פרשת "שלח" – "וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ"- החטא ועונשו, הטיפול ותוצאותיו

וַאֲנַחְנוּ חַיִּים עִם נֶעֱלָם : מָה יִעוּדֵנוּ וּשְׁלִיחוּתֵנוּ בָּעוֹלָם ?

פרשת "שלח" – "וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ"- החטא ועונשו, הטיפול ותוצאותיו.

זאב ( ווה ) פרידמן

בכל מערכת טיפולית פרטנית, מתקיים תהליך טיפולי רב שלבי, המנסה להביא לשינוי אצל המטופל, על פי המודל והפרוטוקול הטיפולי המוכר במקצועות הטיפוליים ,כגון: רפואה , פסיכולוגיה ועבודה סוציאלית .המודל כולל השלבים בסדר הבא :

  1. אנמנזה– הסיפור, העובדות והפרטים הקטנים שמספר המטופל למטפל.
  2. דיאגנוזה– האבחון שנגזר מניתוח המידע של האנמנזה ועל סמך תוצאות הבדיקות והממצאים שבידי המטפל.
  3. 3.פרוגנוזה- התוצאה ,ההתנהגות העתידית, הצפויה והחזויה .
  4. אינטרבנציה– ההתערבות, הטיפול והריפוי הנדרש, הכולל סדרת פעולות נדרשות לביצוע Action Items.
  5. תוצאות השינוי- במונחים של תפוקות ותוצאות, המעוגנים באינדיקטורים של מדדי הצלחה של השינוי אחרי הטיפול בהשוואה לפני הטיפול.

לפרשתנו שני חלקים : הראשון, חטא המרגלים בפתחה של פרשתנו. השני, בשלוש מצוות- נסכים, הפרשת חלה, וציצית, בסיומה של פרשתנו.

האם קיים קשר בין שני החלקים הללו? האם חטא המרגלים בפתח, מתכתב עם שלוש המצוות בסיום ?האם קיים קשר בין שני החלקים הללו, למודל הטיפולי שהצגתי ?

אבקש להציג המודל הטיפולי בפרשתנו, לא ברמת הפרט, אלא ברמת הקהילה והעם. הבה נבחן זאת בניתוח שני חלקי הפרשה- חטא המרגלים והמצוות ונחבר זאת גם להפטרה של פרשתנו.

1.שלב האנמנזה כיצד ?

12 המרגלים המנהיגים נשיאי השבטים, מקבלים ממשה כתב מינוי והגדרת משימה ברורים ומדויקים : " וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה, לָתוּר אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן; וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב, וַעֲלִיתֶם, אֶת הָהָר. וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ, מַה הִוא; וְאֶת הָעָם, הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ ...הַמְעַט הוּא אִם רָב.ּ מָה הָאָרֶץ, אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא, אִם רָעָה; וּמָה הֶעָרִים, אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים, אִם בְּמִבְצָרִים. וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה, הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן " (יג', יז'-כ'). משהמגדיר להם משימה כמו של יחידת איסוף מודיעין בצבא או במשטרה, להביא עובדות בלבד. המרגלים חוזרים ממשימתם כעבור 40 יום והם מציגים תמונת מצב של הארץ אותה ראו. אך מסתבר שהם חורגים מכתב המינוי למשימתם ומהיותם יחידת איסוף מודיעין. המרגלים מביאים גם ניתוח ופרשנות מנקודת ראותם ומדווחים כמו בצבא, כיחידתמחקר מודיעין ולא כיחידת איסוף מודיעין: "וַיָּשֻׁבוּ, מִתּוּר הָאָרֶץ, מִקֵּץ, אַרְבָּעִים יוֹם. וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי ִשְׂרָאֵל, .... וַיְסַפְּרוּ לוֹ, וַיֹּאמְרוּ, בָּאנוּ, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ; וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ. אֶפֶס כִּי עַז הָעָם, הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ; וְהֶעָרִים, בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק, רָאִינוּ שָׁם... לֹא נוּכַל, לַעֲלוֹת אֶל הָעָם: כִּי חָזָק הוּא, מִמֶּנּוּ. וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ, אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ, אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא, ... וְשָׁם רָאִינוּ, אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים; וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם ". (יג', כז'-לג'). בסיפורם של המרגלים בשלב האנמנזה ,יש 2 מוקדים פתולוגיים משמעותיים. האחד: "תסמונת המילה" השימוש במילה אחת ומשמעותית שעושה את כל ההבדל : " אֶפֶס ". השני: "תסמונת החגב":" וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם". במוקד הפתולוגי הראשון, אנו נוכחים "בתסמונת המילה", שימוש במילה אחת- אֶפֶס, שמשנה את כל התמונה ומייצרת דינמיקה שלילית לא בריאה.

