.
.
........................................................................................................................................
היו שותפים לעשייה שלנו:
החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון (1952) היא:
עמותה- בה כולנו פעילים בהתנדבות, עם - מלכ"ר,ניהול תקין ואישור החזר מס 46.
היו שותפים לעשייה בחסות ותרומה
התרומה היא דרך האתר :
&
יום חמישי , טו בתמוז 14.7.2022 שעה 21.00, הרצאה מספר 47 בסדרה הרב לורד יונתן זקס זצ"ל כפרשן מקרא, בזום חינם.
מרצה: המפכ"ל לשעבר סבא "רוני אלשייך" (כך ביקש שנקרא לו -וזה כבוד גדול עבורי!).
נתגלה כנער מחונן וסיים בגיל 16 את נתיב מאיר ועבר לישיבת מרכז הרב.
סיים תואר שני בהצטיינות באוניברסיטת ת"א, ביחד עם לימודי קרימינולוגיה באוניברסיטה העברית. סיים שרות צבאי כסמג"ד בגדוד 50. כמפכ"ל קידם רפורמות במשטרה וחיזק את הבטחון בירושלים. אם נמשיך את ההכתוב בויקיפדיה נסיים בכך את כל זמן השיעור. אז סליחה סבא רוני.
הנושא- מנהיגות משרתת במשנתו של הרב זקס"
הקוד לזום:
https://zoom.us/j/99767804505?pwd=OVViQ1VNaGpSRGtlZll2TGdLbE1ZUT09
מזהה: 99767804505
סיסמה: 43714
מילה אישית! את השיעור הזה כתבתי והעתקתי לבד,כיוון יש פה לעניות דעתי מסר מדהים להורים ! השיעור שקיבלתי מקורן דרך לונדון נעביר פעם אחרת.
&
פרשת פנחס תשפ"ב
אכזבתו של משה - הרב לורד יונתן זקס זצ"ל.
באדיבות מורשת הרב לורד יונתן זקס זצ"ל, הוצאת קורן מגיד, והחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון.
מתחת לפני השטח הגלויים של פרשת פנחס איתרו חכמינו סיפור חבוי.
הפרשה מספרת כיצד אמר ה' למשה, לאחר מות אחיו ואחותו, שגם ימיו שלו ספורים, וקרא לו לעלות אל הר העברים ולצפות בארץ ישראל. משה מתפלל ל-ה' שימנה לו יורש: "יפקוד ה' א-להי הרוחות לכל בשר איש על העדה אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם, ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רעה" (במדבר כז' טז'-יז'). מתבקשת כאן השאלה : למה דווקה עכשיו? הרי כבר לפני שבעה פרקים, בפרשת חוקת, אמר ה' למשה ואהרן שימותו לפני הכניסה לארץ, וגם על מות אהרן סופר כבר שם.
את התשובה, את הסיפור שמתחת לסיפור, מצאו חז"ל בעזרת שבי רמזים. הראשון הוא העובדה שבקשתו זו של משה למצוא לו יורש מופיעה מיד לאחר סיפור בנות צלופחד שרצו לרשת את נחלת אביהן בארץ ישראל. מסביר מדרש חז"ל המובא אצל רש"י : "כיוון ששמע משה שאמר לו המקום תן נחלת צלפחד לבנותיו, אמר: הגיע השעה שאתבע צרכי, שיירשו בני את גדולתי".
הרמז השני טמון בנוסח קריאתו של ה' למשה לעלות להר העברים: "עלה אל הר העברים הזה וראה את הארץ אשר נתתי לבני ישראל . וראיתה אתה ונאספת אל עמיך גם אתה כאשר נאסף אהרן אחיך" (במדבר כז' יב-יג'). המילים שהדגשנו מיותרות לכאורה. ה' אומר למשה שהוא ימות. מה מוסיפה ההשוואה למותו של אהרן? הרי כל אדם ימות. בעל כתב סופר מסביר שאהרן זכה לדעת שילדיו ילכו בעקבותיו. אלעזר בנו נתמנה לכהן גדול עוד בחייו. עד היום, הכוהנים הם צאצאי אהרן . משה נכסף לראות גם אחד מבניו, גרשם ואליעזר, מתמנה במקומו למנהיג העם. אך לא כך רצה ה'. וזה הסיפור שמתחת לסיפור.
