פרשת עקב "וָאֶתְפֹּשׂ, בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת, וָאַשְׁלִכֵם, מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי; וָאֲשַׁבְּרֵם, לְעֵינֵיכֶם" דיסוציאציה אל מול בוחן מציאות בשבירת הלוחות

עָלֵינוּ לְהוֹדוֹת בְּכָל עֵת לֶאֱלֹקֵינוּ עַל עֶצֶם הֱיוֹתֵנוּ וְקִיּוּמֵנוּ,

פרשת עקב , "וָאֶתְפֹּשׂ, בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת, וָאַשְׁלִכֵם, מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי; וָאֲשַׁבְּרֵם, לְעֵינֵיכֶם"

דיסוציאציה אל מול בוחן מציאות בשבירת הלוחות

זאב (ווה) פרידמן

בשבת שעברה בפרשת ואתחנן דנתי במושג - גמישות מחשבתית, אג'יליות , הקרוי גם גמישות אסטרטגית או זמישות. קישרתי זאת לפרשה, להפטרה, לט' באב ולטו' באב וניתחתי את היכולת של אדם להתמודד כראוי עם שינויים סביבתיים וחוויות אישיות. במאמר פרשתנו השבת, אבקש לדון בשני מושגים פסיכולוגיים אחרים,שמתכתבים עם המושג – גמישות מחשבתית. אבחן ואנתח את שני המושגים מעולמה של הפסיכולוגיה –דיסוציאציה ובוחן מציאות , בהקשר לאירוע הדרמטי הנוכח בנאומו של משה בפרשתנו במלוא עוצמתו – שבירת הלוחות.

דיסוציאציה (Dissociative symptoms) (היפרדות או ניתוק) מתארת קשת מצבים בין ריחוק עד לניתוק המודע מרגשות, תחושות, זיכרונות ומסגרות מחשבתיות. דיסוציאציה יכולה לתאר פגיעה זמנית, קלה או חמורה, בקשר המודע של האדם אל המציאות הפיזית (ויקיפדיה 2019).

בוחן מציאות או ביקורת מציאות (באנגלית: Reality testing) הוא התנהגות המכוונת לבדיקה של אופי הסביבה הפיזית והחברתית של האדם. אדם בעל בוחן מציאות תקין הוא אדם שמחובר למציאות, מקושר לסביבה המציאותית שלו, ותופס באופן מדויק את המציאות. יכולות בסיסיות אלו עומדות בבסיס בוחן המציאות התקין, הכולל תפקודים בסיסיים של האגו, כיכולת לבחון ולהעריך את הסביבה ואת גבולותיה; כמו כן, בוחן המציאות כולל את היכולת להבחין בין העולם הפנימי לחיצוני ולשפוט באופן מדויק את היחסים בין האדם לסביבה בה הוא נמצא. (אתר "בטיפולנט",פורטל לשירותים פסיכולוגיים בישראל, 2016).

ארון הספרים היהודי הוא אוקיינוס של פרשנויות ראשונים ואחרונים, שנוכחים לאורך כל הדורות. אנו מאמינים שתורה שבעל פה ניתנה מסיני, אך באותה נשימה אנו נהנים לבחון את מאפייני תקופתו, הווית חייו של הפרשן. שכן, גם הפרשן ופירושו, הם תבנית נוף ילדותו ,גידולו וחייו. אנו נפעמים אל מול מחלוקות בין הפרשנים לדורותיהם, בזיקה לאותו טקסט בתנ"ך. שכן, אין בית מדרש שאין בו חידוש או מחלוקת.

הפעם נעסוק באחד מגדולי פרשננו – הרשב"ם רבי שמואל בן מאיר,(1080- 1160),מבעלי התוספות נכדו של רש"י, שהיה הפרשן הראשון ששילב בפירושיו התפלמסות עם הנוצרים באותה תקופה בה הוא חי. נחבר את פרשנותו לאירועשבירת הלוחות וחטא העגל שבפרשתנו ובהקשר לשני המושגים- דיסוציאציה ובוחן מציאות.

