הַנֶּכֶד מַמְשִׁיךְ אֶת דֶּרֶךְ הַסַּבָּא לִשְׂבִיעוּת רְצוֹנָם שֶׁל כֻּלָּם,
זאב ( ווה ) פרידמן
כך מסתיימת לה פרשת בלק אותה קראנו בשבת שעברה :"ויֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל, בַּשִּׁטִּים; וַיָּחֶל הָעָם, לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב...הִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא, וַיַּקְרֵב אֶל-אֶחָיו אֶת-הַמִּדְיָנִית, לְעֵינֵי מֹשֶׁה, וּלְעֵינֵי כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל...וַיַּרְא, פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר, בֶּן-אַהֲרֹן, הַכֹּהֵן; וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה, וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַקֻּבָּה, וַיִּדְקֹר אֶת-שְׁנֵיהֶם--אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל, וְאֶת-הָאִשָּׁה אֶל-קֳבָתָהּ; וַתֵּעָצַר, הַמַּגֵּפָה, מֵעַל, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּהְיוּ, הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה--אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים, אָלֶף." (במדבר, כה', א'-ט ).
כך פותחת פרשתנו : "וַיְדַבֵּר ד', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי. לָכֵן, אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם--תַּחַת, אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו, וַיְכַפֵּר, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה, אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת-הַמִּדְיָנִית--זִמְרִי, בֶּן-סָלוּא: נְשִׂיא בֵית-אָב, לַשִּׁמְעֹנִי. וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית, כָּזְבִּי בַת-צוּר: רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית-אָב בְּמִדְיָן, הוּא."( במדבר, כה', י'-טו').
אירוע כה דרמטי שמחבר את שתי הפרשות ב 15 פסוקים, המשתרעים משני עברי שתי הפרשות בפר אחד. האם לא היה ניתן לכלוא הכול בפרשה אחת ולא שתים?
כנראה שלא, היה צורך לעשות פסק זמן, לקחת נשימה ולהכיל את עוצמת הדרמה שכותרתה : "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא". יש כאן שבר דיאלקטי עמוק שמטלטל אותנו נפשית ומוסרית מאופוריה של : " מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב; מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל. כִּנְחָלִים נִטָּיוּ, כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר; כַּאֲהָלִים נָטַע ד' כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם. יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו, וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים", שרש"י מתאר זאת:" מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ "- על שראה פתחיהם שאינן מכוונים זה מול זה". מוסר וצניעות במלוא תפארתן.
לנגד עינינו הנפילה וההתדרדרות העמוקה לזנות, לתחתית ושפל המוסריות המנהיגותית של נשיא שבט "הִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא, וַיַּקְרֵב אֶל-אֶחָיו אֶת-הַמִּדְיָנִית". מתרחשת מגפה ובתוך כל הכאוס, מזדקרת מנהיגותו של פנחס ומעשה קנאותו ואז נעצרת המגפה. כך מסתיימת הפרשה הקודמת. כנראה גם לקב"ה ולא רק לבשר ודם, היה צורך להירגע, להכיל ולעכל את עוצמת האירועים, הדרמה והמעבר החד - מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. בנקודה זאת עוצרים ולוקחים פסק זמן. חותכים את פרק כה' לשתי מערכות ולאחר שמעט נרגעים, מתחילים בפרשה חדשה - פרשתנו, פרשת פנחס. בפרשה הקודמת איננו יודעים פרטים אישיים מיהו המנהיג שסרח ומיהי בת המלוכה המדינית. כל זה מתברר בפרשתנו בפתיחתה : "וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה, אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת-הַמִּדְיָנִית--זִמְרִי, בֶּן-סָלוּא: נְשִׂיא בֵית-אָב, לַשִּׁמְעֹנִי. וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית, כָּזְבִּי בַת-צוּר: רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית-אָב בְּמִדְיָן, הוּא."
האירוע הדרמטי בפרשתנו שימש "צידה לדרך" לדורות הבאים בנתיבי דברי הימים של עמנו.
