומדינות נוספות.
בואו נגשים את החלום של יוסף עבור מדינת ישראל בימינו אנו.-מייקל אייזנברג
&
פרשת מקץ חנוכה תשפ"ו-כִּי בָּא הַחֲלוֹם בְּרֹב עִנְיָן (קהלת ה, ב)
-אריה דיכטוולד
בפרשתנו בפרק מ"א, פרעה חולם שני חלומות. בחלום הראשון-חלום הפרות- הוא עומד על היאור: "וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת יְפוֹת מַרְאֶה וּבְרִיאֹת בָּשָׂר וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ. וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן ... וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת רָעוֹת הַמַּרְאֶה ... וַיִּיקַץ פַּרְעֹה". חלום משונה גורם, בדרך כלל, להתעורר מהשינה.
שלשה מופעים מוזרים בחלום פרעה: א. הפרות עולות שלא ממקומם הטבעי מהיאור. ב. הרזות אוכלות את השמנות. פרות אינן טורפות ובוודאי לא את בנות מינן. ג. דווקא החלשות טורפות את החזקות. שונה מחוקי הטבע האכזריים. כל התיאור מצביע על כך שמדובר בתהליך. הרזות אינן עולות יחד עם השמנות אלא אחריהן. כל הסיבות ליקיצה ולתמיהה, במיוחד לשליט הנחשב לאליל.
בחלום השני, החיטה מחליפה את הבשר. וַיִּישָׁן וַיַּחֲלֹם שֵׁנִית וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים עֹלוֹת בְּקָנֶה אֶחָד בְּרִיאוֹת וְטֹבוֹת. ושֶׁבַע שִׁבֳּלִים דַּקּוֹת וּשְׁדוּפֹת קָדִים צֹמְחוֹת אַחֲרֵיהֶן: וַתִּבְלַעְנָה הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקּוֹת אֵת שֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַבְּרִיאוֹת וְהַמְּלֵאוֹת וַיִּיקַץ פַּרְעֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם:
ממשיכה התורה ומספרת:
וַיְהִי בַבֹּקֶר וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא אֶת כָּל חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם וְאֶת כָּל חֲכָמֶיהָ וַיְסַפֵּר פַּרְעֹה לָהֶם אֶת חֲלֹמוֹ וְאֵין פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעֹה". פרעה מבין שיש קשר בין שני החלומות ושזה קשור בו.
וַיְדַבֵּר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר ...
וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי עֶבֶד לְשַׂר הַטַּבָּחִים וַנְּסַפֶּר לוֹ וַיִּפְתָּר לָנוּ אֶת חֲלֹמֹתֵינוּ אִישׁ כַּחֲלֹמוֹ פָּתָר: (יג) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר פָּתַר לָנוּ כֵּן הָיָה אֹתִי הֵשִׁיב עַל כַּנִּי וְאֹתוֹ תָלָה:
נבקש להציג את אחת הגישות המתייחסת לסוגי החלומות ודרך פתרונן?
לפי דון יצחק אברבנאל מגדולי חכמי ספרד בתקופת הגירוש (המאה הט"ו ליסבון-נאפולי), בפרשה קיימים שלושה מיני חלומות:
א. חלומות שווא שמקורן בדִמיונו ("בכוח הַמְּדַמֶּה") של החולם.
ב. חלומות שמתגשמים שמקורן בגורם חיצוני-שמֵימי- שאין לחולם השפעה עליו=מסרים מהיֵקוּם=מעולם הגורלות והגלגלים א - שהם גזירות דטרמיניסטיות.
ג. חלומות שמקורם בהשגחה אלוהית. " כי בהיות יתברך יודע דרכי בני אדם ומשגיח בהם ...ואם שיעשה אם לעבדיו הנביאים ואם למטה מהם נמוך מהנביאים] בחלומות צודקים =שמתגשמים] "
מקומו של המפענח בפתרון החלום
ננסה להתמודד על ידי השם שניתן ליוסף אחרי שמוּנה למשנה למלך: ( פרק מא, מה) "וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵׁם יוֹסֵף צָפְנַת פַּעְנֵחַ וַיִּתֶּן לוֹ אֶת אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן לְאִשָּׁה וַיֵּצֵא יוֹסֵף עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם "
מהו צפנת פענח ?
