פרשת שמות – " וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל-יֶתֶר חֹתְנוֹ" -קונפליקט הנאמנות, לשליחות או למשפחה

פרשת שמות – " וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל-יֶתֶר חֹתְנוֹ" -קונפליקט הנאמנות, לשליחות או למשפחה

זאב ( ווה ) פרידמן

פרשתנו חושפת לפנינו שאלה מרתקת ואקטואלית. האם נאמנות ומחויבות לציבור אותו אתה משרת, יכולה לדור בכפיפה אחת עם נאמנות ומחויבות למשפחה ? האם שליחות ציבורית ולאומית שאדם נוטל, בהכרח עלולה לפגוע במשפחתו ?

דוגמאות לא חסרות אודות מנהיגים בהיסטוריה שהקדישו את כל חייהם למען השליחות והיעוד , על חשבון משפחתם.

כך למשל, הרצל שהקדיש את חייו לחלום הציונות ולהגשמתו, שהביוגרפיה אודותיו יודעת לספר על בעיות במשפחתו עם ילדיו. כך גם מנהיג ויטנאם הו צ'י מין במלחמה נגד הצרפתים שהיה נשוי לעם ולא הקים משפחה. כך גם באודיסאה אודות אודיסאוס שעזב את אשתו פנלופה ומשפחתו למלחמת טרויה ולקח לו 10 שנים לחזור הביתה, מתוך אחדות של עמי יוון כנגד טרויה.

דוגמאות לא חסרות.

פרשתנו פותחת צוהר לדיון בשאלה אותה הצגנו – האם מחויבות ונאמנות לתפקיד ולשליחות למען הכלל, יכולה לדור בכפיפה אחת ואף בהרמוניה ,עם נאמנות ומחויבות דומה למשפחה:

" וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל-יֶתֶר חֹתְנוֹ, וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלְכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל-אַחַי אֲשֶׁר בְּמִצְרַיִם, וְאֶרְאֶה, הַעוֹדָם חַיִּים; וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ לְמֹשֶׁה, לֵךְ לְשָׁלוֹם. וַיֹּאמֶר ד' אֶל-מֹשֶׁה בְּמִדְיָן, לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם: כִּי מֵתוּ, כָּל הָאֲנָשִׁים, הַמְבַקְשִׁים, אֶת נַפְשֶׁךָ. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-אִשְׁתּוֹ וְאֶת-בָּנָיו, וַיַּרְכִּבֵם עַל-הַחֲמֹר, וַיָּשָׁב, אַרְצָה מִצְרָיִם; וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-מַטֵּה הָאֱלֹהִים, בְּיָדוֹ " (ד',יח - כ)

אנו פוגשים, את המתח הקיים בין מימוש השליחות האלוקית, הלאומית והציבורית, אל מול האחריות והמחויבות למשפחה.

משה בפרשתנו , כבר חווה את סבלותיו של העם, הוא כבר הבין והטמיע את גודל השליחות האלוקית שהוטלה עליו במעמד הסנה, להנהיג את עם העבדים ולהוציאו ממצרים. בנקודה קריטית זאת שמשה אמור להיכנס לתפקידו ולמלא את השליחות הציבורית שהוטלה עליו, הוא עוצר לרגע, לוקח פסק זמן ומציב לפנינו אתגר של מחויבות ורגישות אנושית משפחתית, שהיא קודמת לכל: "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל יֶתֶר חֹתְנוֹ, וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלְכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל אַחַי אֲשֶׁר בְּמִצְרַיִם, וְאֶרְאֶה, הַעוֹדָם חַיִּים; וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ לְמֹשֶׁה, לֵךְ לְשָׁלוֹם(שמות, ד', יח'). מפרש רש"י : "וישב משה אל יתר חותנו: ליטול רשות".

הרב חנן פורת( 1943-2011) בפרושו: " מעט מן האור" לפרשת שמות, התשס"ד נדרש לכך: " שואל ר' ישראל סלאנטר: האמנם זקוק משה לקבל רשות מיתרו?. הן דבר ד' קודם לכול ואילו היה יתרו מסרב חלילה, האם היה על משה להיענות לו ולהישאר במדין? הן כלל גדול הוא: דברי הרב ודברי התלמיד, דבר מי שומעים ? ומשיב ר' ישראל תשובה קצרה, שכל כולה מילה אחת "במאמא לושן": מענטש-קייט( התנהגות אנושית)... כי זאת יש לדעת: גם בשעה שניצב אדם בפני משימות לאומיות גדולות, התובעות התמסרות טוטאלית. אל לו לזלזל בפכים הקטנים ולשכוח את חובתו האנושית הפשוטה כלפי חבריו ובני משפחתו ".

