נְקַבֵּל אֶת תַּשַׁ"ף לְלֹא מוֹרָא נבְּקוֹל שִׂמְחָה וּבְקוֹל זִמְרָה
.jpg)
פרשת נצבים –"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי ד' אֱלֹהֵיכֶם" – מודל האקוסיסטם (Ecosystem)
זאב ( ווה) פרידמן
מודל האקוסיסטם ( ( Ecosystem רווח מאד במקומותינו, הוא שאול מעולם הביולוגיה והאקולוגיה ונעשה בו שימוש רב בעולם מדעי הניהול, הארגון והחברה. המודל מתאר מערכת אנושית מורכבת על מכלול הפרטים שבה, הקבוצות, הארגונים, הכוחות, המעשים והתפיסות המרכיבים אותה. האקוסיסטם מתאר מציאות של ניגודים, הנוצרת ממפגש של מספר רב של מערכות, המורכבות מתתי מערכות ומפרטים, ואת השפעתם אלה על אלה. „
מהם מאפייני האקוסיסטם?
מגוון - המערכות והפרטים באקוסיסטם פועלים כדי לייצר ריבוי של אפשרויות. מציאות זו מובילה להיווצרותו של מגוון גובר של זהויות אישיות וקולקטיביות.
חוללות עצמית – היכולת של הגופים השונים לממש את עצמם באופן עצמאי ולהניע את עצמם לפעולה ולמידה, חיונית ליכולתם להסתגל לאקוסיסטם המשתנה ולהביא את תת המערכות לכדי הסתגלות והרמוניה.
עצמאות בתוך המערכת - לתתי המערכות המרכיבות את האקוסיסטם ואף לפרטים שמרכיבים אותן, יש אוטונומיה הסתגלותית רבה, שמאפשרת שינוי במיצוב היחסי שלהן.
חשיבות העבר- המורכבות הרבה של האקוסיסטם הינה תוצר של הניגודיות המשלימה של כל יחסי הגומלין שהתקיימו בתוכו בעבר .המשמעות של הייחודיות היא שעל מנת להבין אקוסיסטם צריך להכיר את עברו .( מתוך: מאמר במרשתת של מכון ראות ,26.2.2012 )
הנה בפרשתנו , משה רבנו נושא את אחד מנאומיו המרתקים, שדומה שהוא מתחבר למודל האקוסיסטם האנושי והחברתי, שפוגש אחת לאחת את עקרונותיו ומאפייניו.
הבה נבחן זאת בפרשתנו.
מרחב האקוסיסטם מתרחש במעמד כריתת הברית של הקב"ה עם עמו, לפני הכניסה לארץ ישראל : "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי ד' אֱלֹהֵיכֶם: רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל, אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ: מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ, עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ. לְעָבְרְךָ, בִּבְרִית ד' אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ: אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ, כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם.... וְלֹא אִתְּכֶם, לְבַדְּכֶם אָנֹכִי, כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת, וְאֶת הָאָלָה, הַזֹּאת. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה, עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם, לִפְנֵי, יְהוָה אֱלֹהֵינוּ; וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה, עִמָּנוּ הַיּוֹם . כִּי אַתֶּם יְדַעְתֶּם, אֵת אֲשֶׁר יָשַׁבְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, וְאֵת אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בְּקֶרֶב הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר עֲבַרְתֶּם" ( כט', ט'-טו'').
במבט ראשון אנו נזהה ,כמו במודל האקוסיסטם – מגוון. לכאורה ניגודיות ושונות בין הנוכחים במעמד הברית, ראשי השבטים אל מול חוטבי עצים ושואבי מים. מוצגת כאן תמונה אנושית של מגוון ושונות, של כל ייצוגי האנשים, על מעמדותיהם, גילאיהם, השכלתם , עיסוקיהם ,תפקידיהם ומגדריהם.
האם יתכן חיבור בין כל המרכיבים הנוכחים בברית ?האם מרחב האקוסיסטם ריאלי בנתונים אלו? מסתבר שכן, החיבור בא לידי ביטוי, בכוליות של המילה - " כֻּלְּכֶם ", בברית שכורת הקב"ה עם כולם, ללא יוצא מן הכלל.
