פרשת נשא – "וּפְקֻדַּת אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן" – דיאלקטיקה של שני מבוכים

פרשת נשא – "וּפְקֻדַּת אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן" – דיאלקטיקה של שני מבוכים.

זאב ( ווה ) פרידמן

הסופר הארגנטינאי חורחה לואיס בורחס( 1899 - 1986) כתב את ספרו "האלף", שבו מופיע סיפור קצר:" שני המלכים ושני המבוכים" – "מלך ערב נכנס למבוך אותו בנה מלך פרס ומצליח לצאת ממנו לאחר שעות רבות ורק לאחר תפילה. הוא מבטיח למלך הפרסי שיום יבוא והוא יראה לו את המבוך שלו, שהוא מסובך הרבה יותר. לאחר שהוא שובה את מלך פרס, הוא מעלה אותו על גמל ומוליך אותו במדבר. שלושה ימים רכבו, עד שאמר לו: "הו מלך הזמן, עיקר הדור וסימלו. בבבל ביקשת להביא עלי אבדון במבוך של ארד, עתיר מדרגות, דלתות וכתלים. עכשיו מצא הכול יכול לנכוןשאראה לך את המבוך שלי, שאין בו מדרגות לעלות בהן, דלתות להבקיען, או חומות להצר את צעדיך. ואז התיר את כבליו והניחו בלב המדבר, שם מת ברעב ובצמא" .

הסיפור מציג לנו שני טיפוסי מבוכים במדבר, המבוך הראשון הוא מבוכו של מלך פרס, המאופיין במחיצות, בגבולות, חסמים, ומנגנוני הגנה. זה מבוך המייצג את הגבולות והסדר המדברי. לעומתו, המבוך השני של מלך ערב, מאופיין בשטחו הפתוח, ללא גבולות ומחיצות.

במבחן התוצאה, מהמבוך הראשון בעל הסדר והגבולות, יוצאים בשלום ואילו מהמבוך השני הפתוח ללא גבולות, שם מתים ברעב ובצמא.

סיפור המבוכים שופך אור על פרשתנו, שהיא הארוכה ביותר בחמשה חומשי תורה, 176 פסוקים, המדגימה לנו דיאלקטיקה של מדבר המאופיין בסדר וארגון ,בגבולות ברורים וכללי התנהגות מוגדרים, מחד גיסא. אך גם מדגימה לנו מרחב מדברי אחר, עם ייצוגים שונים, שמאופיינים במרחב פתוח ללא גבולות, מאידך גיסא.

כך מציגה לנו פרשתנו, את שגרת עבודת הכוהנים, במסגרת של כללים ונהלים ברורים ומסגרת פעילות בעלת גבולות מוגדרים ומוקפדים: "מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה, וְעַד בֶּן-חֲמִשִּׁים שָׁנָה--כָּל-בָּא, לַצָּבָא, לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה, בְּאֹהֶל מוֹעֵד"( ד',ג')....וּפְקֻדַּת אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, שֶׁמֶן הַמָּאוֹר וּקְטֹרֶת הַסַּמִּים, וּמִנְחַת הַתָּמִיד, וְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה: פְּקֻדַּת, כָּל-הַמִּשְׁכָּן וְכָל-אֲשֶׁר-בּוֹ, בְּקֹדֶשׁ, וּבְכֵלָיו....מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה, וְעַד בֶּן-חֲמִשִּׁים שָׁנָה: כָּל-הַבָּא, לַעֲבֹד עֲבֹדַת עֲבֹדָה וַעֲבֹדַת מַשָּׂא--בְּאֹהֶל מוֹעֵד. מח וַיִּהְיוּ, פְּקֻדֵיהֶם--שְׁמֹנַת אֲלָפִים, וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וּשְׁמֹנִים. עַל-פִּי ד' פָּקַד אוֹתָם, בְּיַד-מֹשֶׁה--אִישׁ אִישׁ עַל-עֲבֹדָתוֹ, וְעַל-מַשָּׂאוֹ; וּפְקֻדָיו, אֲשֶׁר-צִוָּה ד' אֶת-מֹשֶׁה. (ד', מז'-מט').הכול מתנהל על פי פקודות וציווים במשנה סדורה של פרוטוקולים מקצועיים של סדרי עבודה, בגבולות עשייה ברורים.