כך בימינו, תסמונת המילה נוכחת במקומותינו. עד כמה, שימוש במילה אחת בלבד, עשויה לשנות את העולם, לטובה או לרעה. לשימוש במילים, יש משמעות ודינמיקה- "סוף מילה במחשבה תחילה". לפני שאתה אומר משהו, או לפני שאתה לוחץ על שלח , במקלדת המייל והווטצאפ, חשוב פעמיים, לפני שיהיה מאוחר.

נשמע מוכר ?

רבי יצחק עראמה ( מחכמי ספרד בדור הגירוש ) בספרו "עקידת יצחק"(שער שבעים ושבעה), מסביר כיצד מילה פרשנית וסובייקטיבית אחת ,החורגת מהעובדות היבשות, עלולה להשפיע ולשנות את כל התמונה: "הוציאו עצמם מכלל מרגלים ונכנסו בכלל יועצים ולזאת הסיבה חטאו מאד....משל לאדם האומר לשלוחו בוא נא אל בית התגר וראה לי שם טלית ...והסתכל בטוב צמרה ופשתה באורכה וברוחבה ובמראיתה ומחירה והשב לי דבר, כי חפץ אני לקנותה. אותו שליח בוחן ובודק את הטלית ואומר: "ראיתיה והנה היא טובה ורחבה וצמרה טוב ונקי....אבל מחירה גדול, שהוא אלף זהובים, הנה כבר יצא מכלל שליח ונכנס לכלל יועץ, וזה במה שהטעים דבריו במילה "אבל".כמו התוספת של המילה אבל , אצל השליח בבית התגר, כך המרגלים בתוספת המילה הסובייקטיבית,- אפס. כל ההבדל הוא במילה אחת.

במוקד הפתולוגי השני, אנו נוכחים "בתסמונת החגב". כיצד תפסו המרגלים את עצמם: "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם". נניח שהמרגלים רואים ותופסים את עצמם כחגבים, אבל כיצד הם יודעים, שהם נראים כחגבים בעיני יושבי הארץ ?. מעניין לראות כיצד משה בספר דברים, מקיים תחכים וניתוח על אירועים דרמטיים שקרו בספר במדבר. הבה נראה כיצד מתוארת האנמנזה הפתולוגית של הקהילה והעם בחטא המרגלים בספר דברים:"וַתִּקְרְבוּן אֵלַי, כֻּלְּכֶם, וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ, וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ" (דברים, א', כב'). רש"י מתאר את הפתולוגיה הקהילתית בחטא המרגלים :"ותקרבון אלי כולכם –בערבוביה, ילדים דוחפים את הזקנים וזקנים דוחפים את הראשים". מצב של כאוס קהילתי.

  1. שלב הדיאגנוזהכיצד ?

הממצאים באנמנזה, הדיווח והרשמים של המרגלים למשה ואחר כך לעם, מובילים לאבחון, שעשרה המרגלים, נתונים בהפרעת דחק פוסט טראומטית נפשית ואמונית, כתוצאה מסיור הריגול שלהם בארץ ישראל.הדימוי העצמי והביטחון העצמי שלהם בשפל המדרגה : " וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם ".החוסן האמוני שלהם בקב"ה, במשה המנהיג ובארץ ישראל, אף הוא בשפל המדרגה ,הם משדרים תגובה חרדתית, רפיסות ותבוסתנות.הייאוש הדיכאון והחידלון אוחז בם,- " אֶפֶס " .הם מדביקים במצבם הנפשי גם את כל בני ישראל " ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא". דומה שהם סובלים מדיסאסוציאציה -בניתוק מחויה רגשית של ביקור בארץ היעוד המובטחת : "ויאמרו איש אל אחיו ניתנה ראש ונשובה מצרימה". הם סובלים מהעדר שליטה עצמית ומעצימים את הפחד מפני הפחד. כדברי הנשיא האמריקאי רוזוולט :"הדבר היחיד שעלינו לפחד ממנו הוא הפחד מהפחד".

