פרשת משפטים – "כִּי-תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ, רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ.. עָזֹב תַּעֲזֹב, עִמּוֹ" – האתגר שבשונא

פרו' אביעד הכהן - נשיא מכללת שערי משפט, הוד השרון

אֵלֶּה חֻקֵּי הָאֱלֹקִים, בִּלְעֲדֵיהֶם אֲנַחְנוּ נְמַקִּים

פרשת משפטים – "כִּי-תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ, רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ.. עָזֹב תַּעֲזֹב, עִמּוֹ" – האתגר שבשונא

ד"ר זאב ( ווה ) פרידמן *

הבה נציג לעצמנו סיטואציה שכיחה בחיינו . אנו פוגשים שני אנשים באותו מקום ובאותה שעה. שניהם מציגים צורך לקבלת סיוע או עזרה. האחד, הוא אדם שאנו אוהבים ואילו השני, הוא אדם שאנו שונאים. למי נרוץ לסייע ? התשובה ברורה - לאדם שאותו אנו אוהבים. אף נאמר לו :" אנו כל כך אוהבים אותך, שבשבילך אפילו נוריד את השמים".

הנה באה פרשתנו ומציגה לנו גישה הפוכה, בדמותה של מצווה אחת מיוחדת ומעוררת סקרנות בתוך ג"ן( 53) המצוות בפרשה: " כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ, עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ" (שמות, כג', ה').

רש"י משקף בפרשנותו לפסוק את המורכבות והחריגות הנפשית והפסיכולוגית של התנהגותנו, בסיטואציה המיוחדת בה אנו נתונים בקיום מצווה זאת: " כי- שמא תראה חמורו רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו- בתמיה ?". הרי זה כנגד טבע האדם?

החריגות של מצווה זאת מועצמת עוד יותר ,נוכח הדילמה בה אנו נתונים ביישומה.

כך למדנו :" אוהב לפרוק ושונא לטעון"( בבא מציעא, לב', ע"ב). אדם ניצב מול שני חמורים. החמור האחד של אוהבו, שאותו צריך לפרוק. ואילו החמור השני של שונאו, שאותו צריך לטעון במשא.

ההלכה הכריעה וקבעה סדרי קדימויות : פריקה קודמת לטעינה וזאת משום –צער בעלי חיים.

הנה הדילמה במלוא עוצמתה. מצד אחד, ההלכה בסדרי הקדימויות שקבעה, מחייבת קודם פריקה של המשא על החמור העומד ורק אחר כך טעינה של המשא על החמור הרובץ. ואז בסיטואציה הנדונה בפרשתנו, האדם אמור לקיים ההלכה ולסייע בקדימות ראשונה ,לפרוק וגם היה מסתדר לו בכך, שהוא מושיט עזרה לחברו אוהבו. מצד שני, מצווה אותנו התורה בפרשתנו, בסיטואציה המיוחדת הזאת, לשנות את סדרי הקדימויות שנקבעו בהלכה. קודם, עלינו לסייע להעמיס את המשא על גבו של החמור הרובץ, של שונאנו. נשמע מאד לא הגיוני ובניגוד להתנהגותנו הטבעית.

אז מה ההיגיון ומהי המשמעות שבמצווה ? – התשובה היא : " כדי לכוף את יצרו – עדיף" ( בבא מציעא, לב',ע"ב). סוג של כפייה על רגשותינו.

מוצגת לנו קריאה במצווה חריגה זאת, להתעלות על עצמנו, לטפל ביצרנו הטבעי, לשלוט על יצרנו ולהוכיח לעצמנו שאנו כן מסוגלים, לעשות פשרה עם עצמנו ועם נטייתנו הטבעית ולנסות להפוך, שנאה לאהבה. כמו שהסופר עגנון קרא לזה בסיפורו: "מאויב לאוהב"(1941).

זאת היא מהות הפשרה, על מנת להביא שלום בתוכנו. הבחירה היא רק בידינו. עלינו למזער את האגו המשתולל בתוכנו ולדעת שבחיים, ויתור ופשרה, אינם עדות לחולשה, אלא לחוזקה.

אכן, טעינה דורשת מאמץ יתר מאשר פריקה וגם סיוע לשונא, קשה יותר מסיוע לאוהב.

האם זה אפשרי ? כאמור, ההכרעה היהודית בקדימות לביצוע היא, שטעינת חמורו של שונאך קודמת לפריקת חמורו של אוהבך. יש בכך הנחיה, של עשיית כושר נפשי ותרגול פסיכולוגי שאנו אמורים לעשות על עצמנו, בשיפור ותיקון מידותינו. זה לא קל, אבל זה אפשרי. יש בכך תרומה, לקיום חיים שפויים ומאוזנים, בעולם של מאבקים, סכסוכים, קנאות ושנאות. זאת הפשרה שבין נטית הלב שלנו שמשרתת רק את עצמנו, לבין האחריות שלנו לאחר, גם אם הוא כיום שונאנו. זאת האחריות התובעת פשרות מעמנו, במישורי חיינו השונים- משפחה, קהילה, עבודה, חברה ומדינה.

"עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ"- עזוב, מלשון עזור. אך בסיטואציה הדיאלקטית בה אנו עוסקים, נוכל לתעל את המילה- עָזֹב – כפשוטה, עליך לעזוב את יצריך, את נטייתך ותגובתך הטבעיות ואת חמתך וכעסך, ואתה מצווה לעזור לשונאך, לטעון את המשא על החמור.

כך מאירה זאת נחמה ליבוביץ בפרשנותה :" ונדחית איפוא מצות צער בעלי חיים מפני מצוה גדולה הימנה והיא שבירת יצרו הרע, עקירת השנאה מן הלב. חוק וגבול נתן לנו, סדר של מוקדם ומאוחר במילוי חובותינו. נאמר לנו מהי החובה הנדחית בפני חברתה, מהו סולם הערכים. לא כפי ראות עינינו ואפילו לא כפי נטיית לבנו...לבל נהיה כאותם הדוגלים ברחמים על בעלי חיים ולנגד עיניהם בני אדם מעונים ונרדפים ודמם נמשל להם כמים".

טוב, השתכנענו שיש לעזור לשונאנו. אך הבה נסכים שהיה יותר קל לכאורה, לעשות זאת, בעזרה מרחוק שאנו לא נוכחים במחיצתו של שונאנו, למשל, לשלוח אדם אחר במקומנו, כדי להקל על מצוקתנו הנפשית בקיום הפעולה. אך המצווה בפרשתנו קובעת כללים ברורים: " עליך מוטלת אחריות אישית , לקיים המצווה וביצוע הפעולה, כאשר אתה במגע עם שונאך וגם משקיע מאמץ פיזי, שגורם לך גם להזיע, בסיוע לשונאך. ביצוע משימת טעינת החמור מתחילתה ועד לסיומה תיעשה במחיצתו של שונאך, שכל הזמן נמנעת מלהתקרב אליו. גם אם דרישה כזאת איננה פשוטה לביצוע כלל ועיקר".

דומה אפוא, שיש במצווה מיוחדת זאת , תרגיל בשליטה עצמית, על היצר הטבעי שלך, להתחבר לאוהב ולהתרחק מהשונא. יש כאן ,סוג של כיבוש היצר ודחיית סיפוקים מיידיים. שכן, מימוש הסיפוק המיידי והטבעי לסיוע לאוהב, היא תגובה טבעית וצפויה. האתגר המוצב במצווה בפרשתנו,- לשלוט על עצמנו ולהתגבר על הצורך המיידי לסייע לאוהב ולא לשונא. כך למדנו מניסוי המרשמלו שנערך על ידי הפסיכולוג ולטר מישל (2018- 1930 )באוניברסיטת סטנפורד בארה"ב בשנות ה-60 של המאה ה-20, שבו נבדקה קבוצה של ילדים בני ארבע . לכל אחד מהם ניתן מרשמלו, כשהובטח להם שיקבלו מרשמלו נוסף, רק אם יוכלו להמתין 20 דקות לפני שיאכלו את הראשון. חלק מהילדים לא היו מסוגלים להמתין וחלק כן. לאחר מכן עקבו החוקרים אחר הילדים עד גיל ההתבגרות ומצאו שבעלי היכולת להמתין היו סתגלניים יותר ואחראיים יותר . דחיית סיפוקים היא היכולת להמתין, במטרה להשיג דבר מה. היכולת הזו נחשבת כתכונת אישיות. הפסיכולוג דניאל גולמן בעל התיאוריה של ריבוי האינטליגנציות, גילה שהתכונה הזאת, היא מרכיב חשוב באינטליגנציה הרגשית . אנשים ללא תכונה זו מעוניינים בסיפוק מיידי בכל עת ועלולים לסבול משליטה עצמית נמוכה.

