ניתן לתרום גם באתר החברה ולקבל מיד אישור מס 46 בפקודה: www.hamikra.org
השיעור הקרוב מספר 4 עם הרב אהרון כץ, יתקיים ב"ה ביום שלישי הקרוב בזום חינם, כז' ניסן תשפ"ו 14.4.2026 בשעה 20.00 (8.00 בערב)מוצאי יום השואה
נושא השיעור -נושא השיעור המשנה והתוספתא (דפי מקורות ישלחו בתחילת השיעור)
הקוד הקבוע: של בית המדרש של החברה לחקר המקרא
https://us06web.zoom.us/j/84948389581?wd=d19m0EWGq8Wjm8ZUoIaJ7hbf8QRbRO.1
Meeting ID: 849 4838 9581
Passcode: 144708
**************************************************************
ההרצאה הקרובה של הרב שמואל הרשלר בזום חינם ב"דברי הימים בימינו" ביום ראשון הקרוב כה' בניסן תשפ"ו 12/4 שעה 20.00 (8 בערב) לאחר הפסח הנושא: הקשר בין מלכי דברי הימים ויום הזכרון וחג העצמאות
בית המדרש של החברה לחקר המקרא
קוד כניסה לזום
https://us06web.zoom.us/j/84948389581?pwd=d19m0EWGq8Wjm8ZUoIaJ7hbf8QRbRO.1
Meeting ID: 849 4838 9581
Passcode: 144708
*************************************************************
הרב לורד יונתן זקס זצ"ל בפודקאסט לפרשת שמיני -תשפ"ו נערך ע"י הבינה המלכותית בידי דוד פטרפרוינד בחסות החברה לחקר המקרא:
"יתרונו הגדול של החסרון" -
https://drive.google.com/file/d/1hlVu3rW4Kl-1-LRcqqlxLcfIu1KzNXlZ/view?usp=drivesdk
******************************************************************
פרשת שמיני תשפ"ו
הרב לורד יונתן זקס זצ"ל במסר מתוך הפרשה "אש קודש ואש זרה"
הטלטלה אדירה. זה כמה שבועות, וכמה וכמה פרקים – המבוא הארוך ביותר בתורה – שאנו קוראים על ההכנות לָרגע שהקב"ה ישרה את שכינתו בקרב העם. חמש פרשיות (תרומה, תצווה, כי תישא, ויקהל ופקודי) גוללות את ההוראות לבניית המשכן. עוד שתיים (ויקרא וצו) מפרטות את הקורבנות והמנחות שיוקרבו שם. במשך שבעה ימים התקדשו הכוהנים (אהרן ובניו) לקראת כניסתם לתפקיד. עכשיו הכול מוכן. הגיע היום השמיני, היום שעבודת המשכן תתחיל בו.
העם כולו השתתף בבניית ביתה המיועד, הנראה לעין, של שכינת ה' על פני האדמה. בפסוק פשוט אך מרגש מגיעה הדרמה אל פסגתה: "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם. וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם" (ויקרא ט, כג). אך עתה, כשהכול בטוחים שסיפור המעשה תם, מתרחש דבר נורא:
וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת, וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן, הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר: בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד (י, א-ג).
החג היה לחגא במות שני בני אהרן הגדולים. במה חטאו? חז"ל והמפרשים מציעים הסברים רבים. נדב ואביהו מתו כי – הם נכנסו לקודש הקודשים א. הם לא לבשו את בגדי השרד הנכונים ב. הם לקחו אש מהמטבח, לא מהמזבח ג. הם לא התייעצו עם משה ואהר ד. הם לא התייעצו זה עם זה.ה. יש המאשימים אותם בגאווה: לא הייתה להם סבלנות ליטול על עצמם תפקיד הנהגה ו. הם לא התחתנו, כי סברו שהדבר הוא למטה מכבודם ז. ויש הרואים את מותם כעונש דחוי על חטא מוקדם, על כך שבמעמד הר סיני הם אכלו ושתו בשעה שחזו באלוהים (שמות כד, ט-יא).
