כָּל בְּחִירָה יוֹצֶרֶת מַסְלוּל וְיוֹתֵר מִתָּמִיד בְּחֹדֶשׁ אֱלוּל,
פרשת ראה – " כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר " - צמחונות והקהיה שיטתית .
זאב ( ווה) פרידמן
הקהיה שיטתית (Systematic desensitization) היא שיטת טיפול התנהגותי פסיכולוגי, הנקראת גם - טיפול בחשיפה הדרגתית. הטכניקה עוזרת בין היתר לטיפול בפוביות ובהפרעות חרדה, באמצעות שילוב של הרפיה, חשיפה הדרגתית ויצירת התניה הפוכה. השיטה פותחה בשנות ה 50 של המאה הקודמת, על ידי הפסיכיאטר הדרום-אפריקאי ג'וזף וולפה . כך לדוגמה, אם אדם פוחד מנחשים, היררכיית הפחדים שלו והחשיפה ההדרגתית בטיפול ,עשויה להתחיל בצפייה בתמונה של נחש, בהמשך בהתבוננות מרחוק בנחש אמיתי בתוך כלוב, ולבסוף בהחזקתו בידיים. באמצעות העזרה והתמיכה של המטפל, מסוגל המטופל להתקדם בהיררכיית הפחדים שהגדיר, ולהיחשף עוד ועוד לגירוי מעורר הפחד תוך שימוש בטכניקת ההרגעה שנלמדה בטיפול.
ההצלחה בטיפול הקהיה שיטתית ,מתבטאת ביכולתו של המטופל לראות את התקדמותו באופן ברור, תוצאתי ונהיר. הקהיה שיטתית היא כיום חלק בלתי נפרד בארגז הכלים של CBT(Cognitive Behavioral Therapy),טיפול קוגניטיבי התנהגותי, שמיושם על ידי מטפלים התנהגותיים וקוגניטיביים התנהגותיים.(המקור: האתר של מכון טמיר לפסיכותרפיה 20.8.19).
כלומר, האדם המטופל מציב לו יעד שאליו הוא שואף להגיע. אין כאן טיפול אינסטנט, אלא מתודולוגיה שיטתית שיש בה שלבים ואבני דרך.
שהרי כבר למדנו שתורות הטיפול הפסיכולוגי, נוכחות בארון הספרים היהודי ופרשננו לאורך הדורות, ניחנו בגישה טיפולית פסיכולוגית בסוגיות שונות.
הרמב"ן באיגרתו המפורסמת לבנו בשנת 1267, מנחיל משנה סדורה של ההקהיה השיטתית, כיצד יגיע בנו לדרגה הגבוהה של יראת שמים, שכן, אין קיצורי דרך.
כך כותב הרמב"ן באיגרתו : " תִּתְנַהֵג תָּמִיד לְדַבֵּר כָּל דְּבָרֶיךָ בְּנַחַת, לְכָל אָדָם וּבְכָל עֵת, וּבַזֶּה תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, שֶׁהִיא מִדָּה רָעָה לְהַחְטִיא בְּנֵי אָדָם. ....וְכַאֲשֶׁר תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, תַּעֲלֶה עַל לִבְּךָ מִדַּת הָעֲנָוָה,שֶׁהִיא מִדָּה טוֹבָה מִכָּל מִדּוֹת טוֹבוֹת.....וּבַעֲבוּר הָעֲנָוָה, תַּעֲלֶה עַל לִבְּךָ מִדַּת הַיִּרְאָה".
הנה בפרשתנו נוכחת לה שיטת ההקהיה השיטתית, בהיתר אכילת בשר תאווה : "הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ, בְּכָל מָקוֹם, אֲשֶׁר תִּרְאֶה. כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ד'..... רַק בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תִּזְבַּחוְאָכַלְתָּ בָשָׂר, כְּבִרְכַּת ד' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ....רַק הַדָּם, לֹא תֹאכֵלוּ: עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ, כַּמָּיִם. לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ, מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ, וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ, וְצֹאנֶךָ;".( יב',יג'-יז'). " כִּי יַרְחִיב ד' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ, וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר, כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ, תֹּאכַל בָּשָׂר...רַק חֲזַק, לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם, כִּי הַדָּם, הוּא הַנָּפֶשׁ; וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ, עִם הַבָּשָׂר. לֹא, תֹּאכְלֶנּוּ: עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ, כַּמָּיִם".( יב',כ'-כה').