הקושי של שליטתנו העצמית בכיבוש היצר הטבעי שלנו, המכתיב את התנהגותנו כלפי שונאנו, מועצם בסיפור של קמצא ובר קמצא , אותה סעודה מכוננת שאפיינה את השבר החברתי והקולסאלי, ערב חורבנה של ירושלים. אודות עשיר אחד בירושלים שעשה סעודה גדולה ושלח את משרתו להזמין את חברו, יהודי בשם קמצא. טעה המשרת והזמין אדם בשם בר קמצא, שנמנה דווקא עם אלה השנואים על בעל הבית. בר קמצא עצמו שלא הבין מדוע הוא מוזמן, נטה להאמין שמא המארח החליט להשלים עמו והגיע לבית החוגגים. הופעתו בסעודה הרגיזה את בעל השמחה והוא הורה לבר קמצא להסתלק. בר קמצא המופתע, ביקש מהמארח שהואיל והוא כבר הגיע לסעודה שיניח לו להישאר אך בעל הבית סירב. מפני הבושה הָרַבָּה הוסיף בר קמצא והציע לשלם דמי חצי סעודתו וגם להצעה זו סירב בעל הבית. ראה בר קמצא שבעל הבית עקשן והציע לשלם דמי כל הסעודה בתמורה שלא יגורש בבושת פנים מהסעודה. המארח סירב בשלישית ולא היה מוכן בשום פנים ואופן שבר קמצא יישאר בסעודה. בסופו של דבר תפס בעל הסעודה את בר קמצא ולעיני כולם גירש אותו מהסעודה בבושת פנים. אחד הטריגרים בחורבן הבית של שנאת חינם :"תניא אמר רבי אלעזר: בא וראה כמה גדולה כוחה של בושה. שהרי סייע הקב"ה את בר קמצא והחריב את ביתו ושרף את היכלו"( גיטין, נז', ע"א). בעל הסעודה העשיר, לא עמד במבחן המרשמלו ולא התחבר למצווה שבפרשתנו - כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ .... עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ." גם לא הפנים את:" כדי לכוף את יצרו – עדיף".

השבת גם נקרא בפרשת שקלים ונשים לב כיצד היא מתחברת לנושא דיוננו בפרשתנו: " זֶה יִתְּנוּ, כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ..... הֶעָשִׁיר לֹא-יַרְבֶּה, וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט, מִמַּחֲצִית, הַשָּׁקֶל ( שמות, ל', יא'-טו').

מחצית השקל ייעודה היה גם, לקורבנות ציבור בבית המקדש.

קיימת מחלוקת מפורסמת בין הצדוקים לבין הפרושים, בהבנת המושג- ציבור. הצדוקים הבינו את מושג הציבור כחברה עם הרבה שותפים. החברה תתפרק כשהשותפים יעזבו אותה. ואילו הפרושים הבינו את מושג הציבור בעם ישראל, פירושו- ישות אחת, מהות אחת.

כך ניתן אולי להבין, שגם שני אנשים שונאים, שנראים כניגודים ולא מתחברים, גם הם חלק בלתי נפרד מהמהות של ציבור.

האלשיך הקדוש( רבי משה אלשיך 1508-1593 ), מאיר לנו את המשמעות של מחצית השקל: "שרק שני יהודים הם שקל, יהודי אחד הוא מחצית השקל". אם כן, גם בסיטואציה המיוחדת בפרשתנו, האתגר הוא לחבר את שני השונאים, לשקל אחד.

נוכל לחבר את דברי הלל הזקן, לסיטואציה המיוחדת בפרשתנו: "דעלך סני- לחברך לא תעביד- זו היא כל התורה כולה " (שבת, לא', ע"א) ,- כל מה ששנוא עליך, שבמקרה זה היא תגובתך הטבעית להמשיך לשנוא את שונאך ולא לעזור לו לטעון את חמורו , באה תורתנו ומחייבת אותנו כדברי הלל: "כל מה ששנוא עליך, אל תעשה במקרה זה לאדם הספציפי בפרשתנו, שהוא שונאך וחמורו רובץ לפניך. כן, לך תעזור לו לטעון את חמורו."

המסר הוא: " הסיכוי להתיר את מעגל השנאה הנמשך הרבה זמן, יקרה רק אם תהא סיטואציה שתנכיח את שני השונאים במרחב אחד, בזמן אחד, פנים אל פנים, שתהום פעורה ביניהם, רוויה בדם רע , איבה ושנאה. כן, דווקא אם תפרוץ את חומת השנאה ותעשה מעשה חריג, לא צפוי ובניגוד לרגש הטבעי, רק כך יהיה סיכוי לעשות שלום, שכן, שלום עושים עם אויב שאותו אתה שונא והוא שונא אותך". כך היינו עדים לתהליך השלום בין השונאים - סאדאת ובגין. מי האמין?

