פרשת משפטים - "וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם"- בזכות הפשרה

פרשת משפטים - "וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם"- בזכות הפשרה.

זאב ( ווה ) פרידמן

פרשתנו עוסקת בעולם התוכן ובחומרים המרכיבים את עולם המשפט. אנו עורכים סיור בגן המשפטים המגוון והמרתק, שכל עץ שבו, מספר את סיפורו המשפטי שמתכתב עם עולמנו כיום.

ג"ן (53) של מצוות מפורטות בפרשתנו, הפותחת ב:"וְאֵלֶּה,הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם" (כא', א'). נוטריקון פרשני של בעל הטורים, רבי יעקב בן אשר מהמאה ה-14.- ״המשפטים״-"השופטמצווה שיעשה פשרה טרם יעשה משפט".

לא מקרה הוא שבימים ההם וגם בזמן הזה, הערכאות המשפטיות, מכוונות את המתדיינים להגיע לפשרה. שכן, גם העולם נברא על הדיןוגם על הפשרה.

הפשרה היא צורך קיומי בסיסי ותובעת מעמנו מאמץ רב בגיוסמשאבי הנפש שלנו ,על מנת לקיים פשרה, שהיא אינה תכלית, אלא כלי יעיל ואפקטיבי לקיום מרחב חיים אפשרי ושפוי, בנסיבות מורכבות, הרוויות פערים, ניגודים, סכסוכים ואלימות, במישורי החיים השונים.

כך נמצא בפרשתנו במצווה אחת בתוך ג"ן המצוות: " כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ" (כג', ה').רש"י משקף בפרשנותו לפסוק את המורכבות הנפשית והפסיכולוגית של הסיטואציה המיוחדת בה האדם נתון במצווה זאת: " כי- שמא תראה חמורו רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו-בתמיה ?". הרי זה כנגד טבע האדם. אלא, כאן מוצגת לנו קריאה, להתעלות על עצמנו, לטפל ביצרנו הטבעי, לשלוט על יצרינו ולהוכיח לעצמנו שאנו כן מסוגלים, לעשות פשרה עם עצמנו ולנסות להפוך, שנאה לאהבה. כמו שהסופר עגנון קרא לזה בסיפורו: "מאויב לאוהב"(1941). זאת היא מהות הפשרה, על מנת להביא שלום בתוכנו. הבחירה היא רק בידינו. עלינו למזער את האגו המשתולל בתוכנו ולדעת שבחיים, ויתור ופשרה, אינם עדות לחולשה, אלא לחוזקה. כך נמצא בפירוש התלמוד לפסוק בפרשתנו : "אוהב לפרוקושונא לטעון, מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו עדיף"( בבא מציעא, לב', עמ' ב'). טעינה דורשת מאמץ יתר מאשר פריקה וגם סיוע לשונא קשה יותר מסיוע לאוהב.

האם זה אפשרי ? ההכרעה היהודית בקדימות לביצוע היא, שטעינת חמורו של שונאך קודמת לפריקת חמורו של אוהבך. יש בכך הנחיה, של עשיית כושר נפשי ותרגול פסיכולוגי שאנו אמורים לעשות על עצמנו, בשיפור ותיקון מידותינו. זה לא קל, אבל זה אפשרי. יש בכך תרומה, לקיום חיים שפויים ומאוזנים, בעולם של מאבקים, סכסוכים, קנאות ושנאות. זאת הפשרה שבין נטית הלב שלנו שמשרתת רק את עצמנו, לבין האחריות שלנו לאחר, גם אם הוא כיום שונאנו. זאת האחריות התובעת פשרות מעמנו, במישורי חיינו השונים- משפחה, קהילה, עבודה, חברה ומדינה.

כל אחד מאתנו, צריך לפתוח בתוך עולמו הנפשי והפסיכולוגי, סוג של בית ספר לגישור ולפשרה. יש להטמיע זאת בתודעתנו ולדעת כיצד עושים זאת.