האם על פי הדיאגנוזה הקשה, מסוגלים ראשי העם - המרגלים, להמשיך להנהיג את העם, לחולל שינוי מעבדות לחירות, לכניסה לארץ ישראל, לבנות ולהיבנות בה ?האם הקהילה הנושאת את חטא המרגלים מסוגלת בכלל להמשיך הלאה ?

  1. הנה אנו מגיעים לשלב הפרוגנוזה :פרשתנו מציגה פרוגנוזה קהילתית טוטלית, קשה ועגומה מאד בהתחלה:"ויאמר ד' אל משה עד אנה ינאצוני העם הזה ועד אנה לא יאמינו בי בכול האותות אשר עשיתי בקירבו. אכנו בדבר". בעיסקת הטיעון בין משה לקב"ה, נגזר עונשם של דור המדבר: " במדבר הזה יפלו פגריכם וכל פקודיכם לכל מספרכם, מבן עשרים שנה ומעלה, אשר הלינותם עליי....ובניכם יהיו רועים במדבר ארבעים שנה...עד תום פגריכם במדבר".הפרוגנוזה מאד לא קלה ,הן לדור המדבר בני הארבעים ומעלה והן לבני העשרים ומטה והן לאלו שיוולדו במהלך ארבעים השנה במדבר. אבל, מסתבר בהמשך הפרשה שהפרוגנוזה, איננה חידלון טוטלי, אלא בסופה היא מסמנת תקווה, של המשך קיומו של עם ישראל וכניסתו לארץ המובטחת.
  2. השאלה הנשאלת היא, כיצד עוברים לשלב הפרקטיקה של האינטרבנציה- ההתערבות והטיפול, לאור האבחון והפרוגנוזה הקשים ?

על מנת לענות לשאלה, עלינו לעבור לשלב האינטרבנציה (ההתערבות)ולבחון אותו.

בשלב זה, מציגה לנו פרשתנו את הפרקטיקה בתוכנית הריפוי ,הטיפול והשיקום , לבניית החוסן הלאומי, האמוני והנפשי של עם ישראל. לצלוח בשלום את תקופת העונש של 40 שנה במדבר ולהאמין בעצמם, שהם מסוגלים לקחת את גורלם בידם ולחולל שינוי פרואקטיבי לטובה.

בנקודה זאת, פרשתנו מציגה לנו בחלקה השני, את הפרקטיקה הטיפולית, בדמות שלוש המצוות שניתנו לבני ישראל : הנסכים, החלה והציצית. מה הקשר של שלוש מצוות אלו, לפרשתנו ולחטא המרגלים ? מה הקשר שלהן כשלב האינטרבנציה , לאחר שלבי האנמנזה, הדיאגנוזה והפרוגנוזה שהצגתי קודם? מה בהן, כדי לטפל, לרפא ולשקם את הטראומה המדברית, לקראת הכניסה לארץ ישראל ?

ה"שפת אמת" ( רבי יהודה אריה לייב אלתר, האדמו"ר השלישי בשושלת חסידות גור , 1847-1905) מתייחס לכך בפרשנותו המאלפת, לפשר שלוש המצוות הללו: "הנסכים שמעלה אדם לד' מכרמו ומשדותיו, אמורים להחליף אתהבאר הניסית . החלה שמפריש האדם מלחמו שהוא מוציא מן הארץ, אמורה להחליף את המן. והטלית (הציצית) שבה הוא מתעטף אמורה להחליף את ענני הכבוד המעטפים אותו, אבל בדרך ניסית".

הפרקטיקה בשלב האינטרבנציה היא ,במתן חכות ולא דגים. בפעולות(Action Items) בהתנסות יום יומית, בלקיחת אחריות, בהפשלת שרוולים, בהתמודדות מתמדת במציאות החיים האמיתית, שהרי כבר לימדנו בעל ספר החינוך ( חכם בלתי נודע במאה ה 13 ) " שאחרי הפעולות נמשכים הלבבות". הפרקטיקה של קיום שלוש מצוות אלו, היא קו פרשת המים, ממצב של פינוק ותלות בניסים, לעבר מצב של לקיחת אחריות אישית. ממצב של גורלבתלות בניסים, למצב של יעוד, שהקהילה לוקחת את גורלה בידה. אלו הם מנגנוני ההגנה והזיכרון, לשמירה והגנה על ייחודיותנו , לחיזוק ביטחוננו, דימוינו תקוותנו, חוסננו ואמונתנו. למנוע ייאוש, חדלון ורפיסות של תסמונת החגב.