בימיו האחרונים הבין המלך והכוהן אלכסנדר ינאי( 127-76 לפנה"ס) כי שגה וראה שאשתו שלומציון מקרבת אליה דווקא את הפרושים שבהם נלחם ומרחיקה את בעלי בריתו הצדוקים. צוואתו לה הייתה:"אל תתיראי מן הפרושים ולא ממי שאינן פרושים, אלא מן הצבועים שדומים לפרושים שמעשיהם כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס" (בבלי סוטה כב' עמ' א').
תופעת הצביעות כבר נולדה לה בפרשתנו ומוטמעת במעשה הקנאות של פנחס . הקב"ה שונא אנשים צבועים ובפרט מנהיגים צבועים. מעשהו של פנחס קורא תיגר כנגד אלו העושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס.
"צביעוּת היא צורת התנהגות המתיימרת להציג כלפי חוץ תכונות אופי או התנהגות מוסרית נעלות יותר, כאשר בפועל אין הדבר תואם את המציאות. משמעותו של הביטוי הוא צביעה של המציאות והפיכתה לטובה יותר למראה עיניים. לפיכך, צביעות היא סוג של שקר. הצביעות נחשבת להתנהגות מגונה מבחינה חברתית" ( ויקיפדיה). היהדות שוללת כל התנהגות צבועה. כך במקרה של אחי יוסף : "וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם" ( בראשי, לז',ד'), רש"י במקום מפרש: "מתוך גנותם למדנו שבחם, שלא דברו אחת בפה ואחת בלב". כך גם בתלמוד קיים איסור על אדם צָבוּעַ לחבוש את ספסלי בית המדרש: "כל תלמיד שאין תוכו כברו לא ייכנס לבית המדרש" ( יומא, עב' עמוד ב'). גם החכם בדם מלמדנו : "נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב, וְנַעְתָּרוֹת נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא"( משלי,כז',ו'). כך אנו אומרים מידי בוקר בסידור התפילה :"לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר ובגלוי, מודה על האמת ודובר אמת בלבבו".
מבקר התרבות היהודי אמריקני ליונל טרילינג בספרו: " כנות ואותנטיות" מציין שבעברית אין מילה שהיא מקבילתה המדויקת של person האנגלית. יש מילים כמו - אדם ובן אדם ואיש ואנוש, אך אף לא אחד , הוא תרגום מלא של person . הסיבה לכך היא שמילה לועזית זו מקורה במילה הלטינית persona המציינת מסכה שעוטה שחקן על הבמה, כדברי שייקספיר: "כל העולם במה, כל איש וכל אישה רק שחקנים הם ".
פעם אתה פרסונה מסוגו של ד"ר ג'ייקל ופעם אחרת אתה פרסונה מסוגו של מיסטר הייד.
הצביעות עוטה על פניה מגוון של מסכות, הכול בהתאם לנסיבות ולצורך האישי.
הצביעות משנה את צבעי המסכות כמו, בקרנבל המסכות בוונציה שבצפון איטליה. הקרנבל היווה הזדמנות נדירה לבני המעמדות השונים בעיר "להתערבב" אלה באלה, ולהסתיר את זהותם האמיתית למשך שבועות ואפילו חודשים. תקופות הקרנבל נודעו במעשי הוללות ופריקת עול.
המסכה צבועה בצבעים שונים אצל אותו אדם. יש כאן תמהיל של צבעים המותאמים לאינטרס ולצורך האישי.
מדע הפסיכולוגיה רואה בצבעים גורם המשפיע על האדם, ברבדים עמוקים ובלתי רציונליים של אישיותו. כך למשל הירוק, מאפיין צבע דו-פרצופי המראה לבלוב, נעורים ותקווה, אך יחד עם זאת הוא מרמז על רעל ארסי ומסוכן, הידרדרות הרת אסון. הצבע הלבן לעומתו, מסמל את התום והטוהר והגאולה . הצבע השחור בולע את כל הצבעים וכך יוצר מרחק ואי מעורבות רגשית. הצבע הכחול לפי חלוקה של מרכזי אנרגיה בגוף, ממוקם באזור הכליות . מאפיין של מוסר כליות המעיד על טיפוס מוסרי ואתי, והוא קשור לתחושות של רגיעה והרמוניה.
מסקנה, הצביעות היא סוג של נגיף הגורם למחלה חברתית שהשלכותיה ומשמעויותיה חמורים.
אז איך מתגוננים בפני נגיף הצביעות ?