השאלה בה אנו דנים – האם מחויבות ונאמנות לתפקיד ולשליחות למען הכלל, יכולה לדור בכפיפה אחת ואף בהרמוניה ,עם נאמנות ומחויבות דומה למשפחה, באה גם לידי מבחן אצל אותן דמויות בפרשתנו - משה ציפורה ויתרו , גם במקום אחר, בפרשת יתרו : "וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה, וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל מֹשֶׁה, אֶל-הַמִּדְבָּר....... וַיְהִי, מִמָּחֳרָת, וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה, לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם; וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה, מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב. וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה, אֵת כָּל-אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה לָעָם; וַיֹּאמֶר, מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם, מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ, וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, לְחֹתְנוֹ: כִּי-יָבֹא אֵלַי הָעָם, לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים. כִּי-יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר, בָּא אֵלַי, וְשָׁפַטְתִּי, בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ; וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי הָאֱלֹהִים, וְאֶת תּוֹרֹתָיו. וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה, אֵלָיו: לֹא טוֹב, הַדָּבָר, אֲשֶׁר אַתָּה, עֹשֶׂה. נָבֹל תִּבֹּל, גַּם אַתָּה, גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ: כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר, לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ. ..... וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע; וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם, שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת, שָׂרֵי חֲמִשִּׁים, וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, בְּכָל-עֵת, וְהָיָה כָּל-הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ, וְכָל-הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם; וְהָקֵל, מֵעָלֶיךָ, וְנָשְׂאוּ, אִתָּךְ "(יתרו, יח',ה' - כב').

יתרו מגיע כאן לא רק כיועץ ארגוני ,אלא גם כיועץ לחיי נישואין ומשפחה. יתרו מזכיר למשה את רגישותו ומחויבותו למשפחתו בפרשתנו, כאומר לו:" משה חתני, זוכר אתה כיצד באת אלי בזמנו ליטול רשות וברכת הדרך לשליחותך הנעלה, להוציא את עם ישראל ממצרים. לא קבלת מיד השליחות, אלא באת קודם אל משפחתך במדין ולשמוע את דעתה ולקבל רוח גבית לשליחותך, שכן, לא בהכרח חיי ציבור סותרים חיי משפחה, גם ידעת אז לקחת אתך את אשתך ושני ילדיך ולא להשאירם רחוקים ממך. הנה אני בא אליך היום בחלוף זמן רב, של נתק שלך מאשתך וילדיך ומביא לך עצת זהב ,כיצד ניתן לשלב מנהיגות ציבורית ביחד עם משפחה".

יש בעצתו של יתרו למשה, ממד נוסף, מעבר לממד הארגוני, בהקניית ערך מוסף, של הקדשת זמן איכות למשפחה. כאומר למשה:" כן משה חתני היקר, משפחתך עכשיו היא בעדיפות גבוהה". יתרו מגיע למשה במדבר ומביא איתו את אשתו וילדיו של משה לאחר נתק של שנים. יתרו מעביר מסר למשה ודרכו לעם ישראל, כיועץ ארגוני הראשון בהיסטוריה, כיצד יש לחזק את האחריות ,הנאמנות וההשתייכות, לארגון המתהווה במדבר: "עם ישראל-עם החרות". יתרו כיועץ נישואין ומשפחתי הראשון בהיסטוריה, מדגיש כיצד יש לחזק את האחריות והנאמנות למוסד המשפחה. המסרים של יתרו למשה כאומר לו:" דאג כמנהיג וכמנהל, להיות לא רק אפקטיבי,אלא גם יעיל בניהול ארגון עם ישראל במדבר, חיי המדבר אינם פיקניק, אך גם תדע לא להתנתק מהמשפחה. גם בהיותך איש ומנהיג עסוק וטרוד בעולמך לבד, דע והפנם עוד יותר, את החשיבות של ההתחברות למשפחה כערך בחיים, אל תשכח ותזניח אותה. שאב ממשפחתך תמיכה גיבוי ועידוד להתמודדות עם מציאות החיים המורכבת הקשה, אך גם הענק לה תשומת לב. יש לך אחריות לאשתך ולילדיך, שעד כה הייתה מעט מוזנחת על ידך". יתרו מציב למשה תמונת מראה: הייעוץ של יתרו ויישומו, יעניק למשה זמן איכותי שאין לו היום, על מנת שיהיה לו פניות וזמן איכות למשפחה.