  1. 5. עתה הגענו לשלב האחרון במודל הטיפולי שיקומי והוא:תוצאת השינוי. האם הטיפול הקהילתי הצליח? התשובה לכך נמצאת בהפטרה לפרשתנו, בספר יהושע, ב', כד' :"וַיֹּאמְרוּ, אֶל יְהוֹשֻׁעַ, כִּי נָתַן ד' בְּיָדֵנוּ, אֶת כָּל הָאָרֶץ; וְגַם נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, מִפָּנֵינוּ". שני המרגלים שנשלחו על ידי יהושע, כשליחי הקהילה של עם ישראל הנכנס בשערי ארץ ישראל, ביריחו במנעולה של ארץ, מעידים במילותיהם, על הצלחת הטיפול והשיקום בפרשתנו.

פרשתנו היא שיעור מאלף, המדגים לנו מודל טיפולי קלאסי, המחבר את שני חלקי הפרשה וההפטרה - החטא ועונשו, הטיפול ותוצאותיו.

שבת שלום

זאב ווה

חמשיר לשבת.

שְׁלִיחוּת / דוד אשל

חַיָּיו הָיוּ כָּל כָּךְ צְנוּעִים

שֶׁלֹּא נֶחְשַׁב בֵּין הַבְּרוּאִים,

הַכֹּל שָׁוִים בִּפְנֵי הַחֹק

אַךְ אֶת אַלְמוֹנִי, אֶפְשָׁר לִמְחֹק.

כְּמוֹ שֶׁבָּא אֶל הָעוֹלָם

כָּכָה נֶעֱלַם,

לֹא הִשְׁאִיר עִקְבוֹת

וְלֹא הִשְׁאִיר חוֹבוֹת.

לֹא הָיְתָה לוֹ אַהֲבָה

וְלֹא נִצְּתָה בּוֹ לֶהָבָה,

אֶת עַצְמוֹ לֹא הֶעֱסִיק

וְכָל חַיָּיו נִרְאוּ כִּפְסִיק.

לֹא יָדַע כָּל תַּאֲוָה

וְלֹא הָיְתָה בּוֹ אַכְזָבָה,

הִסְתַּפֵּק בְּמָה שֶׁיֵּשׁ

וּמֵעוֹלָם לֹא הִתְבַּיֵּשׁ.

לַמְרוֹת שֶׁלֹּא הָיָה צַדִּיק

לְאַף אֶחָד הוּא לֹא הֵצִיק,

וַדַּאי שֶׁלֹּא הָיָה רָשָׁע

וְלֹא הָיְתָה לוֹ כָּל דְּרִישָׁה.

הוּא הִסְתַּלֵּק מִן הָעוֹלָם

מֵת, כְּמוֹ כֻּלָּם,

הוּא לֹא נֶחְשַׁב כְּחִיּוּנִי

לָכֵן נִפְטַר כְּאַלְמוֹנִי

וְלֹא בָּכָה עָלָיו הָעָם

כִּי לֹא הָיָה הוּא יְדוּעָן.

לֹא יֹאמַר אָדָם: נִשְׁלַחְתִּי !

אַךְ לֹא הוֹסַפְתִּי, לֹא גָּרַעְתִּי,

לֹא הָיִיתִי רֶלֶוַנְטִי

הָיִיתִי שָׁם וְהִתְבּוֹנַנְתִּי.

כִּי רוֹאֶה הָאֱלֹקִים

אֶת שֶׁרוֹאִים רַק מִשְּׁחָקִים,

שֶׁיֵּשׁ שְׁלִיחוּת שֶׁל צַדִּיקִים

וְנִסְתָּרִים הֵם לָנוּ הַחֻקִּים.

הַמְּרַגְּלִים הוֹתִירוּ חוֹתָם

שֶׁל כִּשְׁלוֹן בִּשְׁלִיחוּתָם,

וַאֲנַחְנוּ חַיִּים עִם נֶעֱלָם :

מָה יִעוּדֵנוּ וּשְׁלִיחוּתֵנוּ בָּעוֹלָם ?

נִמְצָא אֶת יִעוּדֵנוּ אִם נִזְכֹּר אֶת הַזְּכוּת:

שֶׁכָּל אֶחָד וְאַחַת נוֹעֲדוּ לִשְׁלִיחוּת,

וְהִיא נוֹכַחַת בְּכָל עֵת וּבְכָל זְמַן

וְכָל אֶחָד מֵאִתָּנוּ, לַשְּׁלִיחוּת הוּא דֻּגְמָן.

שבת מבורכת על כל בית ישראל

בלהה ודוד אשל