כל הפירושים הללו נסמכים על קריאה קפדנית בארבעת המקומות בתורה המציינים את מות נדב ואביהוא (ויקרא י, ב; ויקרא טז, א; במדבר ג, ד; במדבר כו, סא), ובאזכור המקראי לנוכחותם במעמד הר סיני. כל אחד מהם הוא פרי התבוננות מעמיקה בסכנותיה של התלהבות דתית מופרזת. אולם ההסבר הפשוט ביותר הוא זה האמור במפורש בתורה עצמה. נדב ואביהוא מתו כי הקריבו אש "זָרָה", כלומר פעלו באופן "אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם" (ויקרא י, א). כדי להבין את משמעות הדבר, עלינו לשוב אל הראשונות ולהיזכר במשמעות המושג "קודש", ומתוך כך במשמעותו של המִקדָש כביתו של הקודש.
הקודש הוא אותו מִקטע של זמן ומרחב שהקב"ה הִקצה לשכינתו. הבריאה כרוכה בהסתתרות. לא במקרה נגזרות המילים "עולם" ו"נעלם" משורש אחד. כדי לתת לאדם משהו מכוחות הבריאה שלו – את הלשון המאפשרת לו לחשוב, לתקשר, להבין, לדמיין חלופות עתידיות ולבחור ביניהן – לא היה די שא-לוהים יברא את ההומו ספיינס. הוא צריך היה לצמצם את עצמו, כלשונם של המקובלים, ולברוא מרחב לפעולה האנושית. מכל מעשיו של א-לוהים, הצמצום הוא המעשה המבטא באופן העמוק ביותר את האהבה ואת הנדיבות הטמונות בבריאה. א-לוהים שאנו פוגשים בתורה דומה להורה היודע שכדי לטעת בילדו בְּשֵׁלוּת ואחריות הוא צריך לסגת, לשחרר, להימנע מהתערבות.
אבל יש גבול. צמצום מוחלט של א-לוהים ייראה כנטישה של העולם; הוא יִדְמה, במשל שלנו, לאב העוזב את ילדיו. לא בזאת חפץ הקב"ה. איך, אם כן, יותיר בעולם את עקבות נוכחותו?
התשובה הניתנת לכך בתורה איננה פילוסופית. תשובה פילוסופית (אני חושב כאן על הזרם המרכזי של הפילוסופיה המערבית, זה שהחל בעת העתיקה באפלטון, ובעת החדשה בדקארט) תהיה תשובה החָלה באופן אוניברסלי: בכל הזמנים, בכל המקומות. אבל אין תשובה הנכונה בכל הזמנים ובכל המקומות. משום כך הפילוסופיה לא תוכל אף פעם להכיל את הסתירה שיש לכאורה בין בריאה אלוהית לבין רצון חופשי של האדם, או בין השכינה האלוהית לבין העולם האמפירי שבתוכו אנחנו חושבים, בוחרים ופועלים.
המחשבה היהודית היא נוגדת-פילוסופיה. בעיניה, אמיתוֹת מתגלמות דווקא בזמנים ומקומות מסוימים. יש זמנים קדושים (היום השביעי, החודש השביעי, השנה השביעית, וסוף מחזור שבע-שבתות השנים, שנת היובל). יש אנשים קדושים (עם ישראל בכללותו, ובתוכו הלויים, ובתוכם הכוהנים). ויש מרחב קדוש (ארץ ישראל, ובתוכה ירושלים, ובתוכה המקדש, ובתוכו הקודש ויותר ממנו קודש הקודשים; ובמדבר, המשכן ובתוכו הקודש וקודש הקודשים).