כך גם מוצגת תמונת הקרבת הקורבנות של הנשיאים , שלהם מקדישה פרשתנו שמונים ותשעה פסוקים: "וְקָרְבָּנוֹ קַעֲרַת-כֶּסֶף אַחַת, שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ, מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף, שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ; שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים, סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן--לְמִנְחָה. כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב, מְלֵאָה קְטֹרֶת". (ז', ו'- פב'). כל 12 הנשיאים, מוצגים בפרשתנו בתיאור הקטרתם, באופן דומה ושימוש במילים זהות.

כל הנשיאים הביאו את אותה קערת כסף אחת, שמשקלה הוא בדיוק שלושים ומאה, כולם ממשיכים בכף אחת שמשקלה 10 זהב ומסיימים ב 5 כבשים בני שנה. שוב לפנינו תמונת שגרת פעילות הנשיאים בדרך הקרבתם, באופן מוקפד ומדויק, בגבולות התנהלות מוגדרים. הנה שוב לפנינו , ייצוג של המבוך המדברי של מלך פרס ,בעל הגבולות ומנגנוני ההגנה.

אך באותה נשימה, מציגה לנו פרשתנו, את המבוך האחר הפתוח ללא גבולות, המיוצג בדמותם של ארבעה אירועים חריגים, שהם אנטי תיזה לסדר ולגבולות, הפורצים למרחב הסדר המדברי הנוקשה.

כך אנו מתוודעים בפרשתנו לאלו הארבעה- המצורע, האישה הסוטה,הנזיר ולגזילת הגר. אלו הארבעה מייצגים את המבוך המדברי של מלך ערב, שהוא כולו פתוח, ללא גבולות .

האם דיאלקטיקה זאת של מרחב סדר ומרחב אי סדר, יכולים לדור בכפיפה אחת? האם קיימת משמעות כלשהי לדיאלקטיקה הזאת?

המצורע - "וַיְדַבֵּר ד', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צַו, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וִישַׁלְּחוּ מִן-הַמַּחֲנֶה, כָּל-צָרוּעַ וְכָל-זָב; וְכֹל, טָמֵא לָנָפֶשׁ. מִזָּכָר עַד-נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ, אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם; וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת-מַחֲנֵיהֶם, אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם. וַיַּעֲשׂוּ-כֵן, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיְשַׁלְּחוּ אוֹתָם, אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה: כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ד' אֶל-מֹשֶׁה, כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. ה', ב'-ד')

האישה הסוטה – "וַיְדַבֵּר ד', אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ, וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל. וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ, שִׁכְבַת זֶרַע, וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ, וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה; וְעֵד אֵין בָּהּ, וְהִוא לֹא נִתְפָּשָׂה. וְעָבַר עָלָיו רוּחַ" ( ה, יא-יד).

נזיר – "אִישׁ אוֹ אִשָּׁה, כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר, לַד'. מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר, חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה; וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה, וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל. כֹּל, יְמֵי נִזְרוֹ: מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן, מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג לֹא יֹאכֵל. כָּל יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ, תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל-רֹאשׁוֹ". ( ו, א-ז).

גזל הגר – "וַיְדַבֵּר ד', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל-חַטֹּאת הָאָדָם, לִמְעֹל מַעַל בד' וְאָשְׁמָה, הַנֶּפֶשׁ הַהִוא. וְהִתְוַדּוּ, אֶת-חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ, וְהֵשִׁיב אֶת-אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ, וַחֲמִישִׁתוֹ יֹסֵף עָלָיו; וְנָתַן, לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ. וְאִם-אֵין לָאִישׁ גֹּאֵל, לְהָשִׁיב הָאָשָׁם אֵלָיו--הָאָשָׁם הַמּוּשָׁב לַיהוָה, לַכֹּהֵן: מִלְּבַד, אֵיל הַכִּפֻּרִים, אֲשֶׁר יְכַפֶּר-בּוֹ, עָלָיו. וְכָל-תְּרוּמָה לְכָל-קָדְשֵׁי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר-יַקְרִיבוּ לַכֹּהֵן--לוֹ יִהְיֶה. י וְאִישׁ אֶת-קֳדָשָׁיו, לוֹ יִהְיוּ; אִישׁ אֲשֶׁר-יִתֵּן לַכֹּהֵן, לוֹ יִהְיֶה".( נשא, ה',ה'-י) רש"י מפרש: "ונשנית כאן בשביל שני דברים שנתחדשו בה, האחד, שכתוב והתוודו, לומר שאינו חייב חומש ואשם( שכתובים בספר ויקרא) על פי עדים עד שיודה בדבר,והשני, על גזל הגר, שהוא ניתן לכוהנים" ואם אין לאיש גואל-...וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואלים, או בן או בת או אח או שאר בשר הקרוב ...אלא זה הגר שמת ואין לו יורשים".