האם כולם שווים ? מדוע התורה מפרטת את האנשים על סוגיהם? מדוע לא יכלה התורה להסתפק במילה " כֻּלְּכֶם ", ללא צורך בכל הפרוט? הנצי"ב מוולוז'ין ( נפתלי צבי יהודה ברלין, 1816-1893 ) בפירושו " העמק דבר" , מציג את התכנות חיבור האקוסיסטם : " כל אחד נידון לפי השאלה שהקב"ה שואל ממנו". כלומר, הציפיה של הקב"ה ודרישתו מהמנהיגים, אינה דומה לדרישתו מהשוטרים בשטח וגם לא מהטף.
האקוסיסטם שהוא החיבור בין חלקי העם השונים, מאפשר את כריתת ברית היעוד של עם ישראל, לקראת כניסתו לארץ. זאת לא ברית אלטיסטית השייכת למעמד וסוג אנשים מסוימים, אלא היא ברית עממית של "כולכם", ברית של שוויון, המכבדת את השונות והשוני בין אנשים, ברית של שותפות במרחב חיים פתוח, לאחריות ומחויבות משותפים להגשמת היעוד. כמו במודל האקוסיסטם המדגיש את המשמעות של הייחודיות , שעל מנת להבין אקוסיסטם צריך להכיר את עברו, כך בפרשתנו: " כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה, עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם, לִפְנֵי, ד' אֱלֹהֵינוּ; וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה, עִמָּנוּ הַיּוֹם . כִּי אַתֶּם יְדַעְתֶּם, אֵת אֲשֶׁר יָשַׁבְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, וְאֵת אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בְּקֶרֶב הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר עֲבַרְתֶּם" (כט', יג'- יד'). משה קורא לעם ישראל בנאומו , לזכור ולא לשכוח את עברם במצרים, דעו מהיכן באתם – מארץ מצרים. רוצה לומר, תקופת השעבוד והגלות במצרים, הייתה עבורכם חוויה מעצבת, לגבש אתכם לעם שכולל בתוכו את כולכם, שבט אחים ואחיות גם יחד, בסולידריות ובערבות הדדית.
השפת אמת ( ר' יהודה אריה ליב ב"ר אברהם מרדכי אלתר, האדמו"ר השני של חסידות גור ,1847-1905), מפרש במאמר משנת תרל"ה, את התכנות החיבור בברית : " היום כולכם- כי הכלל ישראל לעולם עומדין לפני הקב"ה והעבודה רק לכל פרט לבטל עצמו אל הכלל...ומצד זה יכולין כל הרשעים לחזור בתשובה. כי החטא רק במקרה שנפרש מכללות ישראל ולכן יכול לחזור לשורשו".
כלומר, השלם של עם ישראל, הוא סך כל חלקיו, בעבר, בהווה ובעתיד, במשמעות האמיתית של שורש הברית, שמייצרת את הזהות של עם ישראל ותפקידו בעולם. גם אם פרט זה או אחר סוטה מן הדרך וחוטא ואינו מקבל על עצמו את הברית, הרי האקוסיסטם השלם של עם ישראל, ממשיך להיות איתן ויציב.
כך גם בפרשתנו : "פֶּן יֵשׁ בָּכֶם, שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה" ( כט', יז'). גם אלו שסטו מהדרך וירדו לשוליים, אלו הפורים ראש ולענה ,סוג הצמח המר והלא נעים. גם הם מוכלים בברית : " אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי ד' אֱלֹהֵיכֶם ". גם ישראל שחטא, ישראל הוא.
כמו באחד ממאפייניו של מודל האקוסיסטם- חוללות עצמית – היכולת של הגופים השונים לממש את עצמם באופן עצמאי ולהניע את עצמם לפעולה ולמידה, חיונית ליכולתם להסתגל לאקוסיסטם המשתנה ולהביא את תת המערכות לכדי הסתגלות. כך נראה בפרשתנו את הביטוי לחוללות העצמית שאותה מסר הקב"ה לעם ישראל בברית בפרשתנו:
" כי המצווה הזאת אשר אנוכי מצווך היום, לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא. לא בשמים היא לאמור, מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמיענו אותה ונעשנה. ולא מעבר לים היא לאמור, מי יעבור לנו אל עבר הים ויקחה לנו וישמיענו אותה ונעשנה. כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו". (ל', יא' - יד').
