אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
.......................................................................
פרשת עקב -"וָאֶתְפֹּשׂ, בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת, וָאַשְׁלִכֵם...וָאֲשַׁבְּרֵם, לְעֵינֵיכֶם"-דִיסוֹצִיאַצְיָה וניתוק, אל מול בוחן מציאות וחיבור.
ד"ר זאב (ווה) פרידמן *
דיסוציאציה (Dissociative symptoms) (היפרדות או ניתוק) מתארת קשת מצבים בין ריחוק עד לניתוק המודע מרגשות, תחושות, זיכרונות ומסגרות מחשבתיות. דיסוציאציה יכולה לתאר פגיעה זמנית, קלה או חמורה, בקשר המודע של האדם אל המציאות הפיזית. אדם בעל בוחן מציאות תקין הוא אדם שמחובר למציאות, מקושר לסביבה המציאותית שלו, ותופס באופן מדויק את המציאות. יכולות בסיסיות אלו עומדות בבסיס בוחן המציאות התקין, הכולל תפקודים בסיסיים של האגו, כיכולת לבחון ולהעריך את הסביבה ואת גבולותיה. כמו כן, בוחן המציאות כולל את היכולת להבחין בין העולם הפנימי לחיצוני ולשפוט באופן מדויק את היחסים בין האדם לסביבה בה הוא נמצא. (ויקיפדיה 2019, אתר "בטיפולנט",פורטל לשירותים פסיכולוגיים בישראל, 2016).
אם בקרב בני אדם הלוקים בסימפטום זה, ההשלכות לתפקוד עלולות לסכן את הפרט, הרי בקרב מנהיגות שלוקה בסימפטום זה, התוצאות הינן חמורות עוד יותר ועלולות לסכן את הכלל.
כך אירוע עגל הזהב ושבירת הלוחות מתואר בנאומו של משה בפרשתנו :
"בַּעֲלֹתִי הָהָרָה, לָקַחַת לוּחֹת הָאֲבָנִים לוּחֹת הַבְּרִית, אֲשֶׁר כָּרַת ד', עִמָּכֶם; וָאֵשֵׁב בָּהָר, אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי, וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי. וַיִּתֵּן ד' אֵלַי, אֶת שְׁנֵי לוּחֹת הָאֲבָנִים כְּתֻבִים, בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים...וַיְהִי, מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם, וְאַרְבָּעִים, לָיְלָה; נָתַן ד' אֵלַי, אֶת שְׁנֵי לֻחֹת הָאֲבָנִים לֻחוֹת הַבְּרִית. וַיֹּאמֶר ד' אֵלַי, קוּם רֵד מַהֵר מִזֶּה כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרָיִם: סָרוּ מַהֵר, מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם, מַסֵּכָה... וָאֵפֶן, וָאֵרֵד מִן הָהָר, וְהָהָר, בֹּעֵר בָּאֵשׁ; וּשְׁנֵי לוּחֹת הַבְּרִית, עַל שְׁתֵּי יָדָי. וָאֵרֶא, וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לד' אֱלֹהֵיכֶם עֲשִׂיתֶם לָכֶם, עֵגֶל מַסֵּכָה סַרְתֶּם מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר צִוָּה ד' אֶתְכֶם. וָאֶתְפֹּשׂ, בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת, וָאַשְׁלִכֵם, מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי; וָאֲשַׁבְּרֵם, לְעֵינֵיכֶם (דברים ט', ט' – יז').
"בָּעֵת הַהִוא אָמַר ד' אֵלַי, פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים, וַעֲלֵה אֵלַי, הָהָרָה; וְעָשִׂיתָ לְּךָ, אֲרוֹן עֵץ. וְאֶכְתֹּב, עַל הַלֻּחֹת, אֶת הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ; וְשַׂמְתָּם, בָּאָרוֹן. וָאַעַשׂ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים, וָאֶפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים; וָאַעַל הָהָרָה, וּשְׁנֵי הַלֻּחֹת בְּיָדִי. וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת כַּמִּכְתָּב הָרִאשׁוֹן, אֵת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר ד' אֲלֵיכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ, בְּיוֹם הַקָּהָל; וַיִּתְּנֵם ד', אֵלָי. וָאֵפֶן, וָאֵרֵד מִן הָהָר, וָאָשִׂם אֶת הַלֻּחֹת, בָּאָרוֹן אֲשֶׁר עָשִׂיתִי, וַיִּהְיוּ שָׁם, כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ד' ". (דברים , י', א' – ה').
הנה סימפטום הדיסוציאציה והניתוק וכנגדו סימפטום בוחן המציאות והחיבור, כפי שנוכחים בנאומו של משה בפרשתנו בתרשים הזרימה של האירועים באופן הבא:
3.משה בבוחן מציאות ,יורד ומתחבר למציאות העגומה: "וָאֵפֶן, וָאֵרֵד מִן הָהָר... וּשְׁנֵי לוּחֹת הַבְּרִית, עַל שְׁתֵּי יָדָי... וָאֵרֶא, וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לד' אֱלֹהֵיכֶם עֲשִׂיתֶם לָכֶם, עֵגֶל מַסֵּכָה".
התוצאה הסופית היא – הלוחות הראשונים השבורים המייצגים את סימפטום הדיסוציאציה, מונחים ביחד בארון עם הלוחות השניים השלמים, המייצגים את סימפטום בוחן המציאות.
כך למדנו :"לוחות שבורים מונחים בארון, בצד לוחות שלמים" ( ברכות, ח', ב' ).
הנה תמונת העֵדוּת, לתהליך השינוי שעבר משה, מדיסוציאציה וניתוק מהמציאות בה נתון העם, אל בוחן מציאות וחיבור אל העם.
הבה נעמיק בדיוננו ונרחיק עדותנו, לדוגמא מובהקת, המאפיינת העדר סימפטום הדיסוציאציה בגילוי אחריות, בוחן מציאות וחיבור אל העם בהווה ובעתיד של מנהיגות, בדמותו של מנהיג פרשני- הרשב"ם רבי שמואל בן מאיר,(1080- 1160),מבעלי התוספות נכדו של רש"י, שהיה הפרשן הראשון ששילב בפירושיו התפלמסות עם הנוצרים באותה תקופה בה הוא חי, וזאת בהקשר לנאומו הטראומטי של משה בפרשתנו, אודות עגל הזהב ושבירת הלוחות.
אבל קודם הבה נשאל שאלה מעניינת ומרתקת - האם הלוחות נשברו באופן אקטיבי, כתוצאה מפעולת השלכתן היזומה על ידי משה, או שהלוחות נשברו באופן פסיבי כיון שנשמטו מידיו של משה ?
