פרשת "שלח" – "שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן" - שאלת העיתוי

ד"ר זאב ( ווה ) פרידמן *

שאלת העיתוי ,היא שאלה רלוונטית במישורי חיינו השונים. אנו שואלים לא אחת את עצמנו ,טרם קבלת החלטה, האם זה העיתוי הנכון ? "האם זה הזמן המתאים לפעולה זו או אחרת, האם נכון הוא לפעול בעת הזאת, האם זה הצעד הנכון בעת הזאת ?".שאלת העיתוי( הטיימינג) היא שאלה קיומית בחיי הפרט, המשפחה, הקהילה, האומה והמדינה.

כבר החכם באדם שלמה המלך התמודד עם שאלת העיתוי : "לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם...עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם"(קהלת, ג', א'-ח').

נבחן את שאלת העיתוי ונשאל את השאלות הבאות , בהקשר לשלושה מופעים בפרשתנו ?

1. האם היה זה העיתוי הנכון, לשלוח את המרגלים לתור את הארץ ?
2. האם היה זה העיתוי הנכון של המעפילים, להעפיל את ההר ?
3. האם שלוש המצוות בסיפא של פרשתנו, הינן נוכחות בעיתוי המתאים בכרוניקת סדר הזמנים בפרשתנו ?

במרכזה של פרשתנו אירוע חטא המרגלים: "וַיְדַבֵּר ד', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל ..... וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה, לָתוּר אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן" ( במדבר, יג', א'-ב', יג'). רש"י כבר מאיר לנו את הבעייתיות בשליחת המרגלים שיש לה זיקה לשאלת העיתוי, האם הזמן היה מתאים לפרויקט המרגלים : "לדעתך, אני איני מצוה לך. אם תרצה שלח. לפי שבאו ישראל ואמרו- נשלחה אנשים לפנינו כמה שנאמר".

דומה שהעיתוי לא היה מתאים ,לשלוח את המרגלים לתור את הארץ, כבר בשנה השנייה בצאתם ממצרים. השליחות נכשלה והאירוע נושא על גבו לדיראון עולם את המותג- חטא המרגלים ועונשם. בחירת העיתוי המתאים לשליחת המרגלים, חייבה הערכת סיכונים מול סיכונים, בקיום תחכים טרם היציאה לשליחות, בכל הקשור לאבחון החוסן והבשלות של מנהיגי העם- הנשיאים ראשי המטות, להצליח במשימתם ולהוות סוכני שינוי בהשפעה חיובית על העם כולו, לקראת הכניסה לארץ. אם מבצע הפיילוט של המרגלים נשיאי השבטים היה נוחל הצלחה, הרי הדרך הייתה סלולה לכניסה מהירה לארץ ישראל ולהגשמת ברית בין הבתרים שהובטחה לאברהם אבינו. לצערנו, בפועל המבצע נכשל בעיתוי שנבחר.

פרשתנו מאירה באור שלילי את מנהיגותם של המרגלים, נשיאי השבטים.

כנראה שהייתה הערכת חסר אודות מנהיגות החוסן של הנשיאים: " אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו, תִּשְׁלָחוּ--כֹּל, נָשִׂיא בָהֶם. וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן, עַל-פִּי ד': כֻּלָּם אֲנָשִׁים, רָאשֵׁי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל הֵמָּה" ( במדבר, יג',א'-ג').

הכרנו את הנשיאים כבר בעבר ,בפרשת נשא: "וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל, רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם: הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת, הֵם הָעֹמְדִים עַל-הַפְּקֻדִים" (במדבר, ז', ב').

מי זה -הֵם? המדרש נותן לכך תשובה: הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת- הם השוטרים שהיו ממונים עליהם במצרים ( שמות, ה', יד') - היו באין הנוגשים ומונין את הלבינים ונמצאו חסרות, היו מכין הנוגשים את השוטרים...ולא היו מוסרין אותם בידי הנוגשים והיו השוטרים אומרים-מוטב לנו ללקות ואל ייכשל יתר העם. לפיכך כשאמר הקב"ה במדבר יא', טז' – אספה לי שבעים איש מזקני ישראל. אמר משה: ריבונו של עולם, איני יודע מי ראוי ומי אינו ראוי. אמר לו- אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו. אותם הזקנים והשוטרים שהיו מוסרין עצמן ללקות עליהם במצרים במתכונת הלבינים, יבואו ויטלו בגדולה הזו. (במדבר רבה, יב', טז').