"זֹאת הַבְּהֵמָה, אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ: שׁוֹר, שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים.... וְכָל בְּהֵמָה מַפְרֶסֶת פַּרְסָה, וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע שְׁתֵּי פְרָסוֹת, מַעֲלַת גֵּרָה, בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ, תֹּאכֵלוּ. אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ, מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה, וּמִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה, הַשְּׁסוּעָה..... אֶת זֶה, תֹּאכְלוּ, מִכֹּל, אֲשֶׁר בַּמָּיִם: כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת, תֹּאכֵלוּ. וְכֹל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת, לֹא תֹאכֵלוּ--טָמֵא הוּא, לָכֶם. כָּל צִפּוֹר טְהֹרָה, תֹּאכֵלוּ. וְזֶה, אֲשֶׁר לֹא תֹאכְלוּ מֵהֶם.....וְכֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף, טָמֵא הוּא לָכֶם: לֹא, יֵאָכֵלוּ. כָּל עוֹף טָהוֹר, תֹּאכֵלוּ. לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָהלַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ, אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה, לַד' אֱלֹהֶיךָ;לֹא-תְבַשֵּׁל גְּדִי, בַּחֲלֵב אִמּוֹ. {פ}(יד',ד'-כא')
פרופ' נחמה ליבוביץ מלמדתנו בפרשתנו: "בתקופת נדודי בני ישראל במדבר, לא אכלו אבותינו בשר חולין. מי שרצה לאכול בשר, היה מקדיש את הבהמה ומקריבה קורבן שלמים מקצתו למזבח, מקצתו לכוהנים ואת החלקים המותרים באכילה אוכל המקריב. כל סעודת בשר הייתה אפוא חלק מעבודת הקורבנות ואין אדם נהנה מסעודת בשר אלא אם כן שיתף בה מזבח וכוהניו, על פי דיני הקרבת הקורבנות. ואולם משנכנסו לארץ ושוב אין המשכן הולך עמהם ואי אפשר להקריב קורבן שלמים בכל יום, הותר להם בשר תאווה, כולל החלקים הנאכלים לכוהנים בקורבן שלמים, בתנאי שיקיימו הלכות שחיטה ושאר דינים- כיסוי הדם, איסור אכילת דם וחלב וכו')".
האם ההיתר לאכילת בשר , הוא לכתחילה או בדיעבד?
מסתבר שאכילת הבשר היא בדיעבד ולא לכתחילה, סוג של פשרה במציאות עכשווית זמנית, אבל השאיפה היא שבעתיד האוטופי והאידיאלי, לא נאכל בשר, מתוך הכרה והתחברות למשמעות הערכית והמוסרית.
איך אנו יודעים זאת?
זאת נלמד מיצירתו התורנית המונומנטלית של הראי"ה קוק : "חזון הצמחונות והשלום".
חזון הצמחונות והשלום הוא שמו של ליקוט דברים על אידיאל הצמחונות, משני מאמרים של הראי"ה קוק, שנערך על ידי הרב דוד כהן ("הנזיר"). המאמרים הם "טללי אורות" ו"אפיקים בנגב" שהודפסו בכתב העת הפלס בשנים תרס"ג-תרס"ד.הליקוט יצא לראשונה כחלק מקובץ הזיכרון "לחי ראי" ,בהוצאת ישיבת מרכז הרב, ירושלים תשכ"א. בשנת תשע"ח נדפס הליקוט בתוך הספר "חי רואי - היחס לבעלי החיים על פי משנת הרב קוק".