המשכו של הסיפור בא כעבור כמה דורות. בספר שופטים מסופר על איש ושמו מיכה שהקים במה לעבודה זרה בנחלת אפרים, ושכר לו לוי אחד שיכהן שם. משלחת מבני שבט דן , כוח חלוץ ב
איתור שטח להתיישבות חדשה בצפון הארץ, עברה בבית מיכה ולקחה לעצמה את האפוד והתרפים, את הפסל ואת המסכה, וגם את האיש הלוי שכנעו בני דן לברוח איתם: "החרש שים ידך על פיך ולך עמנווהיה לנו לאב ולכהן. הטוב היותך כהן לבית איש אחד- או היותך כהן לשבט ולמשפחה בישראל?" (שופטים יח' יט'). רק בסוף הסיפור. משכבשו בני דן את העיר ליש והתיישבו בה, מוסר לנו הכתוב את שמו של הלוי: יונתן בן גרשם בן משה. בספרים שלנו מוכנסת פה אל תוך השם משה האות נו"ן, והופכת אותו למנשה. אולם נו"ן נוספת זאת נכתבת על פי המסורה גבוה ממקומה הרגיל, תלויה באויר, תלושה מקרקע השורה. בתלמוד מוסבר כי נו"ן זו נוספה כדי שלא לבייש את משה רבנו: לטשטש את העובדה שנכדו היה כהן לעבודה זרה.
איך להסביר את כישלונו לכאורה של משה בגידול צאצאיו-בנים שלא התאימו להנהגה ונכד שהידרדר לעבודת אלילים? אחת התשובות שהציעו חז"ל נוגעת לכך שמשה גר לאחר נישואיו אצל חותנו יתרו, שהיה אז כוהן לעבודה זרה. משהו בהשפעה המדיינית שספגו ילדי משה התגלגל אל יונתן. בכיוון אחר, אפשר למצוא פה ושם רמזים לכך שמשה היה עסוק כל כך בהנהגת העם, שפשוט לא נותר לו זמן להיות קשוב לצרכים הרוחניים של ילדיו. למשל, כשיתרו בא לבקר את משה אחרי קריעת ים סוף, הכתוב מציין שהוא הביא עמו את ציפורה אשת משה ואת שני ילדיהם. הם לא ראו אותו משעה ששב ממדיין למצרים עד עתה.
הסבר אפשרי שלישי נוגע למהותה של המנהיגות עצמה. הסוציולוג מקס ובר הבחין בין סמכות ביורוקרטית לסמכות כריזמטית. הסמכות הביורוקרטית נובעת מתפקידו של בעל הסמכות, ואפשר להעבירה מהורה לילד. כזו היא המלוכה. כזו היא האצולה. כאלו הן גם כמה מצורות המנהיגות הדתית, כגון הכהונה. סמכות כריזמטית, לעומת זאת, באה מתכונותיו האישיות של בעל הסמכות, ולעולם אינה עוברת מדור לדור באופן אוטומטי. משה היה נביא, והנבואה תלויה כמעט לחלוטין בתכונות אישיות. זו, אגב, הסיבה שהיהדות מוסרת את המלוכה ואת הכהונה לגברים בלבד, אך נבואה יכולה להינתן בה גם לנשים. מבחינה זו, משה לא היה יוצא דופן. מעטים הם המנהיגים הכריזמטיים שגם ילדיהם היו מנהיגים כריזמטיים.
חכמינו הציעו גם הסבר רביעי, שונה למדי מקודמיו. הקב"ה התנגד באופן עקרוני לכך שכתר התורה יעבור בשולשלת מאב לבן.כתר מלוכה כתר וכהונה -כן, אבל כתר תורה,אמרו חז"ל, שייך לכל מי שבוחר בו ובאחריות הכרוכה בו."תורה ציוה לנו משה מורשה קהלת יעקב"(דברים לג' ד')
- משמע התורה שייכת לכולנו,לא רק לאליטה. הגמרא מרחיבה:
הזהרו בבני עניים,שמהן תצא תורה...ומפני מה אין מצויין תלמיד חכם לצאת תלמיד חכם מבניהן?
אמר רב יוסף :שלא יאמרו תורה ירושה היא להם.
רב ששת בריה דרב אידי אומר: כדי שלא יתגדרו (יתנשאו) על הציבור.
מר זוטרא אומר: מפני שהן מתגברין על הציבור (רודים בו).
רב אשי אומר: משום דקרו לאינשי חמרי(קוראים לאנשים חמורים).
רבינא אומר: שאין מברכין בתורה תחילה.
במילים אחרות, "כתר תורה" אינו עובר בירושה-במתכוון. למה? כדי שלא ייעשה נחלתם הבלעדית של העשירים. או מפני שילדיהם של תלמידי חכמים עלולים לראות בתורה ירושה מובנת מאליה. או משום שהדבר עלול ליצור יהירות ובוז כלפי הזולת. או כי הלימוד עצמו עלול להיעשות עיסוק אינטלקטואלי גרידא במקום מעשה רוחני
(תלמידי חכמים שאינם מברכים ברכת התורה ).
