פרשת ניצבים תשפ"ה-אחריות מוסדית ואחריות אישית מייקל אייזנברג&בלומה דיכטוולד-ההנהגה עוברת ממשה ליהושע&אורי סובוביץ-האתגר בשינוי&עַרְבוּת הֲדָדִית -אריה דיכטוולד&עין רואה ולב חומד-חיים קופל.&נאום מיקוד השליטה נוכח אתגרי השעה-ד"ר זאב(ווה)פרידמן&שמואל עמרוסי&

את אחי אנוכי מבקש.

להזכירכם אנחנו פועלים בהתנדבות, אין משכורות, אנחנו כן מלכ"ר עם ניהול תקין ושקוף ואישור מס 46 בפקודה.

אנחנו לא מקבלים תמיכה מגופים ממשלתיים

עלות אחזקת האתר ומשלוח מיילים מדי שבוע עולים לנו כסף רב, אנחנו בימים אלה מחדשים את האתר www.hamikra.org שנבנה לפני 7 שנים, ויש בו חומר רב של עשייה עם תועלת רבה לשימוש הקהל.

אנחנו מפעילים באופן מעשי 3 מיזמים

1. תוכנית "תנ"ך בראש" לקידום בתי הספר הממלכתיים להכנה לחידוני התנך האזורי, הארצי והעולמי. ובו בזמן לקידום לימוד התנ"ך בבתי הספר עם תוכניות מקצועיות בשיתוף משרד החינוך.

2. בית מדרש למקרא עם החמ"ד ללימוד בלתי פורמלי בשעות אחה"צ כיתות ג-ו עם רבני בתי הספר ובפיקוח המפקחים של החמד ותוכניות שהם הכינו ללימוד: א. ביאורי תפילה ב. טעמי מקרא ג. לימוד פרקים מתוך התנ"ך ד.פרשת השבוע. (הנערים/ות-נמצאים תחת פיקוח ולא מסתובבים ברחובות)

נרשמו לשנה זו מעל 300 בתי ספר משרד החינוך אישר עד כה רק 180 בתי ספר!

3. "ימי שיא בתנ"ך" בבתי הספר התיכון ממלכתים גם באישור משרד החינוך, עם אישי ציבור בכירים לדבר על: א. מנהיגות ב. הולך נגד הרוח ג. זהות ושונות.(תוכניות של משרד החינוך למורחבות בתנ"ך ).עם מלגות עידוד שאנחנו נותנים לתלמידים מצטיינים בלימוד תנ"ך.

ויש לנו עוד תוכניות מוכנות למימוש ולכך אנו מבקשים היו בבקשה שותפים לעשייה המבורכת עבור הנוער הנפלא שלנו.

ישראל קריסטל-מנכ"ל החברה לחקר המקרא. בהתנדבות.

************************************************

7 +4.5 דקות פודקאסט על הפרשה בעזרת הבינה המלכותית מאת הרב לורד יונתן זקס זצ"ל על: (מעניין מאד)

"פרשת- ניצבים"

https://drive.google.com/file/d/1fe1s0a2XvR6Mdf2XLOopuMcbuOFQ_gLA/view?usp=sharing

****************************************************

הרב זקס בקטע עם אנימציה ותרגום

https://youtu.be/gtIgTKAg0xg?si=12ExvRD4kLfS4kKI

בחסות החברה לחקר המקרא ובעזרתו של דוד פטרפרוינד, (השתפרנו אבל, יש עדין מספר טעויות בהגיית מילים מקווים להתגבר עליהם בעתיד, אם יש לכם רעיון כיצד? נשמח לשמוע-כבר ניסינו לנקד הכל!).

******************************

לתרומה הכנסו לאתר עם אישור החזר מס 46 : www.hamikra.org

*************************************************************

פרשת ניצבים-מאת- שמואל עמרוסי-חתן תנ"ך עולמי-ומנחה תוכן -לקראת חידוני התנך העולמי בבתי ספר ממלכתי תיכון, במיזם של החברה לחקר המקרא.

"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל: {י} טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ: {יא} לְעָבְרְךָ בִּבְרִית יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם".

אמרו חז"ל כיון ששמעו ישראל את כל הקללות בפרשת כי תבוא, הוריקו פניהם מפחד. מיד אמר להם משה, למה תתראו (תפחדו) הרי אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלהיכם מראשי העם ועד הטף והעבדים.

מכאן מגיעה התובנה כי הקללות אין תפקידם חלילה להעניש את האדם, אלא הן דומות לאזהרות שאב מזהיר את בנו על מנת שיעלה ויצליח ואין דבר שמעציב אותו יותר מאשר להעניש את בנו. אדרבא ואדרבא כמו שהאבא שמח בהצלחות בנו, ונותן לו עוד מתנות על הצלחותיו. כך הקב"ה מבטיח "אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם".

אומר הרב יוסף דב סולובייציק, אוי לו לאדם שייסורים באים עליו ואינו מפשפש במעשיו לראות על מה ולמה ייסורין אלו באו עליו. ומאידך אוי לו לאדם שטוב לו ולא שואל את עצמו למה טוב לי, ויראה ויברור את מעשיו הטובים ויאמר תודה לבורא עולם על הטוב שקיבל. כפי שקראנו בפרשת כי תבוא "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ". אדם מצווה לשמוח בחלקו ולא לחשוב שרק מגיע לו, אלא יבקש מהקב"ה כל מה שלבו חפץ ויודה על כל מה שקיבל. בפסוק האחרון ושמחת בכל הטוב, מופיע שאדם צריך לשמוע בטוב שלו ובטוב של הלוי והגר. מדוע התורה מצווה את האדם לשמוח בטוב של האחר ? . התשובה היא שהטוב שלהם אמור לבוא ממך. אדם מקבל ברכה בעמלו וה' שולח לו חלק נוסף על מנת שישמח את הלוי שהוא עובד ציבור ואין לו נחלה, וישמח את הגר ואת החלש שלא זכו לקבל את הברכה שאתה קיבלת. הקב"ה עושה עסקה עם האדם ואומר לו אני אתן לך יותר ממה שמגיע לך, אך התנאי שתיתן חלק ללוי ולגר. על כל חלק נוסף שאדם מקבל הוא צריך לתת עשירית, יוצא אם כן שבגלל שהוא ייתן לגר עשירית הוא יקבל עוד 9 עשיריות. ואע"פ שהקב"ה אוהב את האדם המאמין ולא את האדם המנסה את ה' תמיד, ככתוב "וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי", אבל בענייני עזרה לעניים ונתינת מעשר הקב"ה מרשה לאדם לנסות את ה' ככתוב בספר מלאכי ג' "הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי". אפשר לבחון את ה' בדבר הזה ולקבל ברכה עד בלי די. גם במצות השבת אנו אומרים בשיר המפורסם ולוו עלי בני ועדנו מעדניו שבת היום לה'" דהיינו אל תעשה שבתך חול, אלא בטח בה' כאשר חסר לך ותיקח הלוואה ותתעדן במעדני ה', וה' ישיב לך. וזה בתנאי שלא תתענג ותאמר שישו בני מעי, ותחשוב רק על בטנך אלא תתעדן לכבוד ה'. ואיך נידע אם באמת הוא מתעדן לכבוד ה' או לכבוד בטנו ? הכל תלוי אם הוא ייתן גם חלק לעני לכבוד שבת. כאשר אדם נותן לעני הוא מוכיח שהוא רוצה שיענגו את השבת הוא והעני. והבטחת ה' היא והריקותי לכם ברכה עד בלי די.

שבת שלום.

שאלות מפרשת כי נצבים

1. היכן מוזכר הביטוי חוטבי עצים ושואבי מים מלבד פרשתנו ?.
2. מה עונשו של אדם האומר תמיד "שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי", ולא חושש ממעשיו הרעים ?
3. כמה מערי סדום ועמורה מוזכרים בפרשתנו ? מי חסרה בפרשה ? (למה עיר זו חסרה)?
4. היכן מוזכרת מצוות התשובה במפורש בפרשתנו.
5. יש מחז"ל שדורשים שמצות התשובה מופיעה בפרשתנו ללא שורש המילה תשובה. התוכל לומר באיזה עניין מדובר ? איזה משפט שמאוד מתאים לתשובה מופיע בעניין שבגללו חז"ל אומרים שזוהי מצוות התשובה.

שמואל עמרוסי-חתן תנ"ך עולמי-ומנחה תוכן -לקראת חידוני התנך העולמי בבתי ספר ממלכתי תיכון, במיזם של החברה לחקר המקרא.

&- מה דעתכם לענות על השאלות (מחידוני התנ"ך) ולצבור נקודות- ולקבל ספר מתנה? נא להגיב.

&

פרשת נִצָּבִים, "לֹא נִפְלֵאת הִיא מִמְּךָ...לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא"– נאום מיקוד השליטה נוכח אתגרי השעה- ד"ר זאב ( ווה) פרידמן *

"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ" (דברים, כה').

נתפלל, נייחל ונקווה לשובם במהרה הביתה של 48 החטופים , הנמקים במאפליה במנהרות החמאס העמלקי, כבר 714 ימים.

נאומו של משה לאורך פרשות ספר דברים וגם בפרשתנו, מנכיח לפנינו את המושג - מיקוד שליטה.

המושג נטבע בשנת 1954 על ידי הפסיכולוג היהודי האמריקאיג'וליאן רוטר(1916 - 2014 ) שעסק בתאוריית הלמידה. המונח עוסק בתחושת השליטה שיש או אין לאדם, על האירועים שקורים בחייו. במיקוד שליטה, האדם יודע ומאמין ,מה גורם לדברים טובים או רעים לקרות בחייו.