הקודש הוא הנקודה בחלל ובזמן שהאדם פוגש בה את השכינה על ידי כך שהוא נסוג ומצטמצם. שכן לא רק אלוהים מצמצם את עצמו כדי לפנות מקום לאדם, אלא גם האדם מצמצם את עצמו כדי לפנות מקום לאלוהים. הקודש הוא המקום שאלוהים נחווה בו כנוכחות מוחלטת. זהו מפגש שמעצם מהותו יכול להתקיים רק במקום ובזמן שהאדם מוותר בהם לחלוטין על הרצון והיוזמה שלו. אין זה מפני שהקב"ה מזלזל ברצונו של האדם וביוזמתו. נהפוך הוא: הקב"ה ייפָּה את כוחו של האדם לבחור וליזום, לפעול וליצור, וכך להיות שותפו לבריאה. אולם כדי שהאדם יהיה נאמן לכוונותיו של הבורא, חייבים להיות זמנים ומקומות שהוא יחווה בהם את מציאותו של האלוהי. בזמנים ובמקומות הללו נדרש ציות מוחלט; נדרשת השעיה של הרצון והבחירה.
הטעות היסודית ביותר – טעותם של נדב ואביהוא – היא לקחת את הכוחות השייכים למפגשו של האדם עם העולם, ולהפעיל אותם במפגשו של האדם עם א-לוהים. לוּ נקטו נדב ואביהוא יוזמה פרטית להילחם ברוע ובעוול, הם היו נחשבים גיבורים. אבל הם נקטו יוזמה פרטית בזירת הקודש, ובזאת שגוּ. הם הנכיחו את עצמם היכן שהנוכח המוחלט הוא הא-לוהים. זוהי סתירה פנימית. משום כך מתו.
שגיאה היא לתאר את הקב"ה כגחמני, קנאי וזעפן: זהו מיתוס שהפיצו הנוצרים הראשונים בניסיון למתג את דתם כדת האהבה המחליפה את דמות האל האכזר-קשה-נקמן של "הברית הישנה" בדמות אל סַבלן ואוהב. כשהתורה עצמה מתארת את הקב"ה כזעפן ונקמן היא עושה זאת כדי "לדבר בלשון בני אדם"ח. במונחים שבני אדם יבינו. האמת היא שהתנ"ך הוא, לאורכו ולרוחבו, סיפור אהבה: אהבתו היוקדת של הבורא לברואיו, למרות כל האכזבות והבגידות שהאנושות מנחילה לו. הקב"ה צריך את המפגש איתנו לא מפני שהוא צריך אותנו אלא מפני שאנחנו צריכים אותו. כדי שציוויליזציה תלך בדרכי האהבה והצדק, ותחלוק כבוד לבריאה ולשלמותה, מוכרחים להיות לה רגעים שהיא מותירה את ה"אני" מאחור, ונקייה מהנכחה עצמית פוגשת את מלוא ההוויה בכל תפארתה.
זהו תפקידו של הקודש, הנקודה שבה ה"אני" שותק אל מול נוכחותו האדירה של ה"ישנוֹ". נדב ואביהוא שכחו זאת. הם שכחו שכדי להיכנס אל המרחב המקודש, או אל הזמן המקודש, נדרשת ענווה אונטולוגית, נדרשת השעיה מוחלטת של היוזמה ושל התשוקה. קשה להגזים בחשיבות הדבר. כשאנו מבלבלים את רצון ה' עם רצוננו, אנו הופכים את הקודש, את מקור החיים, לטומאה ולסם-מוות. הדוגמה הקלאסית לכך היא "מלחמת הקודש", הג'יהאד, מסע הצלב, המלביש את תאוות ההשתלטות בגלימת הקדושה, כאילו כיבוש והמרת דת כפויה הם רצון האלוהים.
סיפורם של נדב ואביהוא הוא תזכורת חוזרת לאזהרה שנשמעה לראשונה בימי קין והבל. המעשה הראשון של עבודת האלוהים הוביל לרצח הראשון. כמו היתוך גרעיני, גם הפולחן הדתי הוא מקור אנרגיה היכולה להביא ברכה אך גם אסון.
שלושה סוגים של אש משמשים בסיפור נדב ואביהוא, בשלושה פסוקים רצופים.
ראשונה היא האש מהשמיים: "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה..." (ט, כד). זוהי אש של חסד, של שעת רצון. אחריה באה האש הזרה שהקריבו שני בני אהרן: "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת, וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם" (י, א). ואז באה אש-הנגד מן השמיים: "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה', וַתֹּאכַל אוֹתָם, וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'" (י, ב).