פשוט מאד, מפתחים חיסון שקוראים לו – צניעות.
חיסון המשפיע לטובה על שני ממדים בהתנהגותנו ובפרט בהתנהגות מנהיגנו והם : 1. מידות וערכים 2. אישיות.
הבה נבחן את אפקטיביות החיסון כפי שהוא משתקף בפרשתנו.
כך מלמדנו רש"י על הפסוק בפרשתנו:" לְזֶרַח, מִשְׁפַּחַת הַזַּרְחִי; לְשָׁאוּל, מִשְׁפַּחַת הַשָּׁאוּלִי",שואל רש"י ומשיב - מה היא? ורבי תנחומא דרש שמתו במגפה בדבר בלעם, ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה ... שחזרו לאחוריהם ורדפו בני לוי אחריהם להחזירם והרגו מהם שבע משפחות ומבני לוי נפלו ארבע משפחות- משפחת שמעי ועזיאלי ומבני יצהר לא נמנו כאן אלא משפחות הקרחי והרביעית לא ידעתי." כך גם רש"י במקום נוסף בפרשתנו: "וְאֵלֶּה, בְּנֵי שׁוּתָלַח--לְעֵרָן, מִשְׁפַּחַת הָעֵרָנִי." - אף זו הבנתי מיסודו של רבי משה הדרשן."
הנה לפנינו דמותו הצנועה של רש"י – "לא ידעתי....הבנתי מרבי משה הדרשן."
במקום אחר בפרשתנו נפגוש את צניעותו של משה המנהיג, במקרה של בנות צלופחד: " וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד...וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה, וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם, וְכָל-הָעֵדָה--פֶּתַח אֹהֶל-מוֹעֵד, לֵאמֹר. אָבִינוּ, מֵת בַּמִּדְבָּר.....וּבָנִים לֹא-הָיוּ לוֹ. לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם-אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי אֵין לוֹ בֵּן; תְּנָה-לָּנוּ אֲחֻזָּה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ. וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת-מִשְׁפָּטָן, לִפְנֵי ד'". משה המנהיג הגדול, יודע להגיד לבנות צלופחד: "לא יודע. אני לא המחליט, המנווט והמנחה הבלעדי. גם אני לא מושלם. אינני מתבייש לומר לכן:"אינני יודע. אפנה לקב"ה ואשאל אותו" -וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן, לִפְנֵי ד'."
כך פרשתנו חושפת אותנו לקריטריון האישיותי בבחירת מנהיג שיחליף את משה : " וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה, אֶל-ד' לֵאמֹר. יִפְקֹד ד', אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר, אִישׁ, עַל-הָעֵדָה. אֲשֶׁר-יֵצֵא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם, וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם; וְלֹא תִהְיֶה, עֲדַת ד' כַּצֹּאן, אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם רֹעֶה" .
מפרש רש"י:" אלוהי הרוחות-למה נאמר? אמר לפניו רבונו של עולם גלוי לפניך דעתו של כל אחד ואחד ואינן דומין זה לזה, מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו.... אשר יצא לפניהם- לא כדרך מלכי האומות שיושבים בבתיהם ומשלחין את חיילותיהם למלחמה אלא כמו שעשיתי אני שנלחמתי בסיחון ובעוג...כי הוא יוצא ובא לפניהם יוצא בראש ונכנס בראש".
הנה דוגמא אישית של מנהיג, שאיננו גוזר על עצמו ריחוק והתנתקות מעמו ומחייליו. כך גם אינו נוקט בסוג של מניפולציה של עטית מסכות הצביעות. קודם לכול, עליך להיות -אִישׁ, עַל-הָעֵדָה.
משה איננו מבקש לאתר מנהיג מוחצן , המאופיין בסוג של עטיפה חיצונית בלבד המעוררת כביכול רושם חיצוני ,אבל יש בו משהו מזויף ולא אמיתי.
