פרשת פנחס - "בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי...ִהנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי, שָׁלוֹם"– ממלחמה לשלום

מִי יִתֵּן וְנִזְכֶּה גַּם אֲנַחְנוּ לְבִרְכַּת אֱלֹקֵינוּ וְהַ"הוֹד" יָעֳבַר אֶל מַנְהִיגֵינוּ

פרשת פנחס- "בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם... הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי, שָׁלוֹם" – ממלחמה לשלום.

זאב (ווה) פרידמן

כולנו גדלנו על "מלחמה ושלום" ספרו המונומנטלי של הסופר הרוסי לב טולסטוי (1828-1910),שראה אור בשנת 1869, המתאר תיאור היסטורי של מלחמות נפוליאון.טולסטוי מציג את תפיסתו, כי לא המצביא הדגול, התכנון והפעולה המכוונת, הם שמעצבים את פני ההיסטוריה, אלא יד אקראית ולא מכוונת, שהיא תוצר אינספור הפעולות הקטנות והיומיומיות של החיילים והאזרחים. במקום אחר, הכרנו את קרל פיליפ גוטפריד פון קלאוזביץ (1831 - 1780) שהיה תאורטיקן ואיש צבא פרוסי, מאבות תורת הלחימה המודרנית, אשר העלה לראשונה את האלמנטים הפסיכולוגיים והפוליטיים במלחמה. בכתביו נגע קלאוזביץ בסוגיות האסטרטגיות הצבאיות החשובות והטביע בהן את חותמו, בין השאר בספרו "על המלחמה", ובכך היה לאחד ההוגים הצבאיים החשובים ביותר עד ימינו. תפיסתו המלומדת הייתה, שמלחמה מטרתה להשיג מטרות מדיניות ולא מלחמה לשם מלחמה.

הנה לנו הצגת שני מושגים-"מלחמה ושלום", שנראים כסותרים זה את זה.האם יש לראותן כשני מושגים נפרדים שאינם מתכתבים זה עם זה ואין כל התכנות שילכו שניהם יחדיו? או האם ניתן לראותן, כשני מושגים משלימים, כרצף שמתחיל במלחמה ומסתיים בשלום? האם קיימת יד מכוונת כתפיסתו של קלאוזביץ, שרואה את הרצף, או שמא מתקיימת כאן התנהלות כתוצאה של פרי המקרה, כתפיסתו של טולסטוי?

דומה שפרשתנו מציגה לנו את החיבור של "מלחמה ושלום" על גבי הרצף, כתפיסתו של קלאוזביץ, שאלו הם שני מושגים משלימים שקיימת התכנות שילכו יחדיו.

פרשתנו פותחת בשבחו של פנחס הכוהן ,איש המלחמה והקנאות, שהוא גםאיש השלום, שבמעשה מלחמת קנאותו , עצר את המגפה ,המוות, האובדן ושפך הדמים והוא גם זה שהביא את השלום.

הבה נראה כיצד מתארת זאת פרשתנו : " וַיְדַבֵּר ד', אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי. לָכֵן, אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי, שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת, אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו, וַיְכַפֵּר, עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ". (כה',י'-יג').

על מנת להבין את עוצמת הנכחתם של שני המושגים- מלחמה ושלום במרחב חיים אחד. עלינו להיזכר באותו אירוע טרגי ודרמטי שבו הסתיימהפרשת בלק, אותה קראנו בשבת שעברה :

"וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל, בַּשִּׁטִּים; וַיָּחֶל הָעָם, לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב. וַתִּקְרֶאןָ לָעָם, לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן; וַיֹּאכַל הָעָם, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן. וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל, לְבַעַל פְּעוֹר;וַיִּחַר אַף ד', בְּיִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה, קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם, וְהוֹקַע אוֹתָם לַד', נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ; וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף ד' מִיִּשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל: הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו, הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר. וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא, וַיַּקְרֵב אֶל-אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית, לְעֵינֵי מֹשֶׁה, וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְהֵמָּה בֹכִים, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וַיַּרְא, פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר, בֶּן אַהֲרֹן, הַכֹּהֵן; וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה, וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל-הַקֻּבָּה, וַיִּדְקֹר אֶת-שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל, וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ; וַתֵּעָצַר, הַמַּגֵּפָה, מֵעַל, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּהְיוּ, הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים, אָלֶף" ( כה', א'-ט).