המסר פשוט ורציני מאוד: הדת איננה מה שהנאורות האירופית חשבה שהיא תהיה: שולית, שתוּקה וקלושה. היא אש – וכמו אש, היא מחממת אך היא גם שורפת. ואנחנו שומרי הלהבה.
שאלות לשולחן שבת
א. מדרש תנחומא (בובר), אחרי מות ז.
ב. ויקרא רבה כ, ט.
ג.מדרש תנחומא על אתר.
ד.ילקוט שמעוני, א, תקכד.
ה.מדרש תנחומא על אתר.
ו. מדרש אגדה (בובר), ויקרא י.
ז. ויקרא רבה כ, י.
ח. ברכות לא ע"א.
&
*******************************************************
פרשת שמיני-"וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ד', וַתֹּאכַל אוֹתָם" – בין אש זרה לחוסן נפשי ושליטה עצמית- ד"ר זאב ( ווה) פרידמן *
פרשתנו פותחת בתיאור אירוע משמח ומרגש שכל ישראל שותפים לו בשמחה: ״ וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, קָרָא מֹשֶׁה, לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל " ( ויקרא, ט', א' ).
רש״י מבהיר לנו את המיוחדות ביום זה: ״שמיני למלואים הוא ר״ח ניסן שהוקם המשכן בו ביום ונטל עשר עטרות השנויות בסדר עולם״.
בהמשך הפרשה אנו עדים לשיא ההתרגשות והשמחה:״וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, וַיֵּצְאוּ, וַיְבָרְכוּ אֶת הָעָם; וַיֵּרָא כְבוֹד ד', אֶל כָּל הָעָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ, מִלִּפְנֵי ד', וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ, אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים; וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ, וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם" ( ויקרא, ט', כג'- כד' ).
עד כאן השמחה לפני הטרגדיה...השקט לפני הסערה...
והנה בשיא מעמד השמחה והאופוריה שמחבר את כל העם לאגודה אחת, מתרחש אירוע דרמטי breaking news שהוא האנטי קליימקס למעמד שתואר עד כה: ״ וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת, וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ד', אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ד', וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי ד'. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן, הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ד' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ, וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד, וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" ( ויקרא,י', א'-ג' ).
כנראה שחטאם של שני בני אהרן, היה כה עוצמתי ומטלטל, שהוא מוזכר בעוד שלושה מקומות בתורה, מלבד בפרשתנו : 1. ויקרא, טז', 2. א', במדבר ג' ,3. ד' ובמדבר כו' , סא' .
מה היה חטאם של בני אהרן ,שנגזר עליהם עונש כה חמור של מוות בשריפה ?
מלמדנו המדרש: ״ שלא חלקו כבוד לאהרן. שלא נטלו עצה ממשה. איש מעצמו יצאו ולא נטלו עצה זה מזה״ (ספרא, ויקרא י׳, ו׳). המדרש בויקרא רבה (כ', י') מתאר אותם : "שחצים היו", שלא נשאו נשים, כי אף אישה לא נראתה להם ראויה למעמדם הרם. רווקותם מוכחת מהכתוב "ובנים לא היו להם" (במדבר, ג':ד' ).
בנוסף, המדרש גם מתייחס לכך שחטאם היה בטיפה המרה : " דתני רבי שמעון- לא מתו בניו של אהרן, אלא על שנכנסו שתוי יין לאוהל מועד" (ויקרא רבה, יב').
בני אהרן נדב ואביהו, שוברים את כל הכלים ,הכללים והנורמות, במרחב הקדוש של מקום עבודתם ככוהנים בעבודת המשכן, אך זה קורה גם במרחב של משפחתם, בכך שאינם חולקים כבוד לאביהם אהרן, ומתעלמים מדודם משה .
הם למעשה פועלים כאינדיבידואליסטים , מתעלמים ובועטים בכל המוסכמות ובמסורת של המשפחה. הם מקבלים החלטה אסטרטגית, שהם מתנתקים ממשפחתם. הם עוסקים רק בעצמם.