ואחרי כל זה, לכישלונו החינוכי של משה יש הסבר אפשרי חמישי הראוי לדיון. כמה מגדולי האישים בתולדות ישראל לא הצליחו בחינוך ילדיהם. אברהם היה אביו של ישמעאל. יצחק ורבקה הולידו את עשו. ויעקב, אמנם כל שנים-עשר ילדיו נשארו במסגרת הברית עם ה', אבל שלושה מהם-ראובן שמעון ולוי-אכזבו אותו מרה. על שמעון ולוי אף אמר: "בסודם אל תבוא נפשי, בקהלם אל תחד כבודי" (בראשית מט' ו'). לכאורה, זו הצהרת התנתקות, ובכל זאת, שלושת המנהיגים הגדולים של ישראל בימי יציאת מצרים- משה, אהרן ומרים- היו מבני לוי. שלמה המלך הוליד את רחבעם, שמנהיגותו הרת האסון גרמה לפיצול הממלכה. חזקיהו, מגדולי מלכי יהודה, היה אביו של מנשה, מן הגרועים שבהם.
לא כל ההורים מצליחים עם כל הילדים כל הזמן.
וכי יתכן אחרת? הרי כולנו חופשיים. כולנו יכולים, במידה מסוימת, לבחור מה להיות. הגנים שהורינו הורישו לנו, ודרך גידולנו וחינוכנו בביתם, אינם ערובה לכך שנגדל ונהיה האנשים שהורינו רוצים שנהיה.
גם לא צודק שהורים יכפו את רצונם על ילדיהם שהגיעו לבגרות.
במקרים רבים זה לטובה. אברהם עזב את דרך האלילות של תרח אביו. מנשה, אב-טיפוס של מלך רשע, היה סבו של יאשיהו, מהצדיקים במלכי יהודה. חשוב לזכור זאת.
היהדות מציבה את ההורות, את החינוך ואת הבית במרכז מערכת הערכים שלה.
אחת מחובותינו הראשונות היא להבטיח שילדינו יכירו את מורשתנו הדתית וידעו לאהוב אותה. אבל לפעמים אנחנו נכשלים. ילדינו הולכים בדרכם שלהם שאינה דרכנו.
אם זה קורה לנו, אל לנו לתת לרגש האשמה לשתק אותנו.
לא כל אחד מצליח עם כל ילדיו-גם לא אברהם אבינו, משה רבנו, דוד המלך ושלמה המלך. ובעצם, גם לא הקב"ה עצמו: "בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי" (ישעיהו א' ב').
שני דברים הצילו את סיפור משה וילדיו והוציאוהו מכלל טרגדיה. בספר דברי הימים א' (כג,טז, כד,כ') בנו של גרשם קרוי לא יונתן אלא שבואל- וחז"ל הסבירו שהוא יונתן, ששב אל ה'. הנה כי כן, גם אם ילדנו מרחיק לכת עד אל הקצה, עדיין יש תקווה שברבות הימים ישוב. הדבר השני נרמז ברשימת יוחסין קצרה המופיעה בפרק ג' בספר במדבר(פסוקים א-ד). היא פותחת במילים "אלה תולדות אהרן ומשה", אך למרבה הפלא מפרטת רק את תולדותיו(צאצאיו) של אהרן. חז"ל הסבירו שהיות שמשה לימד את ילדיו של אהרן, הם נחשבים ילדיו. תלמידיו של אדם הרי הם כילדיו.
לא כולנו זוכים בילדים. גם כאלה מאיתנו שזכו, ואפילו אלה מאיתנו שלא חסכו מאמץ להנחיל לילדיהם את ערכיהם ומורשתם- לא תמיד זוכים שילדיהם הולכים כל הזמן בעקבותיהם. לפעמים ילדינו יוצאים, לתמיד או לזמן מה, לדרך משלהם. ובכל זאת, כולנו יכולים להשאיר בעולם משהו שימשיך לחיות אחרינו. יש העושים זאת בדרכו של משה רבנו: מלמדים את הדור הבא, מכשירים אותו ומטפחים אותו. ויש העושים זאת ברוח מימרת חז"ל "עיקר תולדותיהם של צדיקים- מעשים טובים". מעשינו הטובים הם צאצאינו שאנו משאירים אחרינו.