הנה לנו סוג של מנהיגות היברידית בדמותו של הכוהן, פנחס בן אלעזר, שמשלבת בתוכה אישיות של מלחמה וגם אישיות של שלום.

מסתבר שהניגודים הללו , יכולים להתקיים באותו אדם, באופן אפקטיבי ביותר. כך למשל בדורנו, הכרנו מנהיג אחר בדמותו של מנחם בגין ז"ל,ראש ממשלת ישראל, האיש שנתפס כקיצוני ומחרחר מלחמה ודווקא הוא, היה אותו האיש שהביא את השלום עם מצרים ואף זכה שיעניקו לו את פרס הנובל לשלום ביחד עם מנהיג אחר, אנואר סאדאת נשיא מצרים, שאף הוא שילב מנהיגות היברידית, של מלחמה ושלום.

דומה שהמקרה של פנחס כפי שמתואר בפתח פרשתנו, הוא הפרי טסט, שסולל את הדרך לאירוע דרמטי ומרכזי אחר המתרחש בהמשך פרשתנו והוא, העברת שרביט המנהיגות ממשה ליהושע.

משה ניצב בפרשתנו בשלהי מנהיגותו ונערך להעברת המנהיגות ליורשו יהושע : "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה, אֶל ד' לֵאמֹר. יִפְקֹד ד', אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר, אִישׁ, עַל הָעֵדָה. אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם, וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם; וְלֹא תִהְיֶה, עֲדַת ד', כַּצֹּאן, אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה. וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה, קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ, אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ; וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ, עָלָיו. ......וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ד' אֹתוֹ; ....... וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו, וַיְצַוֵּהוּ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ד', בְּיַד מֹשֶׁה ". (כז', טו'- כג' ).

מהו הפרופיל של המנהיג היורש שאליו מייחל ומצפה משה ומציגו לקב"ה?

רש"י נדרש למשמעות של " אֱלֹהֵי הָרוּחֹת ": " אמר לפניו, ריבונו של עולם, גלוי לפניך דעתו של כל אחד ואחד ואינם דומים זה לזה. מנה עליהם מנהיג, שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו " .

מיהו המנהיג היורש שאת הפרופיל שלו משרטט משה ?

משה מבקש מהקב"ה ,למנות מנהיג שימשיך מאותה נקודה שהחלה בה פרשתנו – איש שמסוגל להנהיג את העם בדרך של נועם ושלום . משה מבקש, לאתר אחר מנהיג שיחליפו , שיהיה בעל תכונות פנימיות אמיתיות ועמוקות הטבועות בו ,בעל אישיות ויכולות של מסוגלות , להכיל אתכווולם , על השונות וההבדלים ביניהם.

מתי מתרחשים קטטות ,סכסוכים ומלחמות בין בני אדם ?, כאשר איננו מסוגלים בסובלנות , בסבלנות ובאורך רוח, להכיל גם אחרים שלא בדיוק דומים לנו, או חושבים כמונו, או לא מתנהגים כמונו. אנחנו נכנסים ללחץ עד כדי איבוד שליטה ומגיבים לא אחת באלימות מילולית וגם פיזית כלפי אלו שמעצבנים אותנו ואינם בדיוק כמונו.

הדרישה ממנהיגות היא אף גבוהה יותר. היא דורשת מהמנהיג להצטיידבקונטיינר פנימי גדול, שמסוגל להכיל, כעסים, קיטורים, תלונות, כאבים, נטיות ודעות שונות , של אלו אותם אנו משרתים, כמנהיגים, כמנהלים וכראשי קהילה ומשפחה.

תכונה זאת של מנהיגות המסוגלת להכיל את ההבדלים והשונות בין בני האדם, אך גם יודעת כיצד להכיל ולחבר את כולם, מתחברת לברכה המיוחדת, שנקראת : " ברוך חכם הרזים " .

במדרש תנחומא לפרשתנו, נאמר : " ילמדנו רבינו, הרואה בני אדם משונין כיצד מברך ? והרואה בריות טובות ואילנות טובות ? אומר : ברוך שככה לו בעולמו. אבל אם ראה אוכלוסין הרבה של בני אדם, אומר ברוך חכם הרזים. כשם שאין פרצופיהם שווין זה לזה, כך אין דעתם שווין זה לזה. אלא כל אחד ואחד, יש לו דעת בפני עצמו ".