שאלה זאת איננה שאלה טכנית גרידא, אלא היא מהותית למאבק התיאולוגי הנטוש לאורך דורות בין היהדות לנצרות.
הנה בדיוק בשאלה זאת, אנו מגיעים לאפקט בוחן המציאות של הרשב"ם שכאמור, שילב בפירושיו התפלמסות עם הנוצרים באותה תקופה בה הוא חי. את מעשה שבירת הלוחות, הרשב"ם מפרש זאת בהיבט התיאולוגי פוליטי, כתשישות כוחו של משה, באופן פסיבי, ולא כשבירה אקטיבית של משה את הלוחות בחמת זעם, כתגובה לחטא העגל:" כשראה את העגל תשש כוחו ולא היה בו כוח להשליכם רחוק ממנו קצת, שלא יזיק את רגליו בנופלם כדרך כול משליכי משוי, כשאין בהם כוח לשאת " .
אך ברור לכולם מקריאת הטקסטים והפשט בתורה, באירוע שבירת הלוחות עוד בספר שמות בפרשת "כי תשא" ובפרשתנו, כי שבירת הלוחות על ידי משה, לא התרחשה בגלל תשישות כוחו של משה, אלא כמעשה פרואקטיבי, כפי שמשה מתאר זאת בפרשתנו : "וָאֶתְפֹּשׂ, בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת, וָאַשְׁלִכֵם, מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי; וָאֲשַׁבְּרֵם, לְעֵינֵיכֶם"( דברים, ט', יח').
אם כן מועצמת השאלה, מה גרם לרשב"ם להתרחק בפירושו ממה שנראה בעליל מהפשט בטקסט בפרשתנו כאמת לאמיתה, כפעולה אקטיבית יזומה בכוונת מכוון של משה, לשבור את הלוחות ולנקוט בפירוש שמציג את הסיטואציה של שבירת הלוחות כפעולה פסיבית של משה. כלומר, שתש כוחו של משה, שראה אירוע טראומטי של חטא העגל ואז מרפיונו, נפלו הלוחות ונשברו?
פרופ' אלעזר טויטו ( 1929-2010 ),בא לסייע לנו בשאלתנו, בהקשר למחקריו באוניברסיטת בר אילן, לדרך פרשנותו של הרשב"ם, בהיבט התיאולוגי פוליטי, בזיקה להשפעה הסביבתית והמציאות של התקופה בה הפרשן חי.
בניתוח מאלף טויטו מסביר:" כי מטרת הפירוש בה בחר הרשב"ם, בשבירת הלוחות, היא לחזק את רוחם של ישראל מול פרשנות הנוצרים, שראו בחטא העגל ובעונשו, מִפְנֶה ביחס הבורא אל עמו. לדעת הנוצרים, בחטא העגל הופרה ברית סיני ונזרעו הזרעים לתהליך שבסופו, בחורבן בית שני, מאס ה' ב"ישראל הישן", "הברית הישנה" וכרת ברית חדשה עם "ישראל החדש" "הברית החדשה" – הנצרות. הלוחות הם מסמך הברית שכרת ה' עם עמו ושבירתם היא, לדעתם, הפרת ה' את בריתו עם ישראל. הפירוש שפירש הרשב"ם מטרתו, ליטול את העוקץ מהפרשנות הנוצרית, פרשנות שהגיונה היה עלול לגרום לערעור אמונתם של ישראל שלא ייטוש ה' עמו". (ד"ר יצחק ספיר, מאמר לזכרו של פרופ' אלעזר טויטו ז"ל, ספרים, שבת משפטים, מקור ראשון, כד' שבט תשע"ה).
הנה לנו דוגמא מאלפת לגדולתו של מנהיג רוחני ופרשן, בדמותו של הרשב"ם שחי בימים האפלים של התיאוריה התיאולוגית של הכנסייה הנוצרית- "תיאוריית החילוף והגינוי".
פרשן שהיה מנהיג ובעל השפעה שלא הסתגר במגדל שן והיה מחובר למציאות התקופה ולעמו ,שידע לנתח מציאות מיוחדת בת זמנו, ולגלות אחריות כלפי העם היהודי באותה עת בה הוא חי וגם לעתידו, שבאומץ ידע לשנות ולפרש את הטקסט בפרשתנו באירוע שבירת הלוחות , כדרך פעולה פסיבית של משה שתש כוחו, וזאת כדי למנוע העצמתה של תיאוריית החילוף והגינוי כלפי היהודים, ולמנוע ערעור אמונתם של ישראל שלא ייטוש ה' עמו.
אנו ניצבים נפעמים מול ארון הקודש היהודי שבו מונחים יחדיו הלוחות הראשונים השבורים ,המייצגים את סימפטום הדיסוציאציה, ביחד עם הלוחות השניים השלמים- המייצגים את סימפטום בוחן המציאות, כאשר הרשב"ם המנהיג הפרשני, המייצג את סימפטום בוחן המציאות, וגמישות מחשבתית (אג'יליות) , מאיר את ייחודו של ארון הספרים היהודי, בפרשנותו הנועזת והאמיצה, אל מול מציאות מורכבת ומאתגרת.
הנה מורשתה של מנהיגות בדמותו של הרשב"ם וכך היא אומרת – בתנאים מסוימים ומיוחדים, במציאות סבוכה , מורכבת , מסוכנת ומאיימת, עליך כמנהיג להיות חכם ומחובר למציאות תקופתך ולעמך, בניהול סיכונים מושכל ולא לדבוק בגישה דווקנית, בלהיות צודק ורק בחקר האמת, שלא אחת מנתקת אותך מעמך.
אכן, ארון הספרים היהודי הוא תבנית זהותו של עם ישראל במרחבי הזמן והמקום לאורך כל הדורות. כך "נשא ארון את נושאיו"( סוטה, לה', ע"א), במנעד השקפות , פרשנויות ונקודות ראות שונות. ארון הספרים הוא ייצוגו של בית מדרשו של העם היהודי, המשקף את האתוס – "אין בית מדרש שאין בו מחלוקת"..."אלו ואלו דברי אלוקים חיים" ( עירובין, יג', ע"ב).
בארון הספרים נוכחים פרשנינו הקדושים, על מדפי הארון, בייצוגי הפרשנויות, בהקשר לנכסים הרוחניים של עמנו, בנתיבי הסוגיות, התקופות והאירועים השונים במהלך הדורות.
כך למדנו: "וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ" (שמות לד', א'). מניין לנו שהסכים הקדוש ברוך הוא לשבירת הלוחות בידי משה? והתשובה לכך: "דכתיב - 'אשר שברת', ואמר ריש לקיש: יישר כוחך ששברת" (בבלי, שבת, פז' עמ' א').
