פרשת "ניצבים" -"לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ד' אֱלֹהֶיךָ"- כריתת הברית - תיזה , אנטי תיזה וסינתיזה

פרשת "ניצבים" -"לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ד' אֱלֹהֶיךָ"- כריתת הברית - תיזה , אנטי תיזה וסינתיזה.

המודל הפילוסופי של הדיאלקטיקה- תיזה, אנטי תיזה וסינתיזה, הוא מבית מדרשו של הפילוסוף וילהלם פרידריך הגל‏ (1770 –1831). הגותו הפילוסופית פוליטית של הגלהשפיעה על זרמים פילוסופיים ופוליטיים מהימין ומהשמאל, ובפרט על הלאומיות, הפאשיזםוהקומוניזם.

עולמנו כולל אנשים ותנועות המייצגים דעות והשקפות עולם שונות ומנוגדות, שהמרחק ביניהם כמזרח למערב. לכאורה קצוות אלו של תיזה ואנטי תיזה , מתקיימים בשני מרחבים שונים, שאין כל התכנות לכאורה לגישור ולמפגש ביניהם. אבל הסינתיזה מאפשרת שילוב וחיבור כלשהו של הדעות וההשקפות השונות, של התיזה והאנטי תיזה, בתוך מרחב חיים אחד.

פרשתנו מציבה במרכזה את כריתת הברית של הקב"ה עם עם ישראל, לפני הכניסה לארץ ישראל : "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ד' אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל.טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ.לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ד' אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ =קללתו] אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם.לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵאלֹהִים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב.וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת.כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ד' אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם". (כט', ט'-יד').

פרשתנו גם ניצבת בימים של תשובה לקראת סיומו של חודש אלול ובפתחו של ראש השנה.

הבה נבחן המודל הדיאלקטי ההגליני, של חיבור וסינתיזה , המאופיינים בכריתת הברית בפרשתנו, בהקשר לשלושה צירים: 1. אנשים. 2. זמן. 3.שמים וארץ.

ציר האנשים :

פרשתנו מתארת הכלה תחת קורת גג אחד, במרחב ברית אחד של ייצוגי אנשים ומעמדות שונים: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ד' אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל.טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ.לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ד' אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ =קללתו] אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם" ( כט', ט'-יא').

במבט ראשון אנו נזהה לכאורה,- תיזה- ראשי השבטים ואנטי תיזה – חוטבי עצים ושואבי מים, המציגים תמונה אנושית של מגוון ושונות, של כל ייצוגי האנשים, על מעמדותיהם, גילאיהם, השכלתם , עיסוקיהם ,תפקידיהם ומגדריהם.

האם תיתכן סינתיזה ? האם יתכן חיבור בשונות הגדולה של ייצוגים אנושיים אלו ?האם ניתן למצוא מרחב ברית אחד, לפערים שבין ראשי השבטים- תיזה, לבין חוטבי העצים ושואבי המים – אנטי תיזה? דומה שפרשתנו מציגה התכנות לכך ,כן זה אפשרי. הסינתיזה באה לידי ביטוי, בכוליות של "כולכם", בברית שכורת הקב"ה עם כולם, ללא יוצא מן הכלל. האם כולם באמת שווים ? מדוע התורה מפרטת את האנשים על סוגיהם? מדוע לא יכלה התורה להסתפק במילה "כולכם", ללא צורך בכל הפרוט? הנצי"ב מוולוז'ין ( נפתלי צבי יהודה ברלין, 1816-1893 ) בפירושו " העמק דבר" , מציג את התכנות הסינתיזה : " כל אחד נידון לפי השאלה שהקב"ה שואל ממנו". כלומר, הציפיה של הקב"ה ודרישתו מהמנהיגים, אינה דומה לדרישתו מהשוטרים בשטח וגם לא מהטף. הברית מחברת את היחד בצד הייחוד.