שאלת דיוננו על קונפליקט הנאמנות והמחויבות בין שליחות למשפחה, למדנו גם אצל אברהם השליח הציבורי ואברהם המשפחתי : "וַיֹּאמֶר ד' אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. וְאֶעֶשְׂךָ, לְגוֹי גָּדוֹל, וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ; וֶהְיֵה, בְּרָכָה. וַאֲבָרְכָה, מְבָרְכֶיךָ, וּמְקַלֶּלְךָ, אָאֹר; וְנִבְרְכוּ בְךָ, כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה. וַיֵּלֶךְ אַבְרָם, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ד', וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ, לוֹט; וְאַבְרָם, בֶּן-חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה, בְּצֵאתוֹ, מֵחָרָן. וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת-שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת-לוֹט בֶּן-אָחִיו, וְאֶת-כָּל-רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ, וְאֶת-הַנֶּפֶשׁ, אֲשֶׁר-עָשׂוּ בְחָרָן; וַיֵּצְאוּ, לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן, וַיָּבֹאוּ, אַרְצָה כְּנָעַן". (בראשית, יב', א'-ה').

אברהם אבינו מציג לנו בסיפור "לך לך", את התמודדותו במורכבות השליחות האלוקית שהוטלה עליו, אל מול אהבתו ומחויבותו למשפחתו. האתגרים העומדים בפני אברהם, אינם פשוטים וראוי לבחון התמודדותו עם אתגרים אלו.

אברהם אבינו מציג לנו מודל שיש בו התכנות לשילוב ,של מחויבות לשליחות הציבורית, עם המחויבות למשפחה. בעיון בכתוב נראה לכאורה, שהקב"ה מורה לאברהם, לעזוב לבדואת בית אביו ומשפחתו ,- " לך לך" לבדך , ולא, - לך לך עם אשתך .לא כמו, במקרה של נח, שם הקב"ה אומר לנח : "וַיֹּאמֶר ד' לְנֹחַ, בֹּא-אַתָּה וְכָל-בֵּיתְךָ אֶל-הַתֵּבָה " (בראשית, ז', א').

"אברהם הציבורי", מתייצב למשימה האלוקית לחולל ולהנחיל את האמונה המונותאיסטית והקמת העם העברי מעבר לנהר. אבל"אברהם המשפחתי" איננו מוכן גם לוותר על המשפחה. אברהם מציג מודל משולב של שני ערכים: שליחות ציבורית ומשפחה, שכן יכולים לדור בכפיפה אחת. "וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת-שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת-לוֹט בֶּן-אָחִיו, וְאֶת-כָּל-רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ, וְאֶת-הַנֶּפֶשׁ, אֲשֶׁר-עָשׂוּ בְחָרָן; וַיֵּצְאוּ, לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן, וַיָּבֹאוּ, אַרְצָה כְּנָעַן.(בראשית, יב',ד'-ה').

אברהם מתייצב לקבל השליחות האלוקית והאחריות הכבדה שהוטלה עליו על ידי הקב"ה, אבל בכפיפות לכך, שהוא ממשיך גם לשאת באחריות והמחויבות למשפחתו. אברהם מציב גבולות וקוים אדומים לקב"ה – המשפחה היא ערך עליון, לא אצא לבדי, אלא רק עם אשתי , עם בן אחי לוט ואת הנפש שעשינו אשתי שרי ואני בחרן.

אמיל דורקהיים( 1855-1917) מאבות הסוציולוגיה של המשפחה, ראה במשפחה- יחידת סולידריות מכנית ואורגנית קטנה, האחראית לגידולו של יחיד חברתי ולפיכך בסיס לתרומה לחברה כולה. במילים אחרות, תרומתך ומחויבותך לאיתנות משפחתך ,תביא ברכה ותרומה לחברה כולה.