הבה נחבר את שני המושגים לרצף האירועים ,כפי שמתואר בפרשתנו :

"בַּעֲלֹתִי הָהָרָה, לָקַחַת לוּחֹת הָאֲבָנִים לוּחֹת הַבְּרִית, אֲשֶׁר כָּרַת ד', עִמָּכֶם; וָאֵשֵׁב בָּהָר, אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי, וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי. וַיִּתֵּן ד' אֵלַי, אֶת שְׁנֵי לוּחֹת הָאֲבָנִים כְּתֻבִים, בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים......וַיְהִי, מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם, וְאַרְבָּעִים, לָיְלָה; נָתַן ד' אֵלַי, אֶת שְׁנֵי לֻחֹת הָאֲבָנִים לֻחוֹת הַבְּרִית. וַיֹּאמֶר ד' אֵלַי, קוּם רֵד מַהֵר מִזֶּה כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרָיִם: סָרוּ מַהֵר, מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם, מַסֵּכָה...... וָאֵפֶן, וָאֵרֵד מִן הָהָר, וְהָהָר, בֹּעֵר בָּאֵשׁ; וּשְׁנֵי לוּחֹת הַבְּרִית, עַל שְׁתֵּי יָדָי. וָאֵרֶא, וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לד' אֱלֹהֵיכֶם עֲשִׂיתֶם לָכֶם, עֵגֶל מַסֵּכָהסַרְתֶּם מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר צִוָּה ד' אֶתְכֶם. וָאֶתְפֹּשׂ, בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת, וָאַשְׁלִכֵם, מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי; וָאֲשַׁבְּרֵם, לְעֵינֵיכֶם.( ט', ט' – יז')

"בָּעֵת הַהִוא אָמַר ד' אֵלַי, פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים, וַעֲלֵה אֵלַי, הָהָרָה; וְעָשִׂיתָ לְּךָ, אֲרוֹן עֵץ. וְאֶכְתֹּב, עַל הַלֻּחֹת, אֶת הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִיםאֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ; וְשַׂמְתָּם, בָּאָרוֹן. וָאַעַשׂ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים, וָאֶפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים; וָאַעַל הָהָרָה, וּשְׁנֵי הַלֻּחֹת בְּיָדִי. וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת כַּמִּכְתָּב הָרִאשׁוֹן, אֵת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר ד' אֲלֵיכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ, בְּיוֹם הַקָּהָל; וַיִּתְּנֵם ד', אֵלָי.וָאֵפֶן, וָאֵרֵד מִן הָהָר, וָאָשִׂם אֶת הַלֻּחֹת, בָּאָרוֹן אֲשֶׁר עָשִׂיתִי; וַיִּהְיוּ שָׁם, כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ד' ".(י', א' – ה').

תרשים הזרימה של האירועים ,הוא בכיוון התנועתי הבא:

  1. משה עולה להר ושוהה שם 40 יום ולילה -"בַּעֲלֹתִי הָהָרָה...וָאֵשֵׁב בָּהָר, אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה משה בסימפטום של דיסוציאציה - ניתוק מהעם ומהמציאות, כאשר למטה בתחתית ההר מתרחשת דרמה בדמות עגל הזהב.
  2. ד' מצווה את משה לרדת מההר למטה - "וַיֹּאמֶר ד' אֵלַי, קוּם רֵד מַהֵר מִזֶּה". משה בסימפטום של בוחן מציאות.

3.משה בבוחן מציאות , יורד ומתחבר למציאות העגומה שממנה היה קודם בהרבדיסוציאציה – "וָאֵפֶן, וָאֵרֵד מִן הָהָר .... וּשְׁנֵי לוּחֹת הַבְּרִית, עַל שְׁתֵּי יָדָי... וָאֵרֶא, וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לד' אֱלֹהֵיכֶם עֲשִׂיתֶם לָכֶם, עֵגֶל מַסֵּכָה".

  1. משה משליך הלוחות ומשברם – "וָאֶתְפֹּשׂ, בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת, וָאַשְׁלִכֵם, מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי; וָאֲשַׁבְּרֵם, לְעֵינֵיכֶם ". זאת התוצאה של סימפטום הדיסוציאציה בה היה משה נתון על ההר גבוה.
  2. 5. משה עולה שוב להר עם הלוחות השניים ,אותם עשה למטה בקרקע המציאות בחיבור עם העם – "בָּעֵת הַהִוא אָמַר ד' אֵלַי,פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים,וַעֲלֵה אֵלַי, הָהָרָה". משה בסימפטום של בוחן מציאות, כשהוא עולה בשנית להר.