מיקוד השליטה עשוי להיות פנימי - כלומר, האדם מאמין כי הוא שולט בעצמו על חייו, החלטותיו ופעולותיו, או חיצוני - האדם מאמין כי חייו, החלטותיו ופעולותיו נשלטים בידי גורם חיצוני סביבתי, בידי כוח עליון או בידי אנשים אחרים.

חיינו נעים ברצף של אירועים, חוויות והחלטות, המייצגים מיקוד שליטה חיצוני וגם מיקוד שליטה פנימי. אנו רוצים לשלוט ולקחת אחריות על החלטותינו ופעולותינו, שכן הבחירה החופשית ניתנה בידנו, כמו במצב של מיקוד שליטה פנימי. אך לא אחת אנו עדים, לגורמים ווקטורים חיצוניים, שמשפיעים על חיינו ואין לנו כל שליטה עליהם, כמו במצב של מיקוד שליטה חיצוני.

במיקוד שליטה פנימי, אנו פרואקטיביים, יוזמים, דוחפים ,נעים ומשפיעים על חיינו, והרצון שלנו בא לידי מימוש ,על ידינו. במיקוד שליטה חיצוני, אנו פסיביים, מגיבים, נדחפים ומונעים והרצון שלנו לא בא לידי ביטוי.

במיקוד שליטה פנימי, אנו נוטלים אחריות אישית על חיינו, איננו מגלגלים האחריות לגורם חיצוני, איננו ממתינים לניסים, אלא מבינים שאם אין אני לי - מי לי. הבחירה היא רק בידינו. כך זה קורה בחיינו האישיים, אבל גם, בחיי קהילה, חברה ומדינה.

משה בנאומו בפרשתנו , מציג את מיקוד השליטה הפנימי וחשיבותו. שכן, נאומו של משה, הוא נאום מעצב ,של חוסנו האמוני והנפשי של דור ב' לקראת כניסתו לארץ.

משה חווה את דור א'- דור המדבר, שאופיין במיקוד שליטה חיצוני – תלות בניסים . אך מדור ב' מצופה לאחוז במיקוד שליטה פנימי, להתנתק מהתלות הניסית ולקחת את גורלו בידו.

כך משה מציג זאת באופן נוקב :" כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ" (דברים, ל', יא' –יד') .

משה בנאומו מציג את המאפיין של מיקוד השליטה החיצוני – "לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ ", אל מול המאפיין של מיקוד השליטה הפנימי – "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ".

משה מכוון בנאומו לערך הבחירה החופשית שמסורה בידי האדם: "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב, וְאֶת הַמָּוֶת, וְאֶת הָרָע."( דברים, ל', טו').

הנה רש"י ( 1040-1105 ) מאיר בפרשנותו את מיקוד השליטה הפנימי וחשיבותו: "אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב זה תלוי בזה אם תעשה טוב, הרי לך חיים ואם תעשה רע, הרי לך מוות.".

כך משה חותם את נאומו בפרשתנו , במסר מאד ברור:"הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים, לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ" (דברים, ל', יט').

הקריאה בנאומו של משה לאורך ספר דברים ,מדגישה את חשיבותו של מיקוד השליטה הפנימי, בשני מושגים מכוננים-וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ: "וְהָיָה, כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ, נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה; וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ... וַיּוֹצִאֵנוּ ד' מִמִּצְרַיִם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת, וּבְמֹפְתִים. וַיְבִאֵנוּ, אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה; וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ...וַד' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם, לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה " ( דברים, כו', א'-יח').

משה מבחין בין מיקוד שליטה חיצוני- הנשען על מהלכים ניסיים שמימיים, לבין מיקוד שליטה פנימי- הנשען על מהלכים ארציים, הנתונים בידי אדם.

מדוע הסדר הוא , קודם וִירִשְׁתָּהּ ורק אחר כךוְיָשַׁבְתָּ?

"וִירִשְׁתָּהּ" - הוא מיקוד שליטה חיצוני, של קבלת ירושה מהקב"ה , בדמותה של ארץ ישראל. כמו במציאות חיינו, עת אנו זוכים לקבל מתנה או ירושה, מגורם חיצוני. קבלנו דבר שלא יזמנו אותו ולא השקענו בו. אנו במצב צבירה של תגובה ולא יוזמה, של פסיביות ולא פרו אקטיביות. אבל "וְיָשַׁבְתָּ " - הוא מיקוד שליטה פנימי. כאן נדרש דור ב' כעַם סְגֻלָּה עם כניסתו לארץ, לא לגלגל עיניו לשמיים,לא לסמוך על ניסים. אלא לקחת את גורלו בידיו, להגשים את ייעודו, להשקיע מאמץ, להפריח השממה ,לעסוק בישוב הארץ ולבנות חיים ריבוניים בארץ ישראל.

וִירִשְׁתָּהּ " - הוא ביטוי של גורל ואילו - " וְיָשַׁבְתָּ "- הוא ביטוי של יעוד.

האחריות על גורלנו ויעודנו, נתונה בידינו.

מיקוד השליטה הפנימי חל על כולם ללא יוצא מן הכלל, הוא חקוק בברית עולם שנכרת בפרשתנו ומחייב את כולם להיות חלק מאתגרי השעה.

כך פותח משה את נאומו: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי ד' אֱלֹהֵיכֶם: רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ: מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ, עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ. לְעָבְרְךָ, בִּבְרִית ד' אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתו" ( דברים, כט', ט'). האלונקה של מיקוד השליטה הפנימי, קוראת לכולם, להתגייס ולהיכנס תחתיה, ולהיות חלק פעיל מאתגרי השעה.

הד לנאומו של משה , אודות מיקוד השליטה הפנימי וחשיבותו, נוכח בסיפור התלמודי הידוע במסכת בבא מציעא, דף נט', על ״תנורו של עכנאי ( שם של אופה עוגות), בו דנים- האם לתנור יש גדר של כלי ולכן הוא מטמא, או שאין לו גדר של כלי ולכן איננו מטמא . בסיפור, מתרחשת דרמה בבית המדרש שבמרכזה מחלוקת ,בין רבי אליעזר שהיה בדעת מיעוט – שחושב שהתנור איננו כלי ולכן הוא לא מטמא, לבין חכמים שהם הרוב, החושבים שיש לתנור גדר של כלי ולכן הוא מטמא. רבי אליעזר לא מקבל את דעת הרוב, הוא איננו מוותר לחכמים שהם הרוב ומגייס לעזרתו בת קול המעידה מן השמים שהלכה כמותו. במהלך הוויכוח המר מתרחשים דברים מוזרים- כותלי בית המדרש מטים ליפול, חרוב נעקר ממקומו, כדי להוכיח לחכמים שרבי אליעזר צודק והתנור הוא טהור ולא מטמא. בדרמה המתחוללת בבית המדרש, אומר רבי אליעזר לחכמים, אם הלכה כמותי מן השמים יוכיחו. יצאה בת קול ואמרה- מה לכם אצל רבי אליעזר, שהלכה כמותו בכל מקום. ואז בשיא המתח, עומד רבי יהושע על רגליו ואומר : "לא בשמים היא, שכבר ניתנה תורה מהר סיני. אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה: "אחרי רבים להטות". לבסוף, יוצאת בת קול ואומרת: "לא בשמים היא...נצחוני בני נצחוני בני״.

כך הפרשן המהרש"א (רבי שמואל אליעזר הלוי איידלס, 1555-1631) בהידרשו לסוגייה התלמודית, מעצים את התפיסה של -לֹא בַשָּׁמַיִם, הִיא: " אין משגיחין בבת קול. אין להכריע בה- רק לעוסק בה."

פרשתנו האחרונה בשנת תשפ"ה, היא סמוכה לראש השנה . הנה תבוא האישה השונמית ,שהינה מודל למיקוד שליטה פנימי, שסיפורה אירע בראש השנה, ותלמדנו מהי המשמעות האמיתית של אמירתה המכוננת – "בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת" : "וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע אֶל שׁוּנֵם, וְשָׁם אִשָּׁה גְדוֹלָה, וַתַּחֲזֶק בּוֹ, לֶאֱכָל לָחֶם; וַיְהִי מִדֵּי עָבְרוֹ, יָסֻר שָׁמָּה לֶאֱכָל לָחֶם. וַתֹּאמֶר, אֶל אִישָׁהּ, הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי, כִּי אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ הוּא עֹבֵר עָלֵינוּ, תָּמִיד. נַעֲשֶׂה נָּא עֲלִיַּת קִיר קְטַנָּה, וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה; וְהָיָה בְּבֹאוֹ אֵלֵינוּ, יָסוּר שָׁמָּה. וַיְהִי הַיּוֹם, וַיָּבֹא שָׁמָּה; וַיָּסַר אֶל הָעֲלִיָּה, וַיִּשְׁכַּב שָׁמָּה. וַיֹּאמֶר אֶל גֵּיחֲזִי נַעֲרוֹ, קְרָא לַשּׁוּנַמִּית הַזֹּאת; וַיִּקְרָא לָהּ וַתַּעֲמֹד, לְפָנָיו. וַיֹּאמֶר לוֹ, אֱמָר נָא אֵלֶיהָ הִנֵּה חָרַדְתְּ אֵלֵינוּ אֶת כָּל הַחֲרָדָה הַזֹּאת, מֶה לַעֲשׂוֹת לָךְ, הֲיֵשׁ לְדַבֶּר לָךְ אֶל הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶל שַׂר הַצָּבָא; וַתֹּאמֶר, בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת" (מלכים ב', ד', ח'-יג').