החיבור פותח בכך, שלאדם הראשון לא הותר לאכול בשר אלא רק צומח - "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה".( בראשית, א', כט') זהו המצב האידיאלי והאוטופי שאליו יש לשאוף להגיע. התורה כאשר היא מתירה לאכול בשר חיה, היא מתירה בפרשתנו כפשרה , לאכול רק "בשר תאווה" - "וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר, כִּי תְאַוֶּה נַפְשְךָ לֶאֱכֹל בָּשָֹר, בְּכָל אַוַּת נַפְשְךָ תֹּאכַל בָּשָׂר" (דברים יב' כ').
על פי הרב קוק המצוות הקשורות לאכילת בעלי חיים, קשורות להסתייגות שיש לתורה מאכילת בשר בעלי חיים ונועדו להטביע בלב בני האדם הסתייגות מניצול בעלי חיים. כך למשל מצות כיסוי הדם שנוהגת בעוף ובחיה, "היא כמו מחאה אלוהית לעומת ההיתר התלוי ביסודו במצב בנפש המקולקלת של האדם" ונועדה לגרום לאדם להתבייש ברצח של בעלי חיים.
אכילת בשר, שעל פי דברי התורה הותרה בתקופת נח, היא מציאות של 'אין ברירה'. לשיטת הרב קוק, בשל מצבו המוסרי של העולם בתקופת המבול, הותרה לנח ולבניו אכילת בשר, כדי ליצור חַיִץ המבדיל בין האדם לחיה, כדי שהיחסים בין בני האדם ישתפרו.
מצב זה של מוסר ירוד, תקף עדיין היום. אולם, בעתיד, בתקופה המתקדמת של אחרית הימים, מצבו המוסרי של העולם ישתפר לאין ערוך, ובני האדם לא יצטרכו לאכול בשר – הן מצד בריאותם והן מצד המוסר.
אז כיצד נגיע להגשמת היעד האוטופי של הימנעות מאכילת בשר?
מהי הפרקטיקה שבעזרתה נגיע ליעד האידיאלי והאוטופי שאליו אנו שואפים להגיע, בחזון הצמחונות והשלום של הרב קוק?
הבה נראה בפרשתנו כיצד המודל הטיפולי של הקהיה שיטתית, מסייע לכך. כמו שמצאנו במתווה של הרמב"ן באיגרתו לבנו.
ראשית , הקב"ה אינו גוזר על הציבור גזירה שלא יעמוד בו ולכן, הוא מרחיב את מרחב ההיתר, אבל בכפיפות לגבולות מוגדרים. כך נבין את : "כִּי יַרְחִיב ד' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ".
שנית, אמנם הורחבו הגבולות, אבל לא הכול מותר, עלינו להיות חזקים ואיתנים בשליטה עצמית ולכבוש את יצרנו ותאוותנו: "רַק חֲזַק, לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם, כִּי הַדָּם".
שלישית, גם את מה שהותר לך לאכול, אינך רשאי לאכול בכל מקום : "הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ, בְּכָל מָקוֹם, אֲשֶׁר תִּרְאֶה. כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ד' ".
רביעית, דעו לכם שלא כל בעלי החיים מותרים לכם. דעו לציית לנהלים וקריטריונים וקודם לכול, נתחיל בהגבלות בבשר הטעים והמגרה של הבהמה. :"זֹאת הַבְּהֵמָה, אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ: שׁוֹר, שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים.... וְכָל בְּהֵמָה מַפְרֶסֶת פַּרְסָה, וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע שְׁתֵּי פְרָסוֹת, מַעֲלַת גֵּרָה, בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ, תֹּאכֵלוּ...אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ, מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה, וּמִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה, הַשְּׁסוּעָה"
חמישית, גם על דגים יחולו מגבלות – מה מותר ומה אסור: "אֶת זֶה, תֹּאכְלוּ, מִכֹּל, אֲשֶׁר בַּמָּיִם: כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת, תֹּאכֵלוּ. וְכֹל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת, לֹא תֹאכֵלוּ טָמֵא הוּא, לָכֶם".
ששית, גם על העוף יחולו מגבלות- מה מותר ומה אסור : "כָּל צִפּוֹר טְהֹרָה, תֹּאכֵלוּ. וְזֶה, אֲשֶׁר לֹא תֹאכְלוּ מֵהֶם.....וְכֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף, טָמֵא הוּא לָכֶם: לֹא, יֵאָכֵלוּ. כָּל עוֹף טָהוֹר, תֹּאכֵלוּ ".