6.משה יורד מההר עם הלוחות השניים השלמים ומניחם בתוך הארון אותו בנה.

התוצאה הסופית היא – הלוחות הראשונים השבורים המייצגים את סימפטום הדיסוציאציה, מונחים ביחד בארון עם הלוחות השניים השלמים, המייצגים אתסימפטום בוחן המציאות.

כך למדנו :"לוחות שבורים מונחים בארון, בצד לוחות שלמים" ( ברכות, ח', ב' ).

אך כאן עולה שאלה מעניינת ומרתקת בהקשר לנושא דיוננו : האם הלוחות נשברו כתוצאה מפעולת השלכתן היזומה על ידי משה, או שהלוחות נשברו כיון שנשמטומידיו של משה ?

שאלה זאת איננה שאלה טכנית, אלא היא מהותית למאבק התיאולוגי הנטוש לאורך דורות בין היהדות לנצרות.

דומה שמשה בנאומו בפרשתנו על האירוע המכונן של שבירת לוחות הברית כתוצאה מחטא העגל, מכוון בראיה עתידית להיבט התיאולוגי פוליטי, במערכת היחסים שבין היהדות לנצרות, שידעה עליות ומורדות בציר הזמן. מערכת יחסים זאת, פשטה ולבשה צורות שונות במהלך דברי ימי ההיסטוריה, מאז ימי חורבן בית שני והמרד הגדול, הראשון והשני במאות ה1-2 , באמרה הידועה של רבי שמעון בר יוחאי: " בידוע שעשו שונא ליעקב" ובהמשך במאות ה15- 11, כאשר הנוצרים פיתחו את "תיאוריית החילוף והגינוי" שאומרת כי הברית של הקב"ה עם העם היהודי הוחלפהבברית החדשה עם הכנסייה ושהיהודים היו אחראים להרג ישו וצליבתו. תיאוריה זו גרמה לשנאה ,אנטישמיות רדיפות ופוגרומים כנגד היהודים מצד הכנסייה הנוצרית, במשך יותר מ 1500 שנה. תיאוריה תיאולוגית פוליטית זאת , גרמה לשפיכות דמים נוראית לאורך ההיסטוריה . תיאוריה זו גם גרמה לראשי הכנסייה הנוצרית לקבל את תוכנית הפיתרון הסופי של הנאצים. רק לאחר השואה החל משנת 1950 החלה הכנסייה לערוך חשבון נפש ובשנת 1965 במועצת הוותיקן השנייה, הכנסייה הקתולית אימצה באופן רשמי את התיאוריה התיאולוגית החדשה בדמותו של מסמך שנקרא "הנוסטרה אטאטה" ("בזמננו")שדחה את "תיאורית החילוף והגינוי" וגינתה כל גילויי אנטישמיות. הם דחו הרעיון הקודם שהיהודים הם האחראים על מותו וצליבתו של ישו ועיגנו את הברית בין אלוקים לבין העם היהודי :" היהודים יישארו יקרים ביותר לאלוקים". התפתחות נוספת הייתה שהאפיפיור יוחנן פאולוס השני ביקר בבית הכנסת הגדול ברומא בשנת 1986. הוותיקן הכיר במדינת ישראל בשנת 1994 וכונן יחסים דיפלומטיים איתה. בשנת 2000 ביקר יוחנן פאולוס השני בישראל- ביקר ביד ושם, נפגש עם הרבנים הראשיים והתפלל בכותל המערבי ונשא תפילה : " אלוהי אבותינו, אתה בחרת באברהם ובזרעו להביא את שמך אל העמים. אנו נעצבים עמוקות על התנהגותם של אלה שלאורך ההיסטוריה גרמו סבל לילדיך אלה ומבקשים את מחילתך. ברצוננו להתחייב לאחווה אמיתית עם העם של הברית". גם האפיפיור הנוכחי פרנציסקוס, ראש הכנסייה המונה 1.2 מיליארד בני אדם, עם מינויו לתפקידו אמר: " לא יכול להיות נוצרי אנטישמי".