פשרה היא מונח הבא לתאר השגת הסכם בין צדדים, במהלך סכסוך, באמצעות תקשורת ובדרך של הבנה וקבלה הדדית של תנאים – לעיתים קרובות הסכמה זו באה תוך ויתור על מטרות או רצונות. קיצוניות היא לעיתים ההפך מפשרה. פשרה באה לעיתים בסמיכות לאיזון וסובלנות. הפשרה היא לווית החן של הדרך האמצעית, המכונה- שביל הזהב או דרך האמצע שהם מושגים בתורת המידות ובעיקר עם הרמב"ם וגם נוכחת בהגותו של אריסטו. הליכה באמצע המתון וריחוק מהקצוות ומקיצוניות, היא סוג שלתכונת הנפש. שיטה זו מובאת כחלק ממכלול תפיסתו שלהרמב"םעל אודות מהות הנפש בחיבורו המונומנטלי בפרק הרביעי של "שמונה פרקים".

המלך שלמה החכם באדם שביקש מהקב"ה שיעניק לו תכונה ויכולת של:" לב שומע", מתווה לנו את הסינתיזה = לפשרה במיקומה האמצעי, אל מול הקצוות: "אל תט ימין ושמאל הסר רגלך מרע".(משלי, ד', כ"ז) .נשמע מוכר בעולמנו הבינרי כיום- ימין או שמאל ?שבו מדברים על כותרות ותיוגים באופן שטחי ורדוד ולא עוסקים במהות ובתוכן.

כך אנו מוצאים גם ב"אבות דרבי נתן" ( פרק כח' , י'): "לאיסטרטיא (דרך המלך) שהיא עוברת בין שני דרכים: אחת של אור (אש) ואחת של שלג. אם מהלך כנגד האור, הרי נכווה באור. ואם מהלך כנגד השלג, הרי הוא לוקה בצינה. כיצד יעשה? ילך בינתיים, יזהר בעצמו שלא יכווה באור ושלא ילקה בצינה". הנה לנו דרך הפשרה – דרך הביניים.

כך נדרשת הפשרה בעדותה של המזוזה הקבועה באלכסון בפתח ביתנו. יש כאן מסר לדרך ניהול חיי זוגיות ומשפחה, בשימוש המושכל בפשרה, כביטוי לכך שאתה מוכן להתפשר בתצורת האלכסון. בכך שאתה מוכן גם להתכופף כשזה נדרש, למען שלומו ושלמותו של הבית. כך גם בעלייה לרגל לירושלים : " וְלֹא אָמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ צַר לִי הַמָּקוֹם שֶׁאָלִין בִּירוּשָׁלַיִם" ( אבות, ה', ה'). שכן, ידוע שכולם כורעים ומשתחווים. אם כן, כיצד אומר האדם לחברו שלא צר לו המקום ? . אלא, במצב נפשי ופסיכולוגי בריא, אתה גם יודע לותר ולהתפשר עם חבריך והנה יש מקום לכולם.

האם הפשרה גם במחוזות אחרים?

הפשרה שהיא תורת הדרך האמצעית נמצאת בעולם מזה 2,500 שנה בתרבויות רבות אחרות בתרבות הסינית - הפילוסוף הסיני המפורסם קונפוציוס (551-479) כתב את הספר 'דרך האמצע וקיומה'.בתרבות הבודהיסטית- גאוטמה בודהא (563-483) שהביא את הבודהיזם לעולם, בדרשתו הראשונה המקודשת ביותרלבודהיסטים, הנקראת "הנעת גלגל הדהרמה", מיד אחרי שקיבל את 'הארתו', ובמשפטו הראשון אמר: "... מצאתי את דרך הביניים...".

כך פרשתנו הפותחת בעניין העבדות, מחברת אותנו למקום אחר של פשרה והיא אותה פשרת מיזורי שהיה חוק שהתקבל בקונגרס האמריקני ב-1820 כפשרה, בין מצדדי העבדות בארצות הברית ומתנגדיה, והסדיר את ההתייחסות החוקית לעבדות בטריטוריות המערביות, הטריטוריות שנוספו לארצות הברית ברכישת לואיזיאנה. פשרת מיזורי דחתה בכמה עשרות שנים את העימות הבלתי נמנע בין הצפון לבין הדרום בנושא העבדות.

תפיסת העולם לשימוש בכלי של הפשרה במציאות מורכבת, היא לכתחילה ולא בדיעבד. הפשרה היא עדות לחוזקה ולא לחולשה.

