אורח: יגאל גור אריה על חג השבועות- רות
.jpg)
פרשתנו, שהיא הארוכה ביותר בחמשה חומשי תורה, 176 פסוקים, מקדישה 89 פסוקים לתיאור הקרבת הקורבנות של הנשיאים במשכן. כל 12 הנשיאים, מוצגים בפרשתנו בתיאור הקטרתם, באופן דומה ושימוש במילים זהות. כך למשל, מתואר תהליך ההקרבה של נשיא שבט דן, שהוא זהה במדויק ,אחד לאחד, כמו ל- 11 השבטים האחרים: "בַּיּוֹם, הָעֲשִׂירִי, נָשִׂיא, לִבְנֵי דָן אֲחִיעֶזֶר, בֶּן-עַמִּישַׁדָּי. קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת-כֶּסֶף אַחַת, שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ, מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף, שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ; שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים, סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן--לְמִנְחָה. כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב, מְלֵאָה קְטֹרֶת. פַּר אֶחָד בֶּן-בָּקָר, אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ-אֶחָד בֶּן-שְׁנָתוֹ--לְעֹלָה. שְׂעִיר-עִזִּים אֶחָד, לְחַטָּאת. וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים, בָּקָר שְׁנַיִם, אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה, כְּבָשִׂים בְּנֵי-שָׁנָה חֲמִשָּׁה: זֶה קָרְבַּן אֲחִיעֶזֶר, בֶּן-עַמִּישַׁדָּי." (במדבר, ז' ,סו' - עא').
מי היו הנשיאים ? "וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל, רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם: הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת, הֵם הָעֹמְדִים עַל-הַפְּקֻדִים" (במדבר, ז', ב').
מי זה -הֵם? המדרש נותן לנו תשובה: הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת- הם השוטרים שהיו ממונים עליהם במצרים ( שמות, ה', יד') - היו באין הנוגשים ומונין את הלבינים ונמצאו חסרות, היו מכין הנוגשים את השוטרים...ולא היו מוסרין אותם בידי הנוגשים והיו השוטרים אומרים-מוטב לנו ללקות ואל ייכשל יתר העם. לפיכך כשאמר הקב"ה במדבר יא', טז' – אספה לי שבעים איש מזקני ישראל. אמר משה: ריבונו של עולם, איני יודע מי ראוי ומי אינו ראוי. אמר לו- אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו. אותם הזקנים והשוטרים שהיו מוסרין עצמן ללקות עליהם במצרים במתכונת הלבינים, יבואו ויטלו בגדולה הזו. (במדבר רבה, יב', טז').
אך אותם הנשיאים שזכו לתהילה במסירות הנפש ,באחווה וברעות לאחיהם במצרים, כששימשו כשוטרים מטעם השלטון המצרי, לצערנו, הם הופכים את עורם בהתנהגות חברתית שונה, דווקא בפרויקט הלאומי וההתנדבותי, בהקמת המשכן, שמצוין גם בפרשתנו .כך מתאר זאת המדרש : "ויקריבו נשיאי ישראל, למה נזדרזו הנשיאים לבוא להקריב תחילה ובמלאכת המשכן נתעצלו ולא הביאו אלא אבני שוהם ואבני מילואים....אמרו-יביאו העם מה שיביאו ומה שיחסרו" (מדרש רבה, יב', טז' ).
הרש"ר הירש(1808-1888 )מנתח את ההתנהגות האנטי סוציאלית של הנשיאים :"הנשיאים חשבו את הקריאה להתנדבות כל העם לפגיעה בכבוד מעלתם ובציפייתם שתרומת העם לא תספיק ואז יפול בגורלם כבוד השלמת החסר, לא מיהרו להשתתף בהתנדב עם. ואולם זריזות העם הכזיבה את חשבונם, עד שיצא שנשאר להם רק להביא את אבני השוהם. הפגם הנמצא במהלך מחשבה כזה-העמדת עצמם בשעת המפעל הלאומי הנשגב מעל לעם, תחת היותם בתוך העם ואחים לנדיבי העם...הפגם הזה מרומז בכתיב- הנשאם החסר. להיות נשיאי העם לא נתקיים בהם באותה שעה". כך גם החפץ חיים, ר' ישראל מאיר הכהן מראדין( 1838-1933) שנדרש להתנהגותם החריגה של הנשיאים, שנענשו בייתור האות י' משמם: " והנה כאן בשביל שנתעצלו, התורה קימצה אות יו"ד וכל זה ללמדנו בא, כמה חביב להקב"ה הוא ענין שבני אדם עושים אותו בזריזות ובחבורה עם הציבור ואינם מתגאים איש על אחיו, אף אין בהם קנאה ותחרות". הנשיאים בהקמת המשכן ובהקמתה של החברה האזרחית המדברית של עם ישראל, כושלים בערבות ההדדית, בריחוק חברתי, באלטיזם ובניכור מאחיהם .