הזוהר הקדוש מחבר האירוע של האישה השונמית עם ראש השנה: "ויהי היום, מאן הוא יומא דא?( מהו היום הזה?)... ותא חזי, ההוא יומא- יומא טבא דראש השנה הוה, דאתפקדו ביה עקרות דעלמא( אותו היום, יום טוב של ראש השנה היה, שנפקדו בו עקרות העולם)" ( הזוהר, בשלח, ט'-יא').

הנה כי כן, האישה השונמית מחוברת לקרקע המציאות, לסביבתה הטבעית ולעמה . היא מציגה מופת של מיקוד שליטה פנימי. היא איננה מסכימה להביא מזור לעקרותה ממרחב חיצוני עליון – המלך או השר. היא איננה נשענת על קשרים וסיוע של – מיקוד שליטה חיצוני. היא מבינה ויודעת "שלֹא בַשָּׁמַיִם הִיא" .האישה השונמית דוגמא למיקוד שליטה פנימי - בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת, ויודעת כפי שמשה מלמדנו בנאומו בפרשתנו: "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ".

נאומו של משה מעצים את מיקוד השליטה הפנימי, כבר בפתח פרשתנו , הקורא לחשיבות היותנו ניצבים בראש זקוף וברגליים נטועות בקרקע המציאות- כולם. העמידה בקיום הברית מסורה בידינו: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי ד' אֱלֹהֵיכֶם: רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל, אִישׁ יִשְׂרָאֵל." וכך מסתיים נאומו בסיומה של פרשתנו: "הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ... וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ...כִּי הוּא חַיֶּיךָ, וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ד' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, לָתֵת לָהֶם".( דברים, ל', יט'-כ').

הנה ניצבים כולנו, עם כניסתנו לשנה החדשה – תשפ"ו, כשבאוזנינו מהדהד נאומו של משה:"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא... כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ".

מיקוד השליטה הפנימי, הוא רק בידינו לעשותו ,בקומה זקופה של אמונה , תקווה ועשייה.

"וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה" – הוא רק בידינו לעשותו.

"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם" - הוא רק בידינו לעשותו.

"לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה" – הוא רק בידינו לעשותו.

"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם" - הוא רק בידינו לעשותו.

אחדותנו - היא רק בידינו לעשותה.

שבת שלום ושנה טובה

תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.

ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון.\

&

דבר תורה - נצבים תשפ"ה - אחריות מוסדית ואחריות אישית
מייקל אייזנברג

פרשת השבוע, פרשת נצבים פותחת בהצהרה דרמטית ורבת רושם, המעוררת את הלבבות, ולא בכדי נבחרה פרשה זו לפרשה שכל שנה קוראים בשבת שלפני ראש השנה:

אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם - רָאשֵׁיכֶם, שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם, נְשֵׁיכֶם, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ, מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ. לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם.
לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵאלֹהִים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב.
וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם. (דברים כט, ט - יד)

על מנת לעמוד על מה שהפרשה מעוניינת לבטא, בכוונתי לפרק את הפסוקים לגורמים ואחר כך להרכיב את הפאזל מחדש, ואלך לפי הסדר:

מה פירוש "אַתֶּם נִצָּבִים"? בשונה מ״ע.מ.ד״, ״י.צ.ב״ מורה על עמידה איתנה, עמידה בכוח ובהתמדה מלאת מרץ, עניין ונוכחות מנטלית מלאה. עד היום מתייצבים בישראל לצה"ל, למלא את השליחות הלאומית ולעמוד במשימה של הגנת העם והארץ. כך גם בפסוקים רבים בתורה. כשעבד אברהם קיבל את השליחות למצוא אשה ליצחק הוא החליט לבצע את זה: "הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם וְהָיָה הָעַלְמָה הַיֹּצֵאת לִשְׁאֹב וְאָמַרְתִּי אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ…". בחלומו יעקב ראה מלאכים עולים ויורדים בסולם אבל מי שמכוון את הכל הוא ה': "וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ." כשדתן ואבירם עמדו בסירובם לשמוע לדברי משה נאמר: "וְדָתָן וַאֲבִירָם יָצְאוּ נִצָּבִים פֶּתַח אׇהֳלֵיהֶם" וכשבלעם דרש מבלק לבנות שבעה מזבחות ולהעלות פר ואיל במזבח כדי שבלעם יצליח לקלוט את דבר ה' ואולי לקלל את ישראל, נאמר: "וַיָּבֹא אֵלָיו וְהִנּוֹ נִצָּב עַל עֹלָתוֹ וְשָׂרֵי מוֹאָב אִתּוֹ".

פעם שמעתי מהרב ביק שבניגוד לתפילה בכריעה והשתחויה, התפילה אצלינו היא 'תפילת עמידה', כי עמידה היא נכונות לשירות. לפי זה הדרישה פה היא לא רק לשירות אלא להתייצבות לפני ה' - להיות נוכחים פעילים. להיות אחראים ומסוגלים. זו התנועה הנפשית הנדרשת לטובת כינון ברית עם ה' - "למען הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵאלֹהִים", ולטובת אחריות רדיקלית להעביר את המקל לדורות הבאים: "ולא אתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם". לא רק לקיים את מצוות ה', לממש את ערכי התורה ופשוט להיות 'עם ה'', אלא גם לדאוג לכך שהדורות הבאים יחונכו כראוי, וכל דור בתורו יקבל על עצמו את המשא והמשימה ברצון. מי שנצב, לא רק עומד אלא נוכח ומוכן לקחת אחריות.

מי אמורים לקחת על עצמם את האחריות? אחרי המילה "כֻּלְּכֶם" מפורטת רשימה: "רָאשֵׁיכֶם, שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל". "כֻּלְּכֶם" וגם "כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל" לכאורה מכסה כבר פעמיים את כל האזרחים, אז מה הכוונה כשמזכירים באופן ספציפי "רָאשֵׁיכֶם, שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם"? באופן פשוט - בעלי תפקידים. אבל לדעתי גם מעבר לכך - מוסדות. מה שמוכיח שמדובר על מוסדות ומסגרות ולא רק על בעלי תפקידים זו המלה "שִׁבְטֵיכֶם". מה הכוונה שהשבטים שלכם מתייצבים? מי הם השבטים אם לא האנשים? הפרשנים נאלצו להוסיף דמויות מפתח. רש"י פירש: "ראשיכם לשבטיכם"; בתרגום יונתן פירש: "ואמרכלי שיבטיכון" כלומר המפקחים; והנצי"ב הרחיב: "הנראה ״שבטיכם״ מיותר, ומה מקרא חסר ״ראשיכם״ לחוד… אלא ללמדנו שאין כל שבט ומנהיגיו נדונים בשוה, אלא לפי טבע השבט ובמה שהחזיק ביותר להיות נזהר, בזה נידון על העוותו וסורו מדרך הטובה שהחזיק בה. …ונמצא הראשים שמנהיגים את השבטים נידונים לפי שבטם". עם זאת, לדעתי התורה לא סתם החסירה מילה, או אפילו אות (להסבר של רש"י). היות ולא מדובר על ברית עם אנשי הדור ההוא, אלא כפי שכתבתי מדובר על אחריות רדיקלית גם של כל הדורות הלאה, חשוב לדבר על המוסדות, ולא רק על בעלי התפקידים הנוכחיים. המוסדות הם על-זמניים. גם אם הרכב בית הדין מתחלף, המוסד עצמו ממשיך להתקיים. כך, האתוס והפרקטיקות שהמוסדות מתחייבים אליהם היום, ישפיעו גם על הדורות הבאים.

בנוסף, נראה שהתורה הקדימה את מחקריו של דאגלס נורת' (Douglass North), מי שזכה בפרס נובל ב 1993, לאחר שטען שמה שאיפשר את הצמיחה של הכלכלה המודרנית, היא שיטת שלטון שיצרה מוסדות חזקים. עיקרי תיאוריית 'איכות המוסדות' מתארים כיצד איכות המוסדות הכלכליים והפוליטיים במדינה משפיעה באופן מכריע על התפתחותה הכלכלית. התיאוריה מדגישה כי בניגוד למה שחשבו בעבר, גורמים כמו מיקום גיאוגרפי או תרבות אינם הקובעים העיקריים לשגשוג, אלא דווקא איכות המוסדות. נורת' התייחס בדבריו הן למוסדות פורמליים כמו חוקים, וזכויות קניין, והן למוסדות לא פורמליים כמו נורמות חברתיות, מנהגים, ודת (למשל, היחס לשוחד בחברה מסוימת). העיקרון המרכזי שקבע נורת' הוא שמוסדות טובים, המאפשרים שוק תחרותי, זכויות קניין ואכיפת חוק, מפחיתים את עלויות העסקה ומעודדים השקעה, חדשנות וצמיחה (ראה מאמרי לפרשת ויקרא בספר שבט שואג). מוסדות "גרועים" שלא מקפידים על אכיפת החוק, סובלים משחיתות גבוהה, או אי-יציבות פוליטית, מעלים את עלויות העסקה ומעכבים צמיחה כלכלית.

כשהתורה אומרת: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם - רָאשֵׁיכֶם, שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל" אז "כֻּלְּכֶם" ו- "כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל" איננה כפילות או חזרה מיותרת. "כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל" אלו האזרחים שמיד אתייחס לאחריות המוטלת עליהם. "כֻּלְּכֶם" זה הייצוג של כל העם באמצעות המוסדות הכלליים שאמורים לפעול בשם כולם ולמען כולם.

בנוסף, כששמים את כל המוסדות ברשימה אחת - מנהיגות לאומית המכתיבה כיוון ומדיניות, מסגרת שבטית המבטאת את הייחודיות הלוקאלית מול אתגרים מגוונים, זקני העם, שבהרבה הקשרים מזוהים עם מערכת המשפט ומבטיחים צדק וסדר על פי מסורת חוקי התורה, וגופי אכיפה הדואגים שהחלטות יתורגמו למעשים - אומרים שצריך שכל אחד מהמוסדות יתפקד כראוי כדי שכל המדינה והחברה ישגשגו. האחריות היא גם אחריות צולבת.