נאומו של משה בפרשתנו ראוי לברכת - יִשַּׁר כּוֹחַ. שבת שלום ומבורכת
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל מלב"ב ( מרכזים לטיפול באנשים עם דמנציה ואלצהיימר ובבני משפחותיהם בקהילה). לשעבר, מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו ומנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות.
&
פרשת עקב - הסיפור שלנו-תשפ"ג
מייקל אייזנברג- משקיע הון סיכון
עם ראשית הבריאה, ומיד לאחר התוויית ייעודו של האדם: "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ" (בראשית א, כח), התייחסה התורה בפסוק הבא לאוכל - יסוד הקיום והדלק שמניע את הכל: "הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה" (בראשית א, כט). בבראשית פרק ב, סיפור גן עדן כולו נסוב על אכילה, ומתפתח מהצורך הבסיסי, תחושת הקיום, האנרגיה והיכולות, לצו דתי בעל משמעות תודעתית-רוחנית: "...מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ…" (בראשית ב, טז-יז). צו שהפרתו משפיעה על חיי האדם ופרנסתו מאז ועד היום: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (בראשית ג, יט).
בדומה לכך, הסוגיה בתלמוד הבבלי במסכת פסחים (כא ב) הוסיפה את הפן החווייתי כשראתה באכילה שם קוד לכל ההנאות: "אמר ר' אבהו כל מקום שנאמר "לא יאכל", "לא תאכל", "לא תאכלו" - אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע…". כלומר, האדם חווה את העולם ואת החיים דרך אכילות שונות, עד שאפילו לימוד תורה נמשל במדרש ללחם: "לחם זו תורה דכתיב: "לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחְמִי" (משלי ט, ה)" (בראשית רבה עה, א).
בעולם העסקים לא פעם מדברים על 'לחנך את השוק’ בכל הקשור להשקת מוצר או שירות חדשים. אלא שכדי לשווק מוצר או שירות מהפכניים, דווקא לא מומלץ לנסות לחנך לשינוי בתפיסת עולמם של הצרכנים. כדי להצליח יש להבין את הרצונות, החששות והסיפורים שבראשם של האנשים. חשוב שהסיפור של המוצר, או השירות, החדשים, ישתלב עם הסיפור שהאנשים בשוק כבר מספרים לעצמם.
בדומה לפרקי בראשית, בפרשתנו כשמשה מתייחס למשימות, האתגרים והיעוד של עם ישראל הוא מתייחס בהרחבה גם לאוכל:
כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם. וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֹלִיכֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו אִם לֹא. וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם. (דברים ח, א-ג)
כאמור, הסיפור האמיתי של האוכל הוא הרבה מעבר לצורך הקיומי נטו. לכן, כשמשה רוצה להסביר עד כמה המצוות חשובות לעם ישראל הוא משלב אותן עם חוויית האכילה, ומלמד, שהאכילה מבטאת בעצם את הקשר עם ה'. כדי להצביע על כך שהמצוות רלוונטיות גם כשהמציאות משתנה מהקצה אל הקצה, הוא שוזר אותן לא רק בסיפור של האכילה במדבר, אלא גם בסיפור השונה לחלוטין של האכילה בארץ ישראל. וכך, האכילה, שכאמור מבטאת את מכלול ההנאות, הצריכה ואיכות החיים של אזרחי ישראל, הופכת לתיאור הכלכלה הישראלית כולה:
וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוֹת ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וּלְיִרְאָה אֹתוֹ. כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת... הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טוֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ. וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה. וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ. הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ. (דברים ח, ו-טז)
מבנה הפסוקים בשתי פיסקאות מעניין במיוחד. יש בו מעין "סנדוויץ" - הוא מתחיל במצב המוכר בארבעים השנה האחרונות, עובר למצב העתידי בארץ ישראל וחותם עם חזרה למצב המוכר של אכילת מן במדבר והמשמעויות הטמונות בו. המבנה נועד להטמעת מסר עמוק: שמירת המצוות איננה פיצ'ר צדדי, שירות או מוצר המשתלב עם הסיפור הישראלי שלנו שכדאי לנו לאמץ. הערכים והנורמות של התורה, אמת, כבוד הזולת, אהבת הגר, הנהגה ראויה, העצמה כלכלית, חוסר סגידה עצמית, שבת ועוד, נמצאים בבסיס הכלכלה הישראלית והכרחיים לשגשוגה. הם הם
הסיפור שלנו. מייקל אייזנברג
אשמח לקבל תגובות בכתובת: treeoflifeandprosperity@gmail.com
&
בלומה טיגר-דיכטוולד- לפרשת עקב- לוחות הנכתבים ע"י אדם
כתיבת הלוחות השניים מופיעה שנית בפרשתנו (המופע הראשון היה בפרשת כי תשא):
בָּעֵת הַהִוא אָמַר ה' אֵלַי פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַעֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וְעָשִׂיתָ לְּךָ אֲרוֹן עֵץ:
וְאֶכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם בָּאָרוֹן:
וָאַעַשׂ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים וָאֶפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וָאַעַל הָהָרָה וּשְׁנֵי הַלֻּחֹת בְּיָדִי:
וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת כַּמִּכְתָּב הָרִאשׁוֹן אֵת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בְּיוֹם הַקָּהָל וַיִּתְּנֵם ה' אֵלָי: (פרק י פסוקים א - ד )
ה' מצווה על משה לפסול שני לוחות אבנים כמו הראשונים ששיבר. בלוחות השניים ייכתב בדיוק מה שנכתב בלוחות הראשונים.
חטא העגל ושבירת הלוחות הראשונים דורשים שינוי. מה יהיה שינוי זה ומה תהא משמעותו?
אומר רבי שמשון רפאל הירש בפרשתנו: " ואכתוב וגו'. ה' לא ישנה את תורתו בעטיו של חטא האדם. קיימת תמיד רק ברירה אחת: עזיבת התורה או תשובה נאמנה לתורה. לא תיקון התורה, אלא תיקון עצמנו על מנת שנתאים לתורה - זה הוא התפקיד היחיד המוטל עלינו לעד ובכל עת. ה' כותב על הלוחות החדשים רק את התורה הישנה. היא הדבר הנתון, ובדור של עוזבי תורה היא מצפה לבני בניהם שיהיו נאמנים לחובתם ".
לאחר חטא העגל ירדו ישראל לדרגה גשמית יותר, ולכן היה צורך לקחת אבנים מלמטה, לְסַתְּתָם ולתקנם ועליהם לכתוב לוחות חדשים-שניים.