כמו בשירה של שמרית אור המציג את הסינתיזה המלכדת והמאחדת לכדי שותפות וחיבור של היחד האנושי: "יחד כל הדרך , יחד לא אחרת. יד ביד נושיט לטוב שעוד יבוא, בוא יבוא....יחד איש אל איש יפתח את לבבו " . הסינתיזה שהיא החיבור בין חלקי העם והמעמדות השונים, מאפשרת את כריתת ברית היעוד של עם ישראל, לקראת כניסתו לארץ. זאת לא ברית אלטיסטית השייכת למעמד וסוג אנשים מסוימים, אלא היא ברית עממית של "כולכם", ברית של שוויון, המכבדת את השונות והשוני בין אנשים, ברית של שותפות במרחב חיים פתוח, לאחריות ומחויבות משותפים להגשמת היעוד. ברית הדורשת מהמנהיגים להסתכל בגובה העיניים לעמך, לאנשים הפשוטים - לשואבי המים ולחוטבי העצים. כלומר, הדרישות למידות ולערכים נדרשת מכולם, בין אם אתה נמנה על המעמד השלטוני ובין אם אתה נמנה על החברה האזרחית. גם השוויון לזכויות שווה לכולם- כולכם. אבל, הדרישות והציפיות למילוי תפקידים , המשימות וגודל האחריות והסמכות ,משתנים בין ראשי שבטיכם, לבין חוטבי העצים ושואבי המים. מהמנהיגים נדרש הרבה יותר.

ציר הזמן :

פרשתנו מתארת הכלה של מופעי זמן שונים במרחב ברית אחד : "וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת.כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ד' אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם" ( כט', יג'- יד'). הברית שכורת ד' עם עם ישראל, מחברת 3 מופעי זמן- עבר, הווה ועתיד. לכאורה נראה כחיבור בלתי אפשרי. כיצד אפשרי לחייב אנשי עבר והווה ( תיזה) עם אנשי עתיד (אנטי תיזה), בתוכן הברית , על משימותיה ומטלותיה. כיצד אפשרי לחייב במילוי הברית את אלו שאינם עמנו היום, בעבר ובעיקר בעתיד ? האם אפשרית בכלל סינתיזה? השפת אמת ( ר' יהודה אריה ליב ב"ר אברהם מרדכי אלתר, האדמו"ר השני של חסידות גור ,1847-1905), מפרש במאמר משנת תרל"ה, את התכנות הסינתיזה והחיבור של מופעי הזמן : "היום כולכם- כי הכלל ישראל לעולם עומדין לפני הקב"ה והעבודה רק לכל פרט לבטל עצמו אל הכלל...ומצד זה יכולין כל הרשעים לחזור בתשובה. כי החטא רק במקרה שנפרש מכללות ישראל ולכן יכול לחזור לשורשו". כלומר, השלם של עם ישראל, הוא סך כל חלקיו, בעבר, בהווה ובעתיד, במשמעות האמיתית של שורש הברית, שמייצרת את הזהות של עם ישראל ותפקידו בעולם. גם אם פרט זה או אחר סוטה מן הדרך וחוטא ואינו מקבל על עצמו את הברית, הרי השלם של עם ישראל, ממשיך להיות איתן ויציב. אנו מכירים במהלך ההיסטוריה של האנושות, עמים ואימפריות שהיו בגדולתם ונעלמו מעל במת ההיסטוריה. כמו בשירו של דן תורןלמילים של מאיר גולדברג :" ובתוך הדפים של הזמן שאבד אנשים נגמרים ברגע אחד, אימפריות נופלות לאט". אך עם ישראל שהוא עם הנצח, חי וקיים.