בשפה המודרנית זה נקרא השלמה מוסדית (Institutional Complementarity). כלכלנים מצביעים על כך שהתלות ההדדית בין מוסדות משפיעה באופן דרמטי על איכותם הכוללת של המוסדות ועל התפקוד הכלכלי של מדינה. במקום לראות כל מוסד בנפרד (כמו מערכת משפט, מערכת חינוך או שוק עבודה), הגישה של "השלמה מוסדית" טוענת שמוסדות אלה פועלים יחד במערכת, ואיכות של אחד תלויה באיכות של אחרים. מוסדות איכותיים יוצרים סביבה שמעודדת מוסדות אחרים להיות טובים יותר. למשל, מערכת משפט יעילה שמגנה על זכויות קניין וחוזים היא תנאי הכרחי לקיומו של שוק פיננסי משגשג. בלעדיה, בנקים יתקשו להעניק הלוואות כי לא תהיה להם ערובה שאפשר יהיה לגבות חובות. או מערכת חינוך איכותית, המכשירה עובדים מיומנים, משלימה את שוק העבודה התחרותי, ומאפשרת לחברות להשקיע בטכנולוגיות מתקדמות. ללא עובדים מיומנים, גם שווקים פתוחים לא יביאו לצמיחה משמעותית.

אבל זה לא סוף פסוק. ההמשך: "כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם, נְשֵׁיכֶם, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ, מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ", שמוריד את רזולוציית האחריות עד לאחרון הגרים במדינה, אפילו אם איננו אזרח, מציג את השלב הבא של תיאוריית איכות המוסדות.

הכלכלנים דרון אצ'מולו (Daron Acemoglu), סיימון ג'ונסון (Simon Johnson) וג'יימס רובינסון (James Robinson), הרחיבו את עבודתו של נורת' וטענו שמוסדות הם תוצר של מאבקי כוח פוליטיים, וכי רק במדינות שבהן הכוח הפוליטי מתחלק בצורה רחבה - "שבטיכם" בלשון התורה - ניתן ליצור מוסדות שיבטיחו צמיחה כלכלית לטווח ארוך.

בנוסף, אצ'מולו ורובינסון הבחינו בין שני סוגי מוסדות: מוסדות מכלילים ומוסדות נצלניים. מוסדות מכלילים (Inclusive Institutions) אלו מוסדות המאפשרים לרוב האוכלוסייה להשתתף בפעילות כלכלית וליהנות מפירותיה, וכוללים זכויות קניין נרחבות, מערכת משפט אמינה, שווקים תחרותיים והזדמנויות שוות. מוסדות אלה מעודדים יצירתיות וחדשנות, ומניעים צמיחה כלכלית בת קיימא. לעומת זאת, לעיתים מתפתחים מוסדות נצלניים (Extractive Institutions) שנועדו להעשיר אליטה מצומצמת על חשבון שאר האוכלוסייה. הם מאופיינים בזכויות קניין לא-מוגנות, חוסר אכיפת חוק, שחיתות נרחבת וניצול כוח פוליטי לשם רווח אישי. מוסדות אלה מעכבים צמיחה בטווח הארוך ומנציחים עוני. ובלשון המשך פרשת נצבים על קבוצות ששואפות לנצל את משאבי הכלל הטובים: "פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט את לבבו פונה היום מעם ה'... ואמר בלבבו שלום יהיה לי כי בשרירות ליבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה".

אם כן כשהפסוק מרחיב את מעגל ה"נִצָּבִים", לא רק ראשי מערכות השלטון והאכיפה, אלא משקי בית (נשים וטף), זרים תושבים ("גֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ") ושכבות נמוכות (חוטבי עצים ושואבי מים), זו רשימת־מפתח לכוללנות חברתית־משפטית, שכאמור מהווה יסוד מרכזי באיכות המוסדות.

"טַפְּכֶם, נְשֵׁיכֶם" - הכנסת נשים וילדים לעמידה בברית מבליטה שהמסגרת הנורמטיבית אינה מוגבלת ל"אליטה הגברית". מוסדית־כלכלית: חוסן של משק בית (בריאות, חינוך, תעסוקה) הוא "מנוע צמיחה איטי־עמוק". בסופו של דבר גם לו יש חלק בהצלחת האומה, ולכן גם הוא ברשימת הניצבים למשימה, הנדרשים לקבל על עצמם את האחריות לקיום הברית.

"וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ" הוא "Stress test" של כוללנות המוסדות. מבחינה כלכלית, הגנת זכויות ה"outsider", התושב שנמצא פה אבל אינו בן־שבט, מגדילה אמון במערכות שהן ישרות וצודקות, מפחיתה ניצול, ומרחיבה את יעילות ההון האנושי ושוק העבודה, במדינה הישראלית.
"מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שׁוֹאֵב מֵימֶיךָ" כי הברית כוללת את כולם. גם בעלי המעמד הנמוך נמצאים תחת מטריית הזכויות והחובות. ההזדמנות והאחריות. הם, וגם כל מי שנמצא בליבת החברה, לא יכולים להסכים שהמעמדות הנמוכים יחיו בתחום האפור של החוק. זה מבוא לשחיתות שתתגלגל במעלה החברה. אם כן, פסוקי פרשת נִצָּבִים מציעים, היררכיה של אחריות והיקף כוללני של מחויבות. ובשפה מודרנית - אלה הם מרכיבי "איכות מוסדות" שמייצרים חוסן חברתי־כלכלי לאורך זמן.

פרשת ניצבים המתחילה בפרק כט (פסוק ט) מגיעה אחרי פרקים כז ו-כח בהם תואר מעמד הר גריזים והר עיבל ולאחר רשימה קצרה יחסית של ברכות ולאחריה הרבה מאוד קללות על מי שלא ישמור את חוקי התורה. לכן, תיאור הברית בפרשת ניצבים נראה כחזרה, במיוחד בגלל שרק כמה פסוקים קודם נכתב כבר על ברית בערבות מואב לקראת כניסתם לארץ: "אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲ‍שֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב" (דברים כח, סט). המדרש כבר שם לב לשאלה זו והציע שמדובר בהרפיה - אחרי כל הקללות המדוברות, אתם עדיין ניצבים לפני ה' ויש לכם סיכוי לעמוד בברית. עם זאת, היות ובפרשה שלנו שוב יש איומים על חורבן הארץ: "גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה…" קשה להבין כיצד התקציר מעודד.
היות שבמעמד הר עיבל נאמר שמי שעושה דברים בסתר יהיה ארור, רש"י ראה את סדר הדברים הפוך - ברית ניצבים תושלם בשלב מאוחר יותר בברית הר גריזים והר עיבל, לכשיכנסו לארץ. על הפסוק החותם את ברית ניצבים: "הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹהֵינוּ, וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת", פירש רש"י:

ואם תאמרו מה בידינו לעשות אתה מעניש את הרבים על הרהורי היחיד שנאמר: "פן יש בכם איש וגו'" ואח"כ: "וראו את מכות הארץ ההיא…", והלא אין אדם יודע במטמוניו של חבירו! אין אני מעניש אתכם על הנסתרות שהן לה' אלהינו, והוא יפרע מאותו יחיד. אבל, הנגלות לנו ולבנינו, לבער הרע מקרבנו ואם לא נעשה דין בהם, יענשו את הרבים!
נקוד על "לנו ולבנינו" לדרוש שאף על הנגלות לא ענש את הרבים עד שעברו את הירדן. משקבלו עליהם את השבועה בהר גרזים ובהר עיבל ונעשו ערבים זה לזה.

אלא, שלפי זה עדיין לא ברור למה בכלל צריך את ברית נצבים אם היא לא נכנסת לתוקף עד מעמד ההתחייבות בשבועה שבהמשך. למה לא להכליל הכל שם? לכן, להבנתי המהלך הוא שונה.
מעמד הר גריזים, הר הברכה, והר עיבל, הר הקללה, נועד לאיים ונועד להבטיח את ההתנהגות הפרטית של כל אחד. בהתאם לקוד "בסתר" שמוביל שם ("אָרוּר מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר"; מחזיק פסל בסתר, איסורי עריות שונים שבדרך כלל נעשים בסתר וכדומה) מדובר על מה שכל אחד יעשה בנחלה שהוא עומד לקבל. זה חשוב מאוד כמובן. אבל ברגע שזה בסתר אין לזה השפעה ישירה על הנורמה החברתית ועל ההמשכיות של העם והמסורת שלנו. האחריות של המוסדות ושל החברה האזרחית כולה, לא תלויות במעמד או באמצעים כלכליים, היא על "הנגלות לנו ולבנינו". כי "בנינו" הם לא רק מי שימלא את מקומינו. הדאגה לחיים טובים עבורם היא מושא נפשינו ואחריותנו. אחריות רדיקלית היא נחלתנו מאז ועד עכשיו.

שבת שלום ושנה טובה לנו ולכל בית ישראל.מייקל אייזנברג

&

בלומה טיגר-דיכטוולד

ב"ה. פרשות נצבים-וילך תשפ"ה -ההנהגה עוברת ממשה ליהושע

משה הגיע אל הפסגה. הוא היה גדול הנביאים, איש האלוקים. המנהיג שהוציאם ממצרים, נתן להם את התורה והוליכם במדבר ארבעים שנים. לא קלה הייתה דרכו. הוא הנהיג עם קשה עורף.