לוחות הראשונים, על פי חז"ל, שייכים לדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות. לפרק זמן זה שהוא לא יום ולא לילה יש משמעות מיוחדת. אין להם תהליך של הבשלה הם נבראו ברגע האחרון. כלומר הלוחות הם חלק מהעולם שהיה בטרם המבול, אותו עולם בראשיתי. העולם שלאחר המבול מתאים יותר לבני אדם. לוחות ראשונים ניתנו לאחר מתן תורה, שם נתן ה' בקולו את עשרת הדיברות. אירוע זה היה מלווה בצורך להתקדש שלושה ימים לפני האירוע, היו שם קולות וברקים, וענן כבד על ההר ממנו בקע קולו של ה'. העם התיירא ונסוג לאחור וביקש כי משה ידבר אליהם ולא ה'.
לוחות ראשונים התאימו לאותו עולם בראשיתי. הם היו מעשה אלוקים, והכילו את עשרת הדיברות בלבד. בעולם כזה די היה בעשרת הדיברות. אבל כבר בהר סיני התברר כי העם אינו עומד בכך. זוהי מעלה גבוהה מידי עבורם. כאשר משה יורד עם הלוחות הראשונים בעקבות דברי ה' " (פרשת כי תשא) "לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ " (ודוק: אין זה עמי), ורואה בעיניו את חגיגת העגל, הוא שובר את הלוחות. זו אינה תאונה, אלא מעשה מכוון.
העם אינו ראוי ללוחות אלה. משה מבקש מה' כי יסלח לעמו ותינתן להם הזדמנות שנייה. חז"ל מסבירם כי ה' לא כעס על משה, אלא אמר לו: יפה עשית. בהזדמנות השנייה התבקש משה לעלות לבד אל ההר, " כי לא ברעש ה'". פיסול הלוחות היה על ידי משה, אך הכתב היה של ה', וגם לדעת האומרים כי משה כתב וה' חרת את האותיות, עדיין יש כאן פעולה משותפת של ה' ושל משה. כלומר של ה' ושל האדם.
יותר מכך. לוחות שניים הכילו על פי חז"ל, לא רק את עשרת הדיברות אלא גם תורה שבעל פה, מדרש ואגדה. לא די בעשרת הדיברות. ה' אומר למשה "עשה לך ארון". "פסול לך אבנים". לך הוא לצורך אנושי. גם הלוחות וגם הארון הם עבורנו. הארון הוא מסגרת בה מונחים דרך קבע הלוחות השניים ושברי הלוחות הראשונים. יש צורך בתיחום מוגדר של גבולות לבני אדם. תפקיד הלוחות הראשונים היה היסטורי-מכונן. הראשונים היו מעשה ה' כי הוא מקור הסמכות, ושבריהם הקדושים היו בארון יחד עם הלוחות השניים. דורש ה"שפת אמת" (האדמו"ר מגור רבי יהודה אריה ליב אלתר): "בלוחות השניות ניתן כוח לכל תלמיד ותיק לחדש הלכה על פי המצוות והתלמוד".
רבי מאיר שמחה מדווינסק בפירושו על התורה, "משך חוכמה" אומר: "בלוחות שניים יש משהו מן השמים ומן הארץ כמו האדם. האדם עצמו נברא מאדמה ומשמים". עפר מן האדמה ונשמת חיים שהפיח בו ה'.
הלוחות השניים מבטאים את הצורך להשקיע באופן יסודי יותר מתוך הבנת נפש האדם וצרכיה, ומתוך רצון שיהיה לכך קיום.
מוסיף משך חוכמה ואומר: "להורות כי הראשונים אשר מעשה אלוהים המה שבורים, ולוחות שפסל משה המה השלמים, להראות כי אין בשום נברא שום קדושה בָּעֶצֶם, רק מצד שמירת ישראל התורה כפי רצון ה' יתברך".
הרב קוק (אורות התחייה, ל) מתייחס לקשר שבין גוף לבין נפש, חלק ארצי עם חלק שמימי: "יש לנו בשר קדש לא פחות ממה שיש לנו רוח הקדש...כל תשובתנו תעלה בידינו רק אם תהיה עם כל הוד רוחניותה גם תשובה גשמית". הקשר הזה של שמים וארץ בא לידי ביטוי בלוחות שניים בהם היו שותפים ה' ומשה בעוד שלוחות ראשונים היו מעשה אלוקי בלבד.
לכן בלוחות ראשונים לא נאמר "למען ייטב לך" כי סופם להישבר, אבל פסוק זה מופיע בלוחות שניים שבניגוד לראשונים הם כאן כדי להישאר עימנו לנצח.
י"ג אב תשפ"ג - בלומה דיכטוולד
&
פרשת עקב – "תורה מה תהא עליה?!"אורי סובוביץ-משקיע הון סיכון.
בין הגל למרקס
האם עיקר מהות האדם הוא צדדיו הגשמיים, גופו ויכולותיו הפיזיות או שמא נפשו, מידותיו ועולמו הפנימי? זו אינה שאלה תאורטית בלבד, שכן היא משליכה באופן ישיר על השאלה במה האדם אמור להשקיע את עיקר זמנו ומרצו בחייו. ההשקפה המטריאליסטית רואה בחומר את המציאות היחידה הקיימת, המרכיבה ומפעילה את היקום. המחשבות והרגשות הן בסך הכול תופעות הניתנות להסבר במונחים פיזיקליים. קארל מרקס, יהודי מומר בן המאה ה-19, פיתח את משנת "המטריאליזם הדיאלקטי". בעוד רבו של מרקס, הפילוסוף הגרמני גאורג וילהלם פרידריך הגל, טען שהרוח היא הכוח העיקרי שמשפיע על המציאות ומקדם אותה, מרקס טען בתוקף שהחומר הוא הכוח העיקרי שדוחף את גלגלי המציאות.
בספר קרל מרקס, שכתב פרנסיס ווין1], מתואר כי בהלווייתו של מרקס, באוגוסט 1883, חברו הקרוב של מרקס, פרידריך אנגלס, נשא נאום הספד שבו השווה את הישגיו של מרקס בתחום הכלכלה המדינית והסוציולוגיה להישגיו של צ'רלס דארווין במדעי הטבע. מרקס, אמר אנגלס, גילה לאנושות את העובדה הפשוטה שהאידיאולוגיות טרחו היטב להסתיר: בני אדם זקוקים למזון, משקה, מחסה וביגוד לפני שיהיה ביכולתם לעסוק בפוליטיקה, במדעים, באמנות ובדת... ומשום כך, היחסים המארגנים את ייצורם של התנאים החומריים קובעים את ההתפתחות הרעיונית של החברה, ולא להפך. החומר קודם לרוח...