במסכת בבא מציעא, דף ל', ע"ב נאמר : " אמר רבי יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא, שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עבדו (עשו) לפנים משורת הדין". במסכת סנהדרין דף לב' נאמר : "שתי ספינות עוברות בנהר ופעו זה בזה. אם עוברות שתיהן- שתיהן טובעות. בזה אחר זה- שתיהן עוברות....הטל פשרה ביניהן". במרוצת הדורות אנו עדים לתקנות פשרה שנעשו מפני תיקון העולם, מתוך הכרת המציאות המורכבת וחיבור אליה. כך למשל, תקנת הפרוזבול של הלל שלא תנעל דלת בפני לווין. או תקנות חרם דרבנו גרשום ועוד.

פרופ׳ אליעזר גולדמן , (1918 - 2002), מראשוני קבוצת שדה אליהו בעמק בית שאן, הוגה דעות ופילוסוף. משתמש בעקרון הפשרה, בהציגו את המושג של : "מטא הלכה". הוא מושג בן-זמננו המכוון לעקרונות יסוד בתשתית ההלכה - כדוגמת רעיונות מחשבתיים להם השפעה מסוימת על כל תחומי ההלכה, וכן כללי פרשנות ופסיקה אשר משפיעים פוטנציאלית על כל הלכה באשר היא. ( אבי שגיא, "אליעזר גולדמן: בין מחקר להגות", (בתוך: דב שוורץ (עורך), אוניברסיטת בר-אילן - מרעיון למעש, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשס"ו, כרך ב, עמ' 155-137). דוגמה לכלל מטא- הלכתי לחלק מהשיטות, הוא הערך היהודי של: "דרכיה דרכי נועם" - שלפי הנוקטים שמדובר בכלל מטא-הלכתי, הוא חל על תחומים רבים ומגוונים וקובע שההלכה צריכה להתחשב גם בעקרונות מופשטים כגון נועם ושלום. דוגמה נוספת הוא הכלל : "התורה חסה על ממונם של ישראל", כנימוק להקל במקום הפסד כספי ניכר ליחיד או לרבים, וזאת בתחומים הלכתיים רחבים. המטא הלכה היא הפשרה המושכלת, בניגוד לנוקשות וקבעון, המאפשרת פרקטיקה של איזונים ובלמים והיכולת לחיות ולנוע קדימה בנתיב הפשרה במציאות מורכבת, הדורשת להיות קשובים ומחוברים למציאות משתנה. בבחינת: ״וחיית בה״.

להלכה, פסק השולחן ערוך שמצווה לעשות פשרה, ושניתן לפשר כל עוד לא ניתן פסק הדין. (שולחן ערוך, חושן משפט,יב',ב') כמו כן פסק : "צריכים הדיינים להתרחק בכל היכולת שלא יקבלו עליהם לדון דין תורה" ( חושן משפט סימן יב').

אנו מכירים את המשפט השגור בפינו:" בכביש, היה חכם ולא צודק". כך אנו למדים :"צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" ( דברים ,טז', כ'). רב אשי אמר: מתניתין – כדשנין ,אחד לדין ואחד לפשרה, כדתניא: 'צדק צדקתרדף' אחד לדין ואחד לפשרה, כיצד? - שתי ספינות עוברות בנהר ופגעו זה בזה: אם עוברות שתיהן, שתיהן טובעות . בזה אחר זה - שתיהן עוברות; וכן שני גמלים שהיו עולים במעלות בית חורון ופגעו זה בזה: אם עלו שניהן - שניהן נופלין, בזה אחר זה - שניהן עולין; הא כיצד? - טעונה ושאינה טעונה: תידחה שאינה טעונה מפני טעונה; קרובה ושאינה קרובה: תידחה קרובה מפני שאינה קרובה; היו שתיהן קרובות שתיהן רחוקות - הטל פשרה ביניהן, ומעלות שכר זו לזו ( סנהדרין, לב' עמ' ב')

הצורך בקיום הפשרה, נשען על בוחן מציאות מורכבת והניסיון לייצר מרחב קיום שאפשר לחיות בו, במציאות של מחלוקת, ריבים וסכסוכים וכך למדנו: " בפרשנותו של הרב נועם סמט : "הפשרה נשענת בדברי המשנה: "שנים אוחזין בטלית, זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי, זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, ויחלוקו".( בבא מציעא, משנה א').משנה זאת מוסברת על רקע דין הפשרה. הקביעה שהשניים האוחזין את הטלית יחלקו אותה ביניהם איננה משקפת לפי תפיסה זאת, את החתירה אל האמת המופשטת, אלא יישום משפטי דיני של עיקרון הפשרה....מה שמתברר אם כן הוא ,שהצדק של ההלכה איננו נתפס כהוויה מופשטת המגיעה מבחוץ אל המציאות וכופה אותה לתבניות לא לה, אלא כהקשבה למציאות כפי שהיא, והעלאתה למקום גבוה של משפט אלוקי" (הרב נועם סמט, שיח השדה, תורות מישיבת שיח יצחק, גליון מס' 11,שבט תשס"ח).