דומה שהערך של משפחה עבורם - הוא נטל ולא נכס. גם במרחב מקום עבודתם במשכן , הם מזלזלים בסמכות ובהיררכיה . הם בזים לבירוקרטיה של מסגרת ,כללים ונהלים של עבודת המשכן. הם אינם מכבדים את הפרוטוקול המקצועי של תהליכי העבודה במשכן.
הם פועלים במרחב עבודה ומשפחה, ללא גבולות וללא איזונים ובלמים.
דומה שנדב ואביהו הם אנשים שמאמינים רק בזכויות ולא בחובות. הם מתחברים לשיח זכויות בלבד, מבית מדרשו של העולם המערבי בימינו, ומתנתקים משיח של חובות, מבית מדרשה של היהדות . ארון הספרים היהודי עשיר במקורות, של הטלת חובות על הורים לילדיהם וילדים להוריהם, על חובות הגנה של רשויות הקהילה ומוסדות החברה לאנשים חלשים וחסרי ישע.
בני אהרן אנשי הזכויות והמימוש העצמי ,אינם מכבדים כל היררכיה ,סמכות ,חוקים וציוויים שמייצגים קודקס של חובות.
נראה שנדב ואביהו הם אנשים מתלהבים, חסרי מעצורים ,נעדרי גבולות ושליטה עצמית ובעלי יכולת נמוכה לדחות סיפוקים מידיים. הם אנשים הישגיים המקדשים את מימוש העצמי והאני. הם מקדשים את העכשוויזם, כאן ועכשיו. מבחינתם, הקריירה וההישגיות האישיים, מקדשים את כל האמצעים.
דומה שהספר המונומנטלי – "מרד הנפילים"(1957) של הסופרת היהודייה האמריקאית איין ראנד (1905-1982),מאיר במידה מסוימת את ניתוח המקרה של נדב ואביהו בני אהרון.
ראנד כוהנת האדוניזם, האינדוידואליזם והמימוש העצמי, תיארה את האדם האידיאלי להשקפתה: "מי שחי למען עצמו, הוא זה שמסוגל להשיג את כל הדברים המפארים את המין האנושי". גיבור ספרה ג'ון גאלט, מצוטט בנאומו:" כי לעולם לא אחיה למען אדם אחר, ולא אבקש מאדם אחר שיחיה למעני".
הספרות המקצועית העוסקת בשליטה עצמית ובהשלכותיה, יודעת לספר על כך, שהמשאב החיוני של שליטה עצמית במינון נמוך שלו אם בכלל, עלול לגרום להשלכות של התנתקות , של תוקפנות ,הרס עצמי ושל הרס אחרים.
מחקר מקיף שפורסםבכתב העת Scientific Reports, בשנת 2021 , בדק סטודנטים ומצא ששליטה עצמית אינה פועלת לבדה. החוקרים גילו כי "חוסן נפשי"הוא המשתנה המכריע המתווך בין השליטה העצמית לבין היכולת להימנע מהתמכרויות כמו למשל, התמכרות למסכים ורשתות חברתיות .
המחקר גם מצא, שהקשר בין שליטה עצמית לחוסן נפשי מתחזק משמעותית, ככל שרמת התמיכה המשפחתית גבוהה יותר. זה מחזק את הטענה שנדב ואביהו פעלו מתוך "אופוריה" ודחף למימוש עצמי ללא הבלמים של הקהילה והמשפחה ,שגם הביא אותם כדברי המדרש להתמכרות:" על שנכנסו שתוי יין לאוהל מועד" (ויקרא רבה, יב').
דחיית סיפוקים היא תוצר של שליטה עצמית.היא היכולת להמתין, במטרה להשיג דבר מה. היכולת הזו נחשבת כתכונת אישיות.