כך גם אנו פוגשים בפרשתנו את אלו השלושה ,שכרטיס הביקור שלהם אף הוא נגוע בחוסר אחדות ,בחוסר סולידריות ובחוסר נאמנות .
המצורע, הוא הטיפוס שעסק בהוצאת שם רע וברכילות ללא מנגנון בקרה. הוא קבלן לזרוע שנאה ואיבה: "וַיְדַבֵּר ד', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צַו, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וִישַׁלְּחוּ מִן-הַמַּחֲנֶה, כָּל-צָרוּעַ וְכָל-זָב; וְכֹל, טָמֵא לָנָפֶשׁ." (במדבר, ה', ב'-ד') . האישה הסוטה, בוגדת בבעלה ,בילדיה ובמשפחתה. היא לא שמה לעצמה, סייגים ,גבולות וגדרים מראש. היא מתנתקת מאחריותה האישית לבעלה ,לילדיה ולמשפחתה. זאת המחויבות של שני בני הזוג לילדיהם, לנהוג באחריות, במוסריות, ביושרה ובשקיפות, אחד כלפי השני, ולדאוג לשלמות המשפחה. היא קבלנית לפירוק זוגיות ומשפחה: "וַיְדַבֵּר ד', אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ, וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל. וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ, שִׁכְבַת זֶרַע, וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ."(במדבר, ה',יא').
הנזיר בפרשתנו וגם בדמותו של שמשון בהפטרה, גם הוא מחליט להתנתק מסביבת אנשים ומיישובו של עולם .הוא מקדש את הסגפנות והבריחה ממעגל החיבור והמחויבות למשפחה ולקהילה. הנזירות היא האנטי תיזה לצורך והחובה להשתייכות ,בחיבור ומעורבות בתיקון עולם בחיי החברה. כפי שרש"י מפרש: " אין נזירה אלא פרישה". "אִישׁ אוֹ אִשָּׁה, כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר, לַד'. מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר, חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה.... תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל-רֹאשׁוֹ". ( ו', א'-ז').
כנגד הנשיאים בפרשתנו וכנגד אלו השלושה המייצגים התנהגות אנטי סוציאלית, מוצגת בפרשתנו האנטי תיזה בדמותה של ברכת הכוהנים, המאירה באור את האהבה ההדדית : ״ כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אָמוֹר, לָהֶם. יְבָרֶכְךָ ד', וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר ד' פָּנָיו אֵלֶיךָ, וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא יד' פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם. וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי, עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַאֲנִי, אֲבָרְכֵם.״ (ו׳, כב׳- כו׳ ).
ברכת כוהנים בפרשתנו לוקחת אותנו בדיוק לאותו מקום נשגב של רום סולם האהבה, של מערכת יחסים בין המברך הכוהן למתברכים. יש כאן מרחב אהבה קולקטיבי ציבורי שמחייבת קיומה של הדדיות בין הכוהן המברך לבין עם ישראל המתברכים על ידו. זאת היא אהבה המבטאת הדדיות אמיתית של שליח ציבור ,לציבור אותו הוא מברך ומשרת. זאת היא הסיטואציה היחידה בקודקס ברכות ומצוות שמצוינת המילה אהבה, שהיא תנאי הכרחי לקיומה של הברכה -" וציונו לברך את עמו ישראל באהבה".
בנקודה זאת, נחזור לריטואל של מעשה ההקרבה של הנשיאים בפרשתנו. ננסה לבחון את המשמעויות והתובנות ,של החומרים והמרכיבים השונים בפעולות ההקרבה שהם עושים : "קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת-כֶּסֶף אַחַת... כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב, מְלֵאָה קְטֹרֶת, שְׂעִיר-עִזִּים אֶחָד, לְחַטָּאת." (במדבר, ז' ,סו' - עא').