כך מאיר לנו רש"י את נתיב הפשרה : "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ד' לְמַעַן יִיטַב לָךְ וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ד' לַאֲבֹתֶיךָ" ( דברים, ו',יח') ." 'הישר והטוב' - זו פשרה. לפנים משורת הדין".

פרשתנו מלמדתנו, שההתמודדות שלנו במישורי חיינו השונים, איננה בהצמדות לקצוות ולקיצוניות של שחור או לבן, אלא דורשת התמודדות אמיתית ואמיצה, במרחב המציאות האפורה של החיים ,שיש בו לא מעט אי ודאות וניהול סיכונים ואיומים. דומה שפרשתנו מכוונת אותנו לכך ,שהפשרה היא הזדמנות שאיננה ברירת מחדל ושאיננה חולשה. יש בפשרה סוג של ויתור מעודן שיש בו עוצמה ותועלת. כך תהדהדנה באוזנינו מילות השיר: "לתת את הנשמה ואת הלב", של חמוטל בן זאב : "אתה לומד עם השנים לבנות ביחד בניינים לחיות עם כל השינויים לרקום איתם סיפור חיים ולעבור ימים קשים במצוקות וריגושים תמיד לדעת לוותר ואת הטעם לשמר".

פרשה ופשרה- אותן אותיות.

שבת שלום

זאב ווה.

חריזה לשבת פרשת משפטים.

כֵּלִים וְהוֹרָאוֹת הַפְעָלָה / דוד אשל

(פרשת "משפטים")

עַם בְּהַתְחָלָה

מְקַבֵּל כֵּלִים עִם הוֹרָאוֹת הַפְעָלָה,

מְקַבֵּל מִרְשְׁמֵי רְפוּאָה

וּבָהֶם מַסְלוּלֵי מְנִיעָה וּתְנוּעָה,

לְהִשָּׁמֵר מִכָּל חֹלִי וּמִכֹּל רַע

מִתַּחְלוּאֵי הַגּוּף, הַנֶּפֶשׁ וְהַחֶבְרָה.

בְּפָרָשָׁתֵנוּ יִמְצְאוּ עַצְמָם מוּגַנִּים

לְלֹא כָּל הֶסְתֵּר פָּנִים,

גַּם עֶבֶד עִבְרִי וְאָמָה עִבְרִיָּה

אַף שֶׁהָעַבְדוּת אֵינָהּ רְצוּיָה.

מוּבָאִים דִּינִים שׁוֹנִים עַל סוּגֵי אַלִּימוּת

וּבְפָרָשָׁתֵנוּ אֵין אֲטִימוּת,

לֹא לִזְדוֹנוֹת וְלֹא לִשְׁגָגוֹת

לֹא עַל חַבָּלוֹת וְלֹא עַל הֲרִיגוֹת.

נֶזֶק שֶׁנִּגְרַם ע"י רְכוּשׁוֹ שֶׁל אָדָם

אֵין בְּפָרָשָׁתֵנוּ לַהֲדָ"ם,

כָּל פְּרָט יֵחָקֵר ע"י הַמִּשְׁטֶרֶת

אִם גָּרַם לוֹ גַּנָּב, גַּזְלָן אוֹ הַבָּא בַּמַּחְתֶּרֶת.

עַל הֲשָׁבַת אֲבֵדָה יֵשׁ דִּינִים בְּרוּרִים

וְעִנּוּיֵי יָתוֹם וְאַלְמָנָה בְּהֶחְלֵט אֲסוּרִים,

מוּבָאִים בַּפָּרָשָׁה דִּינֵי הַלְוָאָה

וְאִסּוּרֵי שֹׁחַד, רִבִּית וְאוֹנָאָה.