הפסיכולוג דניאל גולמן בן דורנוגילה, שיכולת זאת היא מרכיב חשוב באינטליגנציה רגשית. אנשים ללא תכונה זו , מעוניינים בסיפוק מידי בכל עת ועלולים לסבול משליטה עצמיתנמוכה.פסיכואנליטיקאיםגורסים כי אנשים בעלי שליטה עצמית נמוכה סובלים מ"גבולותאגורופסים".
מחקר מפורסם הידוע בשם : " מחקר המרשמלו ", בדק את העיקרון של היכולת לדחיית סיפוקים. הניסוי נערך בשנות ה-60 של המאה ה-20 , על ידיולטר מישלמאוניברסיטת סטנפורד. בניסוי נבדקה קבוצה של בני ארבע. לכל אחד מהם ניתןמרשמלו,כשהובטח להם שיקבלו מרשמלו נוסף, רק אם יוכלו להמתין 20 דקות לפני שיאכלו את הראשון. חלק מהילדים לא היו מסוגלים להמתין וחלק כן.
לאחר מכן עקבו החוקרים אחר הילדים עד גיל ההתבגרותומצאו שבעלי היכולת להמתין היו סתגלניים יותר ואחראיים יותר והישגיהם במבחנים ובמשימות שונות היו גבוהים יותר.
מעניין לראות שתסמונת שני בני אהרן, חוזרת על עצמה גם בהפטרה לפרשתנו:" וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ דָּוִד, וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ, מִבַּעֲלֵי, יְהוּדָה לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם, אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, ... וַיַּרְכִּבוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, אֶל עֲגָלָה חֲדָשָׁה, וַיִּשָּׂאֻהוּ, מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה; וְעֻזָּא וְאַחְיוֹ, בְּנֵי אֲבִינָדָב, נֹהֲגִים, אֶת הָעֲגָלָה חֲדָשָׁה.... וַיָּבֹאוּ, עַד גֹּרֶן נָכוֹן; וַיִּשְׁלַח עֻזָּה אֶל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, וַיֹּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ, הַבָּקָר. וַיִּחַר אַף ד' בְּעֻזָּה, וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁל; וַיָּמָת שָׁם, עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים"( שמואל ב',א'-ט').
עוזה בנו של אבינדב , שמתקרב יותר מדי ונוגע באיסור, בארון האלוקים והקב"ה ממית אותו במקום, ודוד קורא למקום- " פרץ עוזה".
דומה שיש בשם המקום מסר, המאפיין את בני אהרן בפרשתנו, של העדר שליטה עצמית ודחף של התפרצות ( פרץ) וריסון של עזות מצח (עוזה).
התסמונת של ההתנתקות וחוסר המחויבות למשפחה , העדר האמון וההערכה למשפחה וחשיבותה, כפי שמיוצגת אצל בני אהרן בפרשתנו, ראויה אף היא להתבוננות יתר.
במאמר שכתב פרופ׳ שלום רוזנברג על חג הפסח ("מעריב", תש״ע), הוא מצטט את ר' שמשון רפאל הירש: ״ לבניית ישראל כהוויה חברתית, בה אדם לאדם- ריע, יש תנאי הכרחי, קיומה של משפחה, בריאה ואיתנה. מלמדת אותנו התורה שליכוד המשפחה, ובעקבות כך גם שמירת הקשרים בבית האב, המשפחה המורחבת, הם יסוד העצמאות. הרס המשפחה מביא להשחתתה של המדינה כולה....החלשת בית האב פירושה פגיעה בנורמטיביות, בקולו של האב, באובדן הדרך ארץ בפני החוק במבצרי התרבות והציוויליזציה שבעולם השפע".
ההתנתקות ממשפחה, איננה רק גורמת נזק בזמן הווה, אלא היא מנתקת את רצף הדורות של המשפחה, בעבר, בהווה ובעתיד. שכן, אנו נושאים על כתפינו משא של מורשת ומסורת הורינו, להנחילה לילדינו ולדורות הבאים.
משפחה וגם חברים , זאת מחויבות של השקעה מתמדת , בהתחברות אמיתית , בעיתות של שמחה וגם של צער.