ערב הכניסה לארץ ישראל, אליה נאסר עליו להיכנס, מה נותר לו לעשות? להיפרד באופן אישי מן העם במסר משמעותי, ולהעביר את שרביט ההנהגה לתלמידו יהושע. על יהושע הוטל לכבוש את הארץ, להנחילה לעם, ולהמשיך ללמדם תורה.

משה הוא מנחיל התורה ובונה התשתית, ויהושע הוא המבסס. בין יהושע לבין משה יש יחסים קרובים. הם לא רק מורה ותלמיד אלא מצויים גם ביחסי אב ובן. יהושע קנאי מאוד לכבודו של משה. כאשר אלדד ומידד מתנבאים במחנה, אומר יהושע למשה: " אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם " (במדבר יא, כח).הוא רואה במעשה שלהם קריאת תגר על משה. משה משיב לו בהומור: "הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם".

יהושע אינו מנהיג מכוח נבואה הבאה אליו כמשה, אלא מכוח הדרכה מתמדת של ה'. משה אינו נזקק למלאך, אל יהושע מתגלה מלאך סמוך לכיבוש יריחו.

יש ביהושע צדדים שאין במשה ועל כן משה זקוק לו לצדו. במלחמת עמלק ברפידים אומר משה ליהושע: "בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר " (שמות יז, ט). יהושע אינו איש האלוהים אך הוא איש המעשה. הוא מנהיג צבאי, פוליטי ודתי. משה מתקשה להבין את צרכי האיש הפשוט. תלונות העם על מחסור במזון מים וכו' לא ברורות לו. הוא איש קדוש. יהושע קרוב אל אנשים. ניתן לומר כי משה מנהיג עם, יהושע מנהיג אנשים. הנהגת משה קשורה לעולם הנסי במדבר. עולם של מן ושלו, עמוד ענן ועמוד אש. יחסו של משה אל העם הוא כאומן הנושא את היונק. כניסה לארץ ישראל יוצרת טרנספורמציה. לא עוד עולם נִסי, אלא עולם גשמי של חורשים, זורעים ונלחמים באויב. על העם לפעול מכוח עצמו. זהו תפקיד המיועד למנהיג שאינו איש אלוקים.

מהן התכונות המאפיינות את יהושע?

משה נזקק ליתרו כדי להבין שאינו יכול לשאת את כל המשא לבדו. יהושע יודע זאת. הוא משתף גורמים נוספים בהנהגה. על שוטרי העם הוא מצווה לעבור במחנה ולצוות את העם להכין צידה כי בעוד שלושה ימים הם עוברים את הירדן לרשת את הארץ (יהושע א, י-יא). בפרק ט' מופיעים הגבעונים וטוענים במִרמה כי הם עם שהגיע מרחוק. יהושע כורת עימם ברית להחיותם (ולא להשמידם כחלק מעמי כנען). כשמתבררת התרמית, משיבים נשיאי העדה לעם כי לא ניתן להפר את הברית, ועל כן הם יהיו חוטבי עצים ושואבי מים. יהושע מגבה את דברי הנשיאים, לאחר שנוזף בגבעונים על התרמית. יהושע משתף נציגים מכל שבט בחלוקת הארץ (שם יח, ד). המילה מצווה מרבה להופיע בספר יהושע. "ויצו יהושע את שוטרי העם עברו בקרב המחנה". הוא יודע להיות גם מנהיג תקיף. הוא מקבל ברצון את תפקידו למלא צרכים בסיסיים של העם לאחר שפוסק המן לרדת.

יהושע בולט כמנהיג אמיץ, אופטימי, המנסה לחבר את העם אל יכולותיו. כבר בפרשת המרגלים (במדבר יד, ח-ט) מתייצב יהושע מול העם הפוחד והזועם לאחר דברי המרגלים ואומר: " אִם חָפֵץ בָּנוּ ה' וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:אַךְ בַּה' אַל תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַה' אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם ".

במסכת בבא בתרא (דף עה עמוד א) נאמר: "פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה". אלו שני המאורות הגדולים, אך הם אינם שווי ערך. השמש היא מקור האור, הלבנה מחזירה אור. כדי לראות את הלבנה על החמה לשקוע. כך הוא יהושע מול משה. משה הוא המאור הגדול, ויהושע יכול להנהיג רק לאחר מות משה. אך ניתן לפרש גם אחרת. אילו שתי דרכי הנהגה שונות. משה הוא איש האלוהים, מקור אור יחיד שאין כמוהו. יהושע כלבנה משתף פעולה עם צבא השמים, הם הכוכבים. זו הנהגה שיש בה שיתוף. חשוב לציין כי ספר יהושע שלא כמו החומש הדן ביחסי משה והעם, נקי מחיכוכים בין יהושע לבין העם. אין להם חיכוכים גם עם ה'. "וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל אֶת ה' כֹּל יְמֵי יְהוֹשֻׁעַ וְכֹל יְמֵי הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר הֶאֱרִיכוּ יָמִים אַחֲרֵי יְהוֹשֻׁעַ וַאֲשֶׁר יָדְעוּ אֵת כָּל מַעֲשֵׂה ה' אֲשֶׁר עָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל: (שם כד, לא). זוהי מחמאה גדולה למנהיג.

בספר במדבר (כז), מודיע ה' למשה כי הוא עומד למות. משה מבקש למנות לו יורש. בניגוד לאהרון, אין בניו יורשים אותו. תשובת ה' היא: "קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו: (שם , פסוק יח).

ה' מכנה את יהושע "איש אשר רוח בו". מה פירוש הדבר? ה' מעיד על יהושע כי יש לו חוכמה ותבונה, יש לו כושר מנהיגות ויכולת הובלה תוך שמירת נאמנות לדבר ה'.

לאחר מות משה אומר ה' ליהושע, עכשיו תורך. " וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה עֶבֶד ה' וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה לֵאמֹר: מֹשֶׁה עַבְדִּי מֵת וְעַתָּה קוּם עֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה אַתָּה וְכָל הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: (יהושע א, א-ב). ובהמשך: " חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תַּנְחִיל אֶת הָעָם הַזֶּה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבוֹתָם לָתֵת לָהֶם " (שם, פסוק ו).

"וימת יהושע בן נון עבד ה' בן מאה ועשר שנים" (שם כד, כט). לא עוד משרת משה אלא עבד ה'. כך נקרא גם משה.

שנה טובה ומאושרת בלומה דיכטוולד, ‏כ"ד אלול תשפ"ה

&

פרשת ניצבים – על הקלות והקושי לעשות שינוי- אןרי סובוביץ-מנהל סותף בקרו הון סיכון.

האתגר בשינוי

כולם רוצים להשתנות.

אנשים מעוניינים לרדת במשקל, להיכנס לכושר, להפסיק לעשן, לעשות שינוי בקריירה, לשפר מערכות יחסים, להיפטר מתכונה המכבידה עליהם, להיות נאמנים יותר לצו מצפונם, או פשוט להרגיש שהם מצליחים לממש את כישרונותיהם ולבטא באופן מיטבי את אישיותם. בתי הספר לאימון (Coaching) הולכים ומתרבים והופכים לפופולריים יותר ויותר משום שהביקוש לעזרה והכוונה בתהליך השינוי רק הולך וגדל.

אך שינוי הוא דבר מורכב, קשה ולעיתים סיזיפי.

גם כשלא מדובר בשינוי הרה גורל, כל עוד מדובר בשינוי שאינו חד פעמי, אלא שינוי ב"מערכת ההפעלה" הפנימית, התהליך מאתגר וההצלחה רחוקה מלהיות מובטחת. אנשים מפתחים לאורך השנים קווי אישיות, הרגלים ועמדות, ועם הזמן הם הופכים להיות מזוהים איתם (ולעיתים אף נפעלים על ידם), עד כדי כך שכל יציאה מהאזור המוכר והנוח מייצרת התנגדות פנימית.

קורט לוין, פסיכולוג יהודי-גרמני-אמריקאי ואחד מראשוני הפסיכולוגים בתחום חקר השינוי, טען שכדי שאדם יצליח לערוך שינוי כלשהו בחייו, עליו לעבור דרך שלושה שלבים:

1. שלב ההפשרה – שבו על האדם להכיר בכך שהוא צריך לבצע שינוי;
2. שלב השינוי עצמו;
3. שלב הייצוב, שבו עליו לנקוט בפעולות על מנת לקבע את השינוי הזה.

למעשה, קורט לא חידש דבר, שכן כשבע מאות שנה מוקדם יותר כתב הרמב"ם ששלבי התשובה, תהליך השינוי והתיקון שהאדם מבקש לעשות, כוללים1] את אותם השלבים שהזכיר לוין, אלא שהוא קרא להם: חרטה, עזיבת החטא וקבלה לעתיד לשמר את השינוי ולא לחזור לחטא.

"תשובה שמשיבה"

בפרשת ניצבים משה רבנו מזהיר את עם ישראל שמא ילכו ב"שרירות ליבם" (ראה דברים כט, יח) ויעזבו את דרך ה' ומהעונש שבפיזור לגלות. במקביל לאזהרה, משה רבנו מלמד ומעודד את העם שהאפשרות לתשובה ותיקון תמיד פתוחה בפניהם ותוצאתה תהיה שיבה פיזית מהגלות:

"וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ שָׁמָּה. וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹקֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. וְשָׁב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ שָׁמָּה. אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ. וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ. וּמָל ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ... וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְו‍ֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. וְהוֹתִירְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטוֹבָה כִּי יָשׁוּב ה' לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיךָ. כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹקֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וְחֻקֹּתָיו הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה כִּי תָשׁוּב אֶל ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" (דברים ל, א-י).