האם יש סיכוי, להרבות שלום בעולם, בין אדם לחברו ?,בין שבטים? בין עמים? בין מדינות? מדרש תנחומא מספר לנו סיפור: " אמר ר' אלכסנדרי. שני חמרים היו מהלכים בדרך והיו שונאים זה את זה. רבץ לו חמורו של אחד מהם, ראה אותו חברו ועבר. משעבר אמר: כתוב בתורה- כי תראה חמור שונאך...עזב תעזב עמו. מיד חזר וטען עמו. התחיל לשיח לבו, אמר- כך היה פלוני אוהבי ולא הייתי יודע. נכנסו להם לפונדק ואכלו ושתו. מי גרם להם שיעשו שלום? על ידי שהביט זה בתורה".

עד כמה מדרש זה משתקף באותן אפיזודות בחיינו, שגרמנו לשונא שלנו, להתוודע למעשה של עזרה שעשיתי עבורו והנה הוא רואה אותי באור אחר ופתאום רואה אותי כאדם אחר. רק על ידי מעשה שפורט על הרגש , מביא למהפך – מאויב לאוהב. כי כך כבר למדנו:" אחרי הפעולות נמשכים הלבבות". מוכרת אמרתו של רבי שמעון בר יוחאי:" אהבה מקלקלת את השורה ושנאה מקלקלת את השורה" (בראשית רבה, וירא, פרשה נה, סימן ח).כך בלעם קלקל השורה בשנאתו את ישראל.

בקריאה נוספת , פרשתנו מאתגרת אותנו לקלקל את השורה, בקיום המצווה: "כִּי-תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ, רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ.. עָזֹב תַּעֲזֹב, עִמּוֹ".

כנראה שלא במקרה בחרה המצווה בפרשתנו את החמור ולא בעל חיים אחר, שכן, כבר אמר על כך משה דיין :" רק חמור לא משנה את דעתו", אך גם אם בחמור עסקינן, נזכה לרוח גבית וכתף חמה, גם אם נשנה את דעתנו ונרבה יותר שלום בעולם.

*ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל מלב"ב ( מוסדות לטיפול באנשים עם דמנציה בקהילה), לשעבר, מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית ת"א יפו ומנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות.

חמשיר לשבת:

מִגָּבְהֵי רָקִיעַ / דוד אשל

יָרְדוּ מִשְׁפָּטִים מִגָּבְהֵי רָקִיעַ

גַּם לְהַצְדִּיק וְגַם לְהַרְשִׁיעַ,

צֶדֶק וְהִגָּיוֹן מוּסָרִי

מְאַפְיְנִים אֶת הַמִּשְׁפָּט הָעִבְרִי.

אֵלֶּה חֻקֵּי הָאֱלֹקִים

בִּלְעֲדֵיהֶם אֲנַחְנוּ נְמַקִּים,

חֻקֵּי הַצֶּדֶק לַיְּקוּם

עַל פִּיהֶם דָּבָר יָקוּם.

מוֹרֶשֶׁת, מִשְׁפָּט וְשָׂפָה

מְיַצְּגִים אֶת הַיַּהֲדוּת הַיָּפָה,

הוּרְדָה חֻקָּה מִלִּים...מִלִּים...

צְרוּפָה כֻּלָּהּ תִּלֵּי תִּלִּים,

סֻמַּן לָנוּ הַתְּוַאי

מָה צוֹדֵק וּמָה וַדַּאי,

כֵּיצַד לִפְסֹק בִּמְדָנִים

וְלֹא לָשֵׂאת לְמֵי פָּנִים.

אֵין אֱמֶת רְדוּדָה

הִיא מְבֻסֶּסֶת כֻּלָּהּ עַל מֵידָע,

אֵין שְׁפִיטָה לְמִתְחָם

וְאֵין שְׁפִיטָה שׁוֹנָה לאח"ם,

כָּל הֲקָלָה אוֹ הַחְמָרָה

אֵינָהּ עַל סְמַךְ לְשׁוֹן הָרַע,

כְּלָלִים קִבַּלְנוּ עַל כָּל דָּבָר פֶּשַׁע

בֵּין בְּשׁוֹגֵג וּבֵין בְּרֶשַׁע.

הוּרַד לָנוּ גַּם זֶה הַכְּלָל

לִרְאוֹת בָּרֹב כַּטּוֹב לַכְּלָל,

אַךְ אַל נִהְיֶה אוֹתָם מוֹנִים

אִם רְצוֹן הַהֲמוֹנִים

רָצוֹן הוּא לְרָעוֹת

אֶל נִתָּן לָהֶם תְּשׂוּאוֹת.

שׁוֹפְטֵינוּ מְצֻיָּדִים בְּמֹאזְנַיִם

בְּכָל יִשְׂרָאֵל כּוֹלֵל בִּירוּשָׁלַיִם,

בִּזְכוּתָם... הַחֶבְרָה לֹא תִּזְדַּהֵם

"וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם". (שמות, כ"א / א')

שבת מבורכת על כל בית ישראל

בלהה ודוד אשל