כאן אנו מגיעים לאפקט בוחן המציאות של הרשב"ם שכאמור, שילב בפירושיו התפלמסות עם הנוצרים באותה תקופה בה הוא חי. את מעשה שבירת הלוחות,הרשב"ם מפרש בהיבט התיאולוגי פוליטי, כתשישות כוחו של משה ולא כשבירה אקטיבית של משה בחמת זעם, כתגובה לחטא העגל: " כשראה את העגל תשש כוחו ולא היה בו כוח להשליכם רחוק ממנו קצת, שלא יזיק את רגליו בנופלם כדרך כול משליכי משוי, כשאין בהם כוח לשאת " .

אך ברור לכולם מקריאת הטקסטים והפשט בתורה, באירוע שבירת הלוחות בספרשמות בפרשת "כי תשא" ובפרשתנו, כי שבירת הלוחות על ידי משה, לא התרחשה בגלל תשישות כוחו של משה, אלא כמעשה פרואקטיבי, כפי שמשה מתאר זאת בפרשתנו : "וָאֶתְפֹּשׂ, בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת, וָאַשְׁלִכֵם, מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי; וָאֲשַׁבְּרֵם, לְעֵינֵיכֶם"( דברים, ט', יח').

אם כן, מה גרם לרשב"ם להתרחק בפירושו ממה שנראה בעליל מהפשט בטקסט בפרשתנו, כפעולה אקטיבית יזומה בכוונת מכוון של משה, לשבור את הלוחות ולנקוט בפירוש שמציג את הסיטואציה של שבירת הלוחות כפעולה פסיבית של משה. כלומר, שתש כוחו של משה, שראה אירוע טראומטי של חטא העגל ואז מרפיונו, נפלו הלוחות ונשברו?

פרופ' אלעזר טויטו ז"ל, תושב אלקנה שזכיתי להכירו ולהוקירו מקרוב. עסק במחקריו האקדמיים באוניברסיטת בר אילן, בדרך פרשנות פרשנינו השונים , כתבנית נוף חייהם וסביבתם. טויטונדרש במיוחד במחקריו לדרך פרשנותו של הרשב"ם, בהיבט ההתיאולוגי פוליטי, בזיקה להשפעה הסביבתית של התקופה בה הפרשן חי. בניתוח מאלף טויטו מסביר: " כי מטרת הפירוש בה בחר הרשב"ם, בשבירת הלוחות, היא לחזק את רוחם של ישראל מול פרשנות הנוצרים, שראו בחטא העגל ובעונשו, מפנה ביחס הבורא אל עמו. לדעת הנוצרים, בחטא העגל הופרה ברית סיני ונזרעו הזרעים לתהליך שבסופו, בחורבן בית שני, מאס ה' ב"ישראל הישן", "הברית הישנה" וכרת ברית חדשה עם "ישראל החדש" "הברית החדשה" – הנצרות. הלוחות הם מסמך הברית שכרת ה' עם עמו ושבירתם היא, לדעתם, הפרת ה' את בריתו עם ישראל. הפירוש שפירש הרשב"ם מטרתו, ליטול את העוקץ מהפרשנות הנוצרית, פרשנות שהגיונה היה עלול לגרום לערעור אמונתם של ישראל שלא ייטוש ה' עמו". (ד"ר יצחק ספיר, מאמר לזכרו של פרופ' אלעזר טויטו ז"ל, ספרים, שבת משפטים, מקור ראשון, כד' שבט תשע"ה). הנה לנו דוגמא מאלפת לגדולתו של מנהיג רוחני ופרשן, בדמותו שלהרשב"ם שחי בימים האפלים של התיאוריה התיאולוגית של הכנסייה הנוצרית- " תיאוריית החילוף והגינוי". פרשן שהיה מנהיג ובעל השפעה שלא הסתגר במגדל שן, שידע לנתח מציאות מיוחדת בת זמנו, ולגלות אחריות כלפי העם היהודי באותה עת בה הוא חי, שבאומץ ידע לשנות ולפרש את הטקסט בפרשתנו באירוע שבירת הלוחות , כדרך פעולה פסיבית של משה שתש כוחו, וזאת כדי למנוע העצמתה של תיאוריית החילוף והגינוי כלפי היהודים, ולמנוע ערעור אמונתם של ישראל שלא ייטוש ה' עמו.