משפט מוכר אומר:״מי שאין לו זמן למשפחה ולחברים, כאשר יהיה לו זמן, כבר לא תהיה לו משפחה וחברים. משפחה לא בוחרים, אבל בוחרים איך תהא משפחה".
המקרה של חטא בני אהרן בהקריבם "אש זרה" ועונשם החמור, הוא שיעור מאלף לכולנו בניהול חיינו בהווה ובעתיד, במישורי חיינו השונים- האישי, המשפחתי, הקהילתי והמדינתי , בכל הקשור לסל המשאבים החיוני הנדרש מאיתנו ,להתנהלות אחראית ומאוזנת.
נדרש סל משאבים שכולל : הפנמה ויכולת - לשליטה עצמית, לדחיית סיפוקים, להגדרת גבולות, לאיזונים ובלמים, לחובות ולא רק לזכויות, לציות לכללים ותמרורי חיים, להתחברות למשפחה, לחבורה לקהילה ולמקום עבודה, מתוך הדדיות והסכמה, לא בדרך של התנתקות, ולא מתוך דחף והתלהבות, של רצון למימוש עצמי חד צדדי.
בכך שנדע קירבה אמיתית, לארון הספרים היהודי ולא ל"מרד הנפילים" של איין ראנד.
בכך שנדע הַקְרָבָה של אש יהודית, שאינה זרה.
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון.
שבת שלום וקיץ בריא
&
דבר תורה לפרשת שמיני — אש שצריך ללמוד להחזיק-דובי פריצקי-קק"ל
במרכז פרשת שמיני עומד רגע דרמטי: דווקא ביום הגדול ביותר, יום חנוכת המשכן, מתרחשת טרגדיה — נדב ואביהוא מקריבים “אש אשר לא ציווה ה׳”, ואש יוצאת מלפני ה׳ ואוכלת אותם.
הסיפור הזה מעורר שאלה עמוקה: מה בעצם היה לא נכון ברצון שלהם להתקרב אל ה׳?
אפשר להבין את הפרשה דרך שני כיוונים משלימים.
מצד אחד, התורה מלמדת שהקדושה אינה נוצרת מתוך מה שאדם מרגיש או מחליט בעצמו. גם רצון כן להתקרב אל ה׳ עלול להפוך למסוכן אם הוא אינו קשור לציווי ולגבולות. עבודת ה׳ אינה רק התלהבות רוחנית; היא קודם כול הקשבה, משמעת ויכולת לקבל שיש דרך מדויקת לעבוד בה את ה׳. דווקא ברגעים של התעלות צריך לזכור שהקדושה דורשת ענווה — לא לעשות את עבודת ה׳ לפי רצוננו, אלא לפי רצונו.
אבל מצד שני, הסיפור גם מגלה עד כמה עוצמתית השאיפה האנושית להתקרב אל הקדושה. נדב ואביהוא אינם מוצגים כאנשים אדישים, אלא כמי שביקשו קרבה גדולה מאוד. הבעיה איננה עצם הרצון להתקרב, אלא העובדה שההתקרבות לא נשארה מחוברת לחיים עצמם. הקדושה אינה בריחה מן העולם, אלא הכנסת האור האלוהי לתוך המציאות היומיומית.
כך מתגלה מתח עמוק בלב החיים הדתיים: האש נחוצה — בלי אש אין חום, אין חיים ואין התלהבות. אבל אש שאינה בתוך כלי עלולה לשרוף. מצד אחד צריך גבולות, ציווי וסדר; מצד שני צריך לב בוער ורצון להתקרב.
אולי זה המסר הגדול של פרשת שמיני: עבודת ה׳ השלמה איננה לבחור בין משמעת לבין התלהבות, אלא לחבר ביניהן. לשמור על אש פנימית חיה — אבל להדליק אותה בתוך מנורה יציבה.
כאשר ההתלהבות פוגשת גבול, וכאשר הגבול מלא חיים — נוצרת קדושה שיכולה להישאר בעולם ולא לכלות אותו.
שבת שלום ובשורות טובות לקיץ בריא מירושלים️-דובי פריצקי
קובץ מצורף אחד • נסרק על ידי Gmail