השיר "נִיגּוּנִים" הוא שיר ילדים עברי מאת פניה ברגשטיין שנכתב ב-1944 . פניה, לא זכתה לקבל בשורות משמחות. כל בני המשפחה, שאותם עזבה כשעלתה לארץ ישראל ב-1930, נרצחו. עד פרוץ המלחמה התמידה ברגשטיין בהתכתבות אתם, סיפרה להם על חייה בקיבוץ גבת, שם התיישבה עם בעלה, ועל בנם גרשון, וזכתה לקבל מהם מכתבים רבים, המשקפים את האהבה ששררה בין כולם. כך לדוגמה במכתב מאביה, שנשלח ב-1937, הוא מתעניין בשלומה, מוטרד מבריאותה הלקויה וכותב: "אני שולח את ברכתי – ברכת אבא וסבא – לבתי ולנכדי היקרים, ששני מלאכים טובים – שלום ואֹשֶר – ילוו אתכם תמיד, וחוטכם המשֻלש לא יִנָתק לעולם…" והאימא מוסיפה: "הנה, לגרשונלה מלאו 3 שנים. יתן אלוהים שיגדל ויהיה לאיש בריא חזק וגדול, ואתם וגם אנחנו נזכה להרבה נחת ממנו." (מתוך הבלוג "פרויקט ניגונים", של עופרה עופר אורן, מכתבים מברגשטיין ואליה, שהתגלו בדצמבר 2010 בקופסת נעליים, באחד מקיבוצי הצפון) .

"שְׁתַלְתֶּם נִגּוּנִים בִּי, אִמִּי וְאָבִי נִגּוּנִים מִזְמוֹרִים שְׁכוּחִים. גַּרְעִינִים; גַּרְעִינִים נְשָׂאָם לְבָבִי עַתָּה הֵם עוֹלִים וְצוֹמְחִים. עַתָּה הֵם שׁוֹלְחִים פֹּארוֹת בְּדָמִי שָׁרְשֵׁיהֶם בְּעוֹרְקַי שְׁלוּבִים. נִגּוּנֶיךָ, אָבִי, וְשִׁירַיִךְ אִמִּי ....ְּדָפְקִי נֵעוֹרִים וְשָׁבִים "אֵיכָה" וּזְמִירוֹת שֶׁל שַׁבָּת.כָּל הֶגֶה יִתַּם וְכָל צְלִיל יֵאָלֵם בִּי קוֹלְכֶם הָרָחוֹק כִּי יֵהוֹם עֵינַי אֶעֱצֹם וַהֲרֵינִי אִתְּכֶם מֵעַל לְחֶשְׁכַת הַתְּהוֹם".

פניה, שתהום תרבותית ואידאולוגית נפערה בין אורח חייה לחיי הוריה שנשארו בגולה .היא לא שכחה את הבית שממנו באה והייתה מחוברת לניגונים ולמזמורים מבית אבא ואמא.

בשירה "ניגונים", היא מתמודדת בשאלת דיוננו בפרשתנו: האם נאמנות ומחויבות לציבור ולרעיון אותו אתה משרת, יכולה לדור בכפיפה אחת עם נאמנות ומחויבות למשפחה ?

אכן אין סתירה או קונפליקט בין השניים. הניגונים מתנגנים להם בהרמוניה המחברת את שני עוגני המחויבות והנאמנות- לשליחות הציבורית והאידאולוגית וגם לשליחות המשפחתית.

ילמדו זאת נבחרינו ושליחי הציבור, בשבוע זה של ההכרזה על המרוץ לבחירות.

שבת שלום

זאב ווה

מַנְהִיג רָאוּי / דוד אשל

אֱלֹקִים הִצִּיב יְסוֹדוֹת וְאַבְנֵי חֵן

שֶׁמַּנְהִיג, עַל פִּיהֶם רָאוּי שֶׁיִּבָּחֵן,

שֶׁאוֹדוֹת תְּכוּנוֹתָיו לֵית מָאן דְּפָלִיג

שֶׁהוּא הוּא הָרָאוּי, לִהְיוֹת הַמַּנְהִיג.

אֱלֹקִים מֵקִים מֵעָפָר וּמַגְבִּיהַּ

וְנוֹתֵן לָנוּ כֵּלִים לְהַכְרִיעַ

מִי רָאוּי לִהְיוֹת, מַנְהִיג וּמוֹשִׁיעַ.

לֹא רָז הוּא וְלֹא סוֹד

וְהוּא מֵעֵין כְּלַל יְסוֹד :

מַנְהִיג לֹא יִהְיֶה אָדָם אָדִישׁ

לֹא לְתוֹפָעָה, לֹא לְסִכְסוּךְ וְלֹא לְקַדִּישׁ,

הוּא חַיָּב לִהְיוֹת מְעֹרָב

לִמְנֹעַ אוֹ לְהַכְרִיעַ כָּל קְרָב,

הוּא תָּמִיד יִהְיֶה מְעֹרֶה

וְלֹא יֹאמַר: לֹא שָׁמַעְתִּי, לֹא רָאִיתִי, לֹא קוֹרֶה

אֶלָּא יֹאמַר: "אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה".(שמות ב'/3)

מַנְהִיג רָאוּי לֹא אוֹמֵר: אֲנִי הֲכִי !