הנה לפנינו ייצוגו של המבוך המדברי הפתוח ,בדמותם של אלו הארבעה,שמאופיינים בחוסר גבולות ובהעדר שליטה עצמית.

המצורע, הוא הטיפוס שעסק בהוצאת שם רע וברכילות ללא מנגנון בקרה .

האישה הסוטה, בגדה בבעלה ,בילדיה ובמשפחתה. היא לא שמה לעצמה, סייגים ,גבולות וגדרים מראש. היא התנתקה מאחריותה האישית לבעלה ,לילדיה ולמשפחתה. זאת המחויבות של שני בני הזוג לילדיהם, לנהוג באחריות, במוסריות, ביושרה ובשקיפות, אחד כלפי השני, ולדאוג לשלמות המשפחה.

הנזיר, גם הוא החליט להתנתק מסביבת אנשים ומיישובו של עולם וקידש את הסגפנות והבריחה ממעגל המשפחה והקהילה. הנזירות היא האנטי תיזה לצורך והחובה להשתייכות ,בחיבור ומעורבות בתיקון עולם בחיי החברה. כפי שרש"י מפרש: " אין נזירה אלא פרישה".

האדם שגזל את הגר, התיר לעצמו לפגוע בחולייה החלשה ולגזול אותה בעזות מצח ,באכזריות וברשעות.

פרשתנו מעבירה לנו מסר ברור, שבעולמנו, מרחב הסדר ומרחב האי סדר, דרים להם בכפיפה אחת, הם חלק מתמונת חיינו והווייתנו. הם ייצוג של מאבק תמידי פנימי בתוכנו, בין הכוח של הצבת גבולות השליטה והאחריות האישית, לבין הכוח המפתה המגרה ,כחטאת שרובצת לפתחנו, שמאיימת עלינו ומנסה לפתות אותנו , כמו הנחש הקדמוני, העולם הפתוח ללא גבולות, שהכול פרוץ ומותר בו. חיים ללא גבולות , ללא משמעת עצמית, ללא שליטה עצמית, יביאו לתוצאה חמורה של כאוס ואנומליה, כמו במבוך הפתוח של מלך ערב,- "שם מתים ברעב ובצמא".

הנה לנו סמיכות הזמנים של פרשתנו לחג השבועות, במעמד הנשגב, מלא הוד וקדושה של קבלת התורה, במעמד הר סיני.

תנאי הסף להיות מוזמן ונוכח בקבלת התורה, מחייבים משמעת עצמית, ציות לחוקים ולתמרורי איכות החיים. זה מחייב יצירת מרחב של הכנותוהערכות, המשתרעת על פני שלושת ימי ההגבלה : "וַיֹּאמֶר ד' אֶל-מֹשֶׁה לֵךְ אֶל-הָעָם, וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר; וְכִבְּסוּ, שִׂמְלֹתָם. וְהָיוּ נְכֹנִים, לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי: כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי, יֵרֵד ד' לְעֵינֵי כָל-הָעָם--עַל-הַר סִינָי. וְהִגְבַּלְתָּ אֶת-הָעָם סָבִיב לֵאמֹר, הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ: כָּל-הַנֹּגֵעַ בָּהָר, מוֹת יוּמָת.לֹא-תִגַּע בּוֹ יָד, כִּי-סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ-יָרֹה יִיָּרֶה...... וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן-הָהָר, אֶל-הָעָם; וַיְקַדֵּשׁ, אֶת-הָעָם, וַיְכַבְּסוּ, שִׂמְלֹתָם. וַיֹּאמֶר, אֶל-הָעָם, הֱיוּ נְכֹנִים, לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים: אַל-תִּגְּשׁוּ, אֶל-אִשָּׁה".( שמות, יט', י-טו).