אבל אותם נשיאים כשלו באירוע הקמת המשכן, בהציגם פרופיל מנהיגותי של ניכור ,ריחוק ואלטיזם אל מול העם. יתכן שהמחשבה הייתה שהפעם , ינהגו הנשיאים כמרגלים מנהיגים בעלי חוסן אמוני ונפשי, כפי שהצטיירו במנהיגותם במצרים. דומה, שהייתה זאת הערכה מוטעית והכישלון היה קולסאלי.

ניתן להניח שלא נערכה כל בחינה מוקדמת של מסוגלות ומוכנות של המרגלים נשיאי השבטים, להצליח במשימת פיילוט העלייה לארץ. אנו פוגשים בפרשתנו תיאור יבש של כרוניקת האירוע : " וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה, לָתוּר אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן". ממילא נבין שלא נערכה הערכת סיכונים אל מול סיכויים, בשאלת העיתוי ( הטיימינג). נראה שלא קדמה הכנה אמונית, פסיכולוגית וחינוכית לקראת היציאה לפיילוט תור הארץ.

פרשתנו ממשיכה בתיאור העובדות היבשות : " וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב, וַעֲלִיתֶם, אֶת הָהָר. וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ, מַה הִוא; וְאֶת הָעָם, הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ ...הַמְעַט הוּא אִם רָב.ּ מָה הָאָרֶץ, אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא, אִם רָעָה; וּמָה הֶעָרִים, אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים, אִם בְּמִבְצָרִים. וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה, הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן " (במדבר, יג', יז' - כ').

המרגלים שבים ממשימתם: "וַיָּשֻׁבוּ, מִתּוּר הָאָרֶץ, מִקֵּץ, אַרְבָּעִים יוֹם. וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל עֲדַת בְּנֵיִ ישְׂרָאֵל, .... וַיְסַפְּרוּ לוֹ, וַיֹּאמְרוּ, בָּאנוּ, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ; וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ. אֶפֶס כִּי עַז הָעָם, הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ; וְהֶעָרִים, בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק, רָאִינוּ שָׁם... לֹא נוּכַל, לַעֲלוֹת אֶל הָעָם: כִּי חָזָק הוּא, מִמֶּנּוּ. וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ, אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ, אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא, ... וְשָׁם רָאִינוּ, אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים; וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם ". (יג', כז'-לג'). הנשיאים האלטיסטיים המורמים מעם בפרויקט המשכן , מצטיירים בפרופיל אישיותי נטול מנהיגות וחוסן, המאופיין "בתסמונת החגב":" וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם."

המרגלים נתונים בהפרעת דחק פוסט טראומטית נפשית ואמונית, כתוצאה מסיור הריגול שלהם בארץ ישראל. הדימוי העצמי והביטחון העצמי שלהם בשפל המדרגה : " וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם ". מילא המרגלים רואים ותופסים את עצמם כחגבים, אבל כיצד הם יודעים, שהם נראים כחגבים בעיני יושבי הארץ ?. החוסן האמוני שלהם בקב"ה, במשה המנהיג ובארץ ישראל, אף הוא בשפל המדרגה ,הם משדרים תגובה חרדתית, רפיסות ותבוסתנות. הייאוש הדיכאון והחידלון אוחז בם,- " אֶפֶס " .הם מדביקים במצבם הנפשי גם את כל בני ישראל " ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא". דומה שהם סובלים מדיסאסוציאציה -בניתוק מחויה רגשית של ביקור בארץ היעוד המובטחת : "ויאמרו איש אל אחיו ניתנה ראש ונשובה מצרימה". הם סובלים מהעדר שליטה עצמית ומעצימים את הפחד מפני הפחד. כדברי הנשיא האמריקאי רוזוולט : "הדבר היחיד שעלינו לפחד ממנו הוא הפחד מהפחד."