שביעית, גם את מה שאתם רשאים לאכול, תאכלו במגבלות מסוימות :" לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי, בַּחֲלֵב אִמּוֹ" .
רק כך בעבודה קשה של כבישת היצר והתאווה ,במדרג של תהליך הדורש חוסן ועמידות, נוכל להגיע לעולם האידיאלי, של ששת ימי בראשית.
הכול תלוי בנו, שכן, הכול בראש. כך גם למדנו בשירה הנפלא של נעמי שמר, שמאפיין אף הוא את מודל ההקהיה השיטתית : " אתה רואה דקלים? דקלים איני רואה. אתה רואה גמלים? גמלים איני רואה. אולי לפני עיני לרגע צל עובר, איני רואה דבר, איני רואה דבר. סימן שעוד לא הגענו והאופק עוד רחוק ולבך עודו פתוח אל ארבעת הרוחות. וצריך להמשיך ללכת וצריך להמשיך לצעוד. והדרך עוד מושכת ארוכה". הנה הקריאה לראיה התמדתית. בראיה כזאת לא נשברים. רואים, מאמינים וממשיכים.
ההפטרה לפרשתנו, מעניקה תובנה חשובה לנושא דיוננו. הנביא ישעיהו בהפטרהלפרשתנו , מציג לנו תובנה מאד חשובה : " הן (הִנֵּה) אָנֹכִי, בָּרָאתִי חָרָשׁ נֹפֵחַ בְּאֵשׁ פֶּחָם, וּמוֹצִיא כְלִי לְמַעֲשֵׂהוּ;וְאָנֹכִי בָּרָאתִי מַשְׁחִית, לְחַבֵּל. כָּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ, לֹא יִצְלָח, וְכָל לָשׁוֹן תָּקוּם אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט, תַּרְשִׁיעִי ". ( ישעיהו, נד'). הקב"ה ברא את האדם, אבל לא את הכלי שהאדם יוצר ועושה בו שימוש, לטוב או לרע, כך גם השימוש בלשון. הבחירה החופשית נתונה בידי האדם. הבחירה נתונה בידנו, כפרטים וכקולקטיב., שכך גם פרשתנו פותחת :"רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם: בְּרָכָה, וּקְלָלָה. אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ, אֶל מִצְוֺת ד' אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, הַיּוֹם. וְהַקְּלָלָה, אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֺת ד' אֱלֹהֵיכֶם, וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: לָלֶכֶת, אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם".( יא', כו'-כח').
המסר ברור- הבחירה בידנו לצלוח מכשולים ואתגרים. עלינו להתחבר למשמעות שבכך ייקל עלינו להתקדם לעבר היעד הנכסף. אל לנו לוותר. עלינו לנהוג בנחישות ובהתמדה. הר הברכה הוא היעד אליו אנו צריכים להגיע. אבל, אנו חלילה עלולים גם להגיע להר הקללה. אל לנו להאשים אחרים, אלא רק את עצמנו. חזון הצמחונות והשלום יהפוך למציאות, רק אם רק נאמין ונדבק בו במסלול הנכון. אל לנו לומר:" זה בלתי אפשרי....זה לא יהיה בימינו....אין סיכוי....". אלא לומר :" זה אפשרי....זה יהיה בימינו.....יש סיכוי...זה תלוי רק בנו....ההשתדלות מוטלת רק עלינו".
הבה נסיים בהארתה של נחמה ליבוביץ את פרשתנו- "ראה" :" הרב קוק רואה את ההתנזרות והריגת בעלי חיים, כמטרה נעלה אשר תושג, אחרי שיתרגל אדם במלוא חובותיו כלפי חוגים קרובים אליו יותר, ורק כשיתקיים בנו מה שנאמר (ישעיהו ב',ד') " לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה"- אז יכמרו רחמי כול איש גם על בעלי חיים ותבוטל אף העוולה הנעשית להם".