ניתן ללמוד ולהקיש מתהליך התשובה שמביאה לשיבה לארץ המובטחת גם לתהליך התשובה והתיקון של הפרט. אמנם לא כל יעד או חלום בחיים ניתן להשיג ולהגשים, אך בנוגע לתהליך תשובה ותיקון אישי, ביכולתו של האדם לחזור ל"אני העצמי" שלו שקדם לבלבול ולסטייה מהדרך ועל ידי כך להתקדם ולהתעלות. אם תהליך התשובה כן ואמיתי, "בכל לבבך ובכל נפשך", מובטח לו שיזכה בסופו של דבר להגיע או לכל הפחות להתקדם בעקביות אל עבר "הארץ המובטחת" האישית שלו.

"לא בשמיים היא"

התנהלות עקבית לאור מצוות וערכים, כמו גם תהליך תיקון וחזרה בתשובה לאחר סטייה מהדרך, אינם דברים קלים או פשוטים. לאור זאת, די מפתיעה האמירה של משה בהמשך:

"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (שם, יא-יד).

כיצד ניתן להבין את פשר ה"קלות" שעליה מדבר משה רבנו, כאשר מניסיוננו אנו יודעים שמדובר באתגר קשה ומורכב?

הרב קוק כתב מערכה ארוכה בנושא התשובה שכונסה בספר אורות התשובה. הספר מורכב משבעה עשר פרקים העוסקים במהות התשובה, חלקיה ומאפייניה, השפעתה על הנפש המיוסרת מהחטא, על הקשר בין התשובה לכללות ההוויה ומסיים בהדרכה מעשית לפרט ולכלל. תהליך התשובה אינו מיועד (רק) לחוטאים ולרשעים, אלא לא פחות מכך לכל אדם גדול ככל שיהיה שמחויב לחיים של התקדמות והשתלמות. את ההקדמה לאורות התשובה הוא פתח בתיאור הדיסוננס שבין הקלות להתחיל את התהליך ב"הרהור תשובה" בלבד לבין השלמתה בפועל במציאות.

וכך כתב הרב קוק:

"זה כמה אני נלחם מלחמה פנימית, ורוח חזקה דוחפת אותי לדבר על דבר התשובה, וכל רעיונותי רק בה הם מרוכזים. התשובה היא תופסת את החלק היותר גדול בתורה ובחיים, עליה בנויות כל התקוות האישיות והציבוריות, היא מצות ה' שהיא מצד אחד קלה שבקלות, שהרי הרהור תשובה הוא כבר תשובה, ומצד אחר הרי היא קשה שבקשות, שלא יצאה עדיין אל הפועל במילואה בעולם ובחיים".

מה יש בהרהור התשובה, בנביטה הראשונית של המחשבה והרצון לעבור שינוי ותיקון, שהרב קוק רומם עד כדי כך את ערכה? והרי סוף כל סוף, תהליך השינוי והתיקון רק בראשיתו וטרם הושלם. כתב על כך הרב קוק בהמשך (אורות התשובה ז, ו) באופן מנחם ומעודד גם יחד:

"צריכים להעמיק מאד באמונת התשובה ולהיות בטוח, שבהרהור תשובה לבד ג"כ מתקנים הרבה את עצמו ואת העולם. ומוכרח הדבר שאחר כל הרהור תשובה יהיה יותר שמח ומרוצה בנפשו ממה שהיה בתחילה. וקל וחומר כשכבר בא ההרהור לידי הסכמה של תשובה, וכשהוא מחובר בתורה וחכמה ויראת שמים, ומכל שכן כשהתכונה של האהבה האלקית פועמת בנפשו...".

הרב קוק הוסיף שהאדם צריך להישמר ממצב שבו ייחלש ויאבד מוטיבציה מתהליך השינוי, רק משום שהוא מזהה שישנם עדיין חלקים בנפשו או מערכות יחסים מסוימות שהוא עדיין לא בשל לתקן. עליו לשמוח, להתעודד ולאזור כוח מאותם החלקים שהצליח לתקן, ולהאמין שבהמשך ימצא את תעצומות הנפש לתקן גם את החלקים האחרים שעדיין דורשים תשובה ותיקון.

בלשון הרב קוק:

"ואם ימצא בעצמו חטאים שבין אדם לחבירו וכוחו חלש מלתקנם, מכל מקום אל יתיאש כלל מהתקנה הגדולה של התשובה, כי הרי העוונות שבין אדם למקום (=לקב"ה) ששב עליהם הרי הם נמחלים, וא"כ יש לדון שהחלקים הנשארים שלא תיקן עדיין יהיו בטלים ברוב מאחר שכבר נמחלו חלקים רבים מעוונותיו ע"י תשובתו. ומכל מקום אל יניח ידו מלהזהר הרבה שלא להכשל בשום חטא שבן אדם לחברו, ולתקן כל מה שיוכל מהעבר בדרך חכמה ואומץ רוח מאד... אבל אל יפול לבו עליו על החלקים שלא ספקה ידו לתקנם, כי אם יחזיק במעוז התורה ועבודת ה' בכל לב בשמחה ביראה ובאהבה".

לסיכום

כל תהליך שינוי משמעותי מתחיל מצעד אחד קטן, מהחלטה ראשונית, ממחשבה טובה. הצעד הזה מתחיל בראש ובלב, בהרהור תשובה. היום. זה נראה כמו צעד קטן לאדם אך זה בפועל צעד גדול לאנושיות שבו. מכוח ניצוץ הרהור התשובה שמשמח ומחזק ניתן למשוך אנרגיה להשלמת תהליך התשובה, התיקון וההתעלות, כך שלא יסתיים בהרהור ומחשבה בלבד אלא בשינוי מעשי בחיים ממש. יהי רצון שנזכה לכך.

שבת שלום! אורי סובוביץ

מתוך הספר "יש בתוכנו שמיים". להזמנת הספר ליחצו כאן או כנסו ללינק- https://tic.li/gMoWdoO

א.הרמב"ם הוסיף את חובת הווידוי בעל פה, ראה דברינו לעיל על פרשת כי תבא.

&

לע"נ ר' נתן נטע מאיר ב"ר חיים הלוי ז"ל לע"נ מרת מרים בת ר' אברהם ע"ה

ב"ה, לפרשת ניצבים-וילך תשפ"ה-

עַרְבוּת הֲדָדִית -אריה דיכטוולד

בפרשתנו מתחדשת הברית בין הקב"ה לבין העם העומד להיכנס לארץ. הברית הקודמת המכוננת הייתה בהר סיני ולאחר שחטאו נזקקו לחידושה. חידוש הברית מלווה בשני אירועים: הברכות והקללות ופרשת התשובה - "ושבת עד ה' אלוהיך" - שמופיעה לאחר מעמד "אתם ניצבים". הפרק הראשון של אתם ניצבים מסתיים כך (דברים כט ):

(כו) וַיִּחַר אַף ה' בָּאָרֶץ הַהִוא לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת כָּל הַקְּלָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה:

(כז) וַיִּתְּשֵׁם ה' מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה. =גלות.

(כח) הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת:

נדון במשמעות של פסוק כ"ח.

על פי רשב"ם (ר' שמואל נכדו של רש"י, שנת ד"א תת"מ 1080 - תתק"כ 1160): 'הנסתרות לה' אלהינו' - ... על הנסתרות היו הברכות והקללות, שאין הדבר להעֵנש ביד בית דין, אלא ביד הקדוש ברוך הוא: 'לנו ולבנינו' - לעשות דיני עונשין על פי עדים': =כלומר, מערכת משפט היא תנאי לחברה מתוקנת. גלות באה בגלל עיוות הדין. משה דורש חברה בארץ ישראל שיש בה צדק חברתי. יש כאן עוד מסר סמוי-מערכת המשפט תפעל לחקר האמת אל לה לחדור אל מחשבות האדם -זה נשאר לבית דין של מעלה. עדיין לא ברור לנו מדוע זה נאמר ערב הכניסה לארץ, הלוא כבר נאמרה פרשת שופטים ושוטרים?

חז"ל כבר נדרשו לשאלה זו. פסוק כ"ח מופיע בספרי התורה, על פי המסורה, כולל הניקוד כך: הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָ֤ׄנׄוּׄ וּׄלְׄבָׄנֵׄ֙יׄנׄוּׄ֙ עַׄד־ עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת". מחדשים לנו חז"ל מסכת סנהדרין מג, ב) על כך שמערכת הצדק הציבורית-הגלויה הופעלה לראשונה רק אחר שנכנסו לארץ.

"אמר רבי יוחנן משום רבי אלעזר ברבי שמעון: לפי שלא ענש =ה' את צדיקים שבישראל] על הנסתרות =של עוברי עבירה, אלא על רק העבירות ידועות] עד שעברו ישראל את הירדן. ... 'הנסתרת לה' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם' =וההסבר לכך טמון בניקוד המסתורי] למה נקוד על לנו ולבנינו ועל עי"ן שבעַד? מלמד שלא ענש על הנסתרות עד שעברו ישראל את הירדן..." (סנהדרין דף מג, עמוד ב) .

כלומר, יש כאן אלמנט חדש = ענישה של הצדיקים בגין חטאם של הרשעים מקרב ישראל. האמנם זו תורת הגמול שהאדם מישראל נענש בגלל עברותיו של האחר העושה אותם בסתר?

ראוי לשים לב לפירוט האוכלוסין שפורטו במעד גריזים ועיבל:

אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם -זִקְנֵיכֶם -וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל:

טַפְּכֶם - נְשֵׁיכֶם -וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ:

לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם: (כט פסוקים ט - יא)

מטרת הברית היא למעשה הפיכת בני ישראל מקהל ועֵדה לעם. על פי הגמרא המעבר לארץ מגבש את בני ישראל כעם רק בהינתן יסוד חדש הייחודי לישראל בלבד והוא ערבות הדדית.