הראי"ה קוק, ב"עולת ראיה", מעמיק בברכת " חכם הרזים": " כל שיסתכל יותר האדם בתוכן הנפשות הפרטיות של בני האדם , יותר ישתומם על ההבדל הגדול שיש בין תכונה לתכונה, בין מצד החינוך והלימוד שהיכה שורש בלב כל אחד באורח פרטי ומשונה משל זולתו, בין מצד התכונה הטבעית הקבועה בטבע היצירה, הפועלת גם כן על המראה החיצוני של הגוף....ומכל מקום, דווקא על ידי השינויים, הם מתאחדים כולם למטרה אחת, לבניין העולם בתעודתו הראויה לו .... מתקשרים ומתייחסים כל אלה ההפכים זה לזה , עד שעל פי צירוף כל הדעות והפרצופים השונים, יצא בנין הרמוני מתאים מאד ".

זה לגמרי לא פשוט. לא כל מנהיג מסוגל לכך. האתגר המוצב בפני המנהיג הוא לדעת כיצד ליצור מהניגודים והשונות שבין בני האדם, סוג של שלמות וסינרגיה – היחד בצד הייחוד, יצירת אחדות ולא אחידות, יצירת ערבות הדדית וסולידריות.

הראי"ה קוק ב"עין איה" בפירושו לאגדות התלמוד במסכת ברכות, מדגיש את תכונת הסבלנות בהקשר לברכת הרזים : " שראוי לאדם להרגיל עצמו בסבלנות לעניין תכונות ודעות הפכיות מתכונותיו ודעותיו הוא".

גם במדינתנו וחברתנו , התפיסה הבן גוריונית, של כור היתוך, תרבות אחת , מדורת שבט אחת גדולה ואחידה, עוברת אף היא שינויים , לעבר מדורות שבטים קטנים .ראו ערך נאום השבטים של הנשיא ריבלין. קיים טרנד של חזרה למקור ולשורשים, של מסורת , תרבות ומנהגים של בית אבא. ועדת ביטון לדוגמא ,שהמלצותיה אומצו על ידי שר החינוך, מעניקה כבוד מעמד והכלה לתרבות המזרחית. האתגר המנהיגותי הוא, כיצד לדעת להכיל ולתכלל את השונות ,לכבדה ולתת לה לגיטימציה, אך גם לחברה לכדי שלמות והרמוניה.

משה מאפיין בפרשתנו את המנהיג, כרועה צאן בשדה: " וְלֹא תִהְיֶה, עֲדַת ד', כַּצֹּאן, אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה". זאת אותה מנהיגות מכילה של נועם ושלום בין בני האדם, המתנגנת לה בשירו של רבי נחמן מברסלב ובלחנה של נעמי שמר: "דע לך שכל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד משלו. דע לך שכל עשב ועשב יש לו שירה מיוחדת משלו ומשירת העשבים נעשה ניגון של רועה".

בימים אלו בפתח ימי בין המצרים , שקהילת הזיכרון של עם ישראל , מתאבלת על חורבנם של שני בתי המקדש ושתי הגלויות, בגלל שנאת חינם ומשבר מנהיגות, נודעת חשיבות עליונה ,למנהיגות שלא רק רואה לעיניים, אלא גם רואה ללבב . בימים אלו דומה אפוא שהציפייה של מנהיגות מסוג של " חכם הרזים", מציבה אתגר למנהיגים. מצופה מהם לנהוג ברגישות יתירה במעשיהם, אך לא פחות מכך גם בדיבורם ,אל מול מציאות מורכבת של ריבוד דעות וגם של נטיות. כי מהם מצופה לנהוג כמנהיגות משרתת שאמורה להכיל בקונטיינר המנהיגותי שבתוכה, גם את אלו השונים והחריגים בעיניהם. אל להם לנהוג בשיפוטיות ובהדרה של אלו השונים ולהרחיקם מחוץ למחנה. מצופה מהם לנהוג בהכלה ובחמלה ראויה, " כי אנשים אחים אנחנו".