שבת שלום וחודש טוב ומבורך
זאב ווה
חמשיר לשבת
קַמְפֵּיְן לַבְּחִירָה / דוד אשל
מַדּוּעַ נִתְּנָה זְכוּת בְּחִירָה
וְאֶפְשָׁרוּת לִבְחֹר גַּם בְּרַע ?
מַדּוּעַ לֹא נִתְּנָה לָאָדָם הַקַּלָּה
לִבְחֹר רַק בִּבְרָכָה וְלֹא בַּקְּלָלָה ?
מָה רַע בְּעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ מְבֹרָךְ
וְשֶׁאֶל הַקְּלָלָה, אֵין מִי שֶׁנִּצְרָךְ ?
הָעוֹלָם בָּנוּי עַל אִזּוּנִים
וּמִמֶּנּוּ אֲנַחְנוּ נִזּוֹנִים
וְלָכֵן, גַּם פַּרְצוּפֵינוּ שׁוֹנִים.
גֶּבֶר וְאִשָּׁה / יָם וְיַבָּשָׁה,
חֹשֶׁךְ וְאוֹר / טָמֵא וְטָהוֹר,
צַדִּיק וְרָשָׁע / חֻזְּקָה וְחֻלְשָׁה,
חֹם וְצִנָּה / וְחִלּוּפֵי הָעוֹנָה,
שֻׁמָּן וְרָזוֹן / אִזּוּנִים בַּמָּזוֹן,
בְּרִיאוּת וּמַחֲלָה / טוֹבָה וְעַוְלָה,
עַצְבוּת וְשִׂמְחָה / מַחְסוֹר וּרְוָחָה,
מַיִם וְאֵשׁ / הַאֵין וְהַיֵּשׁ,
אַהֲבָה וְשִׂנְאָה / פִרְגּוּן וְקִנְאָה.
עוֹלָמֵנוּ בָּאִזּוּן נִבְנָה
וְהוּא בִּיסוֹד הָאֱמוּנָה
וּבְגִינוֹ, גַּם הַבְּחִירָה נִתְּנָה.
לוּ רַק הַבְּרָכָה הָיְתָה מְצוּיָה
בְּחַיֵּינוּ לֹא הָיְתָה צִפִּיָּה,
אִם הַכֹּל מְבֹרָךְ וּמוּבָן מֵאֵלָיו
לַחַיִּים אֵין דֵּרוּג, אֵין שָׁלָב,
לָכֵן : "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם..."
לֹא לְפֶתַע וְלֹא פִּתְאוֹם,
אֶלָּא, בְּכָל יוֹם עִם זְרִיחָה
יֵשׁ לִבְחֹר בֵּין קְלָלָה לִבְרָכָה,
בֵּין הַטּוֹב לְבֵין הָרַע
בֵּין הַחְשָׁכָה לְבֵין הֶאָרָה,
בֵּין הָהָר הַמְּבֹרָךְ, הַמַּצְרִיךְ נְשִׂיאָה בָּעֹל
לְבֵין הָהָר הַמְּקֻלָּל, הַמּוֹבִיל לַשְּׁאוֹל.
בֵּין שְׁנֵי הֶהָרִים יֵשׁ מִשְׁעוֹל
וּבְכָל יוֹם מֵחָדָשׁ, יֵשׁ לִשְׁאֹל וְלִפְעֹל.
פָּרָשָׁתֵנוּ יָצְאָה בַּקַּמְפֵּיְן :
לִבְחֹר בַּחַיִּים וְלֹא בָּאֵין,
וּמִבְּחִירָה לֹא מִתְחַמְּקִים
כִּי כָּךְ בְּרָאָנוּ אֱלֹקִים.
כָּל בְּחִירָה יוֹצֶרֶת מַסְלוּל
וְיוֹתֵר מִתָּמִיד בְּחֹדֶשׁ אֱלוּל,
עַל בְּחִירָה שְׁגוּיָה בְּאֶפְשָׁרוּתֵנוּ לִמְחוֹת
קִבַּלְנוּ חֹדֶשׁ מָלֵא, לְבַקָּשַׁת הַסְּלִיחוֹת.
חודש טוב, שבת מבורכת על כל בית ישראל
בלהה ודוד אשל