עד כמה בולט הפער בין 10 המרגלים, לבין 2 המרגלים האחרים,-יהושע בן נון וכלב בן יפונה. שני אלו גם השתתפו באותו סיור ריגול, אך מצבם הנפשי והאמוני שונה לחלוטין. הם מתבטאים : "עלה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה...טובה הארץ מאד מאד".

מעניין לראות כיצד משה בספר דברים, מקיים תחכים וניתוח על אירועים דרמטיים שקרו בספר במדבר. ראו כיצד מתוארת האנמנזה הפתולוגית של הקהילה והעם בחטא המרגלים בספר דברים: "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי, כֻּלְּכֶם, וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ, וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ" (דברים, א', כב'). רש"י מנתח בפרשנותו את ההבדל בין שתי הקריבות , בהבדל של מצב הצבירה של שתי החברות האזרחיות, בשתי הסיטואציות- בחטא המרגלים ובמעמד הר סיני בקבלת התורה: בחטא המרגלים- "ותקרבון אלי כולכם,- בערבוביה. ולהלן הוא אומר במעמד הר סיני בקבלת התורה: ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם ותאמרו: הן הראנו..."- אותה קריבה הייתה הוגנת. ילדים מכבדים את הזקנים ושלחום לפניהם וזקנים מכבדים את הראשים ללכת לפניהם. אבל כאן בחטא המרגלים- " ותקרבון אלי כולכם"- בערבוביה. ילדים דוחפים את הזקנים וזקנים דוחפים את הראשים". הנה תמונה פתולוגית של כאוס קהילתי וחברתי .

המסקנה היא, כפי שמשתקפת בפרשתנו, במבחן התוצאה, שהעיתוי שנבחר למשימת המרגלים, לא היה מתאים. יתכן שהייתה דרושה לשליחות הציונית ,של תור ציון של המרגלים, הכנה רוחנית ונפשית של הכשרת הלבבות , מבית מדרשו של אחד העם ( אשר צבי הירשגינצברג 1856 -1927) – הציונות הרוחנית.

שאלת העיתוי פוגשת אותנו בפרשתנו גם באירוע אחר – המעפילים : "וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר, וַיַּעֲלוּ אֶל-רֹאשׁ-הָהָר לֵאמֹר: הִנֶּנּוּ, וְעָלִינוּ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אָמַר ד'--כִּי חָטָאנוּ. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-פִּי ד'; וְהִוא, לֹא תִצְלָח. אַל-תַּעֲלוּ, כִּי אֵין ד' בְּקִרְבְּכֶם; וְלֹא, תִּנָּגְפוּ, לִפְנֵי, אֹיְבֵיכֶם. כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם, וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב: כִּי-עַל-כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי ד', וְלֹא-יִהְיֶה ד' עִמָּכֶם. וַיַּעְפִּלוּ, לַעֲלוֹת אֶל-רֹאשׁ הָהָר; וַאֲרוֹן בְּרִית-ד' וּמֹשֶׁה, לֹא-מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה .וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי, הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא; וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם, עַד-הַחָרְמָה."( במדבר, יד', מ'-מה'). דומה שבאירוע המעפילים , העם לכאורה מפגין תמונת חוסן נעלה ואיתנות שיש בהם גבורה ואומץ. אך בפועל הם נוחלים כישלון מר וניגפים בפני העמלקי והכנעני. גם כאן הכוונה הייתה טובה, הצורך לפעול היה מוצדק ונכון. אבל, העיתוי לא היה מתאים. יתכן שבנסיבות עיתוי אחר, הכול היה נראה אחרת.

לבסוף, נפנה לשאלת העיתוי בהקשר לשלוש המצוות בסופה של פרשתנו : הנסכים, הפרשת החלה, ומצוות הציצית. מה הקשר של שלוש מצוות אלו, לפרשתנו ולחטא המרגלים ? מה הקשר שלהן לאירוע המרגלים ?