נעזר, כדרכנו, בתרגום אונקלוס: וקרא פרעה שום יוסף גברא (=איש) דמטמרן (=שסודות צפוּנים) גלין ליה (=נגלים על ידו) =צפנת פענח] ...ומוסיף רש"י: מה) צפנת פענח - מפרש הצפונות, ואין ל"פענח" דמיון במקרא:
לפי הבלשן ד"ר רוביק רוזנטל, באתרו "הזירה הלשונית" לאחר שהביא תרגום אונקלוס: "יוסף בן מתתיהו, בספרו "קדמוניות היהודים," כתב שפירוש הכינוי "מפענח נעלמים"., כלומר, תרגום השבעים משקף את הפירוש שהיה מקובל ע"י חז"ל לפחות עד המאה ה-3 לפנה"ס.
פירוש אחר מצאתי במרשתת: צפנת- "האל דובר וחי" ניתן במילון המקראי של בראון דרייבר בריגס (Brown–Driver–Briggs,1909) . בּלשני המצרית הקדומה טועים לשיבוש במילה צפנת, אבל בדרך כלל מסכימים שפירושה של המילה פענח הוא "החיים".
# הפירוש הראשון - מפענח הצפונות - מתכתב היטֵב לאופן בו יוסף נחשף בפני פרעה: פותר חלומות. הפירוש השני "האל דובר וחי" (פענח=חיים) מתאים להמשך הפסוקים:
מו) ... וַיֵּצֵא יוֹסֵף מִלִּפְנֵי פַרְעֹה וַיַּעֲבֹר בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם (מז) וַתַּעַשׂ הָאָרֶץ בְּשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע לִקְמָצִים: (מח) וַיִּקְבֹּץ אֶת כָּל אֹכֶל שֶׁבַע שָׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּתֶּן אֹכֶל בֶּעָרִים אֹכֶל שְׂדֵה הָעִיר אֲשֶׁר סְבִיבֹתֶיהָ נָתַן בְּתוֹכָהּ: (מט) וַיִּצְבֹּר יוֹסֵף בָּר כְּחוֹל הַיָּם הַרְבֵּה מְאֹד עַד כִּי חָדַל לִסְפֹּר כִּי אֵין מִסְפָּר: יוסף המשביר הוא מבחינתם של המצרים בעל כוח אלילי שנותן חיים למצרים מכוח דיבורו.
פרעה הבין טוב יותר מהמצרים עובדי האלילים, מהיכן שואף יוסף את כוחו: (פרק מא, לב) "וְעַל הִשָּׁנוֹת הַחֲלוֹם אֶל פַּרְעֹה פַּעֲמָיִם כִּי נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָאֱלֹהִים וּמְמַהֵר הָאֱלֹהִים לַעֲשֹׂתוֹ.
כוחו של יוסף בא מאלוהי העברים וזה בנוסף להיות "...אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם וִישִׁיתֵהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם " (פסוק לג).
צא ולמד: כאשר שר המשקים ושר האופים פונים אל יוסף: "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו חֲלוֹם חָלַמְנוּ וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף הֲלוֹא לֵאלֹהִים פִּתְרֹנִים סַפְּרוּ נָא לִי" (ויגש, מ, ח), הם חוששים שיש כאן מסר מאת גרמי השמיים על עתידם, אבל, לא ברור להם איזו הדרכה שמֵימית הם מקבלים. ליוסף ברור שאם שניים חולמים חלום דומה, אין כאן מסר הנשלח מגרמֵי השמיים. יוסף, מקשיב היטב לנאמר מפיהם. הוא רואה בחלום ביטוי לתחושות של החולם. הסל של שר האופים מונח גבוה מעל ראשו וחשוף לכל בעל כנף מנקר. לפיכך, הוא חייב להיות כל הזמן "בכוננות ציפורים" ולמנוע מהם להתקרב לסלים. הוא יודע שהוא התרשל בעת אפיית הלחם. שר המשקים חולם שהוא מחזיק ביד אחת את כוס פרעה וביד השניה הוא סוחט מיץ ענבים לכוס. פעולה זריזה ומיומנת הדורשת ריכוז ומקשָה על בחינת הסביבה. מי שמגיש לשר את הכוס הוא פרעה ואפשר שהוגש לא נקי.