מהדיון על טבע האדם וקדימות הרוח לחומר או להפך עולה שאלה: האם טבע האדם הוא לעסוק במושכלות ובענייני רוח בלבד ואילו פיתוח קריירה, עיסוק בעבודת האדמה וביתר צדדי החיים הגשמיים הם הכרח בלבד כדי להתפרנס? או שמא נטען כמרקס, שעיסוק האדם בענייני העולם הזה לצורך קיומו אינו ברירת מחדל אלא נכון מלכתחילה?
"והגית בו יומם ולילה"?
פרשת עקב עוסקת בין השאר בסוגיית השכר והעונש על קיום המצוות. השכר שהתורה מציעה למקיימי מצוותיה אינו קשור לעולם הבא אלא לעולם הזה. התורה מדברת על גשמי ברכה, תנובת השדה ורווחה כלכלית שתאפשר לאדם לעסוק בנחת בתורה ובמצוות: "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם. וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ. וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ" (דברים יא, יג-טו).
הגמרא במסכת ברכות (לה, ב) מתארת דיון מרתק בין רבי ישמעאל לרבי שמעון בר יוחאי על הפסוקים הנ"ל. השניים מנסים ליישב בין הפסוק המדבר על איסוף הדגן התירוש והיצהר, עבודת הכפיים המתוארת בתקופת שפע כלכלי ורוחני, לבין הפסוק מספר יהושע (א, ח): "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה". אם האידיאל המתואר בספר יהושע הוא שהאדם לא יפסוק מלימוד תורה, כיצד ייתכן שהתורה מתארת דווקא כשכר את האפשרות להתפרנס בכבוד וברווח מעבודת כפיים הכרוכה בביטול תורה?
רבי ישמעאל הסביר: "הנהֵג בהן מנהג דרך ארץ". אמנם עיקר האדם והחיים הוא לימוד התורה, אך יש לשלב זאת עם "דרך הארץ", עבודה לצורך פרנסה. על כך ענה רבי שמעון בר יוחאי בתקיפות: "אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח – תורה מה תהא עליה?!". לדבריו, אם אדם יהיה עסוק בכל מלאכות החקלאות, מה יהיה על העיקר, על לימוד התורה, העיסוק ברוח, שעליהם נאמר "והגית בו יומם ולילה"?! תשובתו היא שבשעה שישראל "עושין רצונו של מקום", כלומר לומדים תורה ומקיימים מצוות, מלאכתם נעשית על ידי אחרים, ובשעה שאינם עושים רצונו של מקום, הם נענשים ונאלצים להשתעבד לעבודת החומר המבטלת אותם מתורתם, ולא עוד שאף מלאכת אחרים נעשית על ידם.
הרב קוק פירש סוגיה זו והסביר כי אין מחלוקת בין רבי ישמעאל לרבי שמעון בר יוחאי בנוגע לגישתם מהו העיקר ומה הטפל בחיים. שניהם הסכימו שהתורה, עבודת ה' והעולם הרוחני של האדם הם העיקר, ואילו הקריירה, עבודת האדמה או כל מלאכה אחרת הנועדה לפרנסת האדם בלבד אלו דברים טפלים לעיסוק ברוח, שכן הם אמצעים בלבד. אלא שרבי ישמעאל סובר כי מרבית בני האדם אינם מסוגלים לעסוק אך ורק ברוח מבלי שתקצר נפשם מכך, ולכן "הנהג בהם מנהג דרך ארץ". על פי גישה זו, על האדם לשלב בחייו גם עבודה וגם עיסוק בגוף ובחומר ולא רק ברוח, הן בשביל להתפרנס והן כדי לפתח צדדים נוספים שמשלימים את אישיותו. רבי שמעון בר יוחאי, לעומתו, סבר כי היות שעיקר האדם הוא הרוח, לא ייתכן להתבטל מהעיסוק במהות לצורך עיסוק בטפל. לשיטתו, נפש האדם תבוא על סיפוקה רק מהתעסקות ברוח, בערכים ובמופשט, ולכן על האדם לעסוק בתורה בלבד. בגמרא נאמר אחרי הבאת המחלוקת כי "הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחי ולא עלתה בידן". במילים אחרות, השיטה של רבי ישמעאל מתאימה לרבים, ואילו שיטתו של רבי שמעון בר יוחאי מתאימה למתי מעט וליחידי סגולה בלבד.
על כך כתב הרב קוק (עין איה ברכות ו, ט):
"מפני שהמחלוקת היא בעצם טבע האדם, אם הוא עלול להיות בלתי עסוק בשום דבר מעשי כי אם בהשכל ודעת או שהוא דבר שלמעלה מטבעו. ואם ימצאו אנשים נעלים שהם ירגישו בעצמם כי לגדולות נוצרו והעסק בחכמה ושכל היא להם לעונג טבעי באין הפסק וחילוף כלל, הם למעלה מן הטבע האנושי. אבל משפט התורה צריך שיהיה רק לפי טבע האנושי הנוהג ברוב ולא נתנה למלאכי השרת. על כן אמר שמהעיון יקשה להבחין דבר זה, כי אם מהניסיון נדע שהדבר הנוהג ברוב הוא מורה על היסוד הטבעי. על כן באשר אנו רואים שהרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם, ומצאו קורת רוח בין בתורתם וחכמתם, בין בעמלם בחיי החברה וכשרון המעשה. כרבי שמעון ולא עלתה בידם, כי ירדו כשרונותיהם מסבת ההתנגדות הפנימית שמצאו בנפשם מעסק העיון ועבודת השכל הבלתי מתחלף בעסק גופני, מזה אנו רואים שלפי טבע האדם הוא ראוי להתנהג במדת דרך ארץ עם התורה כמדת רבי ישמעאל, ומדתו של רבי שמעון היא לפי מעלת המעולים שבאנשים שהם למעלה מטבע האנושי, שלהם יאתה להתנהג לפי מעלת טבע רוממות נפשם ולא לרדת ממעלתם בודאי".
לסיכום
נראה כי החברה המערבית כיום אימצה בפועל הרבה יותר את שיטתו של מרקס המטריאליסטי על פני תפיסת האידיאליזם ההגליאני. בפועל, אנשים משקיעים את רוב זמנם ומרצם במטריאליזם ולא ברוח. לעומת הגל ומרקס, התורה מחנכת ומורה לאדם כי אמנם הרוח היא העיקר, ורק על אדם שמבכר ומקדים את הרוח לחומר ניתן לומר כי "מותר האדם מן הבהמה" (קהלת ג, יט), אך גם לחומר יש מקום משמעותי במציאות כל עוד הוא מוכוון מוסרית על ידי הרוח.