הבה נחזור לראשית פרשתנו אודות מעשה הקנאות של פנחס שהיה מעשה אמיתי ולא מעשה קנאות צבועה. ר' ברוך אפשטיין בעל " תורה תמימה"( 1860-1942 )שופך אור על מעשה הקנאות האמיתי של פנחס: "דכיוון שצריך לעשות מעשה כזה ברוח קנאה אמיתית לכבוד ד'. אם כן, מי יודע, אולי הוא הקנאי עושה מעשהו באיזו פנייה צדדית ואומר, כי עושה ברוח קנאת ד' ובין כה הורג נפש שאינו מחויב מיתה מצד הדין ממש וזה שאמרו חכמים, שביקשו חכמים לנדות את פנחס על מעשהו, אילולא קפצה רוח הקודש ואמרה:" והייתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם"-ואם כן, העידה רוח הקודש, כי היה קנאי ממש, קנאי לשם שמים ופטרוהו". במילים אחרות, הנה לפנינו פנחס אמיתי, שתוכו כברו, אמיתי בפנימיותו ובחיצוניותו, הצביעות ממנו והלאה. נגיף הצביעות לא הדביק אותו. מעשה פנחס קורא לנו להסיר מסכות מזויפות המותאמות לאינטרס האישי. הקריאה היא בעיקר למנהיגים, כפי שטבע זאת מולייר ( 1622-1673 ) באימרתו: "הצביעות מהווה מידה רעה מיוחסת הנהנית מחסינות ממלכתית."
פרשתנו קוראת לדוגמא אישית של מנהיגנו, לנהוג בצניעות ובשקיפות , במרחב הציבורי ובמרחב הפרטי כאחד.
בימים אלו של ימי בין המצרים ראוי ללמוד וללמד, את לקחי הזיכרון מימי ערב חורבן הבית השני.
התלמוד מלמדנו: " ראשונים שנתגלה עוונם - נתגלה קצם, אחרונים שלא נתגלה עוונם - לא נתגלה קצם" ( יומא דף ט' עמ' ב'). המהרש"א (שמואל אליעזר הלוי איידלס 1555-1631 ) בהקשר לדברי התלמוד, יוצא כנגד נגיף הצביעות : " שהיה להם בבית שני שנאת חינם בלב, ולפנים כאילו אוהבים".
וכך פירש גם הנצי"ב מוואלוז'ין(נפתלי צבי יהודה ברלין, 1816-1893 )בהקדמתו לספר בראשית: "שהיו בני בית שני צדיקים וחסידים ועמלי תורה אך לא היו ישרים בהליכות עולמים, על כן מפני שנאת חינם שבליבם זה את זה חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' , שהוא צדוקי או אפיקורס, ובאו ע"י זה לידי שפיכות דמים בדרך ההפלגה, ולכל הרעות שבעולם, עד שחרב הבית ועל זה היה צידוק הדין שה' ישר ואינו סובל צדיקים כאלו אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמומיות , אע"ג שהוא לשדם שמים, שהיה גורם חורבן הבריאה והריסות יישוב הארץ".
הקב"ה שונא את אלו מן הצבועים שדומים לפרושים, שמעשיהם כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס.
שבת שלום ומבורכת
זאב ווה
חמשיר לשבת:
פִּינְחָס / נְכָדִים / דוד אשל
סַּבָּא אַהֲרֹן בְִּכְבוֹדוֹ
בְּרֹאשׁ שׁוֹשֶׁלֶת כֹּהֲנִים נֶהֱדֶרֶת,
זוֹכֶה לִרְאוֹת בְּכִשְׁרוֹן נֶכְדּוֹ
הַמִּשְׁתַּלֵּב בַּסַּיֶּרֶת.
הַנֶּכֶד מַמְשִׁיךְ אֶת דֶּרֶךְ הַסַּבָּא
לִשְׂבִיעוּת רְצוֹנָם שֶׁל כֻּלָּם,
לְפִינְחָס מֻבְטַחַת מִכָּאן וּלְהַבָּא:
בְּרִית שָׁלוֹם וּכְהֻנָּה לְעוֹלָם.
נִתְבּוֹנֵן סָבִיב, סָבִיב / נִרְאֶה אֶת נְכָדֵינוּ
מַרְאֶה שָׂמֵחַ וְחָבִיב / תּוֹדָה לֶאֱלֹקֵינוּ.
כָּל אֶחָד שׁוֹנֶה / כָּל אַחַת עוֹלָם אַחֵר,
כָּל אֶחָד פּוֹנֶה / אֶל הַכִּוּוּן שֶׁהוּא בּוֹחֵר.