מוּבָא דִּינוֹ שֶׁל מְפַתֵּה נַעֲרָה

וּלְאַחַר הַדִּינִים הַמְּכֻוָּנִים לַחֶבְרָה,

מוּבָאִים דִינִים שֶׁבֵּין אָדָם לֶאֱלֹהָיו

וְדִינֵי אִסּוּר טְרֵפָה וּבָשָׂר בְּחָלָב.

נָבִיא לִתְשׂוּמַת לִבֵּנוּ פַּעַם נוֹסֶפֶת

אֶת הָעֵרֶךְ הַמּוּסָף שֶׁפָּרָשָׁתֵנוּ חוֹשֶׂפֶת:

בַּמָּזוֹן וּבְמֵי הַשְּׁתִיָּה

נִמְצָא הַבָּסִיס הַגַּשְׁמִי לְמִחְיָה,

וּכְדַאי לָתֵת אֶת הַדַּעַת

עַל הַפָּסוּק הַמּוֹבִיל לָרְפוּאָה הַמּוֹנַעַת,

"וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְּךָ וְאֶת מֵימֶיךָ

וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ".

שְׁתִיָּה וּמָזוֹן מְבֹרָכִים

מְסַפְּקִים לָאָדָם אֶת מַרְבִּית הַצְּרָכִים,

הֲזָנָה מַתְמֶדֶת, מְגֻוֶּנֶת וּמְבֹרֶכֶת

מְאַפְשֶׁרֶת לָנוּ, לַחְשֹׁב, לֶאֱהֹב וְלָלֶכֶת,

הַמָּזוֹן הוּא, בֵּית הַיּוֹצֵר לִבְרִיאוּת הַגּוּף

וְהַבְּרָכָה שֶׁבּוֹ, הִיא הַמַּרְכִּיב הֶחָשׁוּב.

תְּזוּנָה מְבֹרֶכֶת אֵין בָּהּ תַּרְמִית

הִיא הַשַּׁעַר לְמַמְלֶכֶת הָאֲבָרִים הַפְּנִימִית,

הַמָּזוֹן הַמְּבֹרָךְ מִתְפָּרֵק וְחוֹדֵר אֶל זֶרֶם הַדָּם

וְהוּא מַשְׁפִּיעַ וּמְחַזֵּק גַּם אֶת רוּחוֹ שֶׁל אָדָם.

אֵין הַמְלָצַת תְּזוּנָה לָאֱנוֹשׁוּת כֻּלָּהּ

לָאֶחָד הִיא מוֹעִילָה וְלָאַחֵר הִיא מִגְבָּלָה,

הַדִּיאֶטָה טוֹבָה בָּאֲרוּחוֹת

וּמְיֻתֶּרֶת בְּמָזוֹן גָּדוּשׁ בִּבְרָכוֹת,

כִּי מָזוֹן מְשֻׁפָּע בִּבְרָכוֹת

מֵזִין יוֹתֵר וְאוֹכְלִים פָּחוֹת,

אֲכִילָה נְכוֹנָה נִלְעֶסֶת לְאִטָּהּ

וּמַחְדִּירָה אֶל גּוּפֵנוּ אֶת הַבְּרָכָה שֶׁאִתָּהּ.

מָזוֹן מוּעָט אַךְ מְבֹרָךְ הוּא אוֹצָר

לְגוּפֵנוּ וּלְרוּחֵנוּ, הוּא הַמִּבְצָר.

לַתּוֹרָה מִרְשָׁם פָּשׁוּט לִרְפוּאָה מוֹנַעַת

וְאוֹתוֹ, לֹא רַק רוֹפֵא צָרִיךְ לָדַעַת,

הוּא מֻגָּשׁ לִבְרִיאוּתֵנוּ, לִבְרִיאוּתְכֶם :

"וַעֲבַדְתֶּם אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם,

וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְּךָ וְאֶת מֵימֶיךָ

וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ".( שמות, כ"ג/25 )

שֶׁהַבְּרָכָה תִּשְׁרֶה בְּכָל מָנָה וּמָנָה,

שֶׁתּוֹסִיף לְכֻלָּנוּ בְּרִיאוּת אֵיתָנָה

וְנוֹדֶה לֶאֱלֹקֵינוּ , עַל כָּזוֹ מַתָּנָה.

שבת מבורכת על כל בית ישראל,

בלהה ודוד אשל

‍