"וַיְדַבֵּר ד', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: כִּי תָבֹאוּ, אֶל-אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם, אֲשֶׁר אֲנִי, נֹתֵן לָכֶם...וְיַיִן לַנֶּסֶךְ רְבִיעִית הַהִין, תַּעֲשֶׂה עַל-הָעֹלָה אוֹ לַזָּבַח....וְיַיִן לַנֶּסֶךְ, שְׁלִשִׁית הַהִין--תַּקְרִיב רֵיחַ-נִיחֹחַ, לַד'.....רֵאשִׁית, עֲרִסֹתֵכֶם--חַלָּה, תָּרִימוּ תְרוּמָה: כִּתְרוּמַת גֹּרֶן, כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ... וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל-כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם, לְדֹרֹתָם; וְנָתְנוּ עַל-צִיצִת הַכָּנָף, פְּתִיל תְּכֵלֶת. לט וְהָיָה לָכֶם, לְצִיצִת." (במדבר,טו',א'-מא'). ה"שפת אמת" ( רבי יהודה אריה לייב אלתר, האדמו"ר השלישי בשושלת חסידות גור , 1847-1905) מתייחס לכך בפרשנותו המאלפת לפשר שלוש המצוות הללו: "הנסכים שמעלה אדם לד' מכרמו ומשדותיו, אמורים להחליף את הבאר הניסית . החלה שמפריש האדם מלחמו שהוא מוציא מן הארץ, אמורה להחליף את המן. והטלית (הציצית) שבה הוא מתעטף אמורה להחליף את ענני הכבוד המעטפים אותו, אבל בדרך ניסית". במילים אחרות, הפרקטיקה להבנות את החוסן המנהיגותי מחד ושל העם מאידך, היא על ידי לימוד, התנסות והטמעה, בדמותן של שלוש המצוות בסופה של פרשתנו, שהן מייצרות את קו פרשת המים, שבין מוכנות לאי מוכנות, שבין אחריות לתלות, שבין עמידות לרפיסות. שהרי כבר לימדנו בעל ספר החינוך ( חכם בלתי נודע במאה ה 13 ) " שאחרי הפעולות נמשכים הלבבות". הפרקטיקה של קיום שלוש מצוות אלו, היא השינוי מהמעלה השנייה, ממצב של פינוק ותלות בניסים, לעבר מצב של לקיחת אחריות אישית. ממצב של גורל בתלות בניסים ,למצב של יעוד, שהעם ומנהיגיו לוקחים את גורלם ויעודם בידם , לחיזוק הביטחון, התקווה החוסן והאמונה, למנוע ייאוש, חדלון ורפיסות של "תסמונת החגב". אך בנקודה זאת תעלה לה –שאלת העיתוי. מדוע שלוש מצוות מעצבות אלו, מופיעות דווקא בעיתוי שלאחר אירועי המרגלים והמעפילים ? שהרי היה נכון יותר שתופענה קודם לאירועים אלו, כאבני יסוד מוטמעים בסוג של סמינר הכנה מתבקש ונדרש לקראת יציאתם של המרגלים והמעפילים למשימתם החשובה. יתכן שהכול היה נראה אחרת, אם הייתה מתקיימת הכנה מתאימה והכשרת הלבבות הרוחנית והנפשית, באורן של שלוש מצוות אלו.

ברם, הפטרתנו חושפת אותנו לאירוע מרגלים אחר , בסגנון תור יריחו בהנהגת יהושע, שכבר הואר באור יקרות ביחד עם שותפו כלב, באירוע המרגלים בפרשתנו. לשמחתנו, שאלת העיתוי בריגול יריחו, נוחלת הצלחה : "וַיֹּאמְרוּ, אֶל יְהוֹשֻׁעַ, כִּי נָתַן ד' בְּיָדֵנוּ, אֶת כָּל הָאָרֶץ; וְגַם נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, מִפָּנֵינוּ". ( יהושע, ב', כד' ): שני המרגלים שנשלחו על ידי יהושע, כשליחי הקהילה של עם ישראל הנכנס בשערי ארץ ישראל, ביריחו במנעולה של ארץ, מעידים במילותיהם, על הצלחה בהציגם, חוסן אמוני, נפשי ולאומי.דומה שיהושע למד מניסיון אירוע המרגלים בפרשתנו, שיש לקיים הכנה למרגלי יריחו ולבחור העיתוי בקפידה.שאלת העיתוי מחברת אותי לדמותו הנאצלת של יצחק מאיר ז"ל שנפטר השבוע. איש ענק רב אנפין, מחנך דגול, סופר ומשורר, שגריר ודיפלומט, איש השואה והתקומה, איש התקווה האמונה אוהב ישראל, העם והמדינה. איש שכל עיתותיו היו – יצירה, הענקה ונתינה. יהי זיכרו ברוך.