לכאורה, מעילת עכן היא דוגמא טובה לערבות ההדדית על עבירה שבסתר: (יהושע פרק ז) וגם על כך מתייחסת הגמרא הנ"ל"

(א) וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵרֶם וַיִּקַּח עָכָן בֶּן כַּרְמִי בֶן זַבְדִּי בֶן זֶרַח לְמַטֵּה יְהוּדָה מִן הַחֵרֶם וַיִּחַר אַף ה' בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל... (יא) חָטָא יִשְׂרָאֵל וְגַם עָבְרוּ אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתָם וְגַם לָקְחוּ מִן הַחֵרֶם וְגַם גָּנְבוּ וְגַם כִּחֲשׁוּ וְגַם שָׂמוּ בִכְלֵיהֶם... (כ) וַיַּעַן עָכָן אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמַר אָמְנָה אָנֹכִי חָטָאתִי לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְכָזֹאת וְכָזֹאת עָשִׂיתִי... (כה)וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ כָל יִשְׂרָאֵל אֶבֶן וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָם בָּאֵשׁ וַיִּסְקְלוּ אֹתָם בָּאֲבָנִים:

התלמוד במסכת סנהדרין דף מג עמוד ב, מתייחס לאירוע זה בהקשר של ערבות הדדית במחלוקת ר' יהודה ור' נחמיה:

'מלמד שלא ענש על הנסתרות עד שעברו ישראל את הירדן, דברי רבי יהודה, אמר ליה רבי נחמיה: וכי ענש על הנסתרות לעולם? והלא כבר נאמר עד עולם. אלא כשם שלא ענש על הנסתרות - כך לא ענש על עונשין שבגלוי עד שעברו ישראל את הירדן'.

האמנם מקרה עכן הוא דוגמא נכונה לערבות הדדית? מהרש"א חידושי אגדות] (ר' שמואל אליעזר ב"ר יהודה הלוי איידלס שט"ו 555). - שצ"ב 1632), מסביר שמקרה עכן אינו בגלל ערבות הדדית אלא פשוט תוצאה של רשלנות: " שבזה מעלו בני ישראל על שלקח עכן שהיה להם לעשות שמירה טובה שלא יבא עכן לידי כך וזה שכתוב ויחר אף ה' בבני ישראל "

במושג ערבות בישראל אנו מתכוונים למה שאומרת הגמרא (שבועות דף לט עמוד א) על הנאמר בפרשת בחקותי פרק כו-בתוכחה):לז) וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו ..:"וכשלו איש באחיו" - איש בעוון אחיו, מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה! כלומר, הצדיקים נענשים בגלל מעשי הרשעים בסתר.

# האם כלל זה קיים גם היום? לכאורה, התשובה היא חיובית מפשוטו של מקרא בפרק ט יג-יד): "וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת ... כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם". כלומר לכל הדורות עד עולם. לכן אומר ר' חיים בן ר' משה בן עטר ( (תנ"ו 1696 - תק"ג 1743), ה"אור החיים", שפסוק זה הוא למעשה תשובת העם למשה! "הנסתרות וגו' והנגלות. פירוש היא תשובת ישראל למשה, שהנסתרות לא יתחייבו בהם אבל הנגלות קיימו וקבלו עליהם הערבות, ואומרו ולבנינו עד עולם כאן קבלו עליהם ועל זרעם אחריהם כמו שהתנה משה בפסוק ולא אתכם וגו' ...". לא הגיוני שבני ישראל יחילו את שבועת משה על בניהם-אין להם סמכות משפטית ומוסרית לכך. זהו בדיוק הרעיון בחרם עכן חרם עכן היה ידוע (ראה המהרש"א לעייל). עדיין נשארת השאלה האם זה חל גם היום?

תשובה לכך נותן התלמוד הירושלמי (מסכת סוטה פרק ז הלכה ה:)

"אמר רבי שמעון בן לקיש בירדן קיבלו עליהן את הנסתרות. אמר להן יהושע אם אין אתם מקבלים עליכם את הנסתרות, המים באין ושוטפים אתכם. אמר רבי סימון בר זבדא ויאות תדע לך דף לג עמוד א] שהוא כן שהרי עכן חטא ורובה של סנהדרין נפלה בעי. אמר רבי לוי ביבנה הותרה הרצועה יצתה בת קול ואמרה אין לכם עסק בנסתרות"

# כלומר, הערבות הדדית הקשורה לחטאי היחיד הייתה תְּקֵפָה עד לתקופת יבנה וחכמיה.

צא ולמד: מי אמר את הפסוק האחרון ? האם זה המשכו של נאום משה או אלה דברי העם? שתי גישות לכך: רוב המפרשים רואים בפסוק חלק מנאום משה, ויש מי שרואה בו פסוק נפרד הנאמר ע"י העם. המכנה המשותף לשתי הגישות הוא חובת הערבות הדדית בתוך עם ישראל. הערבות ההדדית של "כל ישראל ערבין זה בזה" (שבועות לט ע"א) נובעת, בין היתר, ממעמד כריתת הברית. המעבר לארץ יוצר מציאות חדשה בתורת הגמול. היא יוצרת מציאות חדשה בישראל כְּעָם ללא קשר למקום הִמצאו. המשמעות של ערבות הדדית מתבטאת בהיבטים ציבוריים וכלליים: ציות לדברי חכמים ונביאים, קיומה של מערכת משפט, המשמשת שליחה של העם והמיועדת לשמור ולאכוף את חוקת התורה והמצוות שבין אדם לחברו. גם בגלות קיימת חובה זו.

הערבות ההדדית הנובעת מהבריתות שכּרת ה' עם העם, היא זו שהצילה אותנו בגלות. זו גם התשובה שתינתן לאומות העולם בעת הגאולה. רעיון הערבות ההדדית משרת הֵיטב את דברי "אור החיים" – קבלת אחריות הדדית חייבת להינתן כהצהרה פומבית ע"י העם. זו תשובת העם לדברי משה לאורך כל הספר. העם מקבל אחריות לקיים את תורת משה כעם.

נכון, ראינו שקבלת האחריות מתפרשת ע"י חז"ל כמהלך אלוקי-מסתורי לענישת צדיקים בגין חטאי הרשעים, אבל נראים דברי הירושלמי שמהלך כזה היה חלק מתורת הגמול המקראית עד לחורבן בית שני.

אפשר אולי להעֵז ולומר שזו הייתה למעשה דרישתו של משה - לקבל הצהרה פומבית מהעם: "הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" והיא המשלימה להצהרה העם בברית הר סיני : " וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע ". "נעשה" תמיד ולא רק בארץ.

שָׁנָה טוֹבָה וּמְתוּקָה וּבְשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת - אריה דיכטוולד, רעננה, ‏כ"ד אלול תשפ"ה

&

מעדנים לשולחן שבת 360 פרשת נצבים תשפ"ה מחיים קופל

יום רביעי לפרשת נצבים תשפ"ה

מעדנים לשולחן שבת ד"ת מספר 360-עין רואה ולב חומד- חיים קופל.

1) בפרשתנו "וַתִּרְאוּ אֶת שִׁקּוּצֵיהֶם וְאֵת גִּלֻּלֵיהֶם עֵץ וָאֶבֶן כֶּסֶף וְזָהָב אֲשֶׁר עִמָּהֶם" (כט,טז). אומר רש"י, על אתר, ותראו את שקוציהם: "על שם שהם מאוסים כשקצים". וְאֵת גִּלֻּלֵיהֶם: "שמסרחים ומאוסין בגלל". והקשה הגרי"ז (הרב יצחק זאב סוֹלוֹבֶיְצִ'יק זצ"ל, נפטר ט' תשרי תש"ך) אם אכן הוא רואה את הע"ז במצב מאוס, עד כדי דמיון לגללים ושקצים, ודאי שזה ידחה אותו, ומדוע חוששת התורה שירצה לעבדם? "פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה..אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם..לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם" (כט,יז).

2) ומסביר הגרי"ז, שהמציאות מלמדת אותנו, שלעיתים, כשאדם רואה דבר עבירה, אף מאוס ומסריח, ההתעניינות בו עלולה להשאיר רֹשֶׁם עַז בְּנַפְשׁוֹ, כי מה שאדם רואה בעיניו נֶחְרַט בְּלִבּוֹ, וּמַשְׁפִּיעַ עָלָיו.. הוא רואה שיש מציאות של חטא מסוים שראה, והעובדה שיש מקום לחטוא בנושא זה, נכנסת לליבו.

3) לפי זה מובנת סמיכות פרשת נזיר לפרשת סוטה, במדבר ( ה,ב..לא). ורש"י מביא את דברי הגמרא: למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה, לומר לך: שכל הרואה סוטה בקלקולה, יזיר עצמו מן היין (סוטה ב.), ותמוה, הרי מי שרואה סוטה בקלקולה, רואה אותה מקבלת עונש, מֻשְׁפֶּלֶת וּמִתְבַּזָּה, זו סיבה מצוינת שלא לעבור על דבר ה', ולמה צריך שיזיר עצמו מן היין? אדרבה יש לומר למי שלא ראה סוטה בקלקולה לגדור עצמו מן היין?

4) לכן יש לומר כדברי הגרי"ז, שעצם ראיית דבר חטא מכניס בלב הרואה את הַמְּצִיאוּת שֶׁל חֵטְא, שיש דבר כזה לחטוא בו, לכן אע"פ שהוא רואה את התוצאות השליליות שנגרמות לחוטא, עם כל זה, עצם ראיית החטא חודרת עמוק לקרבו, ומשאירה בו רושם שעלול להתעורר בהמשך. לכן אומרת הגמרא :הרואה סוטה בקלקולה, יזיר עצמו מן היין, בכדי להתרחק מהחטא.