מה המשמעות של המרכיבים– כֶּסֶף, זָהָב, קְטֹרֶת ושְׂעִיר-עִזִּים ?
דומה שהמשמעות היא בחיבור לרעיון המארגן של נושא דיוננו – "כל ישראל ערבים זה בזה".
הכסף והזהב, הם החומרים שמהם הוקם המשכן בהתהוותה של החברה האזרחית המדברית, שהושתתה על ערבות הדדית, התנדבות, אחוה ורעות:" וְזֹאת, הַתְּרוּמָה, אֲשֶׁר תִּקְחוּ, מֵאִתָּם: זָהָב וָכֶסֶף, וּנְחֹשֶׁת. וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם". (שמות, כה', א'-ח' ).
רבי משה אלשיך שחי בצפת במאה ה-16,מעניק משמעות עמוקה ל ״ושכנתי בתוכם״ :" כי היכל ה׳ המה ... כי נפשותם הם המשכן האמיתי ״. הקב״ה ישכון רק בהיכלי בשר ודם, בעלי מידות, ערכים , רגישות אנושיות וחמלה. "
דון יצחק אברבנאל (1437-1508 ), בפירושו ל ״ושכנתי בתוכם" , מכוון לחברה האנושית על כל מעמדותיה ורבדיה, כלשונו:״ כת החכמים המתבודדים ומעולים, וכת הפועלים עובדי אדמה ובעלי אומנויות, כת אנשי הצבא אנשי המלחמה וכת השרים אדוני הארץ המושלים בה שהעושר והכבוד לפניהם ״ . כל אלו מיוצגים בזהב בכסף ובנחושת, מהם עשויים כלי המשכן. הנה לנו בפרשתנו-"החברה האזרחית" במיטבה ,החיבור המושלם של ההון החברתי של כולם. זאת החברה האזרחית המדברית, המציגה לראשונה פרקטיקה של ,- שותפות, סולידריות ,ערבות הדדית, התנדבות ופילנתרופיה
הקטורת במעשה הקרבת הנשיאים, מכוונת לרעיון ההכלה והחיבור של כוללם : "וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ סַמִּים, נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה, סַמִּים, וּלְבֹנָה זַכָּה" (ויקרא ל, לד-לו).
מה כה מיוחד בחֶלְבְּנָה ? רש"י (1040-1105 ) בא לעזרתנו בהיכרותנו עם מרכיב החֶלְבְּנָה : " שריחו רע וקורין לו גלב"נא ומנאה הכתוב בין סמני הקטורת, ללמדנו שלא יקל בעינינו לצרף עמנו באגודת תעניותינו ותפילתינו את פושעי ישראל שיהיו נמנין עמנו". הנה הקריאה לערבות ההדדית והכלת כולם.
ושְׂעִיר-עִזִּים כמרכיב במעשה הנשיאים, מכוון אף הוא לחשיבות אחווה ורעות בין אחים ובין שבטים – "הנה מה טוב ומה נעים, שבט אחים גם יחד". כך המוטיב של שְׂעִיר-עִזִּים , משמש כתמרור אזהרה לעם ישראל – לא לשנאה, לא למלחמת אחים, לא למלחמת אזרחים. כך באירוע הקנאה, השנאה ומכירת יוסף והשימוש בדם שְׂעִיר-העִזִּים : "וַיִּקְחוּ, אֶת-כְּתֹנֶת יוֹסֵף; וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים, וַיִּטְבְּלוּ אֶת-הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם. וַיְשַׁלְּחוּ אֶת-כְּתֹנֶת הַפַּסִּים, וַיָּבִיאוּ אֶל-אֲבִיהֶם, ... וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי, חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ; טָרֹף טֹרַף, יוֹסֵף"( בראשית, לז', לא'- לד').
תסמונת הקנאה והשנאה בין האחים ליוסף הנה היא חוזרת לה גם בספר שופטים, בחיבור להפטרה של פרשתנו, אודות שמשון משבט דן: "וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִצָּרְעָה מִמִּשְׁפַּחַת הַדָּנִי, וּשְׁמוֹ מָנוֹחַ; וְאִשְׁתּוֹ עֲקָרָה, וְלֹא יָלָדָה. וַיֵּרָא מַלְאַךְ-ד', אֶל-הָאִשָּׁה; וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ... כִּי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן, וּמוֹרָה לֹא-יַעֲלֶה עַל-רֹאשׁוֹ כִּי-נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר, מִן-הַבָּטֶן; וְהוּא, יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת-יִשְׂרָאֵל--מִיַּד פְּלִשְׁתִּים. .. וַתֵּלֶד הָאִשָּׁה בֵּן, וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ שִׁמְשׁוֹן" ( שופטים, יג', א-כד' ).