הֵם כָּל צִבְעֵי הַקֶּשֶׁת / אֵינָם מִקְשָׁה אַחַת,
חֶלְקָם שׁוֹמְרִים מוֹרֶשֶׁת / חֶלְקָם נוֹתְנִים בָּהּ פְּחָת.
אֶחָד נִמְצָא בצה"ל / אַחַת רַק מְנַגֶּנֶת,
אַחֶרֶת תָּפְסָה בַּעַל / וְיֵשׁ לָהּ כְּבָר חוֹתֶנֶת.
יֵשׁ אוֹהֵב חַיּוֹת / וּמְגַדֵּל לוֹ כֶּלֶב
וְיֵשׁ בּוֹחֵר לִחְיוֹת / אוֹרַח חַיִּים שֶׁל "בְּרֶסְלֵב".
אֶחָד הוֹרִיד כִּפָּה / אַחֵר הוֹלֵך בַּגַּ'בְּלָאוֹת,
יֵשׁ חוֹשֵׁב רַק עַל קֻפָּה / וְיֵשׁ אַחֵר, גִּדֵּל פֵּאוֹת.
יֵשׁ תַּלְמִיד חָכָם אוֹ רַב / אָחִיו יִהְיֶה צַלָּם,
שְׁלִישִׁי שָׁקֵט לֹא מְעֹרָב /שְׁמִינִי הוֹפֵךְ עוֹלָם.
יֵשׁ חֲרֵדִית מֵאֲחֵרִים / וְאָח פִּקֵּחַ כְּקֹהֶלֶת
וְיֵשׁ תּוֹלַעַת שֶׁל סְפָרִים / וְמַמְתַּקִּים אֵינָהּ אוֹכֶלֶת.
יֵשׁ מִי שֶׁמִּכֻּלָּם יַחְטוֹף / וְהָאַחֵר, לֹא מְוַתֵּר,
יֵשׁ הַמַּרְעִישׁ עוֹלָם בְּתוֹף / וְאָחִיו פּוֹרֵט עַל הַפְּסַנְתֵּר.
אַחַת נִרְאֵית כְּמוֹ דּוּגְמָנִית / אַחֶרֶת מְפֻנֶּקֶת,
שְׁלִישִׁית תִּהְיֶה מַדְּעָנִית / וְיֵשׁ... שֶׁעוֹד יוֹנֶקֶת.
זֶה יִהְיֶה כַּדּוּרַגְלָן / וְזֶה...הוּא יְפֵהפֶה,
אַחֵר בֵּינְתַיִים קְצָת עַצְלָן / אוּלַי יִהְיֶה רוֹפֵא.
אִם לְעִתִּים כּוֹאֵב / לְמַעֲנָם כְּדַאי,
אֶת כֻּלָּם אֲנִי אוֹהֵב / כֻּלָּם הֵם נְכָדַי.
וַדַּאי יִהְיוּ עוֹד שִׁנּוּיִים / רַבִּים אוֹ אֲחָדִים,
כֻּלְּכֶם אֶצְלֵנוּ רְצוּיִים / זִכְרוּ זֹאת...נְכָדִים !
פִּינְחָס לֹא הוֹפִיעַ בְּגַפּוֹ,
"פִינְחְס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן"
הַנֶּכֶד לֹא נִפְרַד מִסָּבוֹ,
וְאֶת זֶה רָצְתָה הַתּוֹרָה לְצַיֵֵּן.
מַחְשָׁבוֹת זוֹרְמוֹת בתוֹכִי
עַל קִרְבָה, חִבּוּק וְנִשּׁוּק,
וּבְלִי לִרְצוֹת פּוֹרֵץ גַּם הַבֶּכִי
כִּי יֵשׁ גְּבוּל גַּם לָאִפּוּק.
גְּבוּלוֹת יֵשׁ גּם לְכָל מַגֵּפָה
וְהַנֶּכֶד פִּינְחָס, מָצָא לָהּ תְּרוּפָה
שֶׁטּוֹבָה הָיְתָה לְאוֹתָהּ הַתְּקוּפָה.
נְכָדֵינוּ מוּדָעִים לַשָּׁעוֹן הַמְּתַקְתֵּק
וְחוּט הַשּׁוֹשֶלֶת לֹא יִינָתֵק...
שבת מבורכת ובריאה על כל בית ישראל
בלהה ודוד אשל.