אֶלָּא הוּא זֶה הָאוֹמֵר: "מִי אָנֹכִי",(שמות ב'/11)

לֹא נָבוֹא אֶל מַנְהִיג בִּטְעָנוֹת

אִם דְּבָרָיו לֹא יִהְיוּ כְּדָרְבָּנוֹת,

גִּמְגּוּם שֶׁל מַנְהִיג אֵינָהּ מַכְשֵׁלָה

כִּי יֵשׁ לוֹ שְׁהוּת לַחְשֹׁב, בֵּין מִלָּה לְמִלָּה,

דַּוְקָא לָשׁוֹן חֲלַקְלַקָּה

מְנַסָּה לְכַסּוֹת עַל חֹסֶר תְּפוּקָה.

מִתְּכוּנוֹתָיו שֶׁל מַנְהִיג, לְהַאֲצִיל סַמְכֻיּוֹת

וְכַמּוּבָן, שֶׁלְּעַמּוֹ וּלְאַרְצוֹ הוּא פַּטְרִיוֹט,

מֵחוֹבָתוֹ לִהְיוֹת אָדָם סוֹבְלָנִי

רָצוּי שֶׁיִּהְיֶה לֹא עָשִׁיר, לֹא עָנִי,

חֲלִילָהּ אִם הוּא אָדָם חָמְרָנִי

וּלְעוֹלָם שֶׁלֹּא יֵהָנֶה עַל חֶשְׁבּוֹנִי.

הוּא חַיָּב לָחוּשׁ אֶת כֹּבֶד הָעֹל

וַעֲבוּר בְּנֵי עַמּוֹ לַעֲשׂוֹת אֶת הַכֹּל,

רוּחַ טוֹבָה עָלָיו לְהַזְרִים

וְשֶׁיֵּדַע לְכַבֵּד אֶת הַזָּרִים,

לַעֲשׂוֹת אֶת הַצּוֹדֵק וְאֶת הַנָּכוֹן

וְכַמּוּבָן, לִהְיוֹת עֵר לְצָרְכֵי בִּטָּחוֹן.

מֹשֶׁה הָיָה מַנְהִיג מְחֻשָּׁב

וְהוּא מְלַמֵּד אֶת מַנְהִיגֵנוּ עַכְשָׁו,

שֶׁאָסוּר שֶׁתִּהְיֶה נְגִיעָה מִשְׁפַּחְתִּית

בְּתִפְקוּדוֹ שֶׁל מַנְהִיג וּבַעֲשִׂיָּתוֹ הַמַּמְלַכְתִּית,

וּמֹשֶׁה שָׁמַר בַּאֲדִיקוּת

שֶׁבֵּין שִׁלְטוֹן וּמִשְׁפָּחָה, תִּהְיֶה הִתְנַתְּקוּת.

מַנְהִיג חִיָּב שֶׁיִּהְיוּ לוֹ כּוֹחוֹת

וּכְשֶׁצָּרִיךְ, לִשְׁבֹּר גַּם "לוּחוֹת"

וְאִם הַצֶּדֶק אִתּוֹ, הוּא יִזְכֶּה לִסְלִיחוֹת,

וְאִלּוּ מַנְהִיג שֶׁאִבֵּד עֶשְׁתּוֹנוֹת

אֶת מְקוֹמוֹ הוּא חַיָּב לְפַנּוֹת,

אִם הוּא מַכֶּה בִּמְקוֹם לְדַבֵּר

אָפַס הַסִּכּוּי שֶׁלְּעַמּוֹ יִתְחַבֵּר.

מִתְבּוֹנֵן בָּנוּ הַיּוֹם, הַמַּנְהִיג מֵהַר נְבוֹ

שֶׁמַּצִּיעַ לִבְחֹר בְּאִישׁ... שֶׁ"רוּחַ בּוֹ",

שֶׁנְּחַפֵּשׂ בְּתוֹכֵנוּ אֶת "אִישׁ הָעַל"

שֶׁקַּיָּם בְּכָל דּוֹר וְדוֹר, גַּל אַחֲרֵי גַּל,

נִתָּן לִמְצֹא מַנְהִיג מוֹפֵת

תָּמִיד וּבְכָל עֵת.

כֵּלִים קִבַּלְנוּ לִפְעֹל

כְּדֵי שֶׁבַּיִת שְׁלִישִׁי לֹא יִפֹּל,

לִבְחֹר מַנְהִיג זֶה קָשֶׁה

וְטוֹב אִם נִסְתַּיֵּעַ, בְּתוֹרָתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה.

שבת שלום על כל בית ישראל,

בלהה ודוד אשל

‍