המותג של עם הנצח , מקבל כאן משמעות, של סיתיזה ,של חיבור עבר הווה ועתיד, המייצר שלמות אחת. כלומר, הברית חלה גם על אלו שאינם נמצאים בנקודת הזמן המסוימת, או בגלל שסטו מן הדרך והדירו עצמם מהקולקטיב היהודי, או בגלל שאינם חיים פיזית בנקודת הזמן המסוימת. הם ממשיכים להיות חלק מהשלם של הקולקטיב היהודי וחלק מעם הנצח וחלק מהזמן היהודי הנצחי.

ציר השמים והארץ :

פרשתנו מתארת הכלה של שמים וארץ במרחב ברית אחד : " כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא.לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂת..... הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ ".( ל' ,יא'- יט' ). האם אפשר לחבר שמים (תיזה) וארץ( אנטיתיזה), לסינתיזה של מהות אחת ומרחב ברית חיים אחד? בסיפור ט"ו של סיפורי רבה בר בר חנה – (רבב"ח,אמורא, בן הדור השלישי של האמוראים. חי בסוף המאה ה-3, נולד בבבל והיה תלמידו של רבי יוחנן), מספר רבב"ח, במסכת בבא בתרא ע"ד ,עא', אודות מדריכו המסתורי שהציע לו לראות," היכא דנשקי ארעא ( הארץ) ורקיעא (שמים) אהדדי",להגיע למקום האופק שבו הארץ נושקת לרקיע. הוא רואה גלגל מסתובב ובו חלונות רבים, כמו בלונה פרק. כשמגיע זמן תפילה, הוא מניח את תרמילו באחד החלונות בגלגל וכאשר הוא חוזר לאחר שהתפלל, הגלגל הסתובב עם התרמיל שנעלם. תגובתו היא, היש במקום הזה גנבים? מדריכו מרגיעו ואומר לו שהגלגל מסתובב ועד למחרת, יקבל את תרמילו וכך אכן קרה. הראי"ה ( אברהם יצחק הכהן) קוק ( 1865 – 1935 ), בספרו "עין איה", עסק במשמעות של סיפורי רבב"ח. בניתוחו את הסיפור שלפנינו המייצג שתי תפיסות עולם .השמים-תיזה, מייצגים את הציבור והקולקטיב ואת התנועות האידאולוגיות של שינוי העולם, כדוגמת הרעיונות של הלאומנות שהצמיחה בסוף את הפאשיזם ואת הסוציאליזם שהצמיח את הקומוניזם, שהביאו טרגדיות לאנושות. ואילו הארץ- האנטי תיזה, מייצגת את האינדוידואליזם, המימוש העצמי והליברליזם. גם רעיונות אלו הביאו לתוצאות לא ראויות, בדמות הקפיטליזם החזירי והניאוליברליזם, של "היד הנעלמה " וקריסת מדינת הרווחה והאחריות החברתית. האם ניתן לעשות סינתיזה וחיבור, של השמים (תיזה) ושל הארץ( אנטיתיזה) ? רבב"ח ובפירושו שלהראי"ה קוק, מנסים להציג לנו מודל של סינתיזה, של חיבור שמים וארץ. אבל במידתיות ובמינון הנכון. התרמיל בסיפורו של רבב"ח, מייצג אתהארץ- האני, האישי והמימוש העצמי. בהשאלה, הדור של ביסלי, כיפלי והסלפי. הדגש הוא- לי. ואילו הגלגל והתפילה, מייצגים את השמים- הציבור והקולקטיבי, של תיקון העולם למען הכלל. בהשאלה, הדור של קרעפעלך, פערפעלך, קיכעלך. הדגש הוא- לך.ברית הנצח בין הקב"ה לעם ישראל תתקיים בסינתיזה הראויה והנכונה , בשילוב המנצח של אנשי השמים וגם של אנשי הארץ במרחב חיים אחד. אנו זקוקים לאנשי הרוח האידאולוגים החולמים והמרחפים המייצגים את אנשי השמים, אך אנו גם זקוקים לאנשי "הרגליים על קרקע המציאות",- אנשי החומר, אנשי הפרקטיקה.הסינתיזה בין השניים היא הערובה למימוש ברית היעוד והנצח של עם ישראל בארץ ישראל על פי תורת ישראל. קו האופק הוא אותו מקום מסוים שבו ניתן לחיות יחדיו, שבו אנשי השמים קצת יורדים למטה לעבר אנשי הארץ ואילו אנשי הארץ קצת עולים למעלה לעבר אנשי השמים. זה מרחב החיים של הסינתיזה, בו כל אחד תומך ומכבד את השני.

" כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא, לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא". הברית שכרת הקב"ה עם עם ישראל בפרשתנו, מיוצגת בארון הספרים היהודי, ששייך לכולם. הסינתיזה מעוגנת בפרשנותה של נחמה ליבוביץ (1905-1997 ) בפרשתנו, הנסמכת על דברי הרמב"ן( רבי משה בן נחמן 1194-1270 ) ועובדיה ספורנו ( 1475-1550 ): "אין התורה היא נחלת מעמדות יחיד- חרטומים ובהרמינים, כמרים וקוסמים שומרי הסודות, אשר להם לבדם ניתנה ירושה ואין לזר חלק בה. אין היא עוד בשמים, אשר משם ניתנה לנו. אלא עמנו ובתוכנו היא ללמוד וללמד לשמור ולעשות". חיזוק לכך גם בדבריו של הראי"ה קוק, במאמרו, " למהלך האידאות בישראל",בספר "אורות": "למען דעת שלא רק יחידים חכמים מצוינים, חסידים ונזירים ואנשי קודש חיים באור האידיאה האלוקית, אלא גם כל שדרות האנושיות השונות, מרום האינטליגנציה ,עד המערכות הרחבות הסוציאליות, הפוליטיות והאקונומיות ועד הפרולטריון לכל פלגותיו, אפילו היותר נמוך ומגושם".

" אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ד' אֱלֹהֵיכֶם " מציג מודל מטריציוני של כריתת הברית :

תיזה > סינתיזה – "ניצבים" > אנטי תיזה. על שלושה הצירים :אנשים , זמן ,שמים וארץ.

ברית היא לא חוזה. אנו נוהגים בחיי היום יום לכרות הסכמים וחוזים, בין אנשים, בין קהילות, בין ארגונים ,בין חברות ובין מדינות. חוזה משקף קיום אינטרסים והוא תחום בזמן מוגדר. כל חוזה מפרט ומגדיר כללים מעשיים במידה וצד אחד יפר את תנאי החוזה ולא יעמוד בהחייבויותיו. לא כך בברית ,שהיא נצחית ומעבר לזמן מוגדר. השיר "ביתא ישראל" בלחנו של עידן רייכל שופך אור על כריתת הברית, בתום מסע מפרך של עם ישראל לקראת כניסתו לארץ המובטחת : "ברוך הגעגוע שהביאכם עד הלום, בסוף מסע קשה הגענו כחלום ושמע ישראל לא שותק". שמע ישראל שאנו אומרים בשחרית ,בערבית וכשאנו פורשים לשינה, היא תפילת הנצח ומחברת את עם ישראל לדורותיו ויוצקת משמעות לברית שבין עם ישראל לאלוקיו, בין עם ישראל לתורתו ובין עם ישראל לארצו. החיבור והסינתיזה של ברית הנצח של " אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ד' אֱלֹהֵיכֶם ", של חיבור קדושת עם ישראל- "כולכם" ,של חיבור הזמן ( עבר הווה ועתיד) ושל חיבור שמים וארץ, מכניסנו בעוז ובענווה, לשנה החדשה, כשאנו נושאים על כתפינו, את משא ברית היעוד והזהות הרוחנית ואת ארון הספרים היהודי, במימוש המחויבות שלנו לדורות הקודמים ולדורות הבאים.

שבת שלום , שנה טובה, כתיבה וחתימה טובה.

זאב ווה

ד"ר זאב פרידמן (Ph.D)

‍