פתרון החלומות ניתן על-פי היכרות יוסף את כללי המלוכה. שר המשקים חטא בשגגה. שר האופים חטא ברשלנות-מקצועית וגזר הדין הוא בהתאם. זוהי חכמתו ותבונתו של יוסף. יועץ ארגוני מנוסה היה מגלה זאת במהירות.
אצל פרעה מדובר בחולם אחד. חרטומיו ניגשים לפתְרון החלום דרך גישת הגורל. הם רואים את פרעה במרכז העלילה. לא שמים לב לשניוּת החלום ולשוֹנוּת בציורי החלום. פתרונם הוא התייחסות לגורלו האישי של החולם. פרעה מבין שיש כאן הדרכה שאינה אישית אלא משהו שגדול ממנו כפרסונה. אבל מה היא אותה הדרכה? יוסף ניגש אל פתרון החלום, דרך הגישה הנבואית. שניוּת החלום על צורותיו הדומות: עליה מן היאור, המספר שבע, אכילה לא טבעית-הרזות את השמנות-מובילים אותו להבנה שלא מדובר במסר של הרהורי הלב או מסר מהגורל, אלא במסר נבואי=כללי על מצב העולם בהווה ובעתיד. כאן אנו מגלים את יכולת הניתוח של יוסף הנבון.
חכם הוא מי שיש לו יכולת לזהות מצבים. נבון הוא מי שיש לו יכולת של ניתוח מצבים. פרעה מזהה ביוסף שלושה אלמנטים חשובים לפותר חלומות (פרק מא, לח): וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת אֵין נבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ: - רוח אלוהי העברים מצויה בו, איש נבון ואיש חכם. אדם כזה מתאים לנהל מצבי משבר.
יהודי לוב ובבל נוהגים בשבת חנוכה לזמר את הפיוט "יצא למלוך מבית סוּרים ב. מגדול הפייטני בכל הדורות רבי ישראל נאג'רה (צפת–דמשק–עזה, מאות 16–17):
...בְּעוֹד שְׁנָתַיִם נִגְלָה אֶל פַּרְעֹה סוֹד חֲלוֹם נִפְלָא
וְלֹא נִמְצָא חָכָם גִּלָּה אֶת סוֹד נְתִיבוֹ וְדַרְכּוֹ.
רָחַשׁ שַׂר מַשְׁקִים לְמַלְכּוֹ יְדִיעַת יוֹסֵף וְעֶרְכּוֹ,
אָז מִבֵּית הַבּוֹר וְחֶשְׁכּוֹ הֵרִיצוּהוּ בְּרֹב אוֹנִים.
לַחֲלוֹמוֹ שָׂם פִּתְרוֹנִים דְּבָרִים טוֹבִים וּנְכוֹנִים,
אָמַר לוֹ אַתְּ רֹאשׁ מְבִינִים גְבִּיר אֶת הוֹד מַהֲלָלָיו.
וְשָׂם אוֹתוֹ מִשְׁנֶה אֵלָיו וּרְבִיד זָהָב שָׂם עַל כֵּלָיו
וְכָל שַׂר סָר לִנְשׁוֹק שׁוּלָי וְאִישׁ גָּדוֹל דּוֹפֵק עַל דָּל...
מקור: הספרייה הלאומית
חודש טוב וחנוכה שמח -לאריה דיכטוולד, רעננה. כ"ד כסלו תשפ"ו
א.התפישה המדעית של ימי הביניים הושפעה מתורת אריסטו שקבע שהארץ הוא מרכז היקום המושפע פיזיקלית מתנועת גרמי השמיים הנעים על ידי גלגלים המונעים בכוח קדום.
ב. מבוסס על פסוק מספר קהלת ד, יד: כִּי מִבֵּית הָסוּרִים יָצָא לִמְלֹךְ כִּי גַּם בְּמַלְכוּתוֹ נוֹלַד רָשׁ.
&
ד"ת מספר 373-ידיעת התורה, ישר והפוך-חיים קופל.