המחלוקת בין רבי ישמעאל לרבי שמעון בר יוחאי מאירה גם לימינו אנו כי על החברה לאמץ ולעודד אנשים המסוגלים להתמסר לחלוטין לעיסוק ברוח, מחשבה ומוסר. המחיר האישי שהם משלמים מבחינה חומרית הוא גבוה מאוד, ותרומתם לחברה כולה בקריאת הכיוון המוסרית והרוחנית לא תסולא בפז. עם זאת, מרבית החברה לא מסוגלת להתמסר לעיסוק ולימוד תורה בלבד. לא זו אף זו, אלו שלא מתאימים לכך ויכפו זאת על עצמם, לא רק שלא יצליחו בכך אלא תתפתח בקרבם התנגדות פנימית ללימודם, בשל המחנק הפנימי וחוסר המענה לנטיות החומריות הטבעיות הקיימות בהן ואינן מקבלות ביטוי. דרך המלך למרבית החברה היא לדעת כי העיקר הוא העיסוק ברוח ובמוסר, ולכן עליהם לקבוע עיתים לתורה בכל יום. אף אם מרבית שעות היום יוקדשו לעיסוק בחומר, למלאכה ולפרנסה, מעט הזמן שיוקדש ללימוד תורה יאיר גם את העיסוק בחומר באור יקרות בבחינת "מועט המחזיק את המרובה". הגמרא במסכת ברכות (יז, א) מסכמת את העניין בכבוד ההדדי שעל כל צד צריך לתת לזולתו: "אני בריה וחברי בריה... אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו. כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי, כך אני איני מתגדר במלאכתו. ושמא תאמר אני מרבה והוא ממעיט (בלימוד תורה)? למדנו – אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין לבו לשמים".
שבת שלום!- אורי סובוביץ
מתוך הספר "יש בתוכנו שמיים". להזמנת הספר ליחצו כאן או כנסו ללינק- https://tic.li/gMoWdoO
1] עיתונאי וסופר בריטי.
&
הרב עמיהוד סולומון-רב קהילה-בסרטון על הפרשה-
זו הייתה תאונה:
&
פרשת "עקב" יום הקהל - יגאל גור אריה
שבת בר מצווה של נפתול לוין - ברכות
" וְהָיָ֣ה עֵ֣קֶב תִּשְׁמְע֗וּן אֵ֤ת הַמִּשְׁפָּטִים֙ הָאֵ֔לֶּה..."
והיה עקב - ללמדנו שכל מה שמתרחש אינו בגלל הראש אלא בגלל העקב, אינו בגלל מה שלמעלה אלא דווקא בזכות מה שלמטה כלומר העקב החלק התחתון והאחורי של חיינו ובמילים אחרות- אם אתה רוצה ללמוד על מה שקורה בחייך ולמה חייך נראים כפי שהם נראים תתבונן דווקא על החצר האחורית של חייך ואל תתרשם ממה שמצוי בחזית של חייך.
ימים אחרי ט"ו באב חג הפיוס ואהבה בתקופה בה המדינה מפולגת מאי פעם, חשוב שנזכור את מילותיו (זעקתו) של ראש הממשלה הצנוע והערכי ביותר, מנחם בגין: "*אחים אנחנו*״!
*משל האחים שהציבו ביניהם נחל*
זהו סיפור על שני אחים שחיו יחדיו במשך הרבה שנים בחוות שכנות עד שיום אחד הסתכסכו בשל ויכוח טיפשי. זאת הייתה הבעיה הרצינית היחידה ביניהם במשך 40 שנה.
כל החיים הם עבדו יחד את השדות, התחלקו בידע ובתוצרת החקלאית וידעו לעזור אחד לשני בעת הצורך.
הכל התחיל עם אי הבנה קטנה שהתגלגלה למצב לבלתי נסבל, חילופי מילים פוגעות ואחר
כך- שבועות של שקט.
יום אחד נשמעה דפיקה על דלת ביתו של האח הבכור. בפתח עמד נגר מבוגר עם ארגז כלים. "אני זקוק לעבודה לכמה ימים" אמר הזר. "האם אדוני זקוק לכמה תיקונים בחווה?"
"כן" אמר בעל החווה "יש לי עבודה עבורך. ראה את החווה מעבר לנחל שם גר השכן שלי, האמת שהוא אחי הצעיר. עד לא מזמן היה בינינו שטח ירוק מדהים אבל אז הוא הטה את אפיק הנחל על מנת שיחצה בינינו כגבול. הוא בטח עשה זאת כדי להרגיז אותי, אבל אני עוד אראה לו…" סיפר האח הבכור. "אתה רואה את העצים שליד האסם אני רוצה שתבנה מהם גדר בגובה שלושה מטרים. אני לא רוצה לראות אותו יותר אף פעם."
הנגר שתק, ורק פלט: "אני מבין."
החוואי עזר לנגר לסחוב את העצים ואת הכלים, ונסע העירה לסידורים.
עד הערב, כשהחוואי חזר, הנגר כבר סיים את עבודתו.
כשהחוואי הגיע לנחל, הוא נותר המום לגמרי. עיניו כאילו יצאו מארובות העיניים והוא לא הצליח להוציא מילה מפיו.
*במקום לא הייתה גדר, במקומה היה גשר. גשר מקסים ומיוחד, ממש יצירת אומנות, עם מעקה מעוצב ופיתוחי עץ*.
האח הצעיר לפתע הגיע גם הוא לערוץ הנחל. הוא חיבק בהתרגשות את אחיו המבוגר ואמר: "אתה באמת מיוחד" אמר, "לבנות גשר, אחרי כל מה שאמרתי ועשיתי!"
בזמן ששני האחים התחבקו זה עם זה, הנגר אסף את כליו והתכוון ללכת.
האחים פנו אליו ואמרו "אנא ממך, הישאר עוד כמה ימים- יש לנו עוד כמה דברים לתקן בחווה."
"הייתי מאד רוצה להישאר, אדונים נכבדים" ענה הנגר "אבל יש לי עוד הרבה גשרים לבנות..."
פעמים רבות אנחנו נותנים לכעס להרחיק אותנו מהאנשים שאנו אוהבים, ולגאווה לבוא לפני האהבה. אל תתנו לזה לקרות, דעו לסלוח ולהעריך מה שיש לנו. נודה כל בוקר על היש- בריאות, קהילה, משפחה, בית, גינה, טבע ...ילדים נכדים ו...
נזכור תמיד: *העבר לא משנה אבל העתיד כן, שום "ברוגז" לא יקלקל קשר מיוחד, נסו לבנות את הגשרים שלכם כשצריך, ותמיד לעבור אותם בחיוך*.
בבקשה מכם בנו גשרים נציגנו בממשלה, למען עתידנו !!
שבת שלום! שבת שלווה וענוגה!!
יגאל גור אריה
&
מתוך ספרו החדש של הרב ד"ר יואל בן-נון-חבר בפורום התנ"ך בחברה לחקר המקרא.