*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל מלב"ב ( מוסדות לטיפול באנשים עם דמנציה בקהילה) לשעבר, מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעירית ת"א יפו ומנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות.

חמשיר לשבת:

מַבָּט פְּנִימָה / דוד אשל

"...וַנְּהִי בְּעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים

וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם"./ (במדבר י"ג, ל"ג)

הַמְּבַטֵּל אֶת עַצְמוֹ

הָרוֹאֶה אֶת חַיָּיו כִּבְדֶרֶךְ אַגַּב,

הַמְּזַלְזֵל בְּכִשּׁוּרַי עַמּוֹ

יִרְאוּהוּ גַּם אֲחֵרִים כְּחָגָב.

הָרוֹאֶה טֻמְאָה בַּטָּהוֹר

וְהַהוֹפֵךְ חִיּוּב לִשְׁלִילָה,

יִרְאֶה רַק חֹשֶׁךְ בְּאוֹר

וּבְכָל נִצָחוֹן מַפָּלָה.

הַשּׁוֹמֵעַ בְּנִגּוּן רַק רַעַשׁ

הָרוֹאֶה גָּבוֹהַּ כְּנָמוּךְ,

חַיָּיו יַחְלְפוּ לְלֹא מַעַשׂ

וּבְכָל פַּשְׁטוּת, יִרְאֶה רַק סִבּוּךְ.

מִי שֶׁלֹּא פּוֹתֵחַ דֶּלֶת

וּבוֹ עַצְמוֹ אֵינוֹ בּוֹטֵחַ,

מִתְנוֹסֵס עָלָיו הַשֶּׁלֶט:

אַל תִּתְּנוּ לִי שׁוּם מְפַתֵּחַ

הָאוֹמֵר מַר עַל מָתוֹק

הָרוֹאֶה בּוֹ עַצְמוֹ רַק אֶת הַפְּסוּל,

עָדִיף לוֹ שֶׁיִּשְׁתֹּק

מֵאֲשֶׁר לִכְלוּם יִהְיֶה מָשׁוּל.

הִתְבּוֹנֵן בַּמַּרְאָה

וֶהֱיֵה מְרֻצֶּה

תֵּהָנֶה מִתּוֹצָאָה

שֶׁל רָצוּי וְלֹא מֻקְצֶה.

לְמַחֲלָה חַפֵּשׂ מַרְפֵּא

וּלְעוֹלָם עַל תִּתְיָאֵשׁ,

רְאֵה אֶת הַיָּפֶה

וְהִתְבּוֹנֵן תָּמִיד בַּיֵּשׁ.

יֵשׁ בְּךָ תּוֹעֶלֶת

אֶת אִישִׁיּוּתְךָ אַל תְּטַשְׁטֵשׁ,

אַתָּה חֵלֶק מִשּׁוֹשֶׁלֶת

וְלָעַד לֹא תִּנָּטֵשׁ.

הֱיֵה צָנוּעַ

לֹא חָגָב,

אַל תִּהְיֶה כָּנוּעַ

אֲבָל הֱיֵה עָנָו.

"וַנְּהִי בְּעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים"

יֵשׁ אֲנָשִׁים מְאַכְזְבִים.

וְיֵשׁ שֶׁיָּרוּמוּ אֶל-עָל

הָאוֹמְרִים: עָלֶה נַעֲלֶה כִּי יָכוֹל נוּכַל !

שבת מבורכת ובריאה על כל בית ישראל

בלהה ודוד אשל

‍