הפרובלמטיקה של שבט דן הנחות, ממעמד בני השפחות אל מול המעמד האלטיסטי של שבט יהודה שלא מבני השפחות ושזכה לבכורה, מקרינה לצערנו על העדר אחווה בין אחים ובין שבטים, כשמלחמת האחים בין שבטי יהודה לבנימין ובין שבטי יהודה לדן, מועצמת על גבי גחלי הקנאה והשנאה, שהביאה לשפיכות דמים :"וַיַּעֲלוּ פְלִשְׁתִּים, וַיַּחֲנוּ בִּיהוּדָה; וַיִּנָּטְשׁוּ, בַּלֶּחִי. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ יְהוּדָה, לָמָה עֲלִיתֶם עָלֵינוּ; וַיֹּאמְרוּ, לֶאֱסוֹר אֶת-שִׁמְשׁוֹן עָלִינוּ, לַעֲשׂוֹת לוֹ, כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לָנוּ. וַיֵּרְדוּ שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ מִיהוּדָה, אֶל-סְעִיף סֶלַע עֵיטָם, וַיֹּאמְרוּ לְשִׁמְשׁוֹן הֲלֹא יָדַעְתָּ כִּי-מֹשְׁלִים בָּנוּ פְּלִשְׁתִּים, וּמַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ; וַיֹּאמֶר לָהֶם--כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ לִי, כֵּן עָשִׂיתִי לָהֶם. וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֶאֱסָרְךָ יָרַדְנוּ, לְתִתְּךָ בְּיַד-פְּלִשְׁתִּים; וַיֹּאמֶר לָהֶם, שִׁמְשׁוֹן, הִשָּׁבְעוּ לִי, פֶּן-תִּפְגְּעוּן בִּי אַתֶּם. וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֵאמֹר, לֹא כִּי-אָסֹר נֶאֱסָרְךָ וּנְתַנּוּךָ בְיָדָם, וְהָמֵת, לֹא נְמִיתֶךָ; וַיַּאַסְרֻהוּ, בִּשְׁנַיִם עֲבֹתִים חֲדָשִׁים, וַיַּעֲלוּהוּ, מִן-הַסָּלַע." (שופטים, טו', ט'-טו')
כך אמוץ עשהאל בספרו : "מצעד האיוולת היהודי-איך הפקירו אבות היהודים את עתיד עמם"- (ידיעות ספרים 2019) ,קורא לזאת- "הנכבה של שבט דן".
הנה לנו סמיכות הזמנים של פרשתנו ונושא דיוננו לחג השבועות, המתחבר למעמד הנשגב, מלא הוד וקדושה של קבלת התורה, במעמד הר סיני.
רש"י מפרש: "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל, נֶגֶד הָהָר". (שמות, יט', ב'). כאיש אחד בלב אחד, אבל שאר כל החניות בתרעומת ובמחלוקת".
מעמד הר סיני אותו נחווה בחג השבועות, מביא את בשורת הריפוי החברתי והקהילתי של עם ישראל ולא רק את הריפוי הפיזי. כך מתאר זאת המדרש: " בשעה שיצאו ישראל ממצרים היו רובם בעלי מומין... כיון שבאו למדבר סיני אמר האלוהים-כך הוא כבודה של תורה, שאתן אותה לדו בעלי מומין?....מה עשה האלוהים ? אמר למלאכים, שיירדו אצל ישראל וירפאו אותן" (מדרש רבה, ז', א'). הבה נקרא את המדרש גם בקריאה של ריפוי חברתי ,של הנפש, הרגש ולא רק ריפוי פיזי גופני.
בהתעלות רוחנית וחברתית כה נשגבה של עם ישראל, לא פלא שמגיעים למעמד של :" וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם, וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר, וְאֶת הָהָר, עָשֵׁן; וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ, וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק". (כ', יד' ). כפי שמאיר זאת בפרשנותו המאירה , ר' צדוק הכהן מלובלין: "וכל העם רואים את הקולות"-שהיו רואים את הנשמע. ששמיעה היא הידיעה שבמוח, אבל ראייה היא על ידי ההרגשה שבלב" (דברי חלומות כג').