בסדרת 'מקראות', 'בינה בתורה', ספר דברים: קריאת שמע המורחבת
שתי הפרשיות של קריאת שמע
שתי הפרשיות של קריאת שמע מספר דברים, "שמע" ו"והיה אם שָמֹע", אינן רק דומות בנושא ובפרטים (בעיקר בסיומן), ואינן רק צמד פרשיות לחובת קריאה כל יום וכתיבה בתפילין ובמזוזות; פרשיות אלו הן פתיחה וסיום של 'מצוות האמונה', כלומר, מצוות אהבת ה', יראתו ועבודתו, והרחקת כל הקשור בעבודת אלילים במפגש עם ארץ שבעת העמים.
קל לראות זאת אם קוראים את פרשיית 'שמע' המורחבת (פרק ו'), וכנגדה את פרשיית 'והיה אם שָמֹע' המורחבת (י',יב – י"א,כה). בשתי היחידות אנו מוצאים את מצוות ההכרה והתודעה, אהבת ה' ויראתו, עם האזהרה מפני עבודת אלילים.
מצוות אהבת ה' מופיעה לראשונה מיד אחרי "שמע ישראל", והיא מופיעה פעמיים בפרשייה המורחבת של "והיה אם שָמֹע":
ו', ה: וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ;
י"א, א: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ, וְשָׁמַרְתָּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וּמִצְוֹתָיו כָּל הַיָּמִים";
י"א, יג: "...לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ, בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם";
בהמשך לפרשיית "שמע" מופיעות גם מצוות היראה, ובאותה לשון – עם תוספת אחת – לפני "והיה אם שָמֹע":
ו', יג: אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא, וְאֹתוֹ תַעֲבֹד, וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ;
י', כ: אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא, אֹתוֹ תַעֲבֹד, וּבוֹ תִדְבָּק, וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ;
וכידוע לכל קורא קריאת שמע, מצוות לימוד התורה וכתיבת הדברים האלה בתפילין ובמזוזות, עומדות במוקד שתי הפרשיות:
ו', ו-ט: וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, עַל לְבָבֶךָ; וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ, וְדִבַּרְתָּ בָּם, בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ; וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ, וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ; וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ;
י"א, יח-כ: וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם, וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם, וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם; וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם, בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ; וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ;
מן ההקבלות האלה ברורה ההקבלה בין פרשיית 'שמע' המורחבת לבין 'והיה אם שָמֹע' המורחבת, כשהאחרונה מרחיבה ומוסיפה על הראשונה.
המצוות שבין "שמע" לבין "והיה אם שָמֹע"
קל לראות, שכל הפרשיות קשורות לגמרי לשני הדיברות הראשונים, והמבנה הכולל שלהם הוא סגור ושלם:
א ב שמע ישראל" – מצוות 'האמונה' – תודעה והכרה, זכירה, אהבה, יראה ועבודה (פרק ו').
אזהרות מפני שכחה, מפני השפעה זרה ומפני פקפוקי ניסיון (ו', יב, יד, טז).
מצוות ביעור עבודת אלילים, והרחקות ממנה ומעובדיה (פרק ז').
הודאה על הטוב וברכת המזון (פרק ח').
אזהרה מפני שכחה (ח', יא-יז).
"שמע ישראל אתה עבר היום את הירדן..." – תוכחה נגד עבודה זרה של חטא העגל (וחטאי המדבר); (פרק ט' עד י', יא).
חזרה ליראת ה' ולאהבתו, לזכירה ולתודעה (פרק י' מפסוק יב, ופרק י"א).
חזרה לאזהרה מפני עבודת אלילים – ולתוכחה (י"א, טז-יז).
קריאת שמע ההיסטורית
יש כמה סימנים לכך, שאבותינו בימי בית שני היו קוראים באמת מעשרת הדיברות עד סוף 'עקב': קריאת שמע מלאה ומורחבת! טקסטים אחדים מימי בית שני כמו פפירוס נאש (שנמצא במצרים), וטקסטים שנמצאו בקומראן (במיוחד, 4Q Deut-n) מרמזים על קריאה רצופה מעשרת הדיברות עד פרשת 'שמע', וגם על קריאה של דברים פרק ח' (אולי בהקשר של ברכת מזון).
ברור ממקורות חז"ל (משנה תמיד, פרק ה', א), שבימי בית שני היו קוראים בכל יום את עשרת הדיברות, פרשת שמע ופרשת והיה אם שמֹע; רק לאחר החורבן, בהתגברות הלחץ הנוצרי (ברכות יב, א, ורש"י שם; וראו בהרחבה בירושלמי ברכות פרק א', ד), השמיטו את עשרת הדיברות ("מפני תרעומת/טינת המינים"), ונותרה קריאת שמע שלנו, שהיא קיצור המצוות של עיקרי האמונה ואהבת ה' שבספר הברית, ספר דברים.
האם ייתכן שיש קיצור לתורה, או לספר דברים?
האמת היא שאי אפשר בלי קיצור התורה!
לכל חוזה ולכל ספר ברית חייב להיות קיצור מובן ושווה לכל נפש!
כל מי שחתם על חוזה יודע, שכמעט ואי אפשר לקרוא את כל הסעיפים הרבים ואת כל האותיות הקטנות, בטרם חתימה, שאחריה כבר אי אפשר להתחרט מבלי לשלם מחיר; מה עושים מלכים ושליטים, לפני שהם חותמים על חוזים מכריעים? הרי ברור לכל, שהם לא קראו אפילו חלק קטן. איך הם חותמים?
התבוננתי וראיתי בשידור טלוויזיה, איך חתמו נשיא אמריקני ונשיא רוסי על הסכם גלובלי והיסטורי לפירוק נשק להשמדה המונית. לפני כל אחד מהם היה מונח עותק שלם של החוזה – כרך עבה מאד, שכל אחד רואה ומבין שהנשיא החותם לא קרא אותו מעולם; לא זו בלבד, אלא גם שום אדם לא קרא אותו מכריכה עד כריכה, כי כל פרק נערך על ידי קבוצת מומחים ספציפית. אולם, לפני כל אחד מהנשיאים היה מונח גם תקציר דק, שכל אדם יכול לקרוא ולהבין. ברגע ההיסטורי של החתימה על פירוק נשק השמדה, רגע שנושק ולו במעט לחזון ישעיהו בן אמוץ על כיתוּת חרבות (ישעיהו ב', ד), חתמו שני הנשיאים גם על שני הכרכים העבים, שאיש מהם לא קרא, וגם על שני התקצירים, שהם עצמם, וכל אדם, יכולים לקרוא ולהבין (גם בעולם העתיק מוכרים ספרי ברית בין מלכים, שלצידם נמצאו קיצוריהם).