1) סיפר רב חיים מוולוזין, תלמיד הגר"א , על רבו שידע את כל התורה כולה, ישר והפוך, ויכול היה לצטט כל קטע מהתורה אף מהסוף להתחלה. והסביר שזו דרך בידיעת התורה. כתוב במשלי "כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ" (ג,ג) ופרוש הדבר: כשם שאדם יכול לקרוא טקסט שרשום לפניו על לוח, מהסוף להתחלה, שהרי הכל פרוס לפניו, כך כל התורה הייתה פרוסה בפני הגר"א, והוא יכול היה לקרוא אותה גם מהסוף להתחלה בעל פה.
2) בפרשתנו, בתחילת פרק מ"ג מתארת התורה את הרעב הכבד ששרר בארץ, ויעקב שולח את בניו, בפעם השנייה, לרדת למצרים להביא אוכל. הבנים מגיעים למצרים, נפגשים עם יוסף, והוא מצווה "לַאֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ" לספק להם אוכל כרצונם, ולשים בשקיהם חזרה, את הכסף ששילמו תמורת האוכל, ובנוסף לשים את גביע יוסף, בְּאַמְתַּחַת בִּנְיָמִין. והאיש ביצע כפי שנתבקש.
3) התורה מתארת את המשך התהליך: "הַבֹּקֶר אוֹר וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ הֵמָּה וַחֲמֹרֵיהֶם" (מד,ג). כאן נשאל שלוש שאלות: א) לאור מְצוּקַת הָרָעָב בָּאָרֶץ, מדוע לא יצאו האחים, עם האוכל, עוד בערב לארץ?
ב) בפסוק נאמר "הַבֹּקֶר אוֹר וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ", בנין פועל, כביכול שילחו אותם בכח. למה, לא מיהרו מיוזמתם לצאת? ג) "הֵמָּה וַחֲמֹרֵיהֶם". התורה אינה פרוזה, אין מילה מיותרת בתורה, ולמה הכניסו את החמור ששימש רק להובלה.
4) בכדי לענות על שאלות אלה, נִרְאֶה שֶׁצָּרִיךְ אָדָם שֶׁכָּל הַתּוֹרָה פְּרוּסָה לְפָנָיו, והוא יכול לראות במבט אחד, את פרשת מקץ, יחד עם הגמרא שנביא להלן.
5) הגמרא מספרת על רַב יוֹסִי דְּמִן יוֹקְרַת שהיה לו חמור שנהג להשכירו לאחרים. בגמר העבודה היה החמור שב לבעליו כשעליו כסף הפדיון, כפי שסוכם. היה זה חמור "מיוחד" (מקפיד במצוות) שהלך לבית בעליו, רק כשכסף הפדיון, תָּאַם לְמָה שֶׁסֻּכַּם, אבל אם היה עודף, או חוסר, הוא לא זז. יום אחד בגמר העבודה הַחֲמוֹר סֵרֵב לָזוּז, בדקו את הכסף והוא תאם לסכום. התברר שהשוכר שכח זוג סנדלים על גביו, הורידו אותם והחמור החל לנוע לבית אדוניו (תענית כד.)
6) שאלתנו, הרי אין זה הגיוני שֶׁלְּאָמוֹרָא כרב יוסי דמן יוקרת, היה חמור בעל "תכונות מיוחדות" כאלה, ואילו חמורם של האחים, שבטי ישראל, בָּנָיו שֶׁל בְּכִיר הָאָבוֹת, לא היה, והוא נע לכוון ביתו, כשעליו היה כסף ששייך לאחרים?
7) ניתן לומר, הסבר אפשרי, שיענה על כל השאלות, אם נפרוס לפנינו את פרשת מקץ עם הגמרא במסכת תענית כדלהלן: אכן האחים רצו לצאת לביתם כבר בערב, עֵקֶב מְצוּקַת הָרָעָב שָׁם, אבל החמור שהרגיש במטען "החריג" על גבו, שלא שייך להם סֵרֵב לָזוּז, (גזל) כמו חמורו של רב יוסי דמן יוקרת. הגיע הבקר והמצרים ראו שהם טרם עזבו, ואז החלו לדחוף את החמור וּלְשַׁלֵּחַ אוֹתָם לָלֶכֶת לְבֵיתָם בְּכֹחַ. לכן נכתב לשון "שֻׁלְּחוּ", לכן גם הוזכר החמור, שהיה מִגִּבּוֹרֵי הָעִנְיָן. וְהַשְּׁאֵלוֹת מְיֻשָּׁבוֹת. (שמעתי מהרב ב"צ רוזנברג שליט"א)
8) תשובות לפרשת וישב
א) מה המכנה המשותף בין אדם לעז?