חג שבועות שמח שבת שלום ומבורכת
ד"ר זאב (ווה) פרידמן.
חמשיר לשבת:
אַרְבַּע מִלִּים מְהַדְהֲדוֹת / דוד אשל
"עַמֵּךְ עַמִּי
וֶאֱלֹהַיךָ אֱלֹהָי" (רות, א', ט"ז)
מַכְרִיזָה רוּת בִּפְנֵי נָעֳמִי.
אַרְבַּע מִלִּים שֶׁהֵן יְצִירָה
אַרְבַּע מִלּוֹת הַצְהָרָה,
הַצְהָרַת אַהֲבָה וְשִׁתּוּף גּוֹרַל
הַצְהָרָה הַמַּעֲלָה בָּעָם אֶת הַמּוֹרָל.
מְשַׁוְּעִים אֲנַחְנוּ לְהַצְהָרַת רֵעוּת
כְּמוֹ זוֹ שֶׁהִצְהִירָה רוּת,
אִם נִשְׁמַע אֶת אֵלֶּה אַרְבַּע הַמִּלִּים
וּוַדַּאי שֶׁבְּתוֹכֵנוּ יִשְׁתַּנֶּה הָאַקְלִים,
הָאֶחָד לְרֵעֵהוּ יִתֵּן תְּמִיכָה
עַם שָׁלֵם שֶׁהוּא מִשְׁפָּחָה.
אַרְבַּע מִלִּים לְלֹא פֵּרוּט
יַעֲשׂוּ אֶת כָּל הַשֵּׁרוּת,
אַרְבַּע מִלִּים עֲנָקִיּוֹת
הַקּוֹבְעוֹת, אִם לִהְיוֹת אוֹ לֹא לִהְיוֹת,
מִלִּים הַזּוֹכוֹת לְבִקּּוּשׁ
כִּי עֶרְכָּן עוֹלֶה עַל כָּל נֶכֶס אוֹ רְכוּשׁ
אַרְבַּע מִלִּים מְהַדְהֲדוֹת
אַרְבַּע מִלִּים מְאַחֲדוֹת.
הַתּוֹרָה נִתְּנָה בְּסִינַי
וְהִיא מֻנַּחַת לִפְנֵיכֶם וּלְפָנַי,
וַעֲשָׂרָה דִּבְּרַיָּה
זָכוּ לַהַפְרָיָה,
וְעַל אוֹתָם לוּחוֹת הַבְּרִית
לְיִשְׂרָאֵל צָמַח תַּפְרִיט,
נוֹסְפוּ גַּם נ"ך, מִשְׁנָה, גְּמָרָא
אֶל חֲמִשָּׁה חֻמְּשֵׁי תּוֹרָה,
סִפְרִי הֲלָכָה ,דֶּרֶךְ אֶרֶץ וּמוּסָר
בְּכָל בַּיִת יְהוּדִי הֵם אוֹצָר.
דּוֹר הַמִּדְבָּר הוּא הָעַד לְקַבָּלַת הַתּוֹרָה
לְאָזְנָיו הִיא נֶאֶמְרָה,
וְהַיּוֹם עַל בָּתֵּי מִדְרָשִׁוֹת צוֹבְאִים הֲמוֹנִים
יְלָדִים, גְּבָרִים, נְעָרוֹת , נָשִׁים וּזְקֵנִים.
מִשָּׁמַיִם עָלֵינוּ הַבֵּט
זוֹ עֵת גְּאֻלָּה אַל תִּתְלַבֵּט,
יֵשׁ לָנוּ דֶּרֶךְ וּתְוַאי
"עַמֵּךְ עַמִּי וֶאֱלֹהַיִךְ אֱלֹהָי".
חג שבועות שמח
שבת מבורכת ובריאה על כל בית ישראל
בלהה ודוד אשל
חג השבועות ,חג מתן תורה, הקציר, עצרת, חג הביכורים ,יום הקהל, יום החמישים !
התורה ניתנה במידה שווה לכולם –נעשה ונשמע-הצדק צריך גם להיעשות לא רק להראות.
מפני מה אומרים זמן מתן תורתנו ולא זמן קבלת תורתנו?
מפני שבמעמד הר סיני חלה רק נתינת התורה, ואלו קבלת התורה זמנה בכל עת.