אכן כן, פרשתנו מציבה למנהיגינו ולכולנו אתגר נעלה, שגם אם אתה נוקט בדרך של מלחמה ,דע לנווט אותה לנתיב של שלום. אישיות המלחמה ואישיות השלום יכולות לדור בכפיפה אחת באותו אדם. הבחירה בדרך של שלום, דורשת תכונות נעלות ממנהיגינו, של "חוכמת הרזים", לדעת להכיל את כווולם, שכן על תורתנו הקדושה נאמר:" דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום".

שבת שלום

זאב ווה

וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו / דוד אשל

מֹשֶׁה מְצֻוֶּה : "וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו" (במדבר, כ"ד / 20)

לִיהוֹשֻׁעַ, זֶה תְּנַאי וְשָׁלָב,

כִּי לְלֹא "הוֹדוֹ" שֶׁל מֹשֶׁה

יְהוֹשֻׁעַ וַדַּאי יִתְקַשֶּׁה.

מוּבָנָהּ שֶׁל הַמִּלָּה ,"הוֹד"

הִיא: פְּאֵר, הָדָר, כָּבוֹד.

אֵיךְ מַעֲבִירִים "הוֹד" מֵאָדָם לְרֵעֵהוּ ?

הַאִם סוֹמְכִים יָד וְאוֹמְרִים: קַבֵּל מִמֶּנִּי וְזֶהוּ ?

כֵּיצַד מַעֲבִיר מֹשֶׁה מֵ"הוֹדוֹ"

אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן תַּלְמִידוֹ ?

הַנִּתָּן לְהַעֲבִיר "הוֹד" מִסַּף אֶל סַף

אֲפִלּוּ אִם בְּעָלָיו מְאֹד נִכְסַף ?

הַנִּתָּן לְהַאֲצִיל מִן הָרוּחַ

וּלְהַעֲבִירָהּ מִלָּקוֹחַ אֶל לָקוֹחַ ?

מְחַנְּכִים, מַנְהִיגִים, רַבָּנִים, מְקֻבָּלִים

גַּם אִם יִהְיוּ מְאֹד פְּעִילִים,

וְיַקְנוּ חִנּוּךְ , מוּסָר, יֶדַע, וְעוֹד

אֵין בְּכוֹחָם לְהַאֲצִיל מֵרוּחַ הַהוֹד,

הָרוּחַ לֹא עוֹבֶרֶת מִמַּחְסָנִית אֶל מַחְסָנִית

לֹא ע"י מֶדִיטַצְיָה אוֹ עֲבוֹדָה רוּחָנִית,

לָרוּחַ יֵשׁ נָתִיב וּמָבוֹא

הִיא תַּחְדֹּר רַק אֶל אִישׁ "אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ",

וְרַק בְּבִרְכַּת אֱלֹקִים

לְשַׁנּוֹת מָקוֹם, הָרוּחַ תַּסְכִּים,

וּבִמְקוֹמָהּ הֶחָדָשׁ, הִיא תַּעֲמֹד "לְמִשְׁפַּט הָאוּרִים"

וְעַל פִּיו, יְחֻדַּשׁ לָהּ מְקוֹם מְגוּרִים.

מֹשֶׁה אֶת יְהוֹשֻׁעַ מַעֲלֶה בְּדַרְגָּה

וּמַעֲבִיר לוֹ "הוֹד" וְכִשּׁוּרֵי הַנְהָגָה,

וּכְשֶׁהַחֲפִיפָה זוֹכָה לְבִרְכַּת הַבּוֹרֵא

הַ"הוֹד" יַעֲבֹר וְעַל רֵעֵהוּ יִשְׁרֶה.

וּלְצַעֲרֵנוּ, לֹא בְּכָל דּוֹר וְדוֹר

הַ"הוֹד" מוֹצֵא פֶּתַח, אֵלָיו יַחְדֹּר.

מִי יִתֵּן וְנִזְכֶּה גַּם אֲנַחְנוּ לְבִרְכַּת אֱלֹקֵינוּ

וְהַ"הוֹד" יָעֳבַר אֶל מַנְהִיגֵינוּ,

כִּי רַק "הוֹד" הַבָּא בִּבְרָכָה

סִכּוּיִים לוֹ... לְהַצְלָחָה.

שבת מבורכת על כל בית ישראל

בלהה ודוד אשל

**********Paste this code as high in the of the page as possible************* ****************Additionally, paste this code immediately after the opening tag**********