5) לפי זה מובן מה שנאמר במצות תוכחה "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" (ויקרא יט,יז) השאלה למה כפל לשון "הוכח תוכיח" ? לפי דברינו, יש פשר לדבר, כי כאשר אדם רואה את חברו עובר עבירה, זה משפיע עליו, האירוע נחרט בליבו ומשפיע עליו לרעה. ממילא עליו להוכיח את עצמו, בטרם יוכיח את חברו "קשוט עצמך ואחר קשוט אחרים" , לכן כפל לשון: קודם הוכח עצמך, ואח"כ הוכח אחרים.

6) הרב מ.צ. נריה זצ"ל, מרחיב את היריעה ואומר: לכאורה, אדם שרואה סוטה בקלקולה בבית המקדש, יכול לחשוב שאין מעשיה נוגעים אליו, אך התורה מדריכה אותנו שאם יש פריצות בעולם, זה נוגע לכל אחד מאתנו, "רַף הַזַּעֲזוּעַ" שלנו (מהמקרה) ירד, וצריך להעלתו מחדש. הוא חייב להגיב בעוצמה בכדי שיעשה רושם, ויחזק את רְגִישׁוּתוֹ לַחֵטְא כְּבֶעָבָר.

7) יסוד הדברים הוא: שֶׁרְאִיַּת הָעַיִן תְּלוּיָה בַּלֵּב, ומה שהרשים את האדם בעבר, נחרט בלבו והוא ימשיך לראותו בעתיד. ("אש תמיד" הרב ישראל מאיר דרוק שליט"א)

8) תשובות לפרשת כי תבוא

א) מילה בפרשה בעלת הַגִּימַטְרִיָּה הַגְּבוֹהָה בְּיוֹתֵר?

תשובה: "וְעַשְׁתָּרוֹת צֹאנְךָ" =1382 , הגבוהה גם בכל ספר דברים.

ב) "ונתנך ה' לראש ולא לזנב" (כח,יג). לכאורה, אם נאמר לראש, מובן שלא לזנב, ולמה לציין זאת? תשובה: עתים עדיף להיות זנב ולא ראש. נאמר במשנה : "הֱוֵי זָנָב לָאֲרָיוֹת וְאַל תְּהִי רֹאשׁ לַשּׁוּעָלִים" (אבות פרק ד,יד). ואצלנו הכוונה שתהיה ראש לראש, ולא ראש לזנב, (לשועלים).(רבי יונתן אייבשיץ)

9) שאלות לפרשת נצבים

א) "אתם נצבים היום" (כט,ט). מה ההבדל בין ניצב ובין עומד?

ב) מצא ארבע מילים רצופות בפרשה , שבכל אחת מהן יש אות אחת נוספת מקודמתה?

שבת שלום -מחיים קופל

מעדנים 360 פרשת נצבים תשפ"ה

תגובות/הערות/הארות/כולל בקשת הצטרפות ניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"ל hkop77@gmail.com -או בווטסאפ 052-3604905

&

פרשת ניצבים-דובי פריצקי-קק"ל
בהמשך לכריתת הברית הנצחית – ברית הכוללת את כולם, את הנוכחים וגם את הדורות הבאים – מדובר בברית שאינה תלויה בבחירה חופשית, אלא מחייבת את כולם.
לאחר מכן מופיעים עשרה פסוקים המכונים פרשת התשובה. פסוקים אלו מתארים את ההשבה ההדדית בין האלוקים לעם ישראל, ומאפשרים את המשך הקשר והזיקה ביניהם בכל מצב.
המושג תשובה נובע מהשורש שו”ב – לשוב, לחזור. משה מדבר על עתיד בלתי מוגדר בזמן, שבו יתגשם תהליך התשובה:
“והשבת אל לבבך”, “ושבת עד ה’ אלוקיך”, “ושב ה’ אלוקיך את שבותך”.
בכולם מופיע השורש שו”ב, המשקף את פעולת השיבה וההשבה.
התשובה עלולה להיות מלווה בייסורים, אך אין מדובר בענישה שרירותית. המילה ייסורים קשורה גם ל”מוסר” ו”מוסרות”. בעבר, כאשר חרשו שדות בעזרת בהמות, היו קושרים להן מוסרות – מוטות משני הצדדים – שתפקידם היה לכוון את הבהמות אל תוך התלם הרצוי. כך גם הייסורים: תפקידם לכוון את האדם שסטה מהדרך, כדי שיחזור לדרך הישרה.
בפרשה מוזכרים “גופרית ומלח”. אנחנו רגילים להשתמש בביטוי “לזרות מלח על הפצעים”. בעולם העתיק היה למלח תפקיד כפול: מצד אחד – הוא חיטא פצעים, אך מצד אחר – במינון גבוה היה מחסל קרקע והורס. די להזכיר את ים המלח – ים המוות, ואת אשת לוט שהפכה לנציב מלח כסמל החורבן של סדום ועמורה.
עם זאת, למלח יש גם שימוש בונה: בהלכות כשרות הוא סופג את הדם מן הבשר וממתיק אותו.
כך גם הייסורים: הם מכאיבים, אך יוצרים שינוי ותנועה. כל עוד נוח לאדם במציאות חייו, הוא אינו ממהר להשתנות. הייסורים מאלצים אותו להתבונן בדרכיו, לערוך חשבון נפש, ולתקן את דרכו.
לקראת השנה החדשה – שנזכה להתחדש, להשתנות ולתקן את הדרוש תיקון – מתוך רצון פנימי ולא מתוך מכאובים.
שבת שלום מאשקלון ️- דובי פריצקי.

&

בדרך חזרה לבולדר במדינת קולרדו- ארה״ב-

יגאל גור אריה.פרשת "ניצבים"
באחד הדיונים הבין-לאומיים על חלוקת הארץ, שאל בין גוריון את יצחק טבנקין, שהיה מאבות התנועה הקיבוצית, כיצד עליו להחליט. טבנקין השיב לו: עלי להתייעץ. למחרת אמר לבן-גוריון: לא, אל תסכים להצעה הבין-לאומית הזאת. בן גוריון שאל אותו עם מי התייעץ, וטבנקין השיב: "התייעצתי עם סבא שלי שכבר נפטר, ועם הנכד שלי שעוד לא נולד". כלומר התייעצתי עם העבר ועם העתיד שיש לי אחריות כלפיהם, גם אם הם לא נוכחים כאן פיזית.
פרשת "ניצבים" מספרת לנו כבר בתחילתה שהברית המשותפת היא של כל חלקי העם, מהאליטה ועד חוטבי העצים. אבל בהמשך הפרשה מגלה שהברית היא לא לרוחב, אלא גם לעומק. היא גם עם כל הדורות שהיו וכל הדורות שיהיו: " כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם ". נאמר בפרשתנו. הברית נכרתה עם כל הדורות העתידיים. עם הסב שכבר נפטר, ועם הנכד שעוד לא נולד.
כשחיפשתי את המקור לסיפור על טבנקין ועל בן-גוריון, ולא מצאתי, נתקלתי בציטוט יפה אחר של טבנקין על הקשר בין הדורות: "אם קיימת בי הרגשת נס בחיי, הרי זה בשעה שאני רואה את נכדיי ואת שתי הנינות שלי, עולמות חדשים נולדים בתוכנו, והם משרים את הרגשת הנצח על כל מאמצינו החולפים".
בבחירות האחרונות היו גם בחירות ב... גן ברלה. קלפי עם פתקי הצבעה.
ברגע הראשון נבהלתי. מה לילדים בני חמש – שש ולבחירות. אבל אז הבחנתי שפתקי הבחירות שונים מאלה שהיו בקלפי בה הצבעתי. על אחד היה כתוב אמ השני: אח השלישי: ס הרביעי: כ השישי: ה השביעי ח והאחרון: פ
הסקרנות הובילה אותי לעיין בפתקים: אמ =אמפתיה; אח= אחריות; ס= סבלנות; כ= כבוד; ה= הקשבה; ח= חברות; פ= פירגון.
הבנתם את זה? הנה, גננת קסומה, מבקשת לחנך את הילדים לעוצמה שמאחורי המידות שמהם נבנה האדם השלם. ילדים קטנים בגן ברלה, ילדים בני חמש למדים שהבסיס לחיים תלוי במידה שבה יש לך אמפטיה לאחר, סבלנות לשונה, כבוד לכל אדם באשר הוא אדם, הקשבה לזולת, הקשבה לעצמך ולזולתך, ההבנה שחברות היא ערך מרכזי בחיינו, ואי אפשר לחיות ללא חברות
לו יהי !
שבת של שלום !
שבת שלווה וענוגה!!
יגאל גור אריה

וְשׁוּב אֲנַחְנוּ נִצָּבִים
בְּצוֹמֶת הַדְּרָכִים
תְּמֵהִים וְנִפְעָמִים
אֵיךְ נָרוֹצוּ הָעִתִּים
הַשְּׁבִיל בּוֹ צָעַדְנוּ תָּם
תָּם אַךְ לֹא נִשְׁלַם
הַשְּׁבִיל בּוֹ נִצְעַד מִמָּחָר
לְאֵי שָׁם
נִשְׁאַר נִסְתָּר
עָלוּם וְנֶעֱלָם
תִּכְלֶה שָׁנָה וְקַלְקְלוֹתֶיהָ
תַּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ
יגאל גור אריה.

מאחלת גם החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון.-שנה של בשורות טובות בבריאות.

ישראל קריסטל

‍