ההכרעה מאד ברורה – המעבר מקהילת עבדים לקהילת בני חורין, מחייב יצירת מרחב חיים שיש בו – גבולות ברורים. רק הוכחת רצינות ביישום הדרישות והקריטריונים של שלושת ימי ההגבלה, יזכו את עם ישראל, כיחידים וכקולקטיב, לקבל את התורה , ברוממות הרוח והנפש-" וַיִּֽחַן־ שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָֽר" . רש"י מפרש-" כאיש אחד בלב אחד" ולהגיע למדרגה הרוחנית הנשגבת של :

"וְכָל-הָעָם רֹאִים אֶת-הַקּוֹלֹת וְאֶת-הַלַּפִּידִם, וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר, וְאֶת-הָהָר, עָשֵׁן; וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ, וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק".(שמות, כ', יד).

ברכת הכוהנים הניצבת בפרשתנו ,היא הברכה שלה אנו זקוקים יום יום, שעה שעה, לאיזונים והבלמים, לחוסן הנפשי והאמוני בדינמיקה הדיאלקטית, בהתמודדות ובמאבק הפנימי של שני המבוכים שבתוכנו. אנו זקוקים לברכת הכוהנים באהבה : ״וַיְדַבֵּר ד', אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר, כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אָמוֹר, לָהֶם. יְבָרֶכְךָ ד',וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר ד' פָּנָיו אֵלֶיךָ, וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא יד' פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם. וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי, עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַאֲנִי, אֲבָרְכֵם.״ (ו׳, כב׳- כו׳ ).

שבת שלום

חג שבועות שמח

זאב ווה

חמשיר לשבת - רוּחַ קְנָאוֹת / דוד אשל

"וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה..."(במדבר, נשא, ה',14)

לְבַדּוֹ, לְבַדּוֹ,

בְּלֵילוֹת אֲפֵלִים

כְּשֶׁרוֹבֶה בְּיָדוֹ

מִלְמֵל הוּא מִלִּים :

בְּעוֹדִי בִּשְׁמִירָה

בְּשֵׁרוּת מִלּוּאִים,

אִשְׁתִּי נִגְרְרָה

לְהַחְלִיף דּוּדָאִים.

וְאִשְׁתּוֹ בְּבֵיתָהּ

מַחְלִיפָה חִתּוּלִים

וְעִם נִשּׁוּק פָּעוֹטָה

נִשְׁמְעוּ הַמִּלִּים :

אֲנִי מְתַפְקֶדֶת

כְּאֵם לִילָדִים

וְכַנִּרְאֶה שֶׁנִּבְגֶּדֶת

כְּשֶׁהוּא בַּמַּדִּים.

נוֹצְרוּ הַבְּקִיעִים

הַזּוּג לֹא רָגוּעַ,

אַף שֶׁשְּׁנֵיהֶם נְקִיִּים

רֹאשָׁם, רַק נָגוּעַ.

דַּע לְךָ גֶּבֶר

דְּעִי לְךָ אִשָּׁה,

לִמְנוֹעַ הַשֶּׁבֶר

הֶחְלִיפוּ גִּישָׁה.

חֲיוּ בַּשַּׁלְוָה

כִּי הָאֹשֶׁר טָמוּן,

בְּחַיֵּי אַהֲבָה

שֶׁיֵּשׁ בָּם אֵמוּן.

שבועות

וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם /דוד אשל

בְּצַד הַכְּבִישׁ אוֹ עַל מִדְרֶכֶת

יִשְׂרָאֵל הַקְּטַנָּה בַּלַּיְלָה הוֹלֶכֶת,

אֲנָשִׁים, נָשִׁים וְנֹעַר, בְּנִפְרָד וּבִדְבֻקָּה

וּבְיָדָם דַּף מֵידָע, עַל "תּוֹרָה לְלֹא הַפְסָקָה",

יֵשׁ שֶׁהוֹלְכִים בְּעִקְבוֹת הַדַּרְשָׁן

שֶׁשְּׁמוֹ מֻכָּר, מַבְטִיחַ וְחַדְשָׁן,

וְיֵשׁ הַהוֹלְכִים בְּעִקְבוֹת הַכּוֹתֶרֶת

שֶׁהִיא בְּנִסּוּחָהּ, אֶת עַצְמָהּ הִיא מוֹכֶרֶת.

הַנּוֹשְׂאִים שׁוֹנִים וּמְגֻוָּנִים

כְּגוֹן, "הַסַּנְהֶדְרִין -70 הַזְּקֵנִים".

אוֹ, "אֵין מֶלֶךְ בְּלֹא עַם"

"וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם",

"מִי בֶּאֱמֶת הוֹרִיד אֶת הַתּוֹרָה" ?