מגילת רות נקראת בחג משום שרות מייצגת באישיותה ובאורח חייה את הדמות האידיאלית של גר צדק. רות לא היססה להשליך מאחורי גבה את הדר מלכות בית אביה, אף לא נרתעה מן הידיעה הברורה שבארץ יהודה שורר רעב כבד. בכך הפכה רות להיות סמל של גיור אמתי- מילותיה הפכו לביטוי הקלסי של מתגייר אמתי –" כי אל-אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין--עמך עמי, ואלוהייך אלוהיי."
חשוב לרענן את עקרונות חיינו !
המסורת מדברת על תרי״ג (613) מצוות-אני חושב תרי״ג עקרונות אולי בכל מצוה נולד עיקרון.
דוגמה המצווה ״ואהבת לרעך כמוך״- כמו שאתה אוהב את עצמך, כך תאהב את חברך/זולתך. העיקרון הזה הופך לקנה מידה של היחס ההוגן בין אדם לרעהו. מכאן נלמדים כללי מוסר בין אישיים חשובים,
הזולת הוא כמוך באנושיות!
אדם שאינו מעריך את עצמו הוא אדם שאיננו מסוגל להעריך את זולתו. לכן חשוב לטפח "גאוות יחידה" המתאפיינת בצבעים וסמלים ייחודיים.
כל מקרה של מריבה או מחלוקת , שורשה בחוסר היכולת לקבל ולראות ולהכיל את הצורך של האחר . זו התכונה המתבקשת מכל אדם וזו התכונה הנדרשת ממנהיגי העם. היכולת להבין שלכל קבוצה בעם יש מקום של כבוד הערכה והבנה בבנייה משותפת של עם. מנהיג אמתי יודע להתחבר באישיותו לכל הקבוצות בעם ומתוך כך לחברם יחד תוך שמירה על המיוחדות שבכל קבוצה. מנהיג אמתי מבין שלא ניתן לבנות את העם ללא החיבור האמתי המכבד המחבק של המנהיג את כל חלקי העם המתחברים לפסיפס משלים ולעם שלם/מושלם.
מגילת רות משקפת את המתח בין סובלנות לאפליה.
סיפורה של רות המואביה הפך לסמל לקבלת האחר ולדאגה לחלש, אך חושף גם את הגבולות שהחברה מציבה בפני האחרת והשונה | המאבקים על של ימינו על הכרה בגיור, נישואין ללא-יהודים ומקומן של הנשים בחברה משתקפים היטב במגילה שנכתבה לפני אלפי שנים
חג השבועות שונה מכל החגים שאין בו מצווה מיוחדת-החג כולו לקבלת האחר השונה קבלת התורה ללמידה ולהזדהות עם השונה.
אנו מצווים לזכור כי גרים הינו ויש צורך לתת כבוד לכולם ,לחבר את כולם .
*חשוב לנו כעם האחדות ולא האחידות *!!
שִׁבֹּלֶת בַּשָּׂדֶה
כּוֹרְעָה בָּרוּחַ
מֵעֹמֶס גַּרְעִינִים כִּי רַב.
וּבְמֶרְחַב הָרִים
יוֹם כְּבָר יָפוּחַ
הַשֶּׁמֶשׁ כֶּתֶם וְזָהָב.
עוּרוּ הוֹי עוּרוּ
שׁוּרוּ בְּנֵי כְּפָרִים
קָמָה הֵן בָּשְׁלָה כְּבָר
עַל פְּנֵי הַכָּרִים
קִצְרוּ שִׁלְחוּ מַגָּל
עֵת רֵאשִׁית הַקָּצִיר
שְׂדֵה שְׂעוֹרִים תַּמָּה
זֵר חַג עוֹטֶרֶת,
שֶׁפַע יְבוּל וּבְרָכָה.
לִקְרַאת בּוֹא הַקּוֹצְרִים
בְּזֹהַר מַזְהֶרֶת,
חֶרֶשׁ לָעֹמֶר מְחַכָּה.
הָבוּ הָנִיפוּ
נִירוּ לָכֶם נִיר
חַג לַקָּמָה,
עֵת רֵאשִׁית הַקָּצִיר.
קִצְרוּ, שִׁלְחוּ מַגָּל
עֵת רֵאשִׁית הַקָּצִיר.
חג שמח לכולנו !!
שבת שלום !!
יגאל גור אריה