מוכר לנו הסיפור הידוע במסכת בבא מציעא, דף נט', על ״תנורו של עכנאי ( שם של אופה עוגות), בו דנים- האם לתנור יש גדר של כלי ולכן הוא מטמא, או שאין לו גדר של כלי ולכן איננו מטמא . בסיפור,מתרחשת דרמה בבית המדרש שבמרכזה מחלוקת ,בין רבי אליעזר שהיה בדעת מיעוט – שחושב שהתנור איננו כלי ולכן הוא לא מטמא, לבין חכמים שהם הרוב, החושבים שיש לתנור גדר של כלי ולכן הוא מטמא. רבי אליעזר לא מקבל את דעת הרוב, הוא איננו מוותר לחכמים שהם הרוב ומגייס לעזרתו בת קול המעידה מן השמים שהלכה כמותו. במהלך הוויכוח המר מתרחשים דברים מוזרים- כותלי בית המדרש מטים ליפול, חרוב נעקר ממקומו, כדי להוכיח לחכמים שרבי אליעזר צודק והתנור הוא טהור ולא מטמא. בדרמה המתחוללת בבית המדרש, אומר רבי אליעזר לחכמים, אם הלכה כמותי מן השמים יוכיחו. יצאה בת קול ואמרה- מה לכם אצל רבי אליעזר, שהלכה כמותו בכל מקום. ואז בשיא המתח, עומד רבי יהושע על רגליו ואומר : "לא בשמים היא, שכבר ניתנה תורה מהר סיני. אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה: " אחרי רבים להטות". לבסוף, יוצאת בת קול ואומרת: "לא בשמים היא...נצחוני בני נצחוני בני״.
כמו במודל האקוסיסטם, המדגיש במאפייניו את עיקרון החוללות העצמית – היכולת של הגופים השונים לממש את עצמם באופן עצמאי ולהניע את עצמם לפעולה ולמידה, ולהביא את תת המערכות לכדי הסתגלות. כך גם במסר מעמד הברית בפרשתנו: "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ".( ל', יא' –יד') . לא מקרה הוא שפרשתנו ניצבת לה בימים של תשובה ובפתחו של ראש השנה והימים הנוראים.
בילדותי אני זוכר דרשה עוצמתית שנשא ניצול שואה בבית הכנסת בו התפללתי בראש השנה. הדרשן עצם את עיניו ונשאם כלפי מעלה ופיו זעק פסוק מפרשתנו : "פֶּן יֵשׁ בָּכֶם, שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה" ( כט', יז'). " רבותיי, כך הוא זעק, אלה הם ראשי התיבות של האותיות שמרכיבות את השם- שופר. כך אמר, הנאצים ימח שמם שרפו במשרפות את כולם ללא הבחנה- רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל, אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם, מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ, עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ".
קולות השופר מייצגים את השונות וההבדלים- תקיעה, שברים תרועה. אבל כולם מתחברים לברית אחת. הנה בגמרא במסכת ראש השנה מתקיים דיון לאופיין של קולות השופר. האם ההתרועה והשברים מסמלים שני סוגים של בכי-גנוח גנח-גניחות ארוכות או ילולי יליל-יללות מקוטעות קצרות. בא רבי אבהו ( סוף המאה ה3) והתקין בקיסריה שיהיו כל ישראל תוקעים את שני סוגי הקולות הללו- גניחות ארוכות וגם יללות מקוטעות קצרות. ומחלוקת קיימת בין הגאונים לבין הרמב"ם בהבנת התקנה של רבי אבהו.
לדעת הרמב"ם ( 1135-1204)- הסיבה לתקן את תקיעת שני הסוגים-שברים ותרועה, מקורה בספק-מהו הקול שצריך לתקוע, וכדי לצאת ידי חובה בודאי, תוקעים את שני הסוגים.
לדעת הגאונים ( מאה ה7- המאה ה11 ) כמו שמופיע בתשובה של רב האי גאון- אין, ולא היה ספק. אלא מאז ומתמיד תקעו במקומות מסוימים קולות ארוכים של שברים ובמקומות אחרים תרועה, ורבי אבהו החליט ליצור מנהג אחיד לכל עם ישראל.
אך מה המקור למנהג השונה שהיה רווח בעם ישראל? מדוע במקומות מסוימים תקעו בצורה אחת ובמקומות אחרים בצורה אחרת?