באותו רגע, עמדו דמעות בעיני, ואמרתי: 'כמה גדולים דברי חכמים!'; הלוא זהו הרעיון של קריאת שמע המקוצרת, שכל אדם בישראל יכול לקרוא פעמיים בכל יום – להבין, להפנים ולזכור.הרב ד"ר יואל בן-נון.
&
עשה לך כלים- חיים קופל-פרשת עקב-תשפ"ג
1) המשנה בסוף מסכת עוקצים אומרת "אמר רבי שמעון בן חלפתא, לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום" (פרק ג' משנה י"ב). לשלום חשיבות מרובה, מצד עצמו, אך המשנה מציינת תפקיד נוסף "לשלום" והוא שמושו ככלי מחזיק ברכה לישראל.
2) גם מפרשתנו ניתן ללמוד, על חשיבות הכנת כלים שיאפשרו לנו לקלוט "שפע רוחני". כאשר מספר משה לעם ישראל על נתינת הלוחות השניים, הוא מזכיר כבדרך אגב, שינוי קטן שעשה בנוגע למה שציווה אותו ה'. את הציווי מתאר משה במילים: "בעת ההיא אמר ה' אלי פסל לך שני לוחת אבנים כראשנים ועלה אלי ההרה ועשית לך ארון עץ" (י-א).
אך בביצוע מתואר היפוך של סדר הדברים:" ואעש ארון עצי שטים ואפסל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כראשנים וָאַעַל הָהָרָה וּשְׁנֵי הַלֻּחֹת בְּיָדִי " (י-ג).
3) שינוי סדר זה מכיל בתוכו תובנה חינוכית חשובה ומכרעת. בכדי שמסר ייקלט ע"י השומע, הוא זקוק לכלים שיכילו אותו . ישנם מסרים אמיתיים, נכונים וצודקים שנראים ברורים למשמיע, אך הם אינם מתיישבים על ליבות השומעים משום שליבותיהם טרם הוכשרו, ולא יצרו "כלים" בכדי לקבל אותם. על כל מחנך לדעת, שבטרם יעביר מסרים צודקים ואמיתיים אל השומעים, עליו ליצור להם קודם כלים שבאפשרותם להכיל את אותה אמת.
אומנות החינוך היא, ההתאמה המתמדת בין התוכן הערכי, ובין יכולת ההכלה והקליטה של החניך.
4) הלוחות הראשונים היו אמת א-להית מושלמת, אך לעם ישראל, שזה עתה יצא מעבדות מצרים, לא היו את הכלים להכיל אותה. משה רבנו בונה ארון, ולפני שהוא מפסל לוחות מתוך הבנה שצורת הלוחות נגזרת מצורת הארון, ולא להיפך. אין טעם בלוחות "הגדולים" ממידתו של "הארון שבביתם הרוחני" של בני ישראל. לכן מקדים משה את הארון ללוחות לוודא "שנפח" הלוחות לא יגלוש מעבר ליכולת הקיבול של "הארון הרוחני" של בני ישראל, שמסתבר, שאומנם יצאו ממצרים , אך "המצריות" טרם יצאה מהם.
5) רעיון דומה אנו מוצאים בנס פח השמן שעשה הנביא אלישע. כמות השמן שנוצרה ע"י הנס שחולל אלישע, נגזרה מכמות הכלים שהצליחה האשה להשיג, וכאשר תמו כלי הקיבול, תמה הספקת השמן. "וַיְהִי כִּמְלֹאת הַכֵּלִים וַתֹּאמֶר אֶל בְּנָהּ הַגִּישָׁה אֵלַי כֶּלִי וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֵין עוֹד כֶּלִי וַיַּעֲמֹד הַשָּׁמֶן "(מלכים ב פרק ד-ו). קרוב לוודאי, שלו הייתה האשה משיגה עוד כלים, הייתה זוכה לכמות שמן גדולה יותר.
6) לכן עלינו לדאוג תמיד, שיהיו ברשותנו מספיק "כלי קיבול" גשמיים ורוחניים, בכדי שבבוא השפע נוכל לזכות בכולו ולא תהיה לנו מגבלת "כלים" שתמנע מאתנו לקבל את השפע במלואו.(נכתב על פי מאמר של אילעאי עופרן).
7) תשובות מפרשת ואתחנן
א) הפסוק מהפרשה שנאמר על ידנו שלוש פעמים בכל יום הוא:" וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כי ה' הוא הא-להים בשמים..אין עוד" (ד-ל"ט). מתוך תפילת "עלינו לשבח".
ב) בַּפָּרָשָׁה - נִתְמַלֵּא חֵמָה.
בָּעוֹפוֹת הַטְּמֵאִים - רַגְזָנִית בְּעָצְמָה.
תשובה: "הִתְאַנַּף" - "אנפה" " וַה' הִתְאַנַּף בִּי עַל דִּבְרֵיכֶם " (ד-כ"א). "וְאֵת הַחֲסִידָה הָאֲנָפָה לְמִינָהּ " (ויקרא י"א-י"ט). וברש"י: "הָאֲנָפָה ": היא דיה רגזנית.
8) שאלות מפרשת השבוע
א) "והיה עקב תשמעון..ושמרתם ועשיתם אתם, ושמר ה' א-להיך לך ..ואהבך וברכך" (ז-י"ב..י"ג) מדוע הציווי נאמר בלשון רבים, ("ושמרתם") ואילו השכר נאמר בלשון יחיד? ("וברכך")?
ב) בַּפָּרָשָׁה - זוֹרֶקֶת מָרָה וּמְסָרֶסֶת.
בְּפָרָשַׁת מִשְׁפָּטִים - אֶת הָאוֹיֵב מְגָרֶשֶׁת?
שבת שלום מחיים קופל- מעדנים 246 פרשת עקב תשפ"ג
תגובות/הערות/הארות/כולל בקשת הצטרפות, ניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"ל hkop77@gmail.com
&
www.hamikra.org & www.tanach5.org & info@hamikra.org
נשלח לכתובת info@hamikra.org מהכתובת info@hamikra.org
שולח: ישראל קריסטל מנכ"ל החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון
כתובת השולח: ת.ד.3343 רמת גן מיקוד 5213601
הסרה | עדכון פרטים | דיווח דיוור לא מורשה
רב מסר מערכת דיוור ודפי נחיתה
...
[ההודעה נחתכה] הצגת ההודעה כולה
אזור קבצים מצורפים
תצוגה מקדימה של סרטון ה-YouTube הרב עמיהוד סלומון - דקה מפרשת עקב - זו הייתה תאונה
הרב עמיהוד סלומון - דקה מפרשת עקב - זו הייתה תאונה
תשובההעברה