תשובה: דָּמָם דּוֹמֶה. "וישחטו שעיר עזים" (לז,לא): דמו דומה לשל אדם (רש"י).
ב) מאיזה תמר לא ניתן להפוך לדבש?
תשובה: מתמר כלת יהודה. "וַיִּקַּח יְהוּדָה אִשָּׁה לְעֵר בְּכוֹרוֹ וּשְׁמָהּ תָּמָר" (לח,ו).
9) שאלות לפרשת מקץ
א) האם בריאות היא תכונה המאפיינת יצורים חיים בלבד?
ב) מצא שתי מלאכות שאסורות בשבת בפסוק אחד?
שבת שלום- מחיים קופל-מעדנים 373 פרשת מקץ תשפ"ו
תגובות/הערות/הארות/כולל בקשת הצטרפות, ניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"ל hkop77@gmail.com - או בווטסאפ 052-3604905
&
פרשת מקץ -תשפ"ו- דובי פריצקי-קקל
כוחה של רחל מתגלה באמצעות יוסף – כוח התיקון ובניית החוסן הכלכלי בעולם הזה. חז״ל מכנים כוח זה משיח בן יוסף, והרב קוק זיהה את הרצל כחלק מתהליך זה.
לעומתו, כוחה של לאה מתגלה באמצעות יהודה – חזון עתידי ותקווה למשיח בן דוד, גאולה שלמה שפחות עוסקת במציאות החומרית של העולם הזה.
מחלוקת זו יוצרת פילוג: בני לאה אינם רואים באחדות דבר בר־מימוש בעולם הזה, ואילו בני רחל, באמצעות יוסף, דוחפים לאחדות מעשית. בפרשה זו יוסף פועל לאחדות, בניגוד לחרטומים שמפרשים את חלום פרעה כתקופות נפרדות של שפע ורעב, פירוש שמוביל לשבר ולמוות. יוסף רואה פתרון מאוחד: השובע והרעב משלימים זה את זה, כך שהרע אינו מבטל את הטוב, אלא שניהם מתחברים למציאות אחת רציפה.
תבונתו של יוסף היא טכנית־ניהולית, ולא מוסרית או פוליטית. הוא מציל חיים, ובתוך כך הופך את פרעה לשליט כל־יכול, בעל עוצמה כמעט אלוהית – לגזור על מצרים חיים ומוות. ביחסו לאחיו, יוסף בוחן ומכוון אותם לאחדות, כדי לבדוק האם למדו לקח ממעשיהם כלפיו. עם זאת, בגמרא נאמר שהוא מת לפני אחיו מפני שנהג בהם שררה.
האחים, ובעיקר יהודה, לא התקדמו במישור ההווה: יהודה נשא כנענית, איבד את שני בניו הראשונים, ואת שני בניו האחרונים הוליד מתוך מעשה זנות. מכאן נלמד שמי שאינו מוכן להתמודד עם העולם הזה עלול למצוא את עצמו במחוזות אפלים. האחים מתחילים להבין ש״אם אין קמח – אין תורה״, ומשתחווים ליוסף כדי לקבל לחם.
חז״ל לימדו שמי שאינו מלמד את בנו אומנות – כאילו מלמדו לגנוב, משום שאין לו פרנסה. הנביא זכריה מכנה זאת ״דקירת משיח בן יוסף״. בלשון ימינו: עיסוק באידאולוגיה מבלי ללכלך את הידיים בעבודה ובפרנסה.
לעתיד לבוא, יהודה הוא שיוביל לאחדות ולמשיח בן דוד. חז״ל דורשים את הפרשה כ״קץ שם לחושך״, דבר המחבר אותנו לחנוכה: היוונים החשיכו את עיניהם של ישראל וביקשו להפריד ולמנוע מעם ישראל לשמור תורה, ורק אחדות וערבות הדדית הביאו לניצחון החשמונאים.
שנזכה לאחדות ולערבות הדדית בימינו.
שבת שלום חודש טוב וחנוכה שמח מאשקלון️-דובי פריצקי.
www.hamikra.org & www.tanach5.org & info@hamikra.or