בעל ספר החינוך (איש יהודי מבית לוי ברצלוני ,סוף המאה ה13), (מצוה תה') מאיר עינינו בגישתו החינוכית חברתית: "ומפני שמקומות העולם חלוקים בענין היללה, שבמקום אחד מיללין בגניחות גסות ובמקום אחר בדקות. ובמקום אחר עושין הכל גסות ודקות, נהגו בכל מקום ומקום להיות מתריעין בראש השנה, על דרך שהיו מיללין איש איש במקומו, ובכן היו יוצאין ידי חובתן במצוה, שהתורה ציוותה בקול יללה". ספר החינוך מלמד אותנו שתקנת רבי אבהו איננה טכנית, עד זמנו של רבי אבהו כל קהילה החליטה על סגנון התרועה שלה לפי הבכי המקובל במקומה-ארוך קצר או משולב. המסר והמשמעות בתקיעת השופר, לאחר תקנת רבי אבהו- הוא מסר חברתי. אנו מחברים את כל קהילות העולם היהודי , לתחושה של סולידריות וערבות הדדית. של רגישות של קהילה אחת לסבל של רעותה. כי כל ישראל ערבין זה בזה. החיבור הוא של לבבות שבורים, כמו השברים של השופר, שיש בו ממד של אקו לב, שכך לימדנו רבי מנחם מנדל מקוצק:" אין שלם יותר ,מלב שבור".
האקוסיסטם של ברית הנצח של " אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי ד' אֱלֹהֵיכֶם ", מכניסנו בעוז ובענווה, לשנה החדשה, כשאנו נושאים על כתפינו, את משא ברית היעוד והזהות הרוחנית ואת ארון הספרים היהודי, במימוש המחויבות שלנו לדורות הקודמים ולדורות הבאים. כך אקורד הסיום בפרשתנו : "הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ. לְאַהֲבָה אֶת ד' אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ: כִּי הוּא חַיֶּיךָ, וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ד' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, לָתֵת לָהֶם". ( ל', יט'-כ').
שבת שלום
שנה טובה ,כתיבה וחתימה טובה.
זאב ווה
אנחנו נפרדים אחרי הברכה הזו מדוד ובלהה אשל שיוצאים לחופשה
מודים להם על ההנאה שגרמו לנו מדי שבוע ומאחלים להם
שנה טובה מתוך בריאות ושמחה.
בְּרָכָה לְ-תַּשַׁ"ף / דוד אשל
תַּשְׁעַ"ט יוֹצֵאת חֲבוּלָה וּמֻכָּה
שְׁתֵּי מַעַרְכוֹת בְּחִירוֹת הִיא חָבְקָה,
הַלֶּקְסִיקוֹן הַגִּדּוּפִי עַב הַכֶּרֶס
זָרַע בְּתוֹכֵנוּ שִׂנְאָה וְאֶרֶס,
בְּתַשְׁעַ"ט מַלְאָה הַסְּאָה
וְלָכֵן שְׁנַת תַּשַׁ"ף, תִּהְיֶה נִפְלָאָה.
תָּי"ו שִׁי"ן פֵּ"א
תִּהְיֶה אי"ה שְׁנַת מַרְפֵּא
שְׁנַת נִקְיוֹן... הַלָּשׁוֹן וְהַפֶּה.
בְּכָל צֹמֶת מִלִּים
נַעֲצֹר בָּרַמְזוֹר וְנִשְׁמֹר עַל כְּלָלִים,
וּכְשֶׁהָאוֹר לְיָרֹק יִתְחַלֵּף
לֹא נִרְאֶה לְיָדֵינוּ רוֹגֵז וְזוֹעֵף
וְלֹא נִשְׁמַע, שׁוּם קוֹל מְגַדֵּף.
צְלִילָהּ שֶׁל תַּשְׁעַ"ט חָלַף
וּצְלִיל חָדָשׁ נִשְׁמָע בְּתַשַׁ"ף,
וּכְשֶׁהַמּוּסִיקָה מִשְׁתַּנָּה
מֻשְׁפַּעַת מִמֶּנָּה כָּל הַשָּׁנָה,
שְׁלוֹם בַּיִת יִשְׂרֹר בָּאֻמָּה
בִּטָּחוֹן, שַׁלְוָה וְעָצְמָה.
נְקַבֵּל אֶת תַּשַׁ"ף לְלֹא מוֹרָא
בְּקוֹל שִׂמְחָה וּבְקוֹל זִמְרָה,
כִּי אי"ה בְּזוֹ הַשָּׁנָה,
נִזְכֶּה בִּבְרִיאוּת אֵיתָנָה
גַּם הַפְּרָט וְגַם הַמְּדִינָה.
שָׁנָה טוֹבָה
וּכְתִיבָה וַחֲתִימָה טוֹבָה !!!
בלהה ודוד אשל