אוֹ "מִצְווֹת בְּנִיַּת בֵּית הַבְּחִירָה",

עַל "עִיּוּנִים בְּמִצְוַת פִּרְיָה וּרְבִיָּה"

וְרַב אַחֵר יַדְגִּישׁ , שֶׁ"אִיּוֹב מָשָׁל הָיָה",

נַאֲזִין לְסוּגִיּוֹת שֶׁהֵן "כָּל שֶׁכֵּן"

וְנִשְׁמַע אוֹדוֹת "הַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן",

נִתְעַמֵּק בְּ "מִצְווֹת הָאוֹהֵב וּבְאִסּוּרֵי הָעוֹלֵב"

וּבְ "נָסִיךְ מִתְחַסֵּד, תַּרְנְגֹלֶת שְׁמַנְמַנָּה, וְהַשְׁתָּלַת לֵב".

עוֹד וָעוֹד נוֹשְׂאִים לָרֹב

שֶׁאִם אֲפָרְטֵם, לֹא אֲסַיֵּם בְּקָרוֹב.

יֵשׁ דַּרְשָׁן שֶׁשְּׁמוֹ הוֹפִיעַ נֶטוֹ וְסוֹלוֹ

וְיֵשׁ דַּרְשָׁן, שֶׁגַּם תֹּאַר וְשֵׁם לוֹ,

וְכָל דַּרְשָׁן רָאוּי הוּא לִשְׁמוֹ

כִּי כָּל אֶחָד הוּא נִפְלָא וְטוֹב בִּתְחוּמוֹ.

וְהַצִּבּוּר נָע בֵּין בָּתֵּי הַכְּנֶסֶת וּבָתֵּי הַמִּדְרָשׁ

פֹּה שׁוֹמֵעַ פְּשָׁט, וְשָׁם חִדּוּשׁ אוֹ דְּרָשׁ,

קְהַל הַשּׁוֹמְעִים מִתְבַּשֵּׂם מִשְּׁמִיעָה

וּלְחַג מַתַּן תּוֹרָה, יֵשׁ שִׂיא תְּשׂוּאָה,

רְחוֹבוֹת יִשְׂרָאֵל שׁוֹקְקִים

הַצִּבּוּר צָמֵא לִדְבַר אֱלֹקִים

וְהַלַּיְלָה כֻּלּוֹ מִתְקַשֵּׁט בִּפְסוּקִים,

קוֹל הַתּוֹרָה מְהַדְהֵד בַּחוּצוֹת

עַד אוֹר הַבֹּקָר מֵאָז שְׁעַת חֲצוֹת.

בְּ"תִּקּוּן לֵיל שָׁבוּעוֹת", לֹא נִשְׁמַע עַל בְּחִירוֹת

נִשְׁמַע אוֹדוֹת "הָעָם הַנִּבְחָר וַעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת".

זוֹ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְזוֹ הָאֲוִירָה

עִיר שֶׁיּוֹם וְלֵיל, חֻבְּרָה לָהּ תוֹרָה.

וְלִקְרַאת הַבָּאוֹת נֵצֵא בִּקְרִיאָה

אֲנַחְנוּ, וְכֹל הַלְּבָבוֹת נְטוּלֵי הַשִּׂנְאָה,

נַכְרִיז עַל לֵיל לִמּוּד מֻשְׁקֶה וּמֻשְׁקָע

לַיְלָה עַל "שָׁלוֹם לְלֹא הַפְסָקָה",

שָׁלוֹם לָרָחֹק וְלַקָּרוֹב שֶׁבְּתוֹכֵנוּ

וְאוּלַי גַּם, שְׁלוֹם אֱמֶת עִם אוֹיְבֵינוּ.

נַהֲפֹךְ לִמְצִיאוּת אֶת הַחֲלוֹם

וְנִקְבַּע : "תִּקּוּן לֵיל לַשָּׁלוֹם".

רַב, אָקָדֶמַאי וּבִלְתִּי מֻגְדָּר

אָנָּא עֲנוּ עַל הָאֶתְגָּר,

יִשְׂרָאֵל הַצִּיּוֹנִית וְהַיָּפָה

אָנָּא הָרִימִי אֶת הַכְּפָפָה.

"וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם",(נשא,במדבר ו'/26)

קִבַּלְנוּ בְּרָכָה כְּצֵידָה

וְאִם נִרְצֶה, אֵין הִיא אַגָּדָה.

שבת שלום וחג שמח

על כל בית ישראל,

בלהה ודוד אשל.

‍