הנה אנו ניצבים נפעמים מול ארון הקודש היהודי שבו מונחים יחדיו הלוחות הראשונים השבורים ,המייצגים את סימפטום הדיסוציאציה, ביחד עם הלוחות השניים השלמים- המייצגים את סימפטום בוחן המציאות, כאשר הרשב"םהמייצג את סימפטום בוחן המציאות, וגמישות מחשבתית אג'יליות , מאיר את ייחודו של ארון הספרים היהודי, בפרשנותו הנועזת והאמיצה, אל מול מציאות מורכבת ומאתגרת.

שבת שלום ומבורכת

זאב ווה

חמשיר לשבת פרשת עקב

וּבֵרַכְתָּ / דוד אשל

אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁל הֲלִיכָה בָּרַגְלַיִם

עָשׂוּ אֶת מָה שֶׁלֹּא עָשׂוּ הָאָזְנַיִם,

לָכֵן, "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן"

הֶעָקֵב מְסַיֵּעַ לַשִּׁנּוּן.

בִּשְׂפָתוֹ הָאוֹהֶבֶת

הַפְּשׁוּטָה וְהַנִּשְׂגֶּבֶת,

מַרְחִיק מֹשֶׁה רַבֵּנוּ רְאוּת

וּמַזְהִיר מִסַּכָּנַת הַהִתְנַשְּׂאוּת,

הוּא מַזְהִירֵנוּ מֵרִגְעֵי שִׁכָּרוֹן

וּמִקְּרָעִים בַּזִּכָּרוֹן,

"הִשָּׁמֵר לְךָ פָּן תִּשְׁכַּח"

בַּתְּקוּפָה בָּהּ לֹא תִּהְיֶה מְפֻכָּח,

וּבִזְמַן טוֹב, שֶׁאֵין בּוֹ "אֵיכָה"

אַל תִּתְפַּתֶּה לְ "וְרָם לְבָבֶךָ",

וְאַל תְּאַבֵּד אֶת הַשִּׁקּוּל הַשִּׁפּוּטִי

וְתֹאמַר: "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי...",

כָּךְ מֹשֶׁה בְּמִלִּים מַפְצִירוֹת

מַסְבִּיר אֵיךְ נָכוֹן לְהִמָּנַע מִצָּרוֹת,

לֹא לִחְיוֹת בְּאַשְׁלָיָה

וּכְתֹבֶת יֵשׁ לְהוֹדָיָה.

אֵין פָּשׁוּט מֵהָאַסְמַכְתָּא

"וְאָכַלְתָּ וְשָׂבַעְתָּ וּבֵרַכְתָּ".

נִשְׁמָתֵנוּ מִתְעוֹרֶרֶת וְזוֹעֶקֶת

כְּשֶׁמִּשְׂתָּרֶרֶת עָלֵינוּ עֲלֶטֶת,

וְכַאֲשֶׁר מִשְׁתַּלְּטִים הַחִיּוּכִים

לְהוֹדוֹת, אֲנַחְנוּ שׁוֹכְחִים,

עָלִינוּ לַדַּעַת לְמִי לְהַכִּיר פָּנִים

גַּם בְּיָמִים דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים.

הַכָּרַת הַטּוֹב וְהַתּוֹדָה

לְכָל מַהֲלָךְ הִיא צֵידָה,

עָלֵינוּ לְהוֹדוֹת בְּכָל עֵת לֶאֱלֹקֵינוּ

עַל עֶצֶם הֱיוֹתֵנוּ וְקִיּוּמֵנוּ,

וּכְדֵי שֶׁתִּשָּׁמֵר לָנוּ הַבְּרִית

נוֹדֶה בְּכָל עֶרֶב וּבְכָל שַׁחֲרִית,

נוֹדֶה לוֹ כְּאֻמָּה

עַל הַצְלָחַת הַמְּדִינָה וְעַל קִיּוּמָהּ,

וְגַם עֲבוּר אֵלֶּה שֶׁאֵינָם מוֹדִים

נַרְבֶּה אֲנַחְנוּ בְּהוֹדָיַת יְחִידִים.

שבת מבורכת על כל בית ישראל

בלהה ודוד אשל

**********Paste this code as high in the of the page as possible************* ****************Additionally, paste this code immediately after the opening tag**********