אם ילדינו ממשיכים בדרכנו, עלינו להכיר לה' תודה. אם הם מגדילים עשות ומיטיבים מאיתנו ללכת בה, עלינו להודות לה' באופן מיוחד. וכאשר הם בוחרים בדרך אחרת, שומה עלינו להיות סבלנים, ולזכור שלאיש הגדול ביותר בעמנו בכל הדורות קרה דבר דומה עם נכדו- ועל כן לא לוותר על התקווה. נכדו של משה חזר. המילים הכמעט אחרונות בנבואתו של אחרון נביאינו, מלאכי, הן החוזות כי עוד יושב "לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" (מלאכי ג' כד').
המתרחקים והמתנכרים עוד ישובו לחיקנו באמונה ובאהבה.
הרב לורד ד"ר יונתן זקס זצ"ל, במסר חינוכי לפרשת פנחס תשפ"ב.
(מתוך ספריו: שיג ושיח קריאות חדשות בפרשת השבוע,
בהוצאת קורן-מגיד).
.
*ניתן להרשם באתר של החברה לחקר המקרא www.hamikra.org ולקבל מדי שבוע במייל את השיעור השבועי על פרשת השבוע של הרב לורד יונתן זקס זצ"ל
&
לימוד תנ"ך.
מתוך שיעור של הרב יוסף דוב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל.
(מורו ורבו של הרב לורד יונתן זקס זצ"ל)
מתוך הספר "עמודו של עולם- על אברהם אבינו"
(מאוצר הרב - ידיעות ספרים).
כאשר אנו לומדים את התנ"ך עלינו לתת את ליבנו לשני עניינים. עלינו להבין את משמעות המילים ועלינו להבין את המסר הרוחני העולה מן התנ"ך. ספרות אדירה בהיקפה של ביקורת התנ"ך עומדת לפנינו, אך הבעיה שהיא מעוררת נעוצה בהחמצה המוחלטת שהיא מחמיצה את המסר הרוחני. היא עושה שימוש בצורות ובקריטריונים ספרותיים מודרניים שהם בלתי ישימים לחלוטין לגבי התנ"ך. היא איננה מבינה כי התנ"ך איננו ספר של סיפורים אלא חיבור הנושא בחובו דרך של חיים ומסר רוחני אדיר - חוקה חדשה.
בכל מקום שהם רואים סתירות, אני רואה את המיזוג ההרמוני. ובכל מקום שהם רואים עימות בין שתי דעות, אני רואה אחידות.
בצד הבנתנו את משמעות המילים, את סגנונן ואת הרקע ההיסטורי שלהן, ישנו גם מסר רוחני גדול, בשורה (kerygma).
התורה איננה עוסקת באירועי העבר בלבד, יש לה עניין במחשבותינו, בתחושותינו, במחויבויותינו. התורה מתייחסת לא רק לחובות האיברים, אלא גם למה שר' בחיי אבן פקודה כינה "חובת הלבבות", חובותיה של הנפש, החובות המתקשרות אל עולמו הרגשי של האדם - מתי לשחוק מתי לבכות, מתי להספיד ומתי לרחוק מהספד, מתי להיאבק ומתי להיכנע. חיים של תורה חובקים לא רק את מעשינו כלפי חוץ אלא גם את עולמנו הפנימי.
וזה, לדעתי, מה שהתכוון לו ר' סימאי כשאמר כי "אין לך פרשה שאין בה תחיית המתים" (ילקוט שמעוני, האזינו, רמז תתקמא, וכן מדרש תנאים לדברים לב, ב).
בכל פרשה מפרשיות התורה מרומז אחד מעיקרי היהדות.
משאנו בוחנים את הטקסט בקפדנות, אנו עשויים לגלות אוצר המסתתר במילה אחת או אף באות אחת. דבר זה נכון בוודאי לגבי ראשון ספרי התנ"ך. הייעוד האנושי משתקף בספר בראשית – ניצחון ותבוסה אנושיים, גדולה וקטנות אנושיות, מה שמסוגל האדם להשיג, ההזדמנויות הנפתחות לפניו ואפילו סירובו לשמוע בקולו של ריבון העולמים.
כשאנו מדברים באברהם אבינו, עלינו תמיד לזכור כי התנ"ך איננו רק ספר המגולל את סיפור האירועים שהתרחשו לפני אלפי שנים. הוא עוסק באירועים שעדיין מתרחשים לנגד עינינו.
למעשה זה ספר העוסק לא רק באברהם אלא גם בגורל עמנו. אנחנו "עם הנצח" וייעודנו הוא נצחי – והתורה היא ספר ייעודנו.
זה הוא הרעיון של הרמב"ן בדבר "מעשה אבות סימן לבנים".
הובא ע"י: ישראל קריסטל – מנכ"ל החברה